שיעור 27 – אגדת שוליית הנגר', גיטין נח ע"א

  • הרב יונתן פיינטוך

א. מבוא

בפרק החמישי במסכת גיטין ישנו קובץ אגדות שעוסקות בחורבן הבית.[1] קובץ זה פותח באגדה הידועה על קמצא ובר קמצא – שהיא חלק מפירוט המימרה המשולשת של ר' יוחנן הפותחת את הקובץ:

"אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר [על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב טור מלכא (הר המלך), על שוק (ציר) של מרכבה חרבה ביתר]".

בקובץ כלולים סיפורים רבים, רובם על החורבן ועל הסבל והצרות שבאו בעקבותיו. ברם, ישנם כמה סיפורים שמספרים על התנהגות פסולה וחוטאת של יהודים, שנראה שהם מנסים להסביר את הגורמים לכל אותן הצרות והסבל שבאו על עם ישראל בתקופה הרומאית.

הסיפור שחותם את הקובץ אף הוא סיפור כזה, ועליו אף נאמר בפירוש בגמרא שהוא גרם לחורבן. הסיפור עוסק בנגר ושולייתו, ולכן נכנה אותו כאן אגדת שוליית הנגר.

 

ב. הסיפור

"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?

1 מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה.

2 פעם אחת הוצרך (רבו) ללות,

3 אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה,

4 שיגר אשתו אצלו,

5 שהה עמה שלשה ימים.

6 קדם ובא אצלו,

7 אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא?

8 אמר לו: אני פטרתיה לאלתר,

ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

9 אמר לו: מה אעשה?

10 אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה.

11 אמר לו: כתובתה מרובה,

12 אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה.

13 עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה.

14 כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו,

15 אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.

16 והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן,

17 והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן,

ועל אותה שעה נתחתם גזר דין. ואמרי לה: על שתי פתילות בנר אחד."[2]

(בבלי גיטין נח ע"א)

הסיפור הוא קשה ומזעזע, ואכן לא מפתיע שהגמרא מפטירה אחריו 'ועל אותה שעה נתחתם גזר הדין'.

הסיפור מעוצב בעיצוב ספרותי משמעותי ביותר התורם רבות לקריאת הסיפור ולהערכת הדמויות שבו.

 

ג. הערכת הדמויות

לפני שנציג את הניתוח הספרותי, נציג את הדילמה לגבי הערכת הדמויות. נראה לי שלכל הקורא את הסיפור ברור שהשוליה הינו דמות שלילית. יצרו שהתעורר בו כלפי אשת רבו גורם לו ככל הנראה לשכב איתה בעוד היא נשואה לרבו, ובעקבות כך לרמות את רבו ולגרום לו לגרשה על מנת שהוא יוכל לשאתה. הסצנה הקשה והאחרונה של הסיפור מציגה את המהלך כולו כאכזרי ביותר, מפני שהוא ממחיש כיצד בעקבות מזימת השולייה הידרדר הרב-הבעל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – מאדון ובעל של השוליה ואשתו למשרת של שניהם. במצב זה הוא בוודאי כבר מבין את אשר שולייתו עולל לו, והדמעות שלו ממחישות את כאבו על איבוד כל אשר היה לו, כולל אשתו, שמתברר שהשוליה טפל עליה עלילת שווא ('ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך') כדי לגרום לו לגרשה, מעשה שהוא ודאי מתחרט עליו בשלב זה.

ברם, כיצד נעריך את דמויותיהם של הבעל והאשה?

נפתח באשה. לכאורה אפשר להגיד מעט מאד על דמותה, משום שלאורך כל הסיפור היא פסיבית לחלוטין. נראה שהיא בסך הכל קרבן נוסף של מזימת השוליה הרשע. אכן, היו שהפליגו עוד יותר בהבנת דמותה, והשוו אותה לפילגש בסיפור המקראי של פילגש בגבעה[3].[4] אמנם, בעיניי השוואה זו קשה במקצת, בין השאר משום שעל אף שגם האישה נפגעת, היא אינה הקרבן המרכזי בסיפור, הלא הוא הבעל, בניגוד לסיפור פילגש בגבעה שבו נראה שבמוקד הפגיעה נמצאת הפילגש. בכל אופן, האופן שבו מתייחסים אליה לאורך רוב הסיפור הוא אכן יחס אינסטרומנטלי - היא איננה מדברת ואיננה נשאלת לרצונה בשום שלב אלא מועברת כחפץ מאחד לשני. מצד שני, יש מי שיאמר שניתן לבקר גם את האשה: כאשר היא הולכת לקבל את הכסף מהשוליה ושוהה שם שלושה ימים, זהו מעשה לא ראוי בעליל, אף שהסיפור אינו מפרט במפורש מה קרה באותם שלושה ימים. אמנם, ניתן לפרש שבעלה הכריח אותה ללכת ושהשוליה עיכב אותה בכוח, אנס אותה וכדו', ברם, הדבר אינו כתוב וייתכן שגם לה יש יד באווירת הפריצות שיוצר השוליה. יתר על כן, ייתכן לפרש שהפסיביות המוחלטת שלה בסיפור משקפת חוסר אכפתיות ואדישות, ובייחוד חמור הדבר כאשר מדובר בבעלה, שבסוף הסיפור היא יושבת שקטה בעוד הוא משרת אותה בדמעות.

שאלה נוספת קיימת לגבי הבעל. ניתן לטעון שהוא קרבן תמים מאד של נכלולי השוליה שלו, ואכן כך נראה בחלקים רבים של הסיפור. הסצנה האחרונה שבה הוא מוריד דמעות מעצימה את התחושה שהוא קרבן ומעוררת כלפיו אמפתיה ורחמים.

ברם, ניתן גם לקרוא את הסיפור אחרת. בהיענותו להצעת השוליה לשלוח את אשתו אליו על מנת לקבל את כסף ההלוואה, יש לכל הפחות משהו מוזר. יתר על כן, אשתו אינה חוזרת, אך עוברים שלושה ימים לפני שהוא מתעורר לפעולה והולך לבית השוליה לחפש אותה. התנהגות זו מעידה, לכל הפחות, על אישות מסוימת כלפיה, כלפי גורלה, כלפי נאמנותה לנישואין איתו וכלפי טהרת נישואיו בכלל. אמנם, קשה לקרוא את דמות הבעל כשותף למזימת השוליה, במיוחד לאור הסצנה האחרונה, אך מאידך גיסא יש מקום לקריאה שלא פוטרת אותו מאחריות למה שאירע.

 

ד. העיצוב הספרותי

אם נתבונן בעיצוב הספרותי של הסיפור נראה שהוא עשוי לשפוך אור מסויים על השאלות הללו.

יונה פרנקל כבר עמד על מבנה הסיפור, וטען שהוא מבנה כיאסטי. פרנקל מציג את המבנה בטבלה שבנויה על פי המיקום של כל אחד משלושת הגיבורים בכל שלב משלבי העלילה. לא נפרט את כל המבנה שמראה פרנקל, ברם, בולט שמתחילת הסיפור שלושת הדמויות בבית הרב/בעל, באמצעו חלקן נודדות לבית השוליה, והסיום הוא תמונת מראה – כולם בבית השוליה, במערכת יחסים ניגודית לזו שהיתה בתחילה בבית הבעל.

פרנקל גם מצביע על משחק מילים – לשון נופל על לשון – שמשמש בסיפור כרמז לקורא על מזימת השוליה כבר בשלביו המוקדמים של הסיפור. השוליה מציע לאדון 'שגר אשתך אצלי' (שורה 3). הלשון 'שגר' מופיעה עוד פעמיים (שורות 4, 7), ומכאן שהיא משמעותית. בהמשך, באה הצעתו השנייה של השוליה – 'אם אתה שומע לעצתי גרשה' (שורה 10). הדמיון בין המילים שגר-גרש יוצר משחק מילים ביניהן. משחק מילים זה רומז לקורא שכבר בשלב המוקדם של הסיפור, כאשר השוליה הציע לשגר את האשה, היה בדעתו לגרום לבעלה לגרש אותה. כל זאת מפני שהוא חמד אותה לעצמו, כפי שמופיע בתחילת הסיפור – 'שנתן עיניו באשת רבו'.

משחק המילים הזה יכול להבחין בין שתי קריאות אפשריות של מעשי השוליה. אפשרות אחת היא לראות אותו כנגרר בכל שלב אחר יצרו. בתחילה, נתן עיניו באשה. כתוצאה מכך הוא רוצה לראותה עוד ומבקש מהבעל לשלוח אותה לקבל את הכסף. משהגיעה אליו, גרם לו יצרו לעכב אותה אצלו – באונס או ברצון. בשלב הבא הוא מחליט להשיג עליה 'בעלות' מלאה, כשהוא מציע לבעל לגרשה ומסייע לו בכך. ברם, משחק המילים מוביל אותנו לקריאה אחרת. השוליה אינו נגרר, אלא הכל מתוכנן מראש ובקפידה. הוא מבקש לשלוח אליו את האישה כדי לעכבה, והעיכוב נועד על מנת להוציא לה שם רע בעיני בעלה בכדי שהלה יגרשה, והוא השוליה, יוכל לשאתה. ייתכן שקריאה זו ממקדת יותר את האשמה בשוליה ומסירה אותה מהבעל, שנפל קרבן למזימה מתוכננת היטב ומתוחכמת של השוליה שלו.

אפשר להוסיף על משחק המילים שגר-גרש אלמנט ספרותי נוסף: המשפט כולו שאומר השוליה הוא: 'שגר אשתך אצלי ואלוונה'. המילה 'ואַלְוֶנָה' פירושה, באופן פשוט, 'ואלווה לה את הכסף'. אמנם, הניסוח הוא קצת מוזר, היות והוא אינו מלווה לה את הכסף אלא לבעלה, והיא רק משמשת כשליחה. אכן, נראה שיש למילה זו כאן משמעות נוספת – כפל משמעות. ניתן לקרוא את המילה גם בצורה אחרת – 'ואַלַוֶנָה' – לא מלשון הלוואה אלא מלשון ליווי או התלוות. קריאה זו מזכירה לנו פסוק בספר בראשית –

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ לֵוִי"

(בראשית כט לג)

קריאת פסוק זה ברקע הצעת השוליה מטעינה את הצעתו במטען נוסף – הוא לכאורה מציע לבעל להלוות באמצעותה את הכסף, אך בעצם הוא מתכוון ללוות אותה, או להתלוות אליה במובן אינטימי, בדומה לאמירתה של לאה לגבי יעקב שיתכן שיש בה רמז ליחסי אישות. ושמא, אפשר להציע כאן משמעות נוספת שקשורה למשמעות הראשונה של המילה, מלשון הלוואה, אך לא הלוואה של כסף אלא 'הלוואה' של האשה – שתעבור לרשותו, כשבשלב הזה מדובר על מעבר זמני שדומה להלוואה.

כל אלה מחזקים ומעצימים את הקריאה שהמהלך כולו מתוכנן על ידי השוליה מראש לפרטי פרטיו, באופן מתוחכם. התחכום מועצם על ידי שימוש במילים בעלות משמעות כפולה ומילים שמשחקות עם מילים אחרות ורומזות אליהן, דבר אופייני למעשה רמייה.

כפל משמעות נוסף בסיפור מופיע בסופו. בסוף הסיפור מסופר שהבעל והאדון לשעבר עומד ומשקה את השוליה והאישה. הביטוי שהסיפור משתמש בו, 'עומד עליהן', מעצים מאד את תחושת ההשפלה והביזיון של הבעל לאור נפילתו המתוארת בסיפור, וגם מודיע לקורא על השלמת המהלך, סגירת המעגל של מזימת השוליה, כפי שהראה פרנקל במבנה שלו. ברם, ישנו משפט נוסף: 'והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן' (שורה 17). באופן פשוט – המשפט הזה מביע את הכאב והסבל של האדון שנפל ממעמדו והבעל שאיבד ברמייה את אשתו. ברם, נפילת הדמעות מהעיניים לכוס מטעינה במשמעות כפולה את המשפט הנ"ל. נתינת עיניים בכוס, במיוחד בכוס של אשה, היא ביטוי שרומז ליחסי אישות באמצעות לשון נקיה, כפי שמופיע במאמר הבא של רבי שמופיע בבבלי:

"ולא תתורו אחרי לבבכם - מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר".

(בבלי נדרים כ ע"ב)

ממילא, כאשר נאמר שהדמעות נושרות מעיניו אל הכוס נראה שהסיפור רומז למשהו מעין דבריו של רבי. אכן, סביר להניח שאותו הבעל, שגילה שאשתו נלקחה ממנו ברמייה במהלך שהתרחש במהירות, אהבתו אליה עודה בעינה, ובכך מוסברת מעין 'נתינת עיניו בכוסה', באמצעות הדמעות.

ברם, מאידך גיסא, אפשר ששימוש זה של המספר בכפל משמעות רומז למשהו אחר. הביטוי שרבי משתמש בו הוא 'אל... יתן עיניו בכוס אחר' – רבי יוצא נגד נתינת עיניים של אדם – או חמדה – באשה אחרת שאינה אשתו. אם נתבונן בסיפורנו, ניזכר שדווקא השוליה, הוא שהואשם בתחילת הסיפור בנתינת עיניו באשה. כעת, באופן אירוני משתמש המספר, לפחות לאור המקבילה של דברי רבי, בביטוי דומה גם לגבי הבעל-רב. יתכן שהחיבור שהסיפור יוצר בין הרב ליצרו של השוליה המופיע בתחילת הסיפור רומז לכך שגם האדון נתן עיניו בתחילת המעשה באשה אחרת, מה שעשוי להסביר את אדישותו כלפי אשתו. בסופו של דבר הוא חוזר לתת את עיניו במובן מסוים באשתו, אך כעת שוב היא איננה שייכת לו.

אמנם, אפשר להבין את הדברים בדרך נוספת. יתכן שדווקא ההבדל בניסוח בין תחושת השוליה בתחילת הסיפור לתחושת הבעל יוצרת השוואה על דרך הניגוד. השוליה נתן עיניו באשה שאיננה שלו כלל וחוטא בכך, וחטאו מוביל אותו לחטאים חמורים ופוגעניים יותר. ואילו לגבי הבעל, יש אמנם ביטוי מסוים של נתינת עיניים, אך הביטוי הוא עדין יותר – נתינת עיניים באמצעות הדמעות, ומבטא יותר געגוע לאשת נעוריו שבדין אולי עדיין אמורה להיות שלו, מאשר חמדה של אישה שלחלוטין אינה אמורה להיות שייכת לו.

מכל מקום, עניין העיניים והקשרו ליחסי איש ואשה, יוצר מסגרת לסיפור, שפותח ומסיים בו. דבר זה גם הוא חלק מהעיצוב הספרותי של הסיפור ומסגירת המעגל שמתוארת בו.

 

הסיפור כמשל

לאור מיקומו של הסיפור בסוף אגדות החורבן במסכת גיטין, ולאור האמירה המפורשת של הגמרא שההתנהגות המשתקפת בסיפור גרמה לחורבן, ישנה אפשרות גם לקרוא את הסיפור בקריאה סימבולית (סמלית). אפשר שלא מדובר כאן רק באירוע פרטי, היסטורי או לא היסטורי, המסופר על שלושה אנשים מסוימים בתקופת החורבן - הדמויות בסיפור מסמלות משהו אחר או רחב יותר. אם אכן נקרא כך, ניתן לפרש שהאישה מסמלת את ישראל (כנסת ישראל) והבעל-אדון הוא ה'. במקומות רבים, החל מהנביאים האחרונים, נמשלו יחסי ה' וישראל כיחסי איש ורעייתו, ובייחוד בהקשרים של חורבן אנו מוצאים שחטאי עם ישראל מתוארים כבגידה בזוגיות שבינם לה', והליכה אחרי זרים. ממילא, יתכן שגם כאן זוהי המשמעות שמייחס המספר, או העורך של הסיפור באגדות החורבן, לסיפור. את דמות השוליה אפשר לפרש כמסמלת את הנכרים שמפתים את עם ישראל לעזוב את ה' וזוממים להרחיקם ממנו, ואף מצליחים בכך לעיתים.

בהקשר שהוא אקטואלי לימי חורבן בית שני ואף למאבקים שהתקיימו אחריו לפחות בארץ ישראל, אפשר שיש כאן גם רמיזה לנצרות – מ'בת חורגת' ליהדות הנמצאת במעמד חלש מאד, מעין שפחה, שעלתה למעמד של אדון כשהאימפריה הרומית אימצה אותה כדת רשמית במאה הרביעית, ומאז ניסתה באמצעים מתוחכמים וכוחניים שונים לגרום ליהודים להתנצר – למשוך את היהודים מאדונם ה', אליה.

קריאה כזו מחזירה אותנו להערכת הדמויות בסיפור. כאמור, אין צורך לומר שהשוליה הינו דמות שלילית. ייתכן שיש בסיפור אף שיפוט של האישה, על אדישותה כלפי נישואיה עם בעלה ואי השקעת כל מאמץ בכדי להימנע ממזימת השוליה. כך ישראל מבוקרים על חוסר נאמנות לה' ועל נטישתו 'מאהב' אחר. ברם, אולי ניתן לשער בזהירות שיש כאן גם סוג של טענה רמוזה כלפי ה', כפי שמצינו במדרשים ופיוטים שונים בהקשר של החורבן והגלות, על נטישת ישראל ועמידה מנגד כשהגויים ביצעו בהם את זממם. אפשר שאדישותו של הבעל בסיפור מסמלת את התחושה שחשו ישראל כאשר ה' לא מנע את החורבן (למרות שישראל הם שנטשו אותו ובגדו בו, כפי שהאשה נטשה ונותרה בבית השוליה בתחילת הסיפור). החורבן, והגלות המרה שבאה בעקבותיו, חיזקו מאד בהמשך את הנוצרים וטענותיהם על כך שה' נטש את ישראל לטובת ברית אחרת כביכול. יתכן שהמספרים אף רואים בחורבן, שבו ה' בחר להתעלם מעמו, כגורם שגרם ליהודים מסוימים לטעות אחרי הנצרות.

טענה מסוג זה, שטוענת שגם לה' יש אחריות מסויימת לחטאי ישראל, או שהוא לא מנע מהם לחטוא, מצויה במדרשים שונים. למשל, בהקשר שונה לגמרי, בסוגיה בברכות בפרק החמישי, שמובא שם שמנהיגי ישראל מעלים את הטענה שאף לה' יש חלק בכך שישראל חטאו. אחד מאלה הוא משה, ובהמשך להבאת טענתו :

"...אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה - שנאמר: וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".

(בבלי ברכות לב ע"א)

מדרש ידוע אחר, שנדרש בתקופת התנאים וקשור כנראה לחורבן בית שני והצרות שבעקבותיו, מופיע במכילתא על פסוק משירת הים:

"[ד"א מי כמוכה באלים ה'] – מי כמוך באִלְמים, מי

כמוך שומע עלבון בניך ושותק."

(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ח)

מדרש זה שימש כבסיס לדבריו הידועים של הפייטן האשכנזי ר' יצחק בר שלום,[5] ושנכתבו בהקשר של ימי הפרעות במסעי הצלב באשכנז, אשר התחילו בסמיכות לחג הפסח. זהו פיוט קשה ביותר שנהגו לאמרו בשבת שאחרי פסח, והוא נפתח כך:

"אין כמוך באלמים

דומם ושותק למעגימים

צרינו רבים קמים".

אכן, בימים אלה של זכרון הפרעות שהתרחשו ביהודי אשכנז בימי ספירת העומר וגם זכרון השואה שנקבע לימים אלה, נוסיף תפילה שיה"ר שה' ימשיך לשמוע את שוועת עמו ואת תפילותינו, כפי שאנו חווים את חסדיו, ניסיו ונפלאותיו בעשרות השנים האחרונות, ויביאנו לגאולה שלימה במהרה.

           

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

[1] בבלי גיטין נה ע"ב – נח ע"א.

[2] לשון נקיה לאשת איש שמקיימת יחסי אישות עם אדם נוסף מלבד בעלה.

[3] שופטים י"ט.

[4] ר' שושני, 'סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א',  סידרא כא (תשסו) 87-98.

[5] סבו של האור זרוע.