שיעור 27 - סדר ארגון הנתונים בסיפור (ב)

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 27 - סדר ארגון הנתונים בסיפור (ב)

כפי שראינו בשיעור הקודם, כבר חז"ל ופרשני ימה"ב דנו בסוגיית מיקום הסיפור ובסוגיית הרציפות הכרונולוגית של הסיפור.

הנמקות ע"פ מודל והנמקות לעבר הקורא

אולם, בפרשנות החדשה ובתיאוריות מודרניות של הספרות, הוענקו לשאלות אלו מקום נכבד עוד יותר. במאמר חשוב שהקדיש מנחם פרי לעניין סדר ארגון הנתונים בסיפור, עמד פרי על שני המודלים הבסיסיים היכולים להצדיק את סדר הסיפור: בראש ובראשונה, כמובן, 'הסדר הטבעי' - כלומר הסיפור מאורגן באופן כרונולוגי כך שהוא משקף את ההתרחשות המתוארת בסיפור (פרי כינה זאת "הנמקות על פי מודל"), ולעומת זאת ניצב 'סדר רטורי', על פיו נתונים מסוימים נמסרים לקורא הסיפור לא במקום בו הם התרחשו מבחינת הכרונולוגיה של העלילה. במקרים אלו יש לשינוי הסדר מגמה ספרותית-רטורית (בלשונו של פרי: "הנמקות לעבר קורא").[1]

בשל הפיצול האפשרי בין הכרונולוגיה של ההתרחשות המתוארת בסיפור לבין ארגון הסיפור בסדר שונה, מבקרי הספרות הטביעו שתי הגדרות שונות לעלילה: 'דבר המעשה' או הפאבולה (fable) היא העלילה על פי הרצף הכרונולוגי שלה, אותה הקורא משחזר בסופו של דבר, ואילו ה'הגלם' או הסוז'ט (sujet) הוא העלילה בסדר שהיא מתממשת בטקסט, סדר הנתונים בהם פוגש הקורא בקוראו את הסיפור.

הסדר הטבעי

מדרך הטבע את עיקר דיונינו נקדיש לסדר 'הלא מסודר' (סוז'ט), זה הקשור במגמות נסתרות של הסיפור, מגמות הנרמזות מבעד לסדר המפתיע. רק נעיר שאת הדיון ב'סדר הטבעי' של הסיפור (ללא קפיצות קדימה או אחורה) חילק יפה מנחם פרי לשני אופנים שונים של הצדקת סדר הסיפור:

א. נתוני הסיפור יכולים לבוא על פי חיקוי של המציאות: בריאת היום השני תתואר לפני בריאת היום השלישי מפני שכך אירע - תחילה ברא אלוקים את הרקיע ביום השני ורק לאחר מכן חשף את היבשה ביום השלישי; תחילה אבשלום מרד באביו ולקח את המלוכה, ורק אחר כך שכב עם פילגשי אביו, וכן הלאה.

ב. נתוני הסיפור יכולים לבוא על פי מודלים ספרותיים קבועים: קונוונציות ספרותיות או מבנים ספרותיים. אם ניווכח למשל, ש'בסיפורי הקדשה' של נביאים או שליחים, לאחר מינוי ה' אותם הם מסרבים ורק לאחר סירובם נותן להם ה' אות, הרי שנתון האות יבוא לאחר הסירוב מפני שזוהי הקונוונציה הספרותית.[2] ברור כמובן, שגם סיפור כזה 'מחקה' את המציאות ומוסר לקורא את שאירע, אולם הצדקת הסדר הפנימי שבו נשענת במקרה זה על הקונוונציה המקראית הכללית.

שני נימוקים אלו לסדר הטקסט קשורים ב'סדר טבעי' כלשהו הכופה את עצמו על הסיפור - בין אם סדר מציאותי ובין אם סדר ספרותי.[3] אולם, גם אם סדר הסיפור מחקה את הכרונולוגיה המציאותית של ההתרחשות המתוארת, יש לקחת בחשבון את המשקל המיוחד שיש לסדר בו נפגש הקורא עם הנתונים השונים של הסיפור. דבר זה כמובן נכון עת הסדר הטבעי והרציף של הסיפור מופר, שהרי במקרים אלו יש לתת את הדעת על הנמקות אחרות שיוכלו לבאר את הסדר המשתנה, אך גם אם הנימוק לסדר הסיפור ברור מאליו, עדיין יש לדבר השפעה גדולה על חוויית הקריאה ומשמעות הסיפור.

במאמרו הנזכר של מנחם פרי על סוגיה זו, הוא מביא כמה ניסויים פסיכולוגיים שמוכיחים יפה את משמעות סדר המפגש של הקורא עם הנתונים. ברצוני כעת להזכיר בקצרה שני ניסויים כאלו:

א. ניסוי מפורסם נבנה על ציורו של היל המכונה 'אשתי והחותנת שלי'. בציור משורטטים בו זמנית הן פנים של נערה צעירה והן פנים של אישה מבוגרת. כשהראו תמונה מורכבת זו לנבדקים וביקשו מהם לומר מה עיניהם רואות, שישים אחוז ראו את הצעירה וארבעים אחוז ראו את המבוגרת. אולם, כשבודדו את שני הפרצופים זה מזה, ונתנו לקבוצת נבדקים לראות תחילה רק את הצעירה, הרי שגם כשהראו להם את התמונה המורכבת, מאה אחוז (!) מהצופים ראו שוב את הצעירה בלבד, וכשהראו לקבוצת נבדקים אחרת את המבוגרת בפני עצמה, ולאחר מכן את הציור המורכב, תשעים אחוז (!) ראו את הזקנה בלבד. לשון אחר, המפגש המוקדם עם תמונת הצעירה או הזקנה השפיע באופן ניכר על פענוח הציור המורכב.[4]

ב. בפני קבוצת נבדקים הובאו שתי רשימות של שש תכונות שיוחסו לאדם מסוים. הנבדקים התבקשו לחוות את דעתם על אותו אדם. שתי קבוצות הנבדקים קיבלו את אותה רשימת התכונות אולם בסדר הפוך. קבוצה א' קיבלה את הרשימה הבאה: אינטליגנטי - חרוץ - אימפולסיבי - ביקורתי - עקשן - קנאי. וכאמור, קבוצה ב' קיבלה את אותה הרשימה אלא שהיא פתחה בתכונה השלילית (קנאי) וסיימה בתכונה החיובית: אינטליגנטי. מסתבר, שהתכונות שהובאו בתחילת הרשימה השפיעו באופן ניכר על הרושם הכללי שקיבלו הנבדקים מהדמות, והדבר אף השפיע על פענוח התכונות שהובאו בסוף הרשימה. קבוצה א' נטתה לראות באדם המתואר בתכונות הללו אדם בעל יכולת, שגם אם יש בו כמה מגרעות, הן אינן מאפילות על תכונותיו, בעוד קבוצה ב' ראתה בו אדם בעייתי, שיכולותיו נפגעות בשל קשייו. זאת ועוד, אימפולסיביות וביקורתיות פוענחו כתכונות חיוביות על ידי הקבוצה הראשונה (להם הרשימה פתחה בתכונה חיובית), בעוד תכונות אלו פוענחו כתכונות שליליות על ידי הקבוצה השנייה (בפניהם הובאה הרשימה שפתחה בתכונה שלילית).[5]

ניסויים אלו (ועוד אחרים) הוכיחו מעל לכל ספק שיש משמעות מיוחדת לנתונים בהם אדם פוגש בתחילה, וכי נתונים אלו משפיעים על אופן מפגשו עם הנתונים אותם יפגוש לאחר מכן. ושוב, לו נתון מסוים 'נדחה' או 'הוקדם' ביחס לסדר הטבעי של העלילה, הוא ודאי משפיע על קריאת הסיפור ועל התהליך אותו עובר הקורא נוכח הסיפור. דבר זה נכון אף בארגון הסיפור על פי 'סדר טבעי', ללא קפיצות מיוחדות, שהרי גם שם נוטה הקורא לפענח את משמעות הנתונים בהם נפגש לאור מיקומם בטקסט, וכפי שנראה בהמשך, חלק ממשמעות הסיפור קשורה בתהליך אותו עובר הקורא לאורך קריאתו, ודבר זה נוצל לרוב בסיפור המקראי להטמעת קריאות נסתרות.

'נסיגה לעבר' ו'דילוג להמשך'

מאחר שדבר זה מורגש במיוחד במקרים בהם הנתונים 'הוזזו' ממקומם הטבעי להם על פי הרציפות הכרונולוגית נפתח את דיונינו בהדגמת תופעה זו. בסיפור המקראי מצויים נתונים סיפוריים המשולבים שלא במקומם על פי הרצף המתבקש של העלילה בשני הכיוונים: הן נתונים האמורים היו להיזכר בשלב מוקדם יותר של הסיפור והן נתונים האמורים להופיע רק בשלב מאוחר יותר:

נסיגה לעבר

נוהגים לכנות נתון המתאר דבר מה שכבר אירע בשלב מוקדם יותר בסיפור כ'נסיגה לעבר'. כך למשל, מטרת הליכת דוד לנבל מובאת בסיפור לאחר שכבר יצא לדרך, ולאחר שאביגיל שמעה על כך, יצאה לקראתו ופגשה בו:

"וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם. וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ (שמ"א כ"ה, כ-כג).

אומנם, לקורא ברור שמטרת הליכתו של דוד היא לשם 'מלחמה' עם נבל, שהרי בתיאור צאת דוד לקראת נבל נאמר: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים" (יג). אם דוד לוקח עמו ארבע מאות איש, וכולם חגורים חרבות, הרי שברורה מגמת הליכתו.

ועם זאת, (ואולי דווקא בשל זאת), האמירה הברורה היוצאת מפי דוד המגדירה את הליכתו נדחית, ונזכרת 'שלא במקומה הטבעי', בעוד היא קוטעת את מפגש אביגיל ודוד. הכתוב אינו מנסה להציג את דברי דוד כאילו באמת נאמרו רק במפגשו עם אביגיל, שהרי הלשון "ודוד אמר" מורה על עבר מוקדם, כלומר, הוא אכן אמר זאת (במשמעות של 'חשב') לפני שיצא במסעו לנבל. ממילא, יש מטרה מיוחדת בהבאת נתון זה רק כעת, שלא במקומו הטבעי. בעל כורחו של הקורא, עת הוא נפגש עם נתון זה תוך כדי תיאור מפגש אביגיל ודוד, הוא נעתר למשמעויות של הנתון הנזכר מתוך ההקשר החדש. במקרה שלפנינו, הבאת תכנונו של דוד לפני פתיחת פיה של אביגיל תורם למתח הרב ולצורך הדחוף של אביגיל לפייס את דוד. אין מדובר בהליכה שמגמתה לאיים או להבהיל, אלא פניו של דוד אלי קרב! בלשון שבועה מסביר דוד עצמו את מגמת הליכתו - "כה יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר".[6]

זאת ועוד: לא רק הבנת הדחיפות בפיוס דוד בולט בזכות שילוב נתון זה כעת, אלא גם הבנת חכמתה הרבה של אביגיל. למרות שדוד היה להוט להכחיד את בית נבל הצליחה אביגיל במלאכתה ופייסה אותו.

הבטה לאחור

דוגמה זו היא דוגמה בולטת באשר הכתוב עצמו רומז לקורא שהדבר עליו מדובר כעת התרחש כבר קודם לכן. לעתים שילוב ההסתכלות אחורה מובלעת בכתוב באופן עדין יותר תוך שהיא משתלבת גם ברצף העלילה. במקרים אלו ייתכן שהמונח בו השתמש מאיר וייס - 'הבטה לאחור' - מדויק יותר מהמונח המקובל 'נסיגה לעבר'.[7]

כך למשל, כשאחי יוסף עומדים מול השליט המצרי המתנכר אליהם הם אומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בר' מ"ב, כא). רק כעת שומע הקורא לראשונה שכשיוסף נזרק לבור הוא התחנן בפני אחיו אך הם התעלמו מתחנוניו. כאמור, נתון זה משתלב היטב גם במקום בו הוא נזכר, שהרי כעת האחים נזכרו בדבר זה והכתוב מביא את מחשבותיהם, אולם מבחינת הקורא זהו נתון המשלים דבר מה שאירע קודם לכן ולא נזכר 'במקומו הטבעי'. מה מגמת דחיית תחנוני יוסף רק למקום זה? מאיר וייס כתב על מקרה זה: "דווקא באמצעות השלמה של פרט שלא היה ידוע עד כה, נותנת לנו ה'הבטה לאחור' הזדמנות להחדיר מבטנו אל מצפונם של האחים".[8] במלים אחרות, לו היה נזכר נתון זה בעת ההתרחשות כשיוסף נזרק לבור (בפרק ל"ז) היה זה עוד נתון של 'חומרי העלילה', שהיה מדגיש מן הסתם את האכזריות הרבה של האחים ואת מצבו הקשה של יוסף. לעומת זאת, בדחיית נתון זה לשלב בו האחים מביעים חרטה, משתלבים תחנוני יוסף בהדגשת תשובתם, בהדגשת רגישותם והחרטה שהם עוברים: הם אינם מתחרטים רק על הפעילות החיצונית שהם עשו אלא על גרימת הסבל הפנימי-הנפשי לאחיהם.[9]

בדרך כלל במקרים מעין אלו, ניתן להצדיק את דחיית הנתון משני כיוונים שונים - ניתן לבאר את משמעותו החדשה לאור מיקומו הטקסטואלי (כפי שהצענו כעת), אך ניתן להצדיק את דחיית הנתון לא במיקומו המחודש אלא בעצם דחייתו, כלומר בהעלמתו מהשלב הכרונולוגי בו הוא התרחש. גם כאן ניתן להתלבט האם אין כוונת התורה בדחייתה את תחנוני יוסף לשלב מאורח בסיפור, להעלים את תחנוניו בסיפור המכירה וליצור שתיקה זועקת בסיפור. על פי סיפור המכירה אין כל תקשורת בין יוסף לבין אחיו: הם אינם מטיחים בפניו האשמות והוא אינו מבקש על נפשו. בני יעקב אינם מדברים אלו עם אלו, וכפי שנאמר בשלב מוקדם יותר בסיפור: "ולא יכלו דברו לשלום" (...). כעת, במכירתו, הם אינם יכולים עוד לדבר כלל. חש בדבר זה המשורר עוזי שביט שכתב על מכירת יוסף את השיר הבא:

וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שוע ולא מרר
ולא זעק זעקה מרה

ולא נשא קולו בבכי
כשפשטו את כתנתו
ולא פתח פיו בתחנה
כשלבור זרקו אותו -

רק תהה: מה מוזרים
דרכי האלוהים,
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים.

מבחינת הפאבולה, מבחינת 'דבר המעשה' שיר זה מוטעה, שהרי בסופו של דבר יודע הקורא שיוסף התחנן בפני אחיו, אולם צודק המשורר בשירו, מפני שהתורה דחתה נתון זה לשלב מאוחר בסיפור, כך שאכן נוצרת חוויית קריאה - מבחינת ההגלם של הסיפור - של "לא פתח פיו בתחנה".

דילוג להמשך

לעתים הנתון הנזכר אינו חוזר אחורה ומשלים פער שנפתח בשלב מוקדם בסיפור, אלא הוא קופץ קדימה ומזכיר דבר שעל פי רצף העלילה עדיין לא התרחש. כך למשל יש לפענח ככל הנראה את אזכור שכיבת אבשלום עם פילגשי דוד:

"וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה. וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (שמ"ב ט"ז, כ-כב).

לפני אזכור עצת אחיתופל זו, נזכרת בסיפור הגעת חושי אל המלך, ומיד לאחר תיאור שכיבת אבשלום עם פילגשי דוד ("ויטו לאבשלום האהל על הגג..."), נמשכת שיחת אבשלום עם חושי ואחיתופל, ומתוך תוכנה ברור שהדבר נעשה מיד עם הגעתו של חושי בעוד דוד בורח. ממילא, מתברר שגם אם עצת אחיתופל נאמרה בשלב זה בסיפור, הרי שמימושה - תיאור שכיבת אבשלום עם פילגשי דוד אינה נזכרת במקומה והיא מומשה בשלב מאוחר יותר, לאחר שכבר התקבלה עצת חושי לדחות את ההתקפה על דוד.

מדוע אם כן, חרג המספר מהסדר הטבעי של רצף המאורעות והקדים נתון זה? סביר שמגמת הדבר היא להציג את מימוש עצת אחיתופל לצד מתן העצה: הרושם שנוצר הוא שמיד לאחר שאבשלום שמע את עצתו של אחיתופל לשכב עם פילגשי דוד, הלך ועשה כן. דבר זה מודגש גם בהערת המספר החותמת תמונה זו: "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל [אִישׁ] בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם" (כג).

זאת ועוד: אזכור מימוש עצת אחיתופל על ידי אבשלום, ושיבוח הצעותיו המובאות מפי המספר מעלה את סף המתח לקראת הצעתו השנייה של אחיתופל - לרדוף מיד אחרי דוד - אליה מתנגד חושי. מסתבר שהאתגר שחושי ניצב בפניו כמעט בלתי אפשרי, ורק בשל רצון ה' (שמ"ב י"ז, יד), ורק בזכות תושייתו וחכמתו של חושי, הופרה עצת אחיתופל ודוד ניצל.

פריצת המספר

הדוגמה מעצת אחיתופל תוכל להבהיר דבר חשוב נוסף: מסתבר שסדר ארגון הנתונים אינו קשור רק בחומרי העלילה (מתי הדבר קרה ומתי הוא כתוב) אלא גם בהערות של המספר הנתחבות במקום מסוים לתוך הסיפור. בדוגמה שלפנינו דבר זה מורגש היטב מבעד לפריצת המספר לסיפור ובהבלעת הערכה מיוחדת לעצות אחיתופל. פריצה זו, במקום זה דווקא, יוצר תהליך קריאה שנעתר לדברי הערכה אלו בין שתי עצותיו של אחיתופל. סדר הכתובים הוא כזה:

א. הגעת חושי אל אבשלום (שמ"ב ט"ז, טז-יט).

ב. עצת אחיתופל הראשונה וביצועה - לשכב עם פילגשי דוד (ט"ז, כ-כב).

ג. הערכת המספר את עצות אחיתופל - "כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים" (ט"ז, כג).

ד. עצת אחיתופל השנייה - לרדוף אחר דוד - וביטולה על ידי חושי (י"ז, א-יד).

שילוב הערכת עצות אחיתופל מיד לאחר עצתו שאבשלום ישכב עם פילגשי דוד וביצוע המלצה זו, ורגע לפני ששומע הקורא על עצתו השנייה (שלוּ תתקיים גם היא לא תהיה לדוד פליטה) באה במקום זה דווקא.

יש להערכה מובלעת זו שתי תרומות לקריאה הנסתרת: ראשית, המתח לקראת עצתו השנייה של אחיתופל הולך ועולה - לא די בזאת שעצתו הראשונה של אחיתופל התקבלה על ידי אבשלום, הרי שכולם מתייחסים אל עצותיו כאילו הם באו בדבר ה' (כולל אבשלום ודוד! כפי שהמספר מדגיש: "גם לדוד וגם לאבשלם"). אולם מעבר לכך, יש בדבר זה רמיזה על פענוח רחב יותר של עצת אחיתופל לאבשלום לשכב עם פילגשי דוד. כביכול רומז הכתוב שיש להבין עצה זו "כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים", ובלשון אחר: מאת ה' הייתה זאת.[10] רמיזה זו קשורה כמובן לנבואת נתן לדוד לאחר חטא בת שבע:

"כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (שמ"ב י"ב, יא-יב).

כעת, כשאבשלום 'שוכב עם נשיו' של דוד מדגיש הכתוב שהדבר נעשה "לעיני כל ישראל" (ט"ז, כב), וסביר שכוונת הכתוב לרמוז למימוש נבואת נתן. ממילא, שילוב הערכתו התמימה של המספר שעצת אחיתופל היא כעצה שמקבל אדם מה', מבקש לרמוז לסיבתיות האלוקית שמניעה את הסיפור, לצד הסיבתיות הארצית הקשורה במלחמות על ירושת כסא דוד.[11]

יתרון נוסף הקשור בקריאה זו נוגע בפער שבהתנהלות אבשלום ביחס לשתי עצות אחיתופל. כאמור, דברי המספר מופיעים בין שתי העצות - בין זו שהתקבלה ובין זו שנדחתה על ידי חושי. ראוי להדגיש, כי גם עצתו הראשונה של אחיתופל (לשכב עם פילגשי דוד) נאמרת לאחר שחושי הגיע כבר לאבשלום. יתר על כך, אבשלום מנסח את שאלתו בלשון רבים: "הבו לכם עצה מה נעשה" (פס' כ), והקורא רואה מול עיניו את אחיתופל - שאליו השאלה מופנית, אולם גם את חושי הניצב מול אבשלום.[12] צפיית הקורא לשמוע את דחיית עצת אבשלום על ידי חושי, שהרי לשם כך הוא הלך אל אבשלום, נכזבת. אבשלום אינו פונה אל חושי (כשם שעושה ביחס לעצה השנייה), וחושי אינו מדבר מאומה. דבר זה כשלעצמו רומז לקורא כי אף חושי אינו יכול לעצה הראשונה, שגם אם אחיתופל אינו מודע לכך, זוהי עצה אלוקית, ממש כשם שישאל איש בדבר האלוהים.[13]

'קפיצות' מעין אלו שנזכרו לעיל, נעשות גם ביחידות שלימות עת נדמה שהסיפור אינו מופיע 'במקום הטבעי' לו על פי סדר ההתרחשות. במקרים אלו נטיית הקורא היא לבחון את 'סמיכות הפרשיות' - מה ראה הכתוב להזיז סיפור ממקומו ולהניחו לצד סיפור זה או אחר.

ממילא, הדיון בסדר ארגון הנתונים צריך לבחון הן את עיצוב הסיפור הבודד ואת סדר הנתונים הנמסרים בו, והן את סוגיית 'סמיכות פרשיות', כלומר השפעת סדר הסיפורים על משמעות סיפור זה או אחר. נדגים את דברינו בעז"ה בשיעור הבא.



[1] מ' פרי, "הדינמיקה של הטקסט הספרותי: איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו", הספרות 28 (תשל"ט), עמ' 6­-46.

[2] דבר זה פותח באופן מיוחד ב'תורת הסוגים' מיסודו של הרמן גונקל.

[3] "הסדר בתוך קבוצת אלמנטים של הטקסט מוצדק על ידי ראיית הטקסט ככפוף לאיזשהו סדר המוכר לקורא, סדר הנתפס כקיים מחוץ לטקסט ושרצף הטקסט 'מציית' לו או 'מחקה' אותו" (פרי, שם, עמ' 7).

[4] הניסוי נעשה על ידי רוברט ליפר. ראו על כך אצל פרי, שם, עמ' 14­-15.

[5] ניסוי זה נעשה על ידי אש ב-1946. ראו על כך אצל פרי, שם, עמ' 16.

[6] "דויד אמר את הדברים לפני כן, והם מובאים כאן כדי להגביר את המתח לקראת הפגישה הגורלית בין שני הצדדים" (ש' בר אפרת, שמואל א, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשנ"ו, עמ' 318. דברים דומים כתב גם:J. P. Fokkelman, Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel, Vol. I, 1981, p. 205

[7] שהרי אין כאן 'נסיגה' כלל. ההתרחשות המתוארת אכן מתרחשת בהווה המסופר, אלא שהיא משלימה לקורא נתון שהוא לא היה מודע אליו קודם לכן. ראו: מ' וייס, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 312­-334.

[8] וייס, שם, עמ' 331.

[9] רבים שאלו מדוע האחים מתחרטים על שלא שמעו את תחנוני יוסף ולא על עצם מכירתו למצרים (ראו ברמב"ן במקום, ואצל הרב סמט בעיוניו לפרשת השבוע שהביא זאת כהוכחה לשיטת רשב"ם שלא האחים הם אלו שמכרו את יוסף לעבד אלא המדיינים). לטעמי שאלה זו נשענת על הנחת יסוד מוטעה שבהקשר המתואר בסיפור המכירה חמורה יותר מאי השמיעה לתחנוני האח. בהקשרים משפטיים ודאי הדבר כך, אולם המרחב הסיפורי אינו בית משפט, ומבחינת האחים, שנקודת מבטם מובאת בפוסקים אלו, תחנוני האח והתעלמותם מהם חמורה יותר מעצם מכירתו למצרים. כשהאחים מתעוררים בלילה מחלום הסיוט שלהם הם שומעים את תחנוני יוסף ולא את דברי השיירה שקיבלה את יוסף לידיהם.

[10] פולצין הציע קריאה הפוכה בתכלית. לדעתו, הדגשת המספר את דוד ואבשלום כמי שמתייחסים לעצת אחיתופל כאל דברי ה', באה למעט את השקפת המספר עצמו, שהוא אינו מעריך כל כך את עצות אחיתופל: "As a matter of equivalence, Ahithophel's counsel is certainly not equal to God's word" (R. Polzin, David and the Deuteronomist: 2 Samuel, Bloomington 1993, p. 173). אולם, המתח הפנימי של הסיפור נשען על ההנחה שאם אכן תתקבל עצת אחיתופל הרי שאבשלום יגבר על דוד. כלומר, אין כל ביקורת על עצתו של אחיתופל, וכאמור למעלה, אדרבא: לפחות עצתו הראשונה היא מימוש נבואת נתן לדוד.

[11] הרוצה להרחיב בכך מוזמן לעיין במאמרי: "The Design of the 'Dual Causality' Principle in the Narrative of Absalom's Rebellion", Biblica 88 (2007), pp. 558-566.

[12] פוקלמן פירש לשון רבים זו כמכוונת למועצה הרשמית של אבשלום ולא לחושי, אולם, סביר יותר שיש בלשון רבים זו רמיזה לחושי שזה עתה תוארה הגעתו אל אבשלום (כדעתו של מ' גרסיאל, שמואל, עולם התנ"ך, 1993, עמ' 141).

[13] השוו: ש' הלפרין, "האספקט הטראגי של סיפור מרד אבשלום", ספר בר אילן, י"ח-י"ט (תשמ"א), 307­-313.