תולדות השראת שכינה | חנוכת המשכן | 2

לאחר הציווי על עשיית בגדי הכהונה, מורה הקב"ה למשה באריכות את סדר קידושם של הכוהנים בשבעת ימי המילואים (שמות כ"ט): "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" (שם, לה). מילויו של ציווי זה מתואר בפרוטרוט בפרק ח' של ספר ויקרא, ובפרק ט' שם מתוארים מעשי היום השמיני, בו החלו אהרן ובניו לשמש בכהונה, ושכינה נגלתה לעיני כל ישראל מעל מזבח העולה.

בשיעור זה נעסוק בשמונה ימים אלו. תחילה ננסה לעמוד על המשמעות הכללית של היחס בין שבעה ושמונה ימים, ואחר כך נדון במהותם של ימים אלו לאור קרבנותיהם.

א. תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה

יש לתת את הדעת על היחס בין שבעה ושמונה בכלל, ועל היחס בין שבעת ימי המילואים והיום השמיני בפרט.

ראשית, נדמה כי חנוכת המשכן במשך שבעה ימים מהווה חלק מההקבלה בין בניין המשכן לבריאת העולם, עליה עמדנו בהרחבה בעבר (שיעור 10). כפי שראינו אז, המשמעות הרוחנית של הקבלה זו היא הבנת המשכן כהשלמת בריאת העולם: עד חנוכת המשכן היה העולם חסר, ובחנוכתו - הושלמה מלאכת הבריאה. אמנם הברייתא במגילה מבטאת רעיון זה ביחס ליום השמיני דווקא:

תניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא 'ויהי ביום השמיני' (ויקרא ט', א) וכתיב התם 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד' (בראשית א', ה) (מגילה י ע"ב).

רבנו בחיי בפירושו לתחילת פרשת שמיני מציין את מרכזיותו של המספר שמונה במשכן ובמקדש בכלל:

חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה. שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן: ציץ וחשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטרת היו גם כן שמונה: בשמן המשחה ארבעה - מור וקנמון וקנה וקדה; ובקטורת ארבעה - נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה: שני בדי הארון, ושנים לשלחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב 'ומיום השמיני והלאה ירצה' (ויקרא כ"ב, כז). גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (רוצה לומר: שמונה מיני כלי זמר): למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על השושנים, על הגתית, על השמינית.

על מנת להבין את היחס בין שבעה ושמונה, עלינו לבדוק, כאמור, את היחס הזה בתורה בכלל:

א. בכמה טומאות כולל תהליך הטהרה שני שלבים: ספירת שבעה ימי טהרה, והבאת קרבנות כפרה (המתירים מחדש כניסה למקדש ואכילת קודשים) ביום השמיני. כן הוא במצורע (ויקרא י"ד, ח-י) ובזב וזבה (שם ט"ו, יג-טו, כח-ל), ודבר דומה מצינו בתגלחת הטומאה: נזיר שמת עליו מת תוך נזירותו, מגלח את ראשו ביום השביעי - יום טהרתו - וביום השמיני מביא את קרבנות כפרתו ומתחיל לספור מחדש את ימי נזרו (במדבר ו', ט-יב).

בהקשר זה מהווים אפוא שבעת הימים הכנה ליום השמיני, בו מושלם תהליך הטהרה בעליית מדרגה, המאפשרת חזרה אל הקודש. במובן מסוים, משמש, אם כן, היום השמיני נקודת מעבר מטהרה לכפרה וקדושה.[1]

ב. אף ביולדת זכר אמרה תורה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב, ב-ג).

ג. התורה מתירה להקריב בהמה רק מן היום השמיני ללידתה ואילך: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' " (ויקרא כ"ב, כז).

ד. ספירת שבעה שבועות לעומר ועשיית חג השבועות, יום הקרבת המנחה החדשה, ביום החמישים, מקבילה במידת מה לדגם של שבעה ושמונה, בפרט לפי פירוש רמב"ן:

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים - כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג... ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן (פירוש רמב"ן על ויקרא כ"ג, לו).

הרמב"ן רואה בפרק הזמן שבין פסח לשבועות יחידה אחת, שהספירה מחברת בין שני קצותיה, והימים שבינתיים הם מעין חול המועד.[2] והוא מקביל מערכת זו למערכת אחרת, פשוטה יותר, של שבעה ושמונה: שבעת ימי חג הסוכות ויום שמיני עצרת.

ה. דגם דומה ניתן לראות גם ביובל - שנת החמישים, המסכמת ומשלימה את שבע השמיטות שקדמו לה.

בכל הדוגמות הללו ניכר המעבר מן המספר שבע, המבטא כידוע את השלמות הטבעית (כבשבעת ימי השבוע, למשל), אל המספר שמונה, המתקשר למציאות העל-טבעית - הא-לוהית. הכניסה המחודשת למחנה שכינה בהקרבת קרבן היא כניסה אל הא-לוהי, אל העל-טבעי.[3] ובנידון דידן, שבעת ימי המילואים הם ההכנה האנושית להתגלות הגדולה של היום השמיני.

באופן אולי דומה מעט מציע המהר"ל (גור אריה, שמות כ"ט, א) כי שבעת ימי המילואים הם תחילת כפרה, ואילו היום השמיני הנו בבחינת גמר כפרה:

ואם תאמר: שתי כפרות למה לכפר על מעשה עגל? ויש לומר: משל למי שחטא נגד מלך בשר ודם, בראשונה הוא שולח פרקליט על ידי אחר לכפר המלך חטאתו, ואף על גב שנתרצה לו המלך עדיין אין כאן גמר כפרה כל זמן שלא היה פנים אל פנים, וכשבא אליו ומודיע חטאתו והוא מוחל לו, הוא גמר כפרה. כן מתחלה כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ומביא קרבן (רש"י שמות כ"ט, לה) לכפר על מעשה עגל ולא אהרן, אבל ביום שמיני למלואים נכנס אהרן לשמש ולכפר על מעשה עגל (רש"י ויקרא ט', ב).

ובלאו הכי לא קשה, כי היו ישראל מקבלים מעלה עליונה על ידי המשכן, והיו צריכין לכפרה שלא יקטרג עליהם החטא של עגל שלא יקבלו המעלה, ושבעת ימי מלואים מעלה בפני עצמו, שעל ידי המלואים נתחנכו לעבודה, ויום השמיני התחלת העבודה במשכן מעלה בפני עצמו, והיו צריכין בכל אחד כפרה.

ב. ימי המילואים (שמות כ"ט, ויקרא ח')

במהלך שבעת ימי המילואים משמש משה ככוהן. במסגרת זו עליו לבצע שורה של פעולות שתכליתן לקדש את המשכן והמזבח ואת אהרן ובניו. הבה נלמד אפוא כסדר את תיאור עשיית ימי המילואים בויקרא ח'.

1. הציווי פותח בהתייחסות לקרבנות מוכרים:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:

כוונת הדברים לקרבנות הנזכרים בציווי על ימי המילואים:

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם. וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם (שמות כ"ט, א-ג).

2. משה מצטווה להקהיל את כל העדה, על מנת שיהיו נוכחים בתהליך הקידוש של המשכן ועובדיו:

(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת:

3. השלב הראשון בקידוש הכוהנים הוא הלבשתם בבגדי הכהונה, כאמור "וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, ד). תחילה מולבש אהרן:

(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: (ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: (ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: (ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

4. השלב הבא הוא קידוש המשכן ואהרן על ידי משיחתם בשמן המשחה:

(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: (יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם: (יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:

מה פשר ההדגשה הזו של מזבח העולה: הזאת שבע פעמים עליו - יותר מאשר על שאר המשכן?

בשיעור הקודם כבר הערנו, כי בתיאור זה של חנוכת המשכן תופס המזבח את המקום המרכזי. כך עולה בבירור מתיאור היום השמיני, שם נגלתה שכינה מעל המזבח, וכך מגדירה התורה את תפקיד ימי המילואים בסיום פרשתנו:

(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:

(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: (לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:

הווה אומר, לשבעת ימי המילואים תפקיד כפול: מילוי ידי הכוהנים, וכפרת המזבח וקידושו. הדגשת מזבח העולה היא אפוא חלק ממגמת התיאור כולו.

דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שאהרן - אך לא בניו - נמשח יחד עם המשכן וכליו. הסיבה לכך היא שקדושת הכוהן הגדול היא חלק מקדושת המשכן, וכדברי התורה בהגדירה את קדושת הכוהנים בתחילת פרשת אמֹר:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא... וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה' (ויקרא כ"א, י-יב).

5. ואכן, כעת מולבשים גם בני אהרן, אך לפי שעה אין הם נמשחים:

(יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

6. עתה בא תורם של קרבנות ימי המילואים - הקרבנות הראשונים המוקרבים על מזבח העולה שבחצר המשכן! הראשון שבהם - פר לחטאת:

(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת: (טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו: (טז) וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב... וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה: (יז) וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

שרפת הפר היא מעשה חריג, שהרי בדיני הקרבנות הרגילים נשרפת רק "חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" (ויקרא ו', כג; וראה גם שם ד', ה-ז, יב, טז-יח, כא; י', יח; ט"ז, כז), ואילו חטאות שדמן ניתן על מזבח החיצון נאכלות. וביאר הרמב"ן (לשמות כ"ט, יד):

לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. לשון רש"י. והוראת שעה היתה כדברי רבותינו.

והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא. ושם (ויקרא ד', ו) יצוה להביא את דמו אל מבית לפרכת, ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם אמר בטעם 'את פני פרכת הקדש' (שם), וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש, והנה החיצון כפנימי.[4]

כלומר: הפר הוא בעצם חטאת כוהן משיח, הבאה לכפר על מעשה העגל, וכרגיל מעשיה בפנים; אמנם כאן נעשתה בחוץ, מסיבות מקומיות, אך דין שרפתה לא בטל.[5]

7. הקרבן הבא הוא איל העולה:

(יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: (יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (כ) וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו... (כא) ...וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

8. והקרבן השלישי הוא איל המילואים:

(כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: (כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: (כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (כה) וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:

(כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין: (כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': (כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה': (כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

מעשה איל המילואים - מיני הלחם הנלווים אליו, הנפת החזה והשוק ונתינת החזה למשה (ששימש בימי המילואים ככוהן), הקטרת האימורים בלבד ואכילת הבשר והלחם על ידי בעלי הקרבן (קרי: אהרן ובניו) - כל אלו מלמדים כי זהו בעצם איל שלמים (השווה ויקרא ז', יא-טז, כח-לד).

נמצא שקרבנות ימי המילואים הם אולי דגם למכלול הקרבנות המוקרבים על גבי המזבח: פר החטאת מייצג את קודשי הקודשים שהם חובה (חטאת ואשם); איל העולה - את קודשי הקודשים המובאים כנדבה (עולה ומנחה); ואיל המילואים - את הקודשים הקלים (שלמים).[6]

מיוחד לאיל המילואים - מתן דמו על תנוכי הכוהנים ובהונותיהם (מצינו דוגמת זאת רק בטהרת המצורע, ויקרא י"ד, יד, כה).[7] רש"ר הירש (בפירושו לשמות כ"ט, כ) מבאר, כי טקס זה מבטא את התמסרות הכוהנים והתבטלותם לעבודת ה':

גם הפעם התנאי הראשון הוא: ביטול היישות העצמית ועקירת המגמה של קיום האדם למען עצמו. אולם לפני זריקת הדם על המזבח - ביטוי לשאיפת ההתעלות כמו בקרבן העולה (פסוק טז) - יותן מן הדם, שנתקבל בכלי קודש, על האוזן, היד והרגל של הכהנים, למען ייתנו דעתם על מעמדם. אוזנם (קליטה רוחנית), ידם (עשיית מלאכה), רגלם (שאיפת התקדמות) - כל אלה תחומים, שבעיקר בהם חייבת אישיות הכהן להוכיח את עצמה, שעה שהיא צועדת בראש הציבור. משל לאיל ההולך בראש העדר. כאותו 'דם שחוט ומקובל', ששבק חיי חולין ונתקבל לחיי קדושה, כן יהיו רוחם, פועלם ושאיפתם של הכהנים: כביכול - 'שחוטים ומקובלים'. קרבן האיל לא יהיה להם טקס חיצוני גרידא. הזדהותם עם קרבנם בסמל הסמיכה צריכה להתגשם ולהתממש בתחייה הממשית של האוזן הממשית, היד הממשית והרגל הממשית. נפש האדם המיועד לכהונה צריכה לעשות מעשה ראשון של התמסרות, התמסרות של ממש אל המזבח, למען תקבל את השראת מעמדה המכובד, ולמען תשמח במלוא התודעה בהנאות הבאות לה מן המעמד הזה.

9. רק עתה בא שמן המשחה - יחד עם הדם שעל המזבח - לא רק על אהרן, אלא גם על בניו:

(ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:

בניגוד לקדושת כוהן גדול, הקדוש כאמור בקדושת המקדש, נובעת קדושתם של יתר הכוהנים מהעבודה, וכפי שקובעת התורה ריש פרשת אמֹר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כ"א, ח). לפיכך מוזה שמן המשחה על בני אהרן עם הדם שעל המזבח (יחד עם אהרן עצמו - שהרי אף בכוהן הגדול קיים כמובן רובד של קדושת עבודה).

10. אהרן ובניו מתקדשים אפוא כחלק מן המשכן והמזבח - כביכול הופכים הם עצמם לכלי קודש. ואכן, בסוף הפרשה מוזהרים אהרן ובניו חזור והזהר להישאר במשך שבעת ימי המילואים "פתח אהל מועד", שכן תכליתם של ימים אלו - ליצור ולבסס את הזיקה בין הכוהנים והמשכן:

(לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ: (לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: (לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

ג. מעשי היום השמיני (ויקרא ט')

1. הציווי

לאחר ימי המילואים מגיעה נקודת השיא של התהליך - היום השמיני. בניגוד לימי המילואים, אין בספר שמות ציווי על היום השמיני, ואנו מתוודעים אליו לראשונה רק בשעת ביצועו (ועל כך נעמוד בהמשך).

לאורך התיאור מוזכרים ביטויים שונים המתייחסים לנוכחים באירוע:

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':

...(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם... (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

בעוד שבשבעת ימי המילואים נצטווה משה להקהיל את כל העדה, כאן אין ציווי שכזה, והוא קורא רק לזקני ישראל; למרות זאת, קרבה "כל העדה" לפני ה', ובהמשך אנו מוצאים במעמד את "כל העם".[8] ייתכן שהציווי לא נצרך, כיוון שהיום השמיני הוא המשך של ימי המילואים. ואפשר שמן המילים "כי היום ה' נראה אליכם" מובן ממילא שכל העם אמור להיות נוכח במעמד.

אכן, בעוד שבשבעת ימי המילואים היה העם בגדר צופה בלבד, ביום השמיני הופך הוא למשתתף פעיל: אהרן מצוּוה להקריב עגל לחטאת ואיל לעולה; ובני ישראל - שעיר לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים ומנחה.[9]

להלן ברצוננו לדון במשמעותם של קרבנות היום השמיני בעקבות הרמב"ן (בפירושו לויקרא ט', ג), היוצא לדון בקרבנות אלו מתוך השאלה המתבקשת שכבר הוזכרה לעיל: מדוע אין ציווי על היום השמיני בספר שמות, כשם שבא ציווי כזה על ימי המילואים? הרמב"ן מציע שתי תשובות לכך:

והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי' (שמות כ"ט, א), (1) כי שם לא צוה רק על המלואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (ויקרא ו', יג-יד).

(2) ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם', עדיין לא נעשה העגל, כאשר פירשתי (שם ח', ב), לכך לא הזכירם שם. ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כ"ט, א) כי הפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם, והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל.

והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת. וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בתורת כוהנים (שמיני מכילתא דמילואים ג) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל, ודרשו: וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם: יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה שנאמר 'וישחטו שעיר עזים' (בראשית ל"ז, לא), ויש בידכם בסוף שנאמר 'עשו להם עגל מסכה' (שמות ל"ב, ח), יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שצוה ה'.

אנו נפתח דווקא בתשובתו השנייה של הרמב"ן, ובתשובתו הראשונה נסיים.

2. עגל לחטאת ועגל לעולה

תשובתו השנייה של הרמב"ן היא שקרבנות היום השמיני באו לכפר על מעשה העגל; וכיוון שלשיטתו קדם ציווי המשכן לחטא העגל, נמצא שקרבנות אלו הם אכן תוספת חדשה, ולכן לא נאמרו בפרשת תצוה, הבאה לפני החטא.[10]

ואכן, קרבנות היום השמיני רומזים בבירור לחטא העגל. כפי שמציין הרמב"ן, הן קרבנו של אהרן הן קרבן העם כוללים עגל: בקרבן אהרן - עגל לחטאת; ובקרבן העם - עגל לעולה. ושני העגלים אומרים דרשני. חטאתו של כוהן גדול אכן באה מן הבקר - אך כרגיל מדובר בפר (ויקרא ד', ג), ולא בעגל, וזהו המקום היחיד במקרא שבו מוקרב עגל לחטאת. אף קרבן העם הוא יוצא דופן: אמנם התורה אינה מגבילה עולת בקר לפר דווקא (ראה שם א', ג, ה); אך אין עוד ציווי בתורה להקריב עגל לעולה; ובפועל, זהו גם המקום היחיד במקרא שבו מוקרב עגל לעולה בכלל.[11]

למעשה, אלו הם שני הקרבנות היחידים הבאים עגלים במקרא,[12] והקישור לחטא העגל מתבקש, כדרשת חז"ל:

'ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר'. ולמה לא אמר לו פר אלא עגל? לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך.

ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים: יש להם עונות ממעשה העגל. לפיכך אמר לו הקב"ה: אף הם יקריבו עגל - 'ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל', שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל (תנחומא שמיני סימן ד).

ובתורת כוהנים שהביא הרמב"ן:

'ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת'. מלמד שאמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש.

ושמא תאמר: אין צריך כפרה אלא אני?! והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר 'ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת'. וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה 'וישחטו שעיר עזים' (בראשית ל"ז, לא), ויש בידכם בסוף 'עשו להם עגל מסכה' (שמות ל"ב, ח), יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל
(ספרא שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום).

ומדוע עגלו של אהרן הוא חטאת, בעוד שעגל העם הוא עולה? מבאר רבנו בחיי (בפירושו על ויקרא ט', ג):

ויראה לי כי מה שצוה לאהרן להיות העגל שלו חטאת וצוה בשל ישראל להיותו עולה, כדי שיתבאר מזה זכות לבו של אהרן, שאף על פי שעשה העגל בידו לא חטא בו במחשבתו כלל אבל כוונתו היתה לשמים... כי חטא במעשה ולא במחשבה. ומפני זה הביאו חטאת, לפי שהחטאת באה על החטא במעשה.

ובאותו של ישראל צוה להיותו עולה לפי שהעולה באה על הרהור הלב, וידוע כי ישראל חשבו בו מחשבה רעה והנה חטאם בו במחשבה מעשה.

כלומר: אהרן חטא במעשה בלבד, ולא במחשבה, על כן הביא חטאת, המכפרת על חטא במעשה; אבל ישראל, שחטאו גם במחשבה, קרבנם עולה, המכפרת על הרהור הלב (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז).[13]

ובמנחה בלולה (הביאו הרב כשר, תורה שלמה לפרשת שמיני, ויקרא ט', ג הערה יז) כתב כי פר זה דומה לפר עולה הבא יחד עם חטאת שגגת עבודה זרה של כל העדה (עיין במדבר ט"ו, כב-כו).

לסיכום, ביום השמיני - היום הראשון בו החל המשכן לפעול כסדרו - נצטוו אהרן והעם להקריב עגל לחטאת ועגל לעולה לכפר על מעשה העגל.[14]

3. שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת

בניגוד לעגלים, שעיר עזים הוא החטאת הרגילה של העם (ראה פרשת המוספים, במדבר כ"ח-כ"ט). אך כבר הבאנו את דברי התורת כוהנים, כי אף קרבן זה הוא כפרה על חטא מסוים:

יש בידכם בתחילה 'וישחטו שעיר עזים' (בראשית ל"ז, לא), ויש בידכם בסוף 'עשו להם עגל מסכה' (שמות ל"ב, ח), יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

כלומר: עגל העולה בא לכפר על מעשה העגל, ושעיר העזים - על מכירת יוסף.

ברור שיש כאן כפרה כפולה: על מה שבין אדם למקום ועל מה שבין אדם לחברו (אך ברמת העם כולו). והמהר"ל (בגור אריה על אתר) מציין היבט נוסף של הכפרה הכפולה - כפרה על חטאי האומה מתחילת דרכה ועד השלמתה:

כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלמות, והתחלתן היה בני יעקב שאז נקראו בני ישראל וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו שאז היה אומה שלמה ומצד שלמותן גם כן יש בהם חטא, ולכך היה להם שני קרבנות.

4. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים

ככלל, שלמים הם נדבת היחיד (עיין ויקרא ז', יא-יב, טז, כט-לד). שלמי היום השמיני מצטרפים לשני האזכורים הנוספים היחידים של שלמי ציבור בתורה. שלמי הציבור הראשונים הובאו באופן חד-פעמי במעמד הר סיני:

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים (שמות כ"ד, ה).

שלמי הציבור הנוספים הנזכרים בתורה הם שלמי הציבור היחידים המוקרבים במקדש לדורות - עם שתי הלחם המובאים בחג השבועות:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'... וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים (ויקרא כ"ג, טז-כ).

הקשר בין שלושת האירועים הללו ידוע: על תפקיד המשכן כהנצחת מעמד הר סיני כבר הרחבנו מספר פעמים בעבר (ראה בעיקר שיעורים 9 ו-20); שבועות - הלוא הוא חג מתן תורה; וכבר ציינו לעיל את ההקבלה בין היום השמיני ובין חג השבועות - היום החמישים, הבא לאחר ספירת שבעה שבועות.[15]

5. המשמעות של מכלול קרבנות היום

סקרנו עד כאן את רוב קרבנות היום השמיני, למעט "אַיִל לְעֹלָה" של אהרן, ו"כֶבֶשׂ... לְעֹלָה... וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן" של העם. נדמה כי משמעותם של קרבנות אלו תובן לאור המשמעות של מכלול קרבנות היום - שכאן נעמוד על שני היבטים שלו.

א. דגם למערך הקרבנות כולו. כפי שכבר ציינו (ויבואר עוד להלן), היום השמיני מציין את התחלת העבודה הסדירה במשכן: ימי המילואים נועדו להכשרת המזבח והכוהנים; וביום השמיני מתחילים הכוהנים לעבוד על המזבח.

לעיל (פרק ב סעיף 8) ראינו, כי הקרבנות בהם הוכשר המזבח בימי המילואים הם דגם למכלול הקרבנות הבאים על גביו: קודשי קודשים - חובה ונדבה; וקודשים קלים. ואפשר שכן הוא גם באשר לקרבן העם ביום השמיני. קרבן העם כולל (לפי סדר) חטאת, עולה, שלמים ומנחה, דהיינו: את כל סוגי הקרבנות הקיימים.[16] המנחה הבלולה בשמן משלימה אפוא סדרת קרבנות זו; וייתכן שכבש העולה נצרך אף הוא לאותה מטרה, לאור חריגותו של עגל העולה.

ב. ההקבלה ליום הכיפורים. איל העולה של אהרן משתלב היטב במסגרת ההקבלה הברורה בין קרבנות היום השמיני וקרבנות יום הכיפורים (שעליה עמד כבר הרמב"ן, כפי שראינו לעיל):[17]

בשני המקומות יש תבנית זהה - קרבן לאהרן וקרבן לעם; ובשני המקומות הקרבנות דומים או זהים.[18]

משמעותה של ההקבלה נוגעת בעיקר להבנת עניינו של יום הכיפורים כמעין חנוכה שנתית מחודשת של המשכן. כשם שעבודת ימי המילואים באה לכפר על המזבח, לחטאו ולקדשו, על מנת לאפשר את חנוכתו, כך באה עבודת יום הכיפורים לפרטיה לכפר על הקודש, על אוהל מועד ועל המזבח (ויקרא ט"ז, כ) מטומאות בני ישראל ומפשעיהם. וכשם שביום השמיני - לאחר קידוש המזבח וחיטויו - מתאפשרת התחלת העבודה בו, ושכינה שורה על גביו, כך מאפשרת עבודת יום הכיפורים השראת שכינה באוהל מועד וחידוש העבודה בו.[19]

6. תשובתו הראשונה של הרמב"ן

לסיום, נחזור לתשובתו הראשונה של הרמב"ן לשאלה מדוע אין ציווי על היום השמיני בספר שמות - תשובה שיש בה כדי לשפוך אור חדש על מהותו של היום השמיני:

...כי שם לא צוה רק על המלואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (ויקרא ו', יג-יד).

בביאור תשובתו, הסתומה במקצת, ומשמעותה, נלך כאן בעקבות הרב יונתן גרוסמן:[20]

לפי הסברו הראשון של הרמב"ן, הציווי שבספר שמות מתמקד בהכנת הכוהנים לעבודתם - כיצד יש לקדש אותם ולהכשיר אותם לעבודת המשכן. ביום השמיני תהליך ההכשרה כבר הסתיים, והכוהנים כבר עובדים במשכן ככוהנים רגילים. יום זה אינו נוטל חלק בהכנת הכוהנים לתפקידם, ולכן הוא לא הוזכר בספר שמות...

להלן, ברצוני לאמץ את כיוונו הראשון של הרמב"ן, ולנסות להסביר מדוע כל כך חשוב שהציווי על הקמת המשכן יכלול רק את הכשרת הכוהנים לעבודתם (שבעת ימי המילואים), ולא יכלול את הציווי על תהליך השראת השכינה בתוך הבית (היום השמיני). לשון אחר: ננסה להסביר מדוע ה' היה יכול לצוות את משה בספר שמות רק על הכשרת הכוהנים, ולא על התגלות השכינה...

כאן מביא הרב גרוסמן את הדוגמות שהבאנו בתחילת השיעור לדגם של שבעה ושמונה, והוא ממשיך:

מכל הדוגמאות הללו, נראה כי ישנו דגם קבוע, המורכב משבעה ימים שהם הכנה ליום השמיני הבא בעקבותיהם. לכאורה - ליום השמיני אין מעמד בפני עצמו, אלא הוא רק 'היום שאחרי' שבעת הימים הראשונים; אך למעשה - היום השמיני הוא היעד והתכלית של כל שבעת הימים שקדמו לו. שבעת הימים הם הכנה הכרחית לשלב הסופי, ליום השמיני.

הדוגמאות הרבות שהבאנו מלמדות על איפיון נוסף של דגם זה: מטרת ההכנה במשך שבעת הימים היא תמיד כניסה מחודשת אל המשכן ועמידה חדשה מול ה'...

ממילא, נראה שגם שבעת ימי המילואים הם תשתית והכנה ליום השמיני, שבו נכנסה השכינה לראשונה למשכן וקידשה אותו בהתגלות לעיני כל העם. במשך שבעה ימים הכוהנים התקדשו והוכשרו לעבודתם, ובמקביל אליהם - גם המזבח קוּדש והוּכן במשך שבעה ימים אלו, ורק בסופו של תהליך ההכנה וההכשרה הממושך - יכולה הייתה השכינה להיכנס ולשרות במשכן.

לאור הבנה זאת, ניתן לחזור ולענות על השאלה שהצבנו בפתיחת דברינו. נראה שחסרונו של היום השמיני בציווי שבספר שמות מבקש לבטא את העובדה שאין שום ביטחון שהיום הזה אכן יתרחש! עם ישראל יכול לעשות ככל אשר צוּוָה - להשתדל בבניית המשכן, לקדש את כלי המשכן ולהכשיר את הכוהנים העובדים בו, ועדיין התגלות ה' וכניסתו למשכן נשארים תלויים ועומדים עד לרגע שבו ה' יחליט לעשות זאת. באופן מהותי, לא ניתן לצוות על היום השמיני לפני שהמשכן נבנה ולפני שבעת ימי המילואים. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה', ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך - הוא ישרה את שכינתו בתוכם.

אמנם מטרת בניית המשכן ומטרתם של שבעת ימי המילואים הן היום השמיני והתגלות ה' במשכן, אך לא ניתן לצוות על יום זה. יום זה נשאר נעלם עד שיעלה ברצונו של ה' להיכנס ולדור במשכן שבנו לו בני האדם. להבנתנו, חלק מהותי מהתגלות ה' הוא ההפתעה שבעניין. אדם יכול להכין את עצמו להתגלות, לשאוף אליה ולהכין את הקרקע למימושה - ועדיין ההתגלות תלויה ועומדת. משבאה, היא פורצת בפתאומיות וללא התראה, ולאדם - עם כל מוכנותו הנפשית - לא נותר אלא להתפעם ולהודות: "וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כד).

* * *

בשיעור זה ניסינו לעמוד על משמעותם של ימי המילואים והיום השמיני - בעיקר לאור קרבנותיהם. השיעור הבא ידון בע"ה בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח.