שיעור 27 - הניגון (ב) - גילוי החיסרון

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 27 - הניגון (ב): גילוי החסרון

בשיעור הקודם , עמדנו על כך שמקורו של הניגון הוא ממקום גבוה ביותר, והוא בעצם האפשרות לחיבור בין השפע האלוקי לבין האדם. גם עמדנו על כך, ששפע זה יכול להחיות את הטוב, אולם גם את הרע בדמותו של ניגון הרשעים. הזכרנו את כוחו הסוחף של הניגון ויכולתו לכבוש ו'לחבר שני דברים'.

הניגון מחייה

בשיעור זה ננסה להעמיק בהבנה זו של ר' נחמן, תוך נסיון להבין מה עושה הניגון לאדם המנגן והשומע. ונתחיל בדברים הבאים:

'מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאמַר רָזִי-לִי רָזִי-לִי אוֹי לִי, בּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ' (יְשַׁעְיָהוּ כ"ד). 'מִכְּנַף הָאָרֶץ' - זֶה בְּחִינַת כַּנְפֵי הַצִּיצִית, שֶׁשָּׁם הָרוּחַ-חַיִּים, שֶׁהוּא בְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד, שֶׁהָיָה מְנַגֵּן עַל-יְדֵי הָרוּחַ צְפוֹנִית וְכוּ' כַּנַּ"ל, (עיין זוהר שלח קעה:) כִּי הַנְּגִינָה וְהַזְּמִירוֹת נִמְשָׁכִין מֵהָרוּחַ-חַיִּים שֶׁבְּכַנְפֵי רֵאָה, כַּיָּדוּעַ, וְזֶהוּ: 'זְמִרת שָׁמַעְנוּ' - בְּחִינַת הַנִּגּוּן שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ-חַיִּים, שֶׁהוּא בְּחִינַת כַּנְפֵי הַצִּיצִית, בְּחִינַת 'מִכְּנַף הָאָרֶץ' כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיעִין הָרְשָׁעִים, בִּבְחִינַת 'לֶאֱחז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה' וְזֶהוּ: 'צְבִי לַצַּדִּיק', פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: עָתִיד לִהְיוֹת מַצָּב וּתְקוּמָה לַצַּדִּיקִים, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי הָרוּחַ-חַיִּים הַנַּ"ל מִתְגַּבְּרִין הַצַּדִּיקִים עַל הָרְשָׁעִים כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: 'וָאמַר רָזִי-לִי וְכוּ' אוֹי לִי - פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁנִּגְלוּ לִי שְׁנֵי רָזִים: רַז פֻּרְעָנִיּוּת וְרַז יְשׁוּעָה, וַהֲרֵי תִּרְחַק הַיְשׁוּעָה עַד וְכוּ'. הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי הָרוּחַ שֶׁל הָרָשָׁע גָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ, בִּבְחִינַת רוּחַ-סְעָרָה, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַצָּרוֹת וַאֲרִיכַת הַגָּלוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ: 'בּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ' - כִּי יְנִיקַת הַבּוֹגְדִים וְהָרְשָׁעִים הוּא מִבְּחִינַת פְּגַם הַבְּגָדִים, דְּהַיְנוּ פְּגַם הַצִּיצִית, שֶׁהֵם בְּכַנְפֵי הַבֶּגֶד, דְּהַיְנוּ מִפְּגַם הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, שֶׁאֲחִיזָתָן וְשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן הוּא בְּחִינַת אַרְבַּע צִיצִית כַּנַּ"ל. אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף: 'פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְכוּ' - כִּי כָל הָרְשָׁעִים יִכְרְעוּ וְיִפּלוּ, כִּי לַסּוֹף כָּלֶה וְנֶאֱבָד וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים מַכְנִיעִין אוֹתָם וּמַשְׁפִּילִים רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ עַל- יְדֵי הָרוּחַ-חַיִּים שֶׁלָּהֶם, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִיצִית, בְּחִינַת 'מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרת שָׁמַעְנוּ' כַּנַּ"ל. כִּנּוֹר שֶׁל חָמֵשׁ נִימִין - בְּחִינַת הַתּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בַּזּהַר (צַו לב:) וְתוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה - אִלֵּין דְּתָפְשִׂין בְּכִנּוֹרָא. חָמֵשׁ אֻנֵי אִית לָרֵאָה (חֻלִּין מ"ז), כִּי רוּחַ הַחַיִּים הוּא בְּהָרֵאָה, וּמִשָּׁם הַמְשָׁכַת הָרוּחַ שֶׁל הָאֲנָחָה, כַּיָדוּעַ בְּחוּשׁ, וְעַל-כֵּן אִית לָהּ חָמֵשׁ אֻנֵי לָרֵאָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה (עיין תיקון כ"ה:), ה' נִימִין דְּכִנּוֹר דְּדָוִד, שֶׁשָּׁם הָרוּחַ-חַיִּים כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא ח, ט).

בתורה זו עוסק ר' נחמן בניגון של הצדיקים, וגם כאן הוא מדבר על מקורו של הניגון, אלא שבעוד שבתורה ג, אותה ראינו בשיעור הקודם, חיפש ר' נחמן את המקור החיצוני והנשגב של הניגון, בתורה זו פונה ר' נחמן אל פנים הנפש: 'כי הנגינה והזמירות נמשכין מהרוח חיים שבכנפי הריאה', וכפי שנראה להלן הדברים אינם סותרים.

על אותו מקור של רוח חיים אני למדים מתורה זו עוד שני נתונים חשובים שנצטרך לעבדם:

ראשית, אותה רוח חיים היא בחינת ארבע כנפות הציצית.

שנית, אותו מקור של רוח חיים, רוצה לומר 'כנפי הריאה', הוא גם המקור שממנו נמשכת רוח אנחתו של אדם.

ננסה לקרוע חלון לעולם מופלא זה שר' נחמן מציג בפנינו, דרך נקודת ההצטלבות של כל המושגים הנזכרים - כנפי הריאה.[1]

ר' נחמן, כהרגלו, מבקש ליצור זיקה בין המציאות הביולוגית, כפי שהוא תפס אותה, לבין המציאות המטפיסית שהיא עיקר עניינו.

הריאה, 'כפי שאנו רואים בחוש',[2] היא מקור 'נשמת אפו' של האדם. שם ממוקמים 'בלוני החמצן' ומשם הוא מוזרם פנימה והחוצה.[3]

כשלאדם 'נגמר האויר', ובלשונו של ר' נחמן אין 'המשכת חיוּת', הריאה נכנסת לפעולה, ומספקת לאדם את חיותו הנדרשת. סיפוק זה יבוא באופנים שונים, כפי שנראה בהמשך, אם על ידי אנחה, ואם על ידי ניגון, אולם בכל מקרה מדובר בהזרמה מחודשת של 'חיוּת' למקום שבו ישנו העדר וחסרון שלה.

ר' נחמן מבקש להעתיק מודל זה פעמיים. פעם ראשונה מהטרמינולוגיה הביולוגית אל הרובד הרוחני. ופעם שניה מן המישור הפרטי אל המישור האוניברסלי הכללי.

הציצית - חוט מקשר

גם האדם כאיש רוח, וגם העולם שפועלים בו כוחות של רע וטוב, של חומר ושל רוח, נקלעים למצב של 'העדר חמצן', של ניתוק מהחיות האלוקית, הפועלת ומפעילה כל חי. מדובר בסוג של 'איבוד הכרה'. המוח עובד בבחינת דעת ושכל, אולם אין נשימה, אין הזרמת חיות. זוהי מציאות של חסרון שבה האדם נעדר חיות, ובעולם שולט הרֵשע. כאן מכניס ר' נחמן את הציצית.

מצווה זו נושאת אופי מיוחד. ארבע כנפות הציצית, רומז ר' נחמן הן ארבע כנפות הארץ מצד אחד וארבע יסודות מצד שני. הציצית, אם כן, אחוזה היטב במציאות החומרית, ואולי אף ניתן לומר מגלמת אותה באופן מסויים. ארבעת היסודות הם חומרי היסוד[4] המרכיבים את כל המציאות החומרית, וארבע כנפות הארץ זהו המקום שבו מתמקמת המציאות החומרית. הרוח היא מעל המקום ומעל החומר, וארבע כנפות הארץ וארבעת היסודות, מחזירים אותנו מן הרוח אל הארץ.

היסודות והמקום, באופיים, מושכים למטה: 'כי כל המידות רעות נמשכין מארבעה יסודות, ששרשם ארבע כנפות הציצית...' קובע ר' נחמן בפיסקה הקודמת של אותה התורה.[5] וכאן נכנסת הציצית לתמונה:

וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (במדבר ט"ו, לט).

הציצית על ארבע כנפותיה מתלבשת על האדם ואמורה ללוותו במפגש היומיומי שלו עם ארבע כנפות הארץ וארבעת היסודות - עם המציאות החומרית. הציצית ניתנת על הלבוש! האדם נכנס עם ציציותיו לבית הכסא, הוא לובש אותן בלומדו תורה ובדברו דברים בטלים. הציצית עניינה להזכיר לאדם,[6] גם בהיותו שקוע בחומר כי יש משהו מעל, כי ישנה רוח חיים שאליה צריך להתחבר, והיא אמורה להחיות גם את המציאות שבה הוא נמצא כרגע.

הציצית, אם כן, היא סמל לדבר והיפוכו. היא מציינת את המציאות החומרית על כל גווניה, אולם היא מציינת גם את הפוטנציאל להעלותה ולרוממה אל הידיעה כי "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים" (במדבר ט"ו, מא).

כשיש פגם בציצית, כלומר כשהציצית אינה ממלאת את תפקידה להיות החוט המקשר שבין החומר לבין הרוח, כשהיא אינה ממשיכה ממקור החיים את החיות האלוקית, הרי שזוהי שעתם של הרשעים לשלוט. וכשמאבדים העולם והאדם את מקור חיותם. כשחש האדם נפרד ורחוק ממקור אל חי, כשנחשף החסרון הגדול המאיים על חייו של האדם ומותירו ללא אויר לנשימה, כל שנותר לאדם לעשות הוא אחד משנים: או להאנח, כמו שיהודי יודע להאנח, או לשיר, ושוב, כמו שרק יהודי יודע - בשיא הכאב ובעוצמת הסבל - לשיר.

'מכנף הארץ זמרת שמענו', היא הדרך לתקן את פגם הציצית, וליצור מחדש את הזיקה שבין 'ולא תתורו אחרי לבבכם' לבין 'למען תזכרו'.

הניגון כפתרון לסבל

גם האנחה[7] וגם הניגון, כל אחד באופן שלו, הם המשכת חיות. ובעצם, כל ניגון וכל אנחה מכוונים כלפי החסרון שנחשף ומעיק, ומנסים הם למלא אותו ברוח חיה מחודשת.

נדמה לי שכך יש להבין גם את הדברים הבאים של ר' נחמן:

הַלְוִיִּים הָיָה לָהֶם לְכָל יוֹם נִגּוּן מְיֻחָד, וְעַכְשָׁו בַּגָלוּת נִשְׁתַּכְּחוּ הַנִּגּוּנִים. וּכְשֶׁבָּאָה אֵיזֶהוּ שֶׁבֶר עַל אֵיזֶהוּ אֻמָּה, אֲזַי מִתְנוֹצֵץ הַנִּגּוּן שֶׁל הַלְוִיִּים שֶּׁהוּא כְּנֶגֶד הַשֶּׁבֶר הַזֶּה (ספר המידות, נגינה ב).

ר' נחמן יוצר זיקה מוזרה בין ניגוני הלויים שבבית המקדש לבין מצבן של אומות העולם. כל שבר הבא על אומה מסויימת, מביא איתו חשיפה של אותו הניגון שכנגד שבר זה. על פי התורה הנ"ל הדברים מובנים. כשמשתכח ניגון, נפסקת החיות אותה היה אמור אותו ניגון להמשיך על המציאות. אותה מציאות, שנותרת כעת ללא רוח חיים, היא הכר עליו תצמח אותה אומה רשעה המתרוממת על חשבון ישראל. נפילתה של אותה אומה אינה אלא אינדיקציה, לכך שהחיות והאידיאה האלוקית, הנוגעת לאותה אומה ולאותו חסרון שהביא לצמיחתה, חזרו להתנוצץ בעולם. התנוצצות זו היא חזרתו של אותו הניגון, המבטא את אותה האידיאה ואותה רוח החיים - הניגון השלים את החסרון.

מענין להשוות דברים אלו עם דברי ר' נחמן הבאים, שיש בהם בכדי לעורר תמיהה:

ג. וְהַדְרַת-פָּנִים זֶה בְּחִינַת דְּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, הַנִּמְשָׁכִים מִתְּלֵיסַר תִּקּוּנֵי דִּקְנָא (זהַר אַחֲרֵי סב), מִבְּחִינַת הַדְרַת פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י"ט): 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'. ד. וּלְפִי הַהִזְדַּכְּכוּת חָכְמָתוֹ בִּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ הַנַּ"ל, כֵּן הִזְדַּכְּכוּת קוֹל רִנָּתוֹ בִּבְחִינַת: זָקֵן - זֶה קָנָה חָכְמָה (קִדּוּשִׁין ל"ב:). הַקָּנֶה מוֹצִיא קוֹל (בְּרָכוֹת ס"א וְעַיֵּן זהַר פִּנְחָס רלב רלד רלה:) וְזֶה (שִׁיר הַשִּׁירִים ב): 'הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ', זֶה בְּחִינַת הַדְרַת-פָּנִים, בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ"ל. 'הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ' - כִּי הַקּוֹל לְפִי הַחָכְמָה שֶׁל דְּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, לְפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁל שְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ בָּהֶם אֶת הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ (עָמוֹס ה): "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ", כִּי "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ" (קהֶלֶת ז). ה. וּכְשֶׁנִּזְדַּכֵּךְ קוֹלוֹ, אָז עַל-יְדֵי הַשְׁמָעַת קוֹלוֹ לְבַד, בְּלא דִּבּוּר, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָתוֹ, בבחינת (תְּהִלִּים ק"ו): 'וַיַּרְא (ה') בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' - עַל-יְדֵי שְׁמִיעַת קוֹלוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רוֹאֶה מִי שֶׁמֵּצֵר לוֹ, אֵיזֶהוּ עַכּוּ"ם מֵצֵר לָנוּ. וזהו (דְּבָרִים כ"ז): 'בָּאֵר הֵיטֵב' - בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, (סוטה ל"ב מובא בפרש"י שם) שֶׁפֵּרוּשִׁים וּדְרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, שֶׁמִּשָּׁם תּוֹצְאוֹת הַקּוֹל, עַל יָדָם הֵיטִיב לָנוּ בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת וּבְכָל הָעַכּוּ"ם, בִּבְחִינַת בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם, רָאשֵׁי-תֵבוֹת בָּאֵ"ר, וּבָאֵר הוּא לְשׁוֹן פֵּרוּשׁ וּדְרוּשׁ... (שַׁיָּךְ לְעֵיל):[8] וַיַּרְא (ה') בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם - עַל-יְדֵי שְׁמִיעַת קוֹלוֹ, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רוֹאֶה מִי שֶׁמֵּצֵר לוֹ, אֵיזֶה עַכּוּ"ם מֵצֵר לָנוּ וְכוּ'. וְאָמַר, שֶׁעַל-כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה גְּזֵרָה וְצָרָה לְיִשְׂרָאֵל מֵאֵיזֶה עַכּוּ"ם, אֲזַי טוֹב לְנַגֵּן הַנִּגּוּן שֶׁל אוֹתָהּ הָעַכּוּ"ם שֶׁמֵּצֵר לָהֶם, חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ: בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם - 'רִנָּתָם' דַּיְקָא, הַיְנוּ רִנָּה וְנִגּוּן שֶׁלָּהֶם, שֶׁל אוֹתָהּ הָעַכּוּ"ם שֶׁמְּצֵרָה לְיִשְׂרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם (ליקוטי מוהר"ן קמא כז).

נתייחס תחילה לסופה של התורה, בה ר' נחמן קובע כי בעזרת השמעת הניגון של האומה הצרה על ישראל, ישראל זוכים לתשועה מידה של אומה זו.[9] הניגון הוא נשמת אפה של האומה הצרה על ישראל, וכשישראל מחלצים את הניגון, גואלים אותו ומרוממים אותו למדרגה גבוהה (לדוגמא: על ידי הלבשתו על מילות קודש), בכך נוטלים את נשמתה של אותה האומה ומכאן נסללת הדרך לדעיכתה ולמותה.

ר' נחמן בדברים הנ"ל אינו מדבר על 'גניבת הניגון', אלא על 'הצבעה' ו'הכוונה' שאנו עושים כלפי שמיא, כביכול, לאותה האומה המזיקה לישראל: 'על ידי שמיעת קולו, הקב"ה רואה מי שמצר לו, איזה עכו"ם מצר לנו'.

נדמה לי כי ר' נחמן נשאר נאמן לשיטתו. הניגון, לדעת ר' נחמן, הוא מילוי החסרון. והעדרו הוא החלל שבתוכו נוצרת הסיטואציה של הצרה והשיעבוד. כשישראל מנגנים את ניגונה של האומה המשעבדת, הרי שהם מצביעים על החסרון שיש למלא.[10] כשם שנפילתה של אומה רשעה חושפת את ניגונם של הלויים, כך חשיפת הניגון גורמת לנפילתה של האומה המשעבדת. היכולת לשיר את הניגון של האומה המשעבדת, היא היכולת לברר ולהגדיר את החסרון. וכך משמע מן הדברים שקדמו לקביעה זו, בפיסקאות ג-ד.

גילוי החסרון

ר' נחמן בפיסקאות אלו מדבר על 'הזדככות הקול'. ומדובר דווקא, אולי בניגוד למצופה, בתהליך רציונאלי של שימוש בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, 'ולפי ההזדככות חכמתו... כן הזדככות קול רינתו', בבחינת, קודם 'הראיני את מראיך' ורק אחר כך 'השמיעיני את קולך'.

ההחכמה בתורה על ידי י"ג מידות, איננה תהליך רציונאלי אינפורמטיבי בלבד. י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן הן הלבוש לחכמה אלוקית המתגלה בשלשה עשר תיקוני דיקנא המעניקים הדרת פנים.[11] 'החכמה מחיה את בעליה', לפי ר' נחמן, בכך שהיא מעניקה לאדם את היכולת לברר ולדלות מתוכו את רוח החיים שבתוכו, ואותה רוח חיים נחשפת על ידי 'הקול ללא הדיבור' ומדגיש ר' נחמן שמדובר בקול בלבד ללא דיבור. כיון שהדיבור בהיותו נתון בתוך סד של אותיות, מילים והגדרות, חוטא לאמת הצרופה הפנימית שהיא נשגבת מכל הגדרה, ועל כן רק הקול יכול להיות מרכבה להמשכת אותה רוח חיים מן הכח אל הפועל.

יכולת הבירור מעניקה לאדם גם את היכולת להבין את החסרון שקיים בעם ישראל, שבגינו קמה לישראל אומה משעבדת, והניגון של אותה האומה אינו אלא המשכת רוח החיים אל אותו החסרון, ובעצם מדובר במעין תפילה והמשכת שפע אל אותה החוליה החלשה. בלשונו של ר' נחמן: "על ידי שמיעת קולו, הקב"ה רואה מי שמצר לו".

כשאומה צרה על ישראל, האינסטינקט הטבעי הוא להתגונן ולהתכחש לכל מה ששייך לה ויוצא ממנה. לא נקנה את מוצריה ולא נשיר את שיריה שהרי עוכרת ישראל היא. ובאה החסידות בדרכיה השונות ומבקשת מישראל לפעול בניגוד לאינסטינקט, ולא מתוך מחווה או בקשת שלום, כי אם מתוך הרצון להפיל את האויב. אל תסתר פניך ממנוֹ, מציעה החסידות - הישר מבט לתוך עיניו, ואז יקרו אחד משנים:

על פי חב"ד, בהיישרת מבט זו, תוכל לדלות את מעט הטוב שמתוכו, ומתוך כך תותירו ללא אותו הטוב שהיה בו. כל עוד הטוב בקרבו, יש לאויב זה מטרה, יעד ותפקיד במסגרת המהלך האלוקי, אולם משנטלת את הטוב, הוצאת את תוכו וקליפתו תיזרק.

על פי ר' נחמן, בהיישרת מבט זו, תוכל להבין את החסרון שבקרבך. המקום שבו הוא מבקש לפגוע הוא פגיע, ולכן עלינו לחזק אותו. אם לגזול את אדמתנו הוא בא, אין זאת אלא מתוך חסרון בזיקה שלנו לאדמתנו. אם לפגוע בקודשי ישראל ובתורותיו הוא בא, אין זאת אלא מתוך חסרון שלנו בשמירה ובהגנה עליהם, בנאמנות אליהם. הבנת הניגון של האויב, תחשוף את החסרון שבנו, שמתוכו צמח אויב זה, וזהו הצעד הראשון לתיקון. האויב, קובע ר' נחמן מתוך אמונה שלמה ותמימה, הוא פיקציה! מדובר בתמונת ראי של חסרונותינו, ועל כן הטיפול השורשי צריך להיעשות לא במראה כי אם במשתקף בה, וזהו נטילת ניגונם של אומות העולם על פי ר' נחמן.[12]

יתכן שעל פי עקרון זה תתבאר גם השיחה הקשה הבאה של ר' נחמן:

לֵיל שַׁבַּת חֲזוֹן תקס"ט, שֶׁסִּפְּרוּ לְפָנָיו מִגּדֶל הַצָּרוֹת וּמִמִּיתוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אָדָם בְּאוֹסְטְרָהָא, רַחֲמָנָא לִצְלַן, בִּשְׁעַת הַשְּׂרֵפָה שֶׁהָיְתָה שָׁם בְּעֶרֶב-שַׁבַּת-קדֶשׁ הֶעָבַר. אָמַר, לא אֶחָד שֶׁסּוֹבֵל צָרוֹת קָשׁוֹת עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן. הַיְנוּ הַנִּגּוּן שֶׁמְּסַיְּמִין בְּסוֹף 'וּנְתַנֶּה תּקֶף', שֶׁקּדֶם מְנַגְּנִין בַּנִּגּוּן הַיָּדוּעַ 'מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ' וּמְסַיְּמִין בְּנִגּוּן 'מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם', וְאַחַר-כָּךְ מְסַיְּמִין בְּנִגּוּן לְבַד בְּלִי תֵּבוֹת קדֶם שֶׁמַּתְחִילִין 'וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה', כַּיָּדוּעַ לְהָעוֹלָם. וְאוֹתוֹ הַנִּגּוּן הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַסִּיּוּם 'וּמִי יָרוּם' הוּא מוֹרֶה גַּם-כֵּן עַל אֵיזֶה גְּזֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם. כִּי בַּתְּחִלָּה הוּא מְפָרֵשׁ בְּפֵרוּשׁ כַּמָּה גְּזֵרוֹת, 'מִי יָנוּחַ' 'מִי יִשָּׁפֵל', וְאוֹמְרָם בַּנִּגּוּן הַיָּדוּעַ, וְאַחַר-כָּךְ נִמְשָׁךְ הַנִּגּוּן לְבַד בְּלִי תֵּבוֹת, כִּמְסַיֵּם בְּרֶמֶז הַשְּׁאָר בְּנִגּוּן לְבַד בְּלִי תֵּבוֹת בְּפֵרוּשׁ, וּמִזֶּה הַנִּגּוּן בָּאִים גְּזֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵינָם מְפרָשִׁים בְּפֵרוּשׁ בְּפִיּוּט 'וּנְתַנֶּה תּקֶף', רַק הַחַזָּן מְרַמְּזָן בְּנִגּוּן לְבַד כַּנַּ"ל. וְהָעִנְיָן מְבאָר לַבָּקִי בְּנִגּוּנִים שֶׁל יָמִים הַנּוֹרָאִים (חיי מוהר"ן, עבודת השם כג, תסו).

הניגון, על פי דברנו חושף לעתים את החסרון שבמציאות, ולעתים חסרון זה המביא בעקבותיו צרות על ישראל איננו ניתן אפילו להגדרה של מילים. 'מי במים ומי באש', 'מי ברעב ומי בצמא', אלו הן הגדרות המבארות באר היטב, בעוצמה ובכאב, את החסרון והמחיר שבצידו. אולם ישנם חסרונות שרק הניגון חושף, וניגון זה הוא הבשורה המרה על המחיר שיגבה אם לא יתוקן החסרון.[13]

תיקון המציאות

עמדנו על כך, שלעתים הניגון של האומה הצרה על ישראל מצביע עבור ישראל ועבור הקב"ה על חסרונו של ישראל, ומתוך כך מתחיל תהליך התיקון.

בתורה הבאה ר' נחמן מציע דרך אחרת להבנת יכולתו של הניגון 'להמתיק את הדין' ולמנוע את הפורענות:

'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם וְכוּ' (תְּהִלִּים ק"ו). הִנֵּה עַל-יְדֵי נְגִינָה, נִמְתָּקִין הַדִּינִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ (פִּינְחָס רטו): הַקֶּשֶׁת הִיא הַשְּכִינָה, וּתְלָת גְּוָנִין דְּקֶשֶׁת הֵם הָאָבוֹת, וְהֵם לְבוּשִׁין דִּשְׁכִינְתָּא, וּכְשֶׁהִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, אֲזַי 'וּרְאִיתִיהָ לִזְכּר בְּרִית עוֹלָם', אֲזַי 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹאֶה הַמַּלְכָּה בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, אֲזַי מְרַחֵם עַל בְּנוֹ. וְאוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה הִיא הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"א): 'אֲדנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח', שֶׁהַדִּבּוּר הוּא שֵׁם אֲדנָי, וְנִקְרָא קֶשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (בְּרֵאשִׁית מ"ח): 'בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי' - לְשׁוֹן תְּפִלָּה. וְקוֹל הַנְּגִינָה הֵם תְּלָת גְּוָנִין דְּקֶשֶׁת, שֶׁיֵּשׁ בַּקּוֹל אֵשׁ, מַיִם, רוּחַ, שֶׁהֵם שְׁלשָׁה אָבוֹת, שֶׁהָאָבוֹת הֵם שְׁלשָׁה גְּוָנִין דִּנְהִירִין, שֶׁבָּהֶם 'וּרְאִיתִיהָ לִזְכּר וְכוּ'. נִמְצָא מִי שֶׁמְּנַגֵּן אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה, וְקוֹל הַנְּגִינָה הֵם בְּזַכּוּת וּבִבְהִירוּת גָּדוֹל, אֲזַי מַלְבִּישׁ אֶת הַשְּׁכִינָה, הַיְנוּ הָאוֹתִיּוֹת, בִּלְבוּשִׁין דִּנְהִירִין, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ, אֲזַי 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה'. וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' - בִּזְכוּת אָבוֹת. הַיְנוּ כְּשֶׁהַנְּגִינָה, שֶׁהֵם תְּלָת גְּוָנִין דְּקֶשֶׁת כַּנַּ"ל, בִּבְהִירוּת וּבְזַכּוּת גָּדוֹל. כִּי הַתְּלָת גְּוָנִין הֵם הָאָבוֹת כַּנַּ"ל, וְהֵם לְבוּשִׁין דִּשְׁכִינְתָּא, וּכְשֶׁהַלְּבוּשִׁין נְהִירִין בְּזַכּוּת וּבִבְהִירוּת, נִקְרָא זְכוּת הָאָבוֹת. אֲזַי: 'וּרְאִיתִיהָ לִזְכּר בְּרִית עוֹלָם', אֲזַי: 'וַיִּנָּחֶם כְּרב חֲסָדָיו', הַיְנוּ: 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה', וְנִמְתָּק הַדִּינִין[14] (ליקוטי מוהרן קמא מב).

ר' נחמן מדבר על הלבשת השכינה בלבושין נהירין, וכשרואה הקב"ה לבושים אלו הוא ניחם וחמתו שוכחת.

מה הם אותם לבושין נהירין, שיכולים להעביר את הקב"ה ממידת הדין למידת הרחמים?

ר' נחמן משתמש במשל קשה ביותר, בדברו על מלך שמתפייס כשרואה את יופיה של אשתו, והוא אף מרחיק לכת יותר בהשתמשו בפסוק 'וחמת המלך שככה' העוסק באותו מלך נהנתן ותאוותן, שיופיה של אשתו יכול להעבירו על דעתו. לא כן מלך מלכי המלכים שאף באמצנו את 'הדיבור בלשון בני אדם' צריכים אנו לברר ולחדד את ההבדל.

כבר הזכרנו בעבר, כי בתשתיתו של עולם הפירוד בו אנו חיים, עומדת גלותה של השכינה והיפרדותה ממקורה האינסופי - קודשא בריך הוא. שכינה זו 'כלואה' במחשכי החומר ומבקשת גאולה. תשוקתה לשוב למקורה ולהדבק באור חי העולמים. וכפי שהזכרנו בעבר, על האדם מוטלת מלאכה זו - לשחררה.

ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אינו 'פתרון בזוגיות' והשכנת שלום בין 'איש לאשתו', כי אם גאולת העולם, והיכולת לראות כיצד כל פרט ופרט שבהויה פועל מתוך אותה חיות שמקורה הוא אור אינסוף. וכנשלמת הבטה זו, מצליח האדם לגאול את אותו הפרט, ולהשיב את חיותו למקורה.

השכינה, לבושה בכל רגע נתון בלבושים. למעשה, הלבושים הם כבליה של השכינה המונעים ממנה להתאחד מחדש עם מקורה. הניגון, כך סובר ר' נחמן, איננו אלא הסרת 'הלבושים הצועים' מן השכינה, והלבשתה מחדש בבגדים זכים, הממעיטים ומטשטשים את החיץ, הנתון בינה לבין קודשא בריך הוא. במחילה ובסליחה, ברחימו, ובעיקר בדחילו, נרשה לעצמנו לצעוד צעד קטן נוסף בדרכו הנועזת של ר' נחמן, ונאמר כי רצונו של קודשא בריך הוא הוא לחזות במלכתו בגילופיה, ורצון זה הוא התנועה האלוקית המבקשת לאחד מחדש את המציאות הנפרדת.

הניגון, כך נדמה לי, הוא הצעד הראשון בכיוון זה. עדין לא מדובר בגילופין, אולם בהחלט מדובר בסוג של חשיפה, של התערטלות - אלו הן 'הלבושין הנהירין', החושפים את 'גופא דמלכא' של השכינה בפחות ופחות מחיצות, ואור ד' הולך ומתערטל, הולך ונחשף, מסיר את בגדיו ומתקרב לאותה ההתאחדות השלמה, ואז כש'מלכא בגילופין' אזי 'לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין'.[15]

משל אחר, אך רעיון דומה נותן ר' נחמן גם בדברים הבאים:

אָמַר: טוֹב לְהָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֵיזֶה נִגּוּן. כִּי נִגּוּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאד מְאד, וְיֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת לֵב הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַגֵּן, אַף עַל פִּי כֵן בְּבֵיתוֹ וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה נִגּוּן, כְּפִי שֶׁיּוּכַל לְזַמֵּר אוֹתוֹ, כִּי מַעֲלַת הַנִּגּוּן אֵין לְשַׁעֵר. וּכְבָר מְבאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה תּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעִנְיַן נִגּוּן. וְעַיֵּן בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס שָׁם מְרֻמָּז קְצָת מַעֲלַת הַנִּגּוּן, כִּי מְבאָר שָׁם שֶׁעִקַּר רְפוּאַת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁנָּפְלָה חַלָּשׁוּת הוּא עַל יְדֵי נִגּוּן, הַיְנוּ עַל יְדֵי עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם. וְהָבֵן מְאד עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים: כִּי גַּם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִיא נִקְרֵאת בַּת מֶלֶךְ, כַּיָּדוּעַ, וְהִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁמֻּנַּחַת אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עֲיֵפָה וִיגֵעָה וַחֲלוּשָׁה בַּעֲווֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהֵם הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים שֶׁזָּרַק וְיָרָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ שֶׁתְּפָסָהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם, וּצְרִיכִין צַדִּיק בַּעַל כּחַ גָּדוֹל, שֶׁיּוּכַל לִכְנס לְתוֹךְ כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּפְלָה לְשָׁם, וּלְהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, וְלֵידַע כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע אֵיךְ צְרִיכִין לִרְפוּאָתָהּ, וּלְנַגֵּן כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, כִּי עִקַּר רְפוּאָתָהּ עַל יְדֵי נִגּוּן וְשִׂמְחָה (שיחות הר"ן רעג).[16]

ר' נחמן מדבר כאן במפורש על נשמתו של האדם, שהיא כבת מלך הכבולה בידי מלך אחר - מלך בשר ודם שירה בה עשרה חיצים האוחזים בה, והאדם צריך לחלץ את החיצים מקרבה, ולתקן את ה'עשרה מיני דפקים'.[17]

עשרה מיני הנגינה הם הדרך לחלץ את בת המלך, ולשחררה מאותם חיצים מסממים, הכובלים אותה למציאות החומרית.[18]

הנגינה, אם כן, היא אקט של 'חילוץ' של חשיפה ושל התעלות מהמציאות הכובלת. ועם זרימתו של הניגון, הולכת ומשתחררת הנשמה מכבליה, ומוצאת את המסילה והדרך המביאים אותה לשוב ולהדבק במקורה.

אם נסכם את מה שראינו עד כה, יוצא שהניגון מצד אחד הוא החיות האלוקית המחיה את העולמות כולם, כפי שראינו בשיעור הקודם. מקורו גבוה והוא מקור ההשראה לכל שאר רוח, כפי שנראה, בעז"ה, גם בשיעור הבא.

מאידך, הניגון הוא עצמו הדרך לחשוף ולרומם את הנשמה ולהשיבה למקורה. הפעם הוא הדרך לחשוף את החסרון ולמלאותו. הוא 'זוכר ומזכיר', כפי שראינו לגבי הדיבור. מדובר בתנועה נפשית אולם גם בתוכן נפשי, ושני אלו כאחד יוצרים את התמונה השלמה והמורכבת של כוחו העצום של הניגון וסגולותיו המופלאות.



[1] ר' נחמן גם מזכיר בתורה זו את כינורו של דוד אולם לכך נתייחס בעז"ה בשיעור הבא באריכות.

[2] ביטוי ר' נחמני מובהק!

[3] ושוב נדגיש, כפי שהערנו כבר בעבר, איננו מבקשים לצייר את הציור הביולוגי המדעי המדויק, אלא את אשר 'אנו רואים בחוש'. ראשית, מפני שזה מה שגם ר' נחמן ראה. ושנית, מפני שמדובר בנסיון ליצור זיקה בין מראה עינים לבין השקפה פנימית, ועל כן איננו מעונינים ביותר מאשר מה ש'אנו רואים בחוש'.

[4] על פי ההשקפה היוונית, שהיתה מקובלת אף בימי הביניים ועד העת החדשה.

[5] רעיון זה מקובל למדי, ומובא אף בדברי ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא בפרק א', והוא אף מוסיף שמקורה בקליפה מסוד שבירת הכלים.

[6] בעיקר פתיל התכלת שבה, הדומה לים, הדומה לרקיע, הדומה לכסא הכבוד.

[7] לא נעסוק כרגע בתפיסת האנחה על פי ר' נחמן, שהרי זה נושא בפני עצמו.

[8] בסופה של התורה מביא ר' נתן השלמות לתורה זו, וזוהי ההשלמה לנאמר בפיסקה האחרונה.

[9] רעיון זה של שימוש בניגון האויבים איננו נחלתו הבלעדית של ר' נחמן. כשפלש צבאו של נפוליאון לרוסיה, חצרות רבות בחסידות רוסיה חששו מהשפעת הרפורמציה הצרפתית, ובשל כך תמכו בצבא הבלימה הרוסי. בחסידות חב"ד אימצו החסידים את המנון צרפת, והלבישו אותו על 'האדרת והאמונה' על מנת 'לקחת להם את הניגון שלהם'.

'גניבת הניגון', כפי שהיא מנוסחת בתורה החב"דית מוסברת היטב על פי 'תורת הניצוצות' הקלאסית, הקובעת כי כשמצליחים לחלץ את הניצוץ האלוקי מן הרע ומן הקליפה, הרי שבכך מבטלים אותה כי כל חיותה באה לה מאותו הניצוץ, וכשנותרת זו ללא הניצוץ שזה עתה נגאל, הרי מבטלים אנו את הרע והקליפה, שבהעדר החיות, יאבדו מן העולם.

[10] וכך יש להבין את הדברים הבאים של ר' נחמן: "עַל-יְדֵי הַנִּגּוּנִים שֶׁאַתָּה מְשׁוֹרֵר, אַתָּה מְעוֹרֵר אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּאֻמָּה הַזּוֹ, שֶׁאַתָּה מְשׁוֹרֵר אֶת הַנִּגּוּן שֶׁלָּהּ, לָמָּה הִיא מְשַׁעְבֶּדֶת בְּךָ" (ספר המידות, ישועה כח).

[11] לא נכנס להבנת המושגים, רק נציין שמדובר בתהליך משמעותי של בירור 'אוכל מפסולת' וחשיפת האמת הפנימית, תוך הסתרת השקר והקליפות.

[12] בשיעורנו הקודם, ראינו התמודדות עם ניגוני הרשעים. כאן מוצאים אנו התמודדות עם ניגונם של האומות הצרות על ישראל. נדמה לי כי לא מדובר באותה ההתמודדות. ההבדל נעוץ באקטיביות של האדם. אצל הרשעים מדבר ר' נחמן על 'לשמוע ניגון מכל אדם'. בעוד שאצל אומות העולם מדובר על 'לנגן את הניגון שלהם'. אקטיביות זו איננה טכנית, מדובר בנסיון לתיקון המציאות. כפי שהסברנו, האויב הוא פיקציה, והניגון שלו הוא החסרון שלי. לעומת זאת הרשעים נושאים בקרבם מהות פנימית שיש לה ערך, וכאן ניצבת השאלה האם אני יכול לספוג את אותו הערך המשתקף בניגונם בלי להינזק. האם יש יכולת לברור ולגלות את הפנים.

[13] שירתו של הניגון כאן, אינה ה'הצבעה' על החסרון מתוך נסיון ושאיפה למלאותו כפי שראינו לעיל, אלא מניית הדינים והצרות העלולות לבוא על ישראל: 'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון'! זו הכותרת, ותחתיה נכנסות הישועות או, חס וחלילה, הצרות, ובתוך אלו נמצאות גם הצרות שרק ניגון יכול לפרטן.

[14] וכן: "וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר בְּעַצְמוֹ, בַּשָּׁנָה הַזּאת רָקַדְתִּי הַרְבֵּה, מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁמַע אָז שֶׁיּוֹצְאִין גְּזֵרוֹת (שֶׁקּוֹרִין פּוּנְקְטְן) עַל יִשְׂרָאֵל, כִּי עַל-יְדֵי רִקּוּדִין וְהַמְחָאוֹת כַּף מַמְתִּיקִין הַדִּינִים וּמְבַטְּלִין הַגְּזֵרוֹת, כַּמְבאָר בְּהַתּוֹרָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים בְּסִימָן י' לִקּוּטֵי א' שֶׁנֶּאֱמַר לָעִנְיָן זֶה כַּנִּרְשַׁם בְּמָקוֹם אַחֵר" (חיי מוהר"ן, גדלת נוראות השגתו, כג, רסג).

[15] מתוך 'בני היכלא' לאר"י ז"ל ותרגומו: 'לחוץ נוסעים ואינם נכנסים אותם הכלבים החצופים' - כינוי לדינים שיש בעולם, שבעת שהמלך בגילופין הרי הם מסתלקים.

[16] על פי רעיון זה, כתב ר' נחמן את סופו של הסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים' המתאר את בת המלכה שנורו בה עשרה מיני חיצים עם סמים שהפילוה לחלישות ורק על ידי עשרה מיני הנגינה ניתן לרפואתה.

[17] על הדופק כמסמל את חיותו של האדם עמדנו כבר בעבר.

[18] ל'עשרה' כמספר מנחה - עשרה מיני חיצים, עשרה מיני דפקין, עשרה מיני נגינה, יש משמעות רבה בטרמינולוגיה הקבלית, ומקוצר הדעת והיריעה לא נצלול למים עמוקים אלו.