שיעור 27 - עבודת ה' בימי אחאב, ומימי רחבעם ועד ימי אמציה

  • הרב יצחק לוי

עבודת ה' בימי אחאב, ומימי רחבעם ועד ימי אמציה

פתיחה

לאחר שעסקנו בהרחבה בימי דוד ושלמה ופילוג הממלכה בימי ירבעם, מן הראוי להתבונן במציאות הרוחנית במרוצת ימי הבית הראשון, מירבעם ועד הושע בן אלה בממלכת ישראל, ומרחבעם ועד ימי צדקיהו בממלכת יהודה.

מקוצר היריעה, לא נוכל לפרוס את התמונה לפרטיה. בשיעור זה, ננסה להצביע ממבט-על על תופעות מרכזיות ומשמעותיות מבחינה רוחנית, במשך קרוב ל-400 שנה אלו.

עבודה זרה בימי אחאב

אחד מן הביטויים החוזרים על עצמם בנוגע לכל מלכי ישראל הינו כי הם חטאו והחטיאו את ישראל ב'חטאות ירבעם בן נבט'. למרות זאת, כפי שראינו בשיעור שעבר, נראה כי בימי ירבעם לא היתה עבודה זרה ממש. חידוש זה מתחדש בימי אחאב, שם בנוסף לעגלים, לבמות ולבתי הבמות בכל הממלכה, נוספה עתה עבודה זרה ממש לבעל.

ואכן, כשהנביא מתאר את מלכות אחאב, הוא מציין מספר פעמים כי הוא עשה הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו:

"... ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשומרון, ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלקי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים א ט"ז, כט-לד).

לראשונה בעיר הבירה שומרון, מוקם מקדש לבעל[1]. מן הפסוקים נראה כי הנישואין עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים, הם ללא ספק המפתח לריבוי העבודה הזרה הצידונית.

כך גם בהמשך, נראה בפשטות כי איזבל היא היוזמת את הריגת נביאי ה' והיא זו שניסתה להפיץ את פולחן הבעל ברחבי ישראל. במובן זה אחאב עצמו פסיבי ממנה - אין הוא מונע את הכנס בהר הכרמל ואת הריגת נביאי הבעל, אולם הוא אינ עושה דבר. נראה כי ניתן לראות נקודה זו בדברי הנביא האומר:

"רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו, ויתעב מאד ללכת אחרי הגילולים בכל אשר עשו האמרי אשר הוריש ה' מפני בני ישראל[2]" (מלכים א כ"א, כה).

במקביל לריבוי העבודה הזרה בממלכת ישראל, ישנה רדיפה של נביאי ה' (עובדיהו מסתיר מאה נביאים במערה), מזבחות ה' נהרסו בידי עם ישראל ואף מזבח ה' שעל הר הכרמל היה הרוס.

בעקבות זאת מתרחש המעמד בהר הכרמל, שם נקבצים ארבע מאות וחמישים מנביאי הבעל וארבע מאות נביאי אשרה אוכלי שלחן איזבל. בעקבות ההתגלות הגדולה בה אש ה' אוכלת את העצים האבנים העפר והמים, כל העם נופלים על פניהם ואומרים ה' הוא האלוקים. נביאי הבעל נתפסים, מורדים אל נחל קישון ונשחטים שם.

האם העם כולו היה מעורב בעבודה הזרה? אומר הכתוב:

"והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א י"ט, יח).

מכאן ההנחה שרוב העם השתתף ברמה כזאת או אחרת בעבודת אלילים, אם באופן מעשי בפולחן ממש ואם בתמיכה, בהזדהות, בכבוד והערכה וכו'.

הנחה זו נתמכת גם מדברי אליהו:

"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א י"ח, כא).

עצם העמדת השאלה כך, מניחה שחלק ניכר מן העם עובדי הבעל.

מה היו המניעים של אחאב בעבודת הבעל?

כפי שהזכרנו לעיל, ניתן לתלות את מעשיו של אחאב, בנישואין לאיזבל בת מלך צור. על פי כיוון זה, לא רק שאחאב מאפשר לה לעבוד את אלוהיה, אלא הוא אף משתתף במידה מסוימת בעבודה. ברור שהקשר עם צור חיזק את ממלכת ישראל מבחינה כלכלית כשצור שלטה בסחר, והכתובים מעידים על העצמה הכלכלית והצבאית של אחאב. החפירות במגידו ובחצור מעידות על מפעלי בניה גדולים בימי אחאב, ואף מכתובת שלמנאסר ניתן ללמוד על העצמה הצבאית המרשימה של צבא אחאב בקרב קרקר. קשרי המסחר של אחאב ויהושפט ובניית האניות שילכו לאופירה מעידים ללא ספק על רווחה כלכלית גדולה.

לאחר מות אחאב, אחזיה בנו ממשיך במעשי אביו ודבק אף הוא בבעל:

"וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו" (מלכים א, כ"ב, נד).

מותו של אחזיה מתרחש זמן לא רב לאחר המלכתו, והוא מנומק על ידי הנביא:

"וַיְדַבֵּר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן, הַמִבְּלִי אֵין אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ?! לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת. וַיָּמָת כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב, א', טז-יז).

מנגד, בממלכת יהודה, מולך יהושפט ההולך בדרך הפוכה מדרכו של אחאב:

"וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים. כִּי לֵא-לֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל. וַיָּכֶן ה' אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב. וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה" (דברי הימים ב, י"ז, ג-ד).

כך גם מתואר בדברי הימים בהרחבה מפעלו של יהושפט בכל הקשור להפצת התורה ביהודה, ולכינון מערכת משפט שגם היא נועדה לבסס ולחזק את קיומה של התורה בקרב העם. גם דרישת יהושפט מאחאב שנביאי ה' יאמרו את דרכם לפני המלחמה ברמות גלעד (מלכים א כ"ב, ה) מבטאת את עמדתו, וזאת מעבר לשאלת התחברותו לאחאב במלחמה עצמה[3].

אולם, השפעת בית אחאב ניכרת ביותר אצל שלשת המלכים אשר מלכו אחריו:

על יהורם נאמר:

"וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שנה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב, כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב ח', יח).

והכתוב בדברי הימים מוסיף:

"גַּם הוּא עָשָׂה בָמוֹת בְּהָרֵי יְהוּדָה וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וַיַּדַּח אֶת יְהוּדָה. וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי דָּוִיד אָבִיךָ תַּחַת אֲשֶׁר לֹא הָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי יְהוֹשָׁפָט אָבִיךָ וּבְדַרְכֵי אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַתַּזְנֶה אֶת יְהוּדָה וְאֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כְּהַזְנוֹת בֵּית אַחְאָב וְגַם אֶת אַחֶיךָ בֵית אָבִיךָ הַטּוֹבִים מִמְּךָ הָרָגְתָּ. הִנֵּה ה' נֹגֵף מַגֵּפָה גְדוֹלָה בְּעַמֶּךָ וּבְבָנֶיךָ וּבְנָשֶׁיךָ וּבְכָל רְכוּשֶׁךָ. וְאַתָּה בָּחֳלָיִים רַבִּים בְּמַחֲלֵה מֵעֶיךָ עַד יֵצְאוּ מֵעֶיךָ מִן הַחֹלִי יָמִים עַל יָמִים" (דברי הימים ב כ"א, יא).

בנו של יהורם, אחזיההולך גם הוא בדרך המלכים שקדמו לו:

"וַיַּמְלִיכוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶת אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ הַקָּטֹן תַּחְתָּיו כִּי כָל הָרִאשֹׁנִים הָרַג הַגְּדוּד הַבָּא בָעַרְבִים לַמַּחֲנֶה וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת עָמְרִי. גַּם הוּא הָלַךְ בְּדַרְכֵי בֵּית אַחְאָב כִּי אִמּוֹ הָיְתָה יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב כִּי הֵמָּה הָיוּ לוֹ יוֹעֲצִים אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו לְמַשְׁחִית לוֹ" (דברי הימים ב כ"ב, א-ד).

עתליה, אם אחזיהו, מולכת אחריו והיא מאבדת את כל זרע הממלכה פרט ליואש בן אחזיהו שהוסתר מפני עתליה ולא הומת:

"וַתִּקַּח יְהוֹשַׁבְעַת בַּת הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים וַתִּתֵּן אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַתַּסְתִּירֵהוּ יְהוֹשַׁבְעַת בַּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם אֵשֶׁת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן כִּי הִיא הָיְתָה אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הֱמִיתָתְהוּ. וַיְהִי אִתָּם בְּבֵית הָאֱלֹקִים מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ" (שם יא-יב).

לאחר שעתליה מומתת בפקודת יהוידע הכהן, מתואר כי:

"...וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם. וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם. וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת עַל בֵּית ה'" (מלכים ב' יא, טז-יח).

בפסוקים אלו מוזכר לראשונה בית בעל וכהן בעל, ומזבחות וצלמים לעבודה זרה בתוככי ירושלים[4].

ואולם, לאחר מות יהוידע השתנה המצב לבלי הכר:

"וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ" (דברי הימים ב כ"ד, יז-יט).

בנוסף לביוקרתו של הנביא, חז"ל הבינו כי השתחווית השרים ליואש לא הייתה השתחוויה למלכות גרידא כי אם השתחוויה של פולחן:

"יואש מנין שעשה עצמו אלוה? דכתיב 'ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם'. מהו 'וישתחוו למלך'? שעשאוהו אלוה. אמרו לו: אלולי שאתה אלוה לא יצאת לאחר שבע שנים מבית קדשי הקדשים. אמר להם: כך הוא, וקבל על עצמו לעשות אלוה" (תנחומא וארא ט).

מדרש זה מבוסס על מדרש אחר, לפיו "חדר המיטות" שבו הוחבא יואש שש שנים אינו אלא עליית בית קודש הקודשים (ראה שיר השירים רבה א, ב; רש"י מל"ב י"א, ב; והמיוחס לרש"י דה"ב כ"ב, יא). שהייתו הממושכת במקום המקודש הביאה את השרים לייחס לו תכונות אלוהיות, ויואש מקבל זאת ברוב גאוותו ומניח להם לסגוד לו.

זכריה, בנו של יהוידע הכהן, ניצב בבית ה' ומוכיח את העם על ההידרדרות הרוחנית הפתאומית והקשה:

"וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ, כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם" (דברי הימים ב כ"ד, כ).

ויואש גומל ליהוידע רעה תחת טובה ומצווה להרוג את בנו:

"וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ" (שם, כא-כב).

על פי המדרש, מותו של זכריה בא לו על שום שביקש למנוע עבודה זרה במקדש:

"בא יואש להכניס צלם בהיכל, עמד זכריה על פתחו של היכל ואמר לו: אין אתה מכניסהו עד שאתה הורגני. עמד והרגו" (מדרש שיר השירים ג,ב מהדורת גרינהוט)[5].

בחז"ל ובראשונים אין התייחסות ישירה לקשר בין הריגת זכריה בן יהוידע הכהן ובין חורבן הבית. ואולם, אין ספק שזוהי דוגמה נוספת לטשטוש מזעזע בין סמכויות המלך ובין תפקידי הכהונה והנבואה. מתוך גאווה עצומה ועמדת אלוהות כביכול (וכמובן מתוך כפיות טובה שאין למעלה הימנה) מזלזל יואש במחאה ובתוכחה, ומצווה להרוג את זכריה הכהן הנביא בחצר בית ה', כאילו הכהונה והנבואה ברשותו הן, ועליו לקבוע מה יאמר הכהן או הנביא ומה לא יאמר.

ואכן, אף שאין כאמור התייחסות מפורשת לקשר בין הריגת זכריה ובין חורבן הבית, נרמז הדבר במדרש הקשה על תסיסת דמו של זכריה מאתיים וחמישים ושתיים שנה עד החורבן:

"את מוצא בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה רנ"ב שנה מן יואש עד צדקיה. מה עשו, גרפו עליו כל עפר ועשו כל ערמה ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדמא: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [=הגיעה השעה שתגבה שטר חובך, י"ל]. כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [=וראהו], אמר לון [=אמר להם]: מה טיבו של דם הזה שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבי של דם זה, ואם לאו אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [=ואם לא תאמרו לי, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו נגלה לך. אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו ולא היינו מאמינים בו ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו ולא נח, והיה הדם בוקע ועולה עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על דמא ואמר ליה [= לו]: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדי אילין [מה טוב אתה ובמה יתר דמך על כל הדמים הללו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד את כל עמך עטיו]?! באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה רשע בן רשע ואכזרי ועלה להחריב את ביתי נתמלא עליהם רחמים, אנכי... על אחת כמה וכמה. אותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו" (קהלת רבה ג', טז, וראה מקבילה גטין נז:).

מדרש נוסף הקושר בין הריגת זכריה ובין מוראות החורבן מתייחס לפסוק במגילת איכה:

"ראה ה' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב', כ).

ומספר המדרש:

"מעשה בדואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו, והיתה ממדדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלם טבחתו אמו בידיה ואכלתו. והיה ירמיה מקונן לפני המקום ואומר 'למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים'. ורוח הקדש משיבתו: 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' - זה זכריה בן יהוידע" (איכה רבה א נא).

מקורות אלו מראים כולם באיזו חומרה ראו מעשה זה של הריגת כהן ונביא בחצר בית ה', מעשה של טשטוש מוחלט בין מלכות, כהונה ונבואה עד כדי הריגת זכריה בן יהוידע הכהן. כל זאת תוך כפיות טובה גדולה ביותר כלפי פועלו של יהוידע אביו.

ראינו אם כך את ההשפעה ההרסנית הישירה והברורה של אחאב ובית אחאב דרך חיתון עם ממלכת יהודה, במשך פרק זמן מלכותו של יהורם, אחזיה, עתליה ויהואש מלכי יהודה.

לכאורה סיום ישיר של השפעת אחאב ובית אחאב מתרחש בימי יהוא בן נמשי שנמשח למלך על ממלכת ישראל. במשיחתו הוא מצטווה:

"וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ט', ו-ח).

יהוא משמיד השמדה שיטתית את כל בית אחאב:

"וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד... וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל. וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ. וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם. וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן"[6] (שם י', יא).

אולם, לאחר ימי יהוא, אצל יהואחז בנו נאמר:

"אַךְ לֹא סָרוּ מֵחַטֹּאות בֵּית יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֱחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן" (שם י"ג, ו).

בממלכת שומרון כבר אין כל זכר לעבודת הבעל, אך האשרה עדיין קיימת. ניתן לומר בבירור כי יהוא בן נמשי הכרית הכרתה מוחלטת את עבודת הבעל מממלכת ישראל.

ראינו בעיוננו זה כיצד חדרה העבודה הזרה לבעל לממלכת ישראל, מתוך חיתון מלכי ישראל עם בת מלך צור, ואיך לפרק זמן מסוים חדרה עבודה זו גם לממלכת יהודה מתוך חיתון מלכי יהודה עם מלכי ישראל, צור וצידון.

זוהי תופעה בעלת משמעות רוחנית מרחיקת לכת. במשך תקופה בת כמה עשרות שנים, ממלכת ישראל תחילה ואחר כך ממלכת יהודה, עובדים לאל אחר מאשר את הקב"ה. וכך מסכם הכתוב את פועלה של ממלכת ישראל עם חורבנה:

"וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ... וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם... וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה ה' מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת ה'. וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה... וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שנים שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל. וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ" (שם י"ז ז-יז).

הכתוב מונה את מגוון חטאי הממלכה שגרמו בסופו של דבר לחורבן ולגלות. זוהי תמצית חטאי ממלכת ישראל מירבעם ועד הושע בן אלה והיא מהווה סיכום נבואי לשיפוטה של ממלכת ישראל בכל ימי קיומה. הנקודות המוזכרות הינן:

- העגלים, הבמות בכל הערים, מצבות אשרים בכל מקום ומקום.

- עבודת גילולים, עבודת בעל, השתחוויה לכל צבא השמים.

- העברת הבנים באש[7], ניחוש, קסימת קסמים.

מחד, מודגש פולחן בכל הערים, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, מכאן שתופעות פולחניות אלו הן רחבות ועממיות ומקיפות את העם בכל רחבי הממלכה. מאידך גיסא, מוזכרים כל סוגי הפולחן מבמות, ככל הנראה לעבודת ה', ועד עבודת בעל והשתחוויה לכל צבא השמים.

הכתוב מדגיש ביטוי מדהים "וייראו אלהים אחרים". כלומר, קיימת יראה לא של הקב"ה אלא של אלהים אחרים. ההליכה בחוקות הגויים, ההתדמות לגויים שמסביבם, עזיבת המצוות והכעסת ה' הם המאפיינים של כל סוגי הפולחן הללו.

הצבענו כבר לעיל לגבי אחאב כי לחיתון עם בת מלך צור יש גם שיקולים מצוינים ופוליטיים, אך ההשלכות הרוחניות היו מרחיקות לכת. תופעה זו חוזרת על עצמה לאורך כל הדרך.

בחרנו לפתוח בעבודה הזרה בימי אחאב בגלל חומרתה מחד ומרכזיותה מאידך גיסא, הן בממלכת ישראל בימי שושלת בית אחאב, עד הכרתתה על ידי יהוא בן נמשי והן בחדירתה לממלכת יהודה אצל המלכים המולכים אחרי יהושפט, יהורם ואחזיהו. כל זאת בנוסף לחטאי ירבעם בן נבט שפירטנו בשיעורים הקודמים.

חשוב להדגיש כי סביר להניח כי במציאות זאת, ייתכנו גם תערובות שונות: גם במות לעבודת ה' וגם השתחוויה לצבא השמים; גם אשרות, העברת בנים באש ועבודת בעל, וגם תפילה לקב"ה. כך לדוגמה, בנוגע ליהואחז נאמר:

"וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי ה' וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה' כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם. וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. אַךְ לֹא סָרוּ מֵחַטֹּאות בֵּית יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֱחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן" (שם י"ג, ד-ו).

אפשר בו זמנית להתפלל לה', ומאידך, להמשיך להחזיק באשרה בשומרון ובעגלים בדן ובבית אל ובבמות בכל רחבי הממלכה. ברור שבמציאות זאת, כל אחד מן המרכיבים הופך להיות משהו מאד חלקי וריבוי הפולחנות וצורות העבודה הופך את הענין למשהו יותר יחסי.

בזאת עברנו בתמצית על תופעות עקרוניות משמעותיות מבחינה רוחנית בממלכת ישראל. מכאן נעבור להתבונן במספר תופעות הראויות לציון בנושא שלנו בממלכת יהודה.

המציאות הרוחנית ועבודת ה' בממלכת יהודה[8]

א. מימי רחבעם ועד ימי יהושפט

בפרק הזמן הראשון של ממלכת יהודה המפולגת, ככל הנראה עדיין קיימת השפעה מסוימת של הבמות שנבנו בימי שלמה לעבודה זרה.

הכתוב, מתאר כמה תופעות כלליות ביהודה:

- במות, מצבות, אשרים וקדש:

"וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ. וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א י"ד, כב-כד).

- השמיעה בקול שמעיהו איש האלקים:

הכתוב בדברי הימים מפרט הרבה יותר ביחס למאורעות השונים המתרחשים בימי רחבעם. תחילה, רחבעם רוצה להשיב את ממלכת ישראל במלחמה, ובתגובה לכך נאמר לשמעיהו:

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹקִים לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּיהוּדָה וּבִנְיָמִן לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ עִם אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם" (דברי הימים ב י"א, ב-ד).

הכתוב מתאר בהרחבה את ביצוריו מפני מסע שישק, ואת ריבוי הנשים והפילגשים:

"וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּה'" (שם י"ב, א-ב).

בעקבות עליית שישק על ירושלים, שמעיה הנביא בא אל רחבעם ואל שרי יהודה:

וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק. וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה'. וּבִרְאוֹת ה' כִּי נִכְנָעוּ, הָיָה דְבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק. כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת" (שם ה-ח).

אולם, בפסוקי הסיכום למלכות רחבעם נאמר:

"וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (שם יד).

ייתכן כי הכתוב מזכיר שרחבעם מלך בירושלים "העיר אשר בחר ה' לשום שמו שם מכל שבטי ישראל", על מנת להדגיש כי המלך הראשון אחרי שלמה המולך ביהודה ובירתו ירושלים, העיר אותה בחר ה' לשום שמו שם, מועל בה'.

באמת, המלך שומע בקול הנביא ולא יוצא להילחם בישראל והם נכנעים, ועל כן אין שישק משחית את ירושלים.

אך, המציאות הרוחנית המתוארת כאן אינה פשוטה כלל ועיקר ביחס למלך הראשון ממלכי יהודה, המולך בירושלים במקביל למלכות ירבעם בממלכת ישראל. גם לאחר מות המלך רחבעם, מולך אבים עליו נאמר:

"וַיֵּלֶךְ בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹקָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו" (מלכים א ט"ו, ג).

לאחריו מולך אסא:

"וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה... וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו. וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן. וְהַבָּמוֹת לֹא סָרוּ רַק לְבַב אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם ה' כָּל יָמָיו" (שם ט-יד).

חלקה הראשון של מלכות אסא בודאי מצביע על ביסוס רוחני ומלכותי, הכולל ביעור עבודה זרה שלפניו, קריאה אל ה', שמיעה בקול הנביא וכריתת ברית מחודשת עם הקב"ה. אולם, כל זאת עד שנת שלשים וחמש למלכותו.

בשנת שלשים ושש למלכותו, עם עליית בעשא מלך ישראל על יהודה, אסא מוציא כסף וזהב מאוצרות בית ה' ובית המלך ושולח אותם אל בן הדד מלך ארם, והוא מבקש ממנו תמורת הכסף שהוא שלח להפר בריתו עם בעשא מלך ישראל.

יש במעשה זה שתי תופעות רוחניות קשות מאד מבחינת המלכות: ראשית - לקיחה ביזמתו של המלך את אוצרות בית ה', ובנוסף, מסירתן למלך זר על מנת שיקל מעליו את עולו של מלך ישראל במקרה זה[9].

מעשה זה מעיד במובן מסוים על טשטוש בין תחום שלטון המלך עליו הוא מופקד - ניהול המדינה, לבין תחום המקדש עליהם מופקדים הכהנים. לקיחת אוצרות בית ה' היא בעצם חדירה של המלך אל תחום לא לו, והשתלטותו עליו כאילו הוא שייך לו ממש. זוהי פגיעה במקדש ובעצמאותו וניצול אוצרות בית ה' באופן לא ראוי, כתשלום למלך זר עבור שירותיו במקרה זה.

העובדה שמעשה מעין זה חוזר על עצמו אצל מלכים שונים בנסיבות שונות לאורך תולדות ממלכת יהודה, מעידה על הלך רוח אפשרי אצל המלכים השונים[10]. תופעה נוספת שגם אותה אנו רואים אצל מלכים נוספים הינה הישענות על מלך זר, על מנת להיחלץ מן האויב הצר על ירושלים[11].

שתי התופעות הללו מצביעות על סוגיית גבולות: גבולות השלטון והעוצמה של מלכות בשר ודם ביחס למלכות ה'. שאלת הגבולות עולה הן ביחס בין המלך לבית ה' - האם יש ביכלתו לעשות בו כבתוך שלו (לקיחת אוצרות בית ה', לקצץ בכלי הבית וליתנם למלך זר), והן עד כמה ראוי למלך יהודה/ישראל להישען על מלך זר במלחמותיו נגד מלכים עויינים, ולא להישען על הקב"ה.

התייחסנו כבר בקצרה לצדקותו של יהושפט.

ב. מימי יהורם בן יהושפט ועד ימי אמציה

התייחסנו כבר להשפעת בית אחאב על המלכים המולכים אחרי יהושפט - יהורם, אחזיהו, עתליה ויואש ועל כן לא נחזור על כך כאן.

לגבי ימי אמציה:

לאחר תחילת דרכו בה עשה את הישר בעיני ה', הוא פונה להילחם באדום. אולם, עם הזמן חלים בו שינויים הדרגתיים שהובילו להתרחקותו מדרך ה':

"וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר. וַיִּחַר אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ" (דברי הימים ב כ"ה, יד-טו).

תופעה זאת של הבאת אלהי האויב ונתינת כבוד לאלהי האויב שהפסידו במלחמה על מנת לפייס אותם, מקובלת היתה אצל עמים שכנים. מצד שני, אולי יותר פשוט לראות בכך ביטוי לנצחונו על אלילי אדום בדומה לפלשתים שהביאו את ארון ה' לבית דגון (שמואל א, ד-ה). אמנם הכתוב מעיד שהוא השתחווה להם, העמידו לו לאלהים וזאת בעקבות נצחונו.

איך שלא נבין את המעשה, יש כאן מתן לגיטימציה לאלילות זו, אף על פי שהיא נוצחה.

סירובו של המלך אחר כך לשמוע בקול הנביא מחדד את עמדתו של המלך כלפי דבר ה'. זוהי דוגמה ראשונה של מלך המביא את אלהי העם שהוא ניצח, משתחווה לו ומקטר לו.

בעז"ה בשיעור הבא, השיעור האחרון לשנת התשס"ט, אנו נשלים בל"נ את ההתבוננות התמציתית במלכות יהודה מבחינת עבודת ה' מימי עוזיהו ועד ימי צדקיהו.



[1] הכוונה בעשיית האשרה הינה ככל הנראה לעשיית פסל של האלילה אשרה שהוא עבד אותה. אשרה הייתה אלת צידונים וצורים ואף הבעל היה מרכזי בפולחן הצורי והצידוני.

[2] אמנם אין ביכולתנו במסגרת זאת לעסוק באופן מקיף באישיות אחאב ופועלו, אך נציין כמה עובדות המעדכנות במידת מה את השיפוט הקשה והחד משמעי של הנבואה אודותיו. ראשית, העובדה שהוא קורא לבניו בשמות תיאופוריים עם שם הוי"ה - אחזיה, יהורם ועתליה. פעמים אחאב שואל בנביאי ה', לעתים הוא מציית להם והוא מתייחס ברצינות לנבואותיהם. הוא מציית לאליהו לכנס את הנביאים בהר הכרמל ולנביא המורה לו כיצד להילחם במלך ארם הצר על שומרון (מלכים א, כ'). כך גם לאחר מעשה נבות (מלכים א, כ"א, כז ואילך) "ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגבדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו". מכאן שתשובת אחאב משפיעה גם על השיפוט הנבואי אודותיו.

[3] כאמור, במסגרת זו אין אנו עוסקים בסקירה כוללת לא של התקופה בכללה וגם לא של מלך כזה או אחר אלא רק ביחס לתמונה הכללית של עבודת ה' בתקופה זו ואכמ"ל.

[4] ידין הציע בזמנו לזהות במבנה הציבורי שנתגלה ברמת רחל את בית הבעל שנבנה בימי עתליהו בשלבו הראשון (וזאת בניגוד לדעת אהרוני שראה בו ארמון קיץ של המלך יהויקים) ואכמ"ל. יגאל ידין, עיר בית הבעל מתוך ארץ שומרון, הכינוס הארצי השלושים לידיעת הארץ, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשל"ד ע' 61-52.

[5] ושמא יש קשר בין מדרש זה ובין המדרש שהובא לעיל, והצלם שביקש יואש להעמיד בהיכל הוא צלמו שלו.

[6] אין אנו עוסקים כאן בהערכה הנבואית של מעשי יהוא, נציין רק שעם כל קיום הציוויים הקשורים בהשמדת בית אחאב, יהוא סטה מן הציווי הנבואי באכזריותו, בזלזולו בכבוד האדם, והוא לא סר מחטאות ירבעם. במובן זה הוא לא השלים את המהפכה הדתית לשמה הוא נמשח למלך, לא שמר ללכת בתורה ה' אלקי ישראל בכל לבבו (מלכים ב, י', לא).

[7] מעניין כי חלק מן החטאים אינם מוזכרים באופן מפורט אצל מלכים ספציפיים. לדוגמה העברת בנים ובנות באש. נתייחס אל הופעתה בהמשך בממלכת יהודה. עבודת מולך מתקיימת בימי אחז, מנשה ויהויקים והיא מהווה סיבה משמעותית לחורבן ירושלים והמקדש (ירמיהו יט).

[8] כאמור, אין באפשרותנו במסגרת השיעורים השנה לפרט את פרטי המציאות הרוחנית אצל כל מלך ומלך. אנחנו ננסה להתייחס לתופעות משמעותיות הראויות להתייחסות בממלכה מימי רחבעם ועד ימי צדקיהו. סקירה זו תהיה תמציתית ביותר מטבע הדברים.

[9] בנוסף יש כאן קריאה למלך זר שיעזור למלך יהודה להילחם נגד מלך ישראל, על כל המשמעויות הכרוכות בכך מבחינת האחדות בין שתי הממלכות.

[10] כך לוקח יהואש מלך יהודה את הקדשים אשר הקדישו יהושפט, יהורם ואחזיהו ואת כל הזהב הנמצא באוצרות בית ה' ושולח אותם לחזאל מלך ארם (מלכים ב, י"ב, יט); כך המלך אחז השולח שוחד למלך אשור (מלכים ב, ט"ז, ח); כך חזקיהו הנותן למלך אשור לא רק את אוצרות בית ה' ובית המלך אלא אף מקצץ את היכל ה' ואת האמנות (מלכים ב, י"ח, טז) וכך המלך יהויכין המקצץ אף הוא כלי הזהב (מלכים ב, כ"ד, יג).

[11] כך למשל אחז ביחס לאשור (מלכים ב ט"ז, ז) וכך יחזקיהו הכורת ברית עם מצרים נגד אשור (ישעיהו ל', א-ה, ל"א, א-ג)