שיעור 26 - תפילה

  • הרב חיים נבון

תפילה

מצוות תפילה

הדיון על מחשבת ההלכה בנושא התפילה, חייב להתחיל בשאלה אחת: האם בכלל יש הלכה בנושא תפילה. כמובן, אנו יודעים שישנן הלכות רבות הנוגעות לתפילה, אך לא ברור שישנה מצווה מן התורה להתפלל. לרוב שיטות הראשונים, אין כלל מצווה מן התורה להתפלל, וחובת התפילה אינה אלא מדרבנן. בראש הטוענים שמצוות התפילה היא חובה מדאורייתא, עומד הרמב"ם:

"מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם'; מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' - אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה'. ואין מניין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה" (רמב"ם, תפילה א', א).

כנגד הרמב"ם יצא הרמב"ן, שטען שאין כל חובה מן התורה להתפלל:

"ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו" (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה').

לדעת הרמב"ם אנו רואים שמן התורה מצוות התפילה הרבה פחות מוגדרת וקבועה מאשר בימינו: יש מצווה להתפלל פעם אחת ביום, בלי זמן קבוע, או נוסח קבוע. אבל הרמב"ן מרחיק לכת עוד יותר, ורואה בתפילה יסוד שמנותק לחלוטין מעולם ההלכה. אין חובה להתפלל, והתפילה היא אקט ספונטני שניזום בידי האדם, ולא תכתיב שמוּנְחת עליו מלמעלה.

כפי שאנו יודעים, המתח הזה מלווה אותנו תמיד בתפילותינו: מצד אחד, טוב שהתפילה היא חובה ברורה ומוצקה, שאם לא כן - נודה על האמת - כמה מאתנו היו מתפללים בכלל?! מצד שני, קביעת המצווה כחובה היא בעייתית, כי היא מדכאת את הספונטניות של הפנייה אל הקב"ה, והופכת את התפילה למעשה של קבע, ולא של רחמים ותחנונים.

בכל אופן, למרות ההסבר שניסינו לתת לדעת הרמב"ן, כאשר אנו טוענים שאין מצווה מן התורה להתפלל, יש כאן קושי גדול מבחינה רעיונית: אנו יודעים שכל מעשה משמעותי בעולמנו הרוחני מצא מקום בהלכה, בלא שנחשוש לפגיעה בספונטניות של העושה. משום כך הגרי"ד סולובייצ'יק הגדיר את הרמב"ם כ'גואל התפילה'[1]. הרמב"ן ריכך את הקושי הזה, בשעה שהכיר בזה שישנה בכל זאת מצווה מן התורה להתפלל, בנסיבות מסוימות:

"שנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וכעניין שכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם'. והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור, לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה... שהיא מצווה לעת הצרות שנאמין שהוא יתעלה שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה" (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה').

הרמב"ן כאן לשיטתו: מצוות התפילה אינה חובה קבועה ושגרתית, אלא מצווה המוטלת על האדם בזמנים של צרה ומצוקה, ומכוונת את ענות לבו כלפי הקב"ה. אין כאן כפייה של האדם להתפלל, אלא הפניית האדם הזועק והאומלל לשטוח את צרותיו ומצוקותיו לפני ה'. הרמב"ן מוצא מצווה זו בחובה לתקוע בחצוצרות לפני ה' בשעת מלחמה. אין ספק שיש כאן הרחבה - גאונית! - של מצווה שנראית כחובה טכנית בלבד. למעשה, גם את המהלך הזה עשה כבר הרמב"ם, והוא הראשון שטען שמצוות חצוצרות מבטאת חובה מיוחדת של תפילה בשעת צרה:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות'. כלומר: כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם" (רמב"ם, הל' תעניות א', א-ב).

גם הרמב"ם הכיר בכך שישנה מצווה מיוחדת של תפילה בשעת צרה. המצווה המיוחדת הזו נושאת מסר כפול: א. התפילה לא אמורה להיות מלמול מונוטוני של טקסט, אלא תחינה המגלמת מצוקה אנושית אמיתית. ב. כאשר לאדם ישנן מצוקות, הוא חייב להתמודד איתן בדרך רוחנית, ולהפיק מהמצב הביש שנקלע אליו את המרב מבחינת עבודת ה'. כלומר: במצוות התפילה בשעת מצוקה גלום מסר הן בנוגע לאופייה של התפילה, והן בנוגע להתמודדות עם המצוקה.

הרב סולובייצ'יק הציע הצעה נועזת בקשר לשיטת הרמב"ם במצוות תפילה:

"אפשר ליישב את הסתירה בין דעת הרמב"ם לבין דעת הרמב"ן. שניהם הבינו שתפילה היא משמעותית רק אם היא נובעת מהרגשה של צרה. הם חולקים בהבנת המילה. הרמב"ם סבור, שקיומנו היומיומי שרוי תמיד בסימן של צרה ומצוקה, המעוררות בלבו של אדם רגיש תחושת ייאוש, מועקה כבדה, בשל חוסר תוכן וטעם והעדר כל סיפוק בחייו. זוהי צרה מתמדת, הקיימת בכל יום. המילה צרה מסמלת יותר מאיזה אסון חיצוני... אין ספק שזעקתו של בעל המזמור 'מן המצר קראתי יה', מתייחסת למצב פנימי של לחץ ומצוקה, יותר מאשר לגורמים כאלה הבאים מבחוץ.
מהרגשה זו של מבוכה ומפח נפש נובעת התפילה. כשהיא באה במצב של נוחות וביטחון, היא נהפכת לסתירה מיניה וביה. אפילו היא נערכת בבתי כנסת מלאי המותרות, בהם מונהגות שיטות חדשניות בסדר ובאופן התפילה. הרצון להתפלל בקרבת האשה והילדים בבתי כנסת אלה, נובע מן הצורך בביטחון ובנוחות. מקורה של תפילה אמיתית נטוע ברגש של בדידות, של חוסר אונים ושל תלות. יוצא אפוא, שבשעה שהרמב"ן דיבר על משבר שעל פני השטח - 'צרת ציבור', הסתכל הרמב"ם על כל החיים כעל משבר לעומק - 'צרת יחיד' " (פרקים במחשבת הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, עמ' 61-62).

הרב סולובייצ'יק מציע שגם הרמב"ם מסכים לרמב"ן שהמחייב הבסיסי של תפילה הוא שעת צרה. אך לדעת הרמב"ם כל יום הוא שעת צרה: צרה פנימית, מצוקת הנפש. לדעת הרי"ד, האופי הבסיסי של תפילה הוא זעקה מתוך צרה. בכך הוא קובע שני יסודות: 1. התפילה צריכה להיות מתוך הזדהות והתרגשות, כפי שתיארנו קודם. 2. התפילה צריכה להיות מתוך תחושה של מצוקה, ולא מתוך תחושה של נוחות. הגרי"ד סונט כאן בבתי הכנסת ה'מתקדמים', ומבהיר שבתי הכנסת שלנו בכוונה אינם מאפשרים תפילה משפחתית נוחה, נעימה ומאושרת. תפילה אינה בילוי חברתי, אלא זעקה אישית נוקבת.

עבודה שבלב

לתפילה ניתנה כותרת הלכתית ייחודית: "עבודה שבלב":

" 'לאהבה את ה' אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם'; איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר: זו תפילה" (תענית ב.).

נבחן כאן את דברי הרמב"ם בספר המצוות:

"המצווה החמישית - הוא שציוונו לעבדו... ואע"פ שזה הציווי הוא גם כן מהציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו ייחוד, אחר שהוא ציווה לתפילה. ולשון ספרי: 'ולעבדו - זו תפילה'. ואמרו גם כן: 'ולעבדו - זו תלמוד' " (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ה').

הרמב"ם לא התייחס לברייתא המובאת במסכת תענית ובספרי כלימוד טכני גרידא. הוא הסביר שהמצווה החמישית ממצוות העשה היא לעבוד את ה'. וזו מצווה כוללת, אך יש לה גילום קונקרטי במצוות התפילה. כלומר: לפי הרמב"ם מצוות התפילה היא ההתגלמות השלמה והמלאה ביותר של מצוות עבודת ה', שמתגשמת כמובן בכל המצוות. התפילה היא הפסגה והשיא של עבודת ה'. מעניין לציין שהרמב"ם אינו שוכח להזכיר את המשך הספרי, הנותן מעמד דומה גם לתלמוד תורה: "ולעבדו - זו תלמוד".

אגב, הגרי"ד סולובייצ'יק חידש אבחנה בין 'מעשה המצווה' ו'קיום המצווה'. ישנן מצוות רבות שגלום בהן תוכן רגשי ורעיוני לא רק ברמת טעמי המצוות, אלא גם ברמה ההלכתית עצמה. במצוות אלו ישנו מעשה פיזי מסוים שהוא 'מעשה המצווה', אבל אותו מעשה הוא התגלמות מצב רגשי מסוים, שהוא הקיום האמיתי של המצווה. הגרי"ד טען שבמקרים רבים הרמב"ם בהלכותיו הזכיר את מעשה המצווה, אך בכותרת להלכות הזכיר את קיום המצווה. גם כאן ראינו שבהלכותיו הרמב"ם מדבר על "מצווה להתפלל בכל יום", בעוד הכותרת מביעה נימה אחרת:

"לעבוד את ה' בכל יום בתפילה" (רמב"ם, כותרת להלכות תפילה).

מעשה התפילה אמור להביע את הקיום האמיתי הגלום בתפילה - עבודת ה'.

עמידה לפני ה'

התפילה, לפי ההלכה, משקפת מצב קיומי שונה של האדם. כך מגדיר הרמב"ם את המצב המיוחד הזה:

"תיקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים" (רמב"ם, הל' תפילה ה', ד).

תחושתו של האדם המתפלל צריכה להיות "כאילו הוא עומד בשמים". התפילה היא עמידה לפני ה'. ישנם ביטויים הלכתיים שונים למעמד המיוחד הזה של המתפלל. כך, למשל, הגמ' קובעת שבסוף התפילה צריך אדם לכרוע ולתת שלום לקב"ה, ראשית לימין ואז לשמאל. הגמ' דנה האם הכוונה לימין של המתפלל, או לימין של הקב"ה שמולו:

"המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום... ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל... רבא חזיה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא. אמר ליה: מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקב"ה" (יומא נג:).

ומסביר רש"י שם:

"לשמאל דידך - דהיא ימינו של הקב"ה, שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו, שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד' " (רש"י שם ד"ה לשמאל).

אם כן, רבא מסביר שצריך קודם להשתחוות לצד שמאל, שכנגד ימינו של הקב"ה, שכביכול ניצב מולנו.

הגמ' בברכות (כד:-כה.) קובעת שבתפילה יש להחמיר יותר בדיני כיסוי הערווה מאשר בקריאת שמע. רש"י שם מנמק את ההבדל הזה:

"אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך, ולעמוד באימה. אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך" (ברכות כה. רש"י ד"ה אבל).

האדם המתפלל נמצא במצב מיוחד - הוא "עומד לפני המלך". אופייה של התפילה כעמידה לפני ה' מתבטא בהלכות נוספות. הגמרא בעירובין סד. דנה בנושא תפילתו של שיכור:

"אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה... היכי דמי שתוי, והיכי דמי שיכור? שתוי - כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור - כל שאינו יכול לדבר לפני המלך" (עירובין סד.).

אפשר להבין שיש כאן רק סימן מקומי להגדרת שיכור ושתוי. אך הרמב"ן הבין שההגדרה הזו - מי יכול לדבר לפני המלך - נובעת מהגדרתה המהותית של התפילה:

"אבל לענין שיכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חומר זה, לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה, אבל ק"ש ואין צריך לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן. דטעמא דתפלה משום דבעיא כוונה יתירה, מפני שהוא כמדבר בפני המלך, ומצינו בכל מקום לכוונה חמיר דין תפלה מק"ש, כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת, ובא מן הדרך, ומיצר, דכולן לענין ק"ש קורין, ומברכין על המזון וכל הברכות כולן... ואילו לעמידת תפלה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל" (ברכות כב. רמב"ן ד"ה אבל).

מסתבר שגם רש"י שאב מסוגייה זו את ההגדרה שלו לתפילה כ'עמידה בפני המלך'. שיכור, שאינו יכול לעמוד בפני המלך, תפילתו תועבה גם בדיעבד - כיוון שהתפילה היא במהותה עמידה לפני המלך, לפני מלך מלכי המלכים, ושיכור אינו בר הכי למצב הזה. הראשונים תולים באופייה המהותי של התפילה הבדלים נוספים בין הלכות ק"ש להלכות תפילה:

"רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק"ש. פי' לייט - מקלל. אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו, שנאמר 'ארחץ בניקיון כפי', בדבר המנקה, ולא כתב 'במים'. ודווקא לקריאת שמע, אבל לתפילה שהוא מדבר להקב"ה, צריך לחזור אחר המים" (סמ"ג, עשין י"ח).

ההגדרה הזו של עמידה לפני ה' אינה משמעותית רק לגבי הנתונים האובייקטיביים המאפשרים את התפילה. באחד מחידושיו המפורסמים ביותר, ר' חיים מעביר את הגדר הזה של עמידה לפני ה' גם למישור הסובייקטיבי:

"ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה. האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה. ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה', כמבואר בדבריו פ"ד שם, ז"ל: 'ומה היא הכוונה - שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה'. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה, רק שהוא מעצם מעשה התפילה; ואם אין לבו פנוי, ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל, אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק, דאין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה (= ולא רק בברכה הראשונה)" (חידושי הגר"ח, הל' תפילה ד', א).

ר' חיים קובע שבתפילה יש בעצם שלוש רמות של כוונה: א. כוונה לצאת ידי חובת תפילה, כמו בכל מצווה. ב. כוונת המילים, שמעכבת רק בברכה הראשונה. ג. מודעות לכך שהוא עומד לפני ה', שבלעדיה אין התפילה קרויה תפילה כלל, ולכן היא מעכבת בכל הברכות. דבריו אלו של ר' חיים מוכחים לחלוטין ברמב"ם.

ראינו לעיל שלתפילה יש גדר מיוחד של "עבודה שבלב", וביארנו שלדעת הגרי"ד סולובייצ'יק מעשה המצווה הוא התפילה, אך קיום המצווה הוא עבודה בלב. אנו רואים כאן את ההלכה הנובעת מהתפישה הזו: המצווה אינה מתקיימת כלל בלא כוונת הלב, כאשר כוונת הלב כאן אינה רק כוונת משמעות המילים, אלא המצב הנפשי של עמידה לפני ה', המודעות החודרת לכך שאנו מתחננים לה' וזועקים אליו.

תוכן התפילה

לתפילה ישנם תכנים מסוימים. הרמב"ם פוסק שלמרות שמדאורייתא אין נוסח קבוע ומסוים לתפילה, בכל אופן מדאורייתא ישנם תכנים מסוימים שהתפילה צריכה לכלול:

"חיוב מצווה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו" (רמב"ם, הל' תפילה א', ב).

לדעת הרמב"ם הסדר של תפילת י"ח שלנו, הוא סדר התפילה המחייב מדאורייתא: שבח ß בקשה ß שבח והודאה. מוקד התפילה, כפי שתוקנה בידי חז"ל, הוא דווקא החלק האמצעי: הבקשה. הרוב הגדול של ברכות התפילה הן ברכות של בקשת צרכים, צרכים רוחניים וצרכים גשמיים פשוטים. לכאורה הדגשת הצרכים והבקשה מעלה שתי בעיות: אנוכיות, וחומרנות. הגרי"ד סולובייצ'יק ראה באופייה של התפילה היהודית עיקרון יסודי בהשקפתנו:

"אמנם, כפי שנתבאר, זקוקה התפילה גם לשבח והודאה: מכל מקום, לשדה וכוחה של התפילה צפונים בבקשה. ההלכה מעוניינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה... הכלל אינו יכול להיחלץ מכבלי הגשמיות וצרכיו הפעוטים, וכל ניסיון להטיל עליו משימה זו - שכרו יוצא בהפסדו. ההלכה עסוקה בבני אדם יושבי חושך וצלמוות... האדם הפשוט מצווה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה" (הגרי"ד סולובייצ'יק, 'רעיונות על התפילה', איש ההלכה - גלוי ונסתר, עמ' 265)[2].

הגרי"ד טוען במקומות רבים כי מי שמנסה לנתק את עובד ה' מהעולם הממשי נכשל בשתיים: 1. בדרך כלל האדם אינו עוזב את עיסוקיו החומריים, והתוצאה היחידה היא שכל חייו היומיומיים יוצאים מפיקוחה של הדת. זוהי ביקורתו החריפה של הגרי"ד על הנצרות. 2. הקב"ה אינו רוצה באנשים ערטילאיים. הקב"ה רוצה באדם שחי חיים אנושיים נורמליים, ובהם עובד את אלוהיו.

משום שתי הסיבות הללו הגרי"ד רואה את המרכזיות של הבקשה בתפילתנו כיסוד של 'לכתחילה' גמור: האדם המתפלל מביא אתו לפני ה' את כל דאגותיו האמיתיות, את מצוקותיו, את בקשותיו ואת צרכיו. רק כך האדם באמת עובד את ה' בכל אישיותו הממשית.

אווירת התפילה

מהי האווירה הרוחנית שצריכה ללוות את התפילה? נמקד יותר את השאלה: מקובל לראות את התפילה, לפחות את התפילה האידיאלית, כהתפרצות של עריגת האדם לאלוהיו, כגילוי של התלהבות לנוכח השכינה. אך האם אמנם זהו הרגש היחיד שאמור ללוות את המתפלל - התלהבות ותו לא? בשיעור על מצוות שמחה ברגלים נראה שהגרי"ד סולובייצ'יק טען שמצוות השמחה ברגלים נובעת מראיית פני ה'. העמידה לפני ה' מובילה לשמחה. לכאורה הוא הדין בנוגע לתפילה. אך העמידה לפני ה' יכולה להוליד גם רגשות אחרים - יראה, פחד, כבוד מתוך מרחק. חז"ל הדגישו את החוויה הזו, שצריכה ללוות את המתפלל:

"משנה - אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש (=הכנעה)...
גמרא - מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר: דאמר קרא 'והיא מרת נפש'... 'אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך'... 'השתחוו לה' בהדרת קודש', אל תקרי 'בהדרת' אלא 'בחרדת'... 'עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה' " (ברכות ל:).

אמנם, בגמרא שם מובאת גם ברייתא בעלת גישה אחרת:

"אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא.)[3].

בכל אופן, אי אפשר להתעלם מהמקום הנכבד שמייחדת המשנה לרגש של כובד ראש, כאשר מפירושי הגמרא ברור שמדובר על יראה וחרדה של ממש. נביא כאן רק שתי דוגמאות למציאותם של הרגשות הללו באווירה שסובבת את המתפלל. יש להדגיש שוב שאין אלו הרגשות היחידים שמלווים את המתפלל, ובודאי המתפלל חווה גם שמחה והתלהבות מהעמידה לפני ה'. גם - אך לא רק.

לעתים תכופות אנשים מתארים בהתלהבות את חוויית התפילה המסעירה שהייתה להם בחיק הטבע. לאור זה, מן הסתם נופתע לבחון את ההלכה הבאה:

"לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר" (שו"ע או"ח צ', ה).

מקור הדין הזה בגמ' (ברכות לד.), לפי פירוש הראשונים שם. הגמ' אף מגדירה מי שמתפלל בשדה כ"חצוף". מסתבר שחז"ל ידעו שלתפילה בשדה יש עוצמה רגשית גדולה. ובכל זאת, חז"ל לא התלהבו מתפילה בחיק הטבע, בגלל שהם העדיפו רגשות אחרים: הם קבעו פה שעדיף לרסן את ההתלהבות המתפרצת, ולטפח על חשבונה את תחושת היראה והאימה.

ישנה הלכה נוספת המלמדת על חשיבה כזו. הפעם מדובר בהלכה שמקורה בפסיקה מאוחרת יותר, ומצאה את מקומה בדברי הרמ"א:

"ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא"
(רמ"א או"ח צ"ח, א).

זוהי הלכה פחות מקובלת בפועל, ובכל בית כנסת נראה רבים שלא נוהגים לפיה. אולם אפשר להתחקות אחרי כיוון המחשבה של הפוסקים, שהביא אותם להלכה המפתיעה הזו. התפילה לא אמורה להשתלב באורח חייו של האדם, מתוך התלהבות ונוחות. יש בתפילה ממד של קרבן והשקעה. הרמ"א מדבר כאן על אהבת ה', ולא על יראתו; אך זוהי אהבה התובעת קורבנות, ואינה נובעת מהאדם בזרימה טבעית.

כבר ראינו בתחילת השיעור את דבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק על התפילה כקשורה במצוקה ובבדידות האנושית. הגרי"ד לעג לאלו שמחפשים נוחות וביטחון בתפילה, ומשום כך רוצים להתפלל ליד בנות משפחתם. הגרי"ד עמד על כך שלמתפלל ישנה תחושה מהותית של ניכור ובדידות, שאף אם אינה בלעדית, היא משמעותית מאוד לתפילתנו. כאן אנו סוגרים מעגל, ורואים שתחושת המצוקה והמתח אינה רק נקודת המוצא האנושית לתפילה, אלא גם התחושה הרוחנית שאמורה להיווצר בתפילה, כתוצאה מהמפגש עם הקב"ה.



[1] 'רעיונות על התפילה', איש ההלכה - גלוי ונסתר, עמ' 240.

[2] ועיי"ש, עמ' 80 ואילך.

[3] עיין בתלמידי רבנו יונה (ברכות כב. באלפס ד"ה רבנן), שהדגישו שיש כאן מחלוקת, אם כי מתונה. הב"ח (או"ח צ"ג) טען שלדעת הטור דרך המשנה היא המובחרת, ודרך הברייתא רק למי שלא יכול לעמוד בתביעתה של המשנה. אך יש שפירשו שאין בהכרח מחלוקת בין המשנה והברייתא.