מלך

מלך

מהו המשטר האידיאלי?

התורה דנה במינויו של מלך לישראל:

"כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא:" (דברים י"ז, יד-טו).

בפסוק ישנו חוסר בהירות מסוים: האם מדובר בחיוב או בהצעה? הפתיחה - "כי תבוא... ואמרת..." מלמדת לכאורה על יוזמה של העם; אך לאחריה מופיע הציווי "שום תשים", הנשמע כציווי מוחלט. ואכן, נחלקו בזה המפרשים והפוסקים. המחלוקת מופיעה כבר בגמ':

"רבי יהודה אומר: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ - להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך' וגו' " (סנהדרין כ:).

המחלוקת שבגמ' נמשכה בדורות הבאים. הרמב"ם הבין שמדובר במצווה מוחלטת:

"שציוונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו, והוא אמרו יתברך 'שום תשים עליך מלך' "
(ספר המצוות לרמב"ם, עשה קעג).

לאברבנאל דעה שונה בתכלית. לדעתו, אין מדובר כאן במצווה הכרחית, אלא בהנחיה מותנית:

"אין בזה מצווה כלל, כי לא ציווה הש"י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר - אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם, ואחרי החילוק, וזהו אמרו 'וירשתה וישבת בה', אני ידעתי שתהיו כפויים טובה, כשתאמרו מעצמכם 'אשימה עלי מלך'; לא מפני ההכרח להילחם עם העממים ולכבוש את הארץ, כי כבר היא נכבשת לפניכם, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים... וזכר שכאשר יקרה זה, לא ימליכו המלך ההוא כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם, וזהו עצם המצווה ואמיתתה, רוצה לומר: 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', לא שיצווה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם, לא יבחרוהו מעצמם, כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם; ולפי זה יהיה עניין המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר - כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן" (אברבנאל, דברים י"ז, כד).

אברבנאל בהמשך משווה את דין מלך למצוות אשת יפת תואר, שלגביה ביארו חז"ל שהתורה דיברה רק כנגד יצר הרע, כלומר - כדי למעט את הנזק. לדעתו מלוכה איננה המשטר הראוי, והמצווה היא רק שכאשר בכל אופן מתעקשים להמליך מלך, חייבים לבחור את האיש שבו חפץ ה'. אבל עדיף מכל - לא לבחור מלך כלל. מדוע, לדעת אברבנאל, המלכת מלך אינה רצויה? אברבנאל מזכיר, בין היתר, את יתרונותיה המובהקים של הדמוקרטיה על המונרכיה:

"...שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט... ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות... ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים... ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם... והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת" (אברבנאל, דברים י"ז, יד).

אברבנאל, כמובן, מפריז בחסד ובשלווה שהוא מייחס לונציה ולפירנצה, אך ניכר שהוא מדבר מתוך ניסיונו המדיני הרב, ואכן בימינו דעתו, כמובן, מקובלת יותר. ההסתייגות שיש ממינוי מלך אינה רק מטעמים של יעילות שלטונית ומניעת עריצות, אלא גם מטעמים תיאולוגיים. במקומות רבים אנו רואים הסתייגות אלוקית ממינוי מלך בשר ודם:

"ויאמר אליהם גדעון: לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם; ה' ימשול בכם" (שופטים ח', כג).

"ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שמ"א ח', ז).

"ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי: לא כי מלך ימלוך עלינו; וה' אלוהיכם מלככם" (שמ"א י"ב, יב).

בכל המקורות הללו מלכות בשר ודם מוצגת כתחליף או כתחרות למלכות שמים. "אין עבדים לעבדים", ושעבוד לבשר ודם פוגע בשעבוד למלך מלכי המלכים. גם מסיבה זו עדיף ממשל דמוקרטי, שבו אין שעבוד לאדם אחד, הפוגע בשעבוד לקב"ה, אלא מחויבות אזרחית נייטרלית מבחינה רגשית. זהו נימוק נוסף לדעתם של ר' נהוראי והאברבנאל, ששוללים את המשטר המלוכני[1]. היה מי שכתב, שמשום כך מצוות מלך דומה למצוות אשת יפת תואר, באשר אין היא מצווה אידיאלית, אלא נובעת מחולשת הדור ומתחשבת בנורמות של התקופה; והמשטר האידיאלי של התורה הוא דמוקרטיה[2].

הנצי"ב מציע עמדת ביניים בין דעותיהם של רב יהודה והרמב"ם, וכנגדם רב נהוראי והאברבנאל:

"אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו 'ואמרת אוכלה בשר'; והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים' " (הנצי"ב, העמק דבר, דברים י"ז, יד).

מדובר אכן בעמדת ביניים: מצד אחד, הנצי"ב טוען שאכן יש כאן מצווה מותנית; מצד שני, הוא אינו טוען שמלוכה היא דבר שלילי באופן כללי, ושהמצווה נועדה רק לצמצם את הנזק. הנצי"ב טען שלכל מדינה - ומן הסתם, לכל תקופה - יש צורת שלטון אחרת שמתאימה לה, ולכן אי אפשר לצוות בהחלטיות על צורת שלטון אחת הכרחית ומחויבת. המצווה היא למנות מלך - רק כאשר העם מגיע למסקנה שמלוכה היא צורת השלטון הנכונה, על פי השוואה למדינות אחרות. לדעת הנצי"ב, יש כאן מצב מעניין ואולי חסר תקדים: ישנה מצווה להעמיד מלך - כאשר העם רוצה מלך. זהו מקרה יחידאי, שבו המצווה מותנית בכך שהיא מוצאת חן בעיני העם. בענייני ציבור ההלכה אינה ששה תמיד להתערב, ובדרך כלל היא נותנת לציבור לנהוג בדרך הנכונה והמוצלחת ביותר לפי הנסיבות.

יש לשים לב עוד לכך שהנצי"ב אינו נשאר רק ברמת טעמי המצוות, כאשר הוא קובע שההלכה לא יכולה לחייב באופן מוחלט להמליך מלך. הוא נותן גם נימוק הלכתי: גם לוּ הייתה מצווה להמליך מלך, כאשר זה לא היה המשטר המתאים לארץ הזו בתקופה הזו, המצווה הייתה נדחית מפני פיקוח נפש. זהו יסוד חשוב מאוד בדיני ציבור, הנידון הרבה על ידי פוסקי זמננו: כאשר מדובר בציבור, הקריטריונים של פיקוח נפש משתנים. משטר גרוע אינו בהכרח מוביל לפיקוח נפש מיידי ומוחשי; אך כאשר חסר אוכל, וילדים חולים מתזונה לקויה, כאשר מובטלים מתאבדים, כאשר סלילת הכבישים מתעכבת ומספר התאונות גדל - ישנן לאיכות השלטון השפעות מרחיקות לכת בדיני נפשות.

עד כאן ראינו הצעות שלפיהן כאשר העם אינו רוצה למנות מלך אין חובה למנותו, ואולי אפילו רצוי להימנע מכך. מרחיק לכת יותר הרב קוק, הטוען שגם למוסדות ממשל אחרים יש דין מלך:

"נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה... לְמה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם... דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים" (משפט כהן, קמ"ד, אות טו).

הרב קוק טוען שגם למוסדות ממשל אלטרנטיביים, שאינם מלוכה, ישנן הסמכויות של מלך. ייתכן אולי להרחיק לכת עוד צעד אחד יותר, ולטעון שגם במינוי מוסדות כאלו אנו מקיימים בפועל את המצווה של המלכת מלך[3].

מנהיג או פקיד?

יעקב הכריז בברכתו לבניו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י). וכתב על כך הרמב"ן שם:

"...ולפיכך, אף על פי שישראל מקיימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו" (רמב"ן, בראשית מ"ט, י).

הרמב"ן מבחין כאן בין מלכי בית דוד, שיש עליהם 'הוד מלכות', לבין מלכי ישראל, שהם בעצם פקידים בכירים, "כמו שופטים ושוטרים". ההבחנה הזו בין מלכי בית דוד ומלכי ישראל משתקפת גם בהלכה:

"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר 'ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנוכי' "
(סוטה מ:).

רש"י שם מסביר מדוע רק מלכי בית דוד יושבים בעזרה:

"אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד, להראות שמלכותו שלמה" (סוטה מ: רש"י ד"ה אלא).

בהלכה שרק למלכי בית דוד מותר לשבת בעזרה, משתקף הבדל יסודי בינם לבין שאר מלכי ישראל: מלכי בית דוד מוכרים כמנהיגים מובילים, המייצגים את ישראל בפני אביהם שבשמים. לעומת זאת, מלכי ישראל הם בסך הכל פקידים בכירים, שהחובה לירא מהם ולכבדם נעוצה בסך הכל בתועלת מעשית: תפקוד תקין של הממשל מותנה בכבוד לפקידיו הבכירים.

למעשה, יש כאן שני טיפוסים של הנהגה: מלך מבית דוד הוא מנהיג מוביל, מדברנא דאומתיה, שאישיותו כוללת בתוכה את העם כולו, והוא גם מייצג את העם לפני אביו שבשמים. לעומת זאת, שאר מלכי ישראל הם בסך הכל פקידים, שמנהלים את מערכת הממשל המסועפת לטובת העם, אך אינם מנהיגיו האמיתיים.

מלוכה וכהונה

ציטטנו כבר קטע קצר מדבריו של הרמב"ן על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". הנושא המרכזי של דיונו של הרמב"ן - איך להתייחס למלכים שלא היו משבט יהודה, כנגד ברכתו של יעקב. בין היתר, הוא מתייחס למלכי בית חשמונאי:

"ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה... וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעוון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר י"ח, ז) 'תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם', ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) 'אין מושחין מלכים כהנים' " (רמב"ן, בראשית מ"ט, י).

הרמב"ן מדגיש, בעקבות הירושלמי, שישנו איסור מיוחד על המלכת כוהנים בתור מלכים. הכוהנים אמורים לעבוד את עבודת ה', ולא לעסוק בענייני מלכות. דומה שיש כאן מעבר לעיקרון של הפרדת הרשויות, שיסודו בשאיפה לצמצום הכוח המרוכז בידי אותו אדם. ישנו כאן עיקרון רוחני יסודי: הכהונה והמלכות מחייבות שני סוגי אופי שונים. הכוהן צריך להקפיד על האידיאלים, ולבחון בהקפדה עד כמה בני ישראל מכוונים את חייהם לפי הערכים הטהורים. המלך, לעומת זאת, צריך לבצע מדיניות פרקטית בפועל, כשמטבע הדברים הביצוע המעשי כרוך גם בפשרות ערכיות. במציאות אי אפשר להגשים את כל הערכים בשלמות, כיוון שהערכים, לעתים תכופות, מתנגשים זה בזה. המלך הוא איש של פשרות; הכוהן הוא איש של ערכים. הכוהן הוא מורה; המלך הוא איש מעשה. כאשר אותו אדם הוא גם כוהן וגם מלך, אחד מתפקודיו ייפגע בהכרח. וכך אכן קרה למלכי בית חשמונאי, שזנחו כמעט לחלוטין את המצופה מהם ככוהנים, וחיללו את קדושת כהונתם.

---