שיעור 28 - אשת ירבעם מול אחיה הנביא (י"ד, א-יח)

  • הרב אלחנן סמט

א        בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם.

ב         וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ:

קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם  

וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה, הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא

הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה.

ג         וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ

וּבָאת אֵלָיו, הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר.

ד         וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם

וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה, וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה

וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ.

ה        וַה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ: הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם

בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא

כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ, וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה.

ו          וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר:

בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה

וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה.

ז         לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם

וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

ח        וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ

וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד

אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ

לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי.

ט        וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ

וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי

וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּך.


י         לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם

וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל

וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ.

יא       הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים

וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי ה' דִּבֵּר.

יב       וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ

בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד.

יג        וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ

כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר

יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

בְּבֵית יָרָבְעָם.

יד       וְהֵקִים ה' לוֹ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם

זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם עָתָּה.

טו       וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם

וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת

אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם

וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר

יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת ה'.

טז      וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם

אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.

יז        וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה

הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת.

יח       וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא.


א. מבוא: גבולות הסיפור, מבנהו ונושאו

1. תיחום הסיפור

סיפורנו נפתח בפתיחה פורמלית אופיינית:

           א             בָּעֵת הַהִיא[1] חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם.

בפסוק זה ניכרת ראשיתה של עלילה חדשה, אשר תמשיך ותתפתח במהלך פרק י"ד.

היכן מסתיים הסיפור? נראה כי הסיפור מסתיים בתיאור מותו של הנער החולה, בפסוקים יז-יח. שם נגמרת עלילת הסיפור ונסגר המעגל, שהחל בציון מחלת בנו של ירבעם (פסוק א) ובהליכת אשת ירבעם אל אחיה השילוני כדי שהלה יגיד לה "מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר" (פסוקים ב-ד).

אשת ירבעם היא דמות מרכזית בסיפורנו (אף שלכל אורכו אין היא מוציאה מילה מפיה). הסיפור פותח ביציאת הדמות הזאת ממקומה. עיקר ההתרחשות בסיפורנו – המפגש של אשת ירבעם עם אחיה הנביא – מתקיים בשילה עירו של אחיה, והסיפור מסתיים בשיבת הדמות המרכזית למקומה – לביתה בתרצה.[2]

שני הפסוקים האחרונים בפרק י"ד, פסוקים יט-כ, מסכמים את תקופת מלכותו של ירבעם. סיכום זה בא בנוסחה הקבועה המופיעה בספר מלכים לסיכומים מעין אלו, עם סיום תקופת מלכותו של כל מלך. פסוקים אלו הם חלק ממסגרת העריכה של ספר מלכים ואינם מגופו של סיפורנו.[3] נמצא, סיפורנו בן שמונה-עשר פסוקים.

2. מבנה הסיפור – שתי מחציותיו וההקבלה ביניהן

סיפורנו מתאפיין בכך שרובו הוא נאום נבואי מפי אחיה השילוני, הנאמר לאשת ירבעם כדי שתמסור את הדברים לבעלה. נאום זה משתרע על פני פסוקים ז-טז, כלומר הוא תופס 10 פסוקים בסיפורנו מתוך 18.

הנאום הנבואי הזה מוקף בסיפֵּר[4] – לפני הנאום שישה פסוקים, ולאחריו – שניים.

האם סיפור שעיקרו נאום נבואי ארוך 'מציית' לכללי המבנה של הסיפור במקרא?[5] האם הוא נחלק לשתי מחציות שוות? הבה נבחן האם במרכז הסיפור השלם, בשלב כלשהו במהלך הנאום הנבואי הארוך התופס את רובו, חלה תפנית ברורה שמציינת את חלוקת הסיפור כולו לשתי מחציות שוות.

אכן, מילה קצרה אחת מציינת תפנית בנאום הנבואי. בראש פסוק י נאמר:

                           לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם ...

בחלקו הראשון של הנאום הנבואי עד לפסוק זה מפורטים חטאי ירבעם, ובפסוק זה נפתח פירוט העונשים על חטאיו אלה. המילה "לָכֵן" תולה בפירוש את העונשים שלהלן בחטאים שנזכרו לעיל.[6]

בפסוק י נפתחת אפוא המחצית השנייה של הסיפור, כאשר כל אחת מן המחציות שלו מכילה תשעה פסוקים.

ההקבלה בין שתי מחציותיו של הסיפור מתחייבת מאופיו כסיפור המכיל נאום נבואי המוקף בסיפֵר. כל אחת משתי המחציות מכילה פסקה אחת של סיפור ופסקה אחת של נאום נבואי, אלא שהסדר מתהפך מן המחצית הראשונה לזו השנייה, ובכך נקבע מבנהו הכיאסטי של הסיפור.

הנה אפוא תרשים המבנה של סיפורנו:

מחצית א:         א–ו: אשת ירבעם באה לשילה


                           ז–ט: נבואת אחיה – חטאי ירבעם

מחצית ב:         י–טז: נבואת אחיה – העונשים על חטאיו

                           יז–יח: אשת ירבעם שבה לביתה

3. נושא הסיפור

ההבחנה בין שני חלקי הנאום הנבואי, שהיא גם זו המחלקת את הסיפור כולו לשתי מחציות שוות, קובעת ממילא את נושא הסיפור: זהו סיפור על חטא ועונשו (או ביתר דיוק: חטאים ועונשיהם).

פירוט חטאיו של ירבעם אכן ממלא את חלקו הראשון של נאום אחיה, בפסוקים ז-ט. האם גם בששת פסוקי הסיפֵר הקודמים לנאום הנבואי, פסוקים א-ו, נרמזים חטאיו של ירבעם, כך שאפשר לומר כי המחצית הראשונה עוסקת כולה בחטאי ירבעם? אמנם לא נזכרו בפסוקים אלה חטאים ספציפיים של ירבעם, אולם ניתן להסיק מהמסופר בהם על תודעתו של ירבעם ועל תפיסתו את עצמו כחוטא. לולי כן, מדוע הוא מצווה על אשתו:

           ב              קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם...

הסתרת זהות זו שמצווה ירבעם על אשתו, נועדה למנוע מאחיה הנביא לדעת מיהו השואל אותו על גורל הנער החולה.[7] ירבעם חושש שאחיה יֵדע את זהותו, שכן הוא משער בצדק כי אחיה מתייחס אליו כחוטא, וכי יחס זה ישפיע על תשובתו. בנסיונו להסתיר את זהותו מן הנביא – הוסיף ירבעם חטא על פשע.

המחצית השנייה של הסיפור מוקדשת כולה לעונשיו של ירבעם על חטאיו: בשבעת הפסוקים י-טז, שהם חלקו השני של הנאום הנבואי, נידונים שלושה עונשים שעתידים לבוא מפני חטאיו של ירבעם. שלושת העונשים הללו שייכים לשלושה זמנים בעתיד:

·         העונש הראשון הוא הכרתת בית ירבעם, כלומר השמדת משפחתו ושושלתו. עונש זה מתואר בפסוקים י-יא והוא מכוון לטווח הזמן הבינוני, לאחר מות ירבעם, בימי בנו.

·         העונש השני הוא מות הילד החולה, והוא מתואר בפסוקים יב-יג ומכוון לטווח המיידי – "בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה".

·         העונש השלישי מיועד לבני ישראל כולם היושבים בממלכה הצפונית, אשר חטאו בחטאות ירבעם שהחטיאם. עונש זה מתואר בפסוקים טו-טז, והוא מייעד לישראל גלות מן הארץ הזאת. עונש זה מכוון לטווח הזמן הרחוק, ואנו יודעים כי הוא התקיים רק כעבור כמאתיים שנה.[8]

תיאור התגשמותו של העונש הראשון מופיע מחוץ לגבולות סיפורנו, אך לא במרחק רב. שנתיים לאחר מות ירבעם ולאחר עליית נדב בנו למלוכה תחתיו, נאמר:

           ט"ו, כז-ל              וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה... וַיְמִתֵהוּ... וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו.

וַיְהִי כְמָלְכוֹ, הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם

לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי.

עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל...

אף שנבואת אחיה מוזכרת בו בפירוש, תיאור התגשמותו של עונש זה שייכת לסיפור על אודות נדב בן ירבעם ועל אודות בעשא, ואינו חלק מסיפורנו.[9]

אף תיאור ההתגשמות של העונש השלישי מופיע בהמשך, בספר מלכים ב, פרק י"ז, הפרק שבו באים דברי הצידוק על חורבן ממלכת ישראל ועל גלות עשרת השבטים בימי הושע בן אלה. בפרק זה נזכר ירבעם כמי שהדיח את ישראל:

           מל"ב י"ז, כא        ...וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה'

וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה.[10]

                           כב           וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה

לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה.

                           כג            עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים

וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ.

דברי הצידוק הללו לגלות עשרת השבטים ודאי אינם חלק מסיפורנו, אלא מהווים חטיבה ספרותית בפני עצמה. אף בדברים אלו נרמזת נבואת אחיה השילוני במילים "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (כג). אחיה היה ראשון הנביאים שפעלו בממלכת ישראל ושהזכירו את עונש הגלות.

מבין שלושת העונשים, רק התגשמותו של העונש השני בדברי אחיה – מות הילד החולה – מתוארת בגופו של סיפורנו. תיאור זה מופיע בשני פסוקי הסיפֵר הבאים לאחר הנאום הנבואי של אחיה והם החותמים את סיפורנו:

           יז             וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה

הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת, וְהַנַּעַר מֵת.[11]

           יח            וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא.

נמצא כי המחצית השנייה כולה עוסקת בנושא אחד – העונשים על חטאי ירבעם.

ראינו כי היחס שבין שתי הפסקאות הפנימיות בסיפור, שני חלקי הנאום הנבואי של אחיה, הוא של סיבה ותוצאה, של חטאים ועונשיהם. הנאום הנבואי הזה, על שני חלקיו, מחזק את הגדרת נושא הסיפור כולו כסיפור על חטא ועונשו. יחס זה מתקיים במידת מה גם בין שני חלקי הסיפֵר שבמעטפת הסיפור: תודעתו העצמית של ירבעם כחוטא היא עניין מרכזי בפסקה הראשונה של הסיפור, והוא מתבטא בצוותו על אשתו להתנכר. באמצעות הסתרת זהותו הוא מבקש להימלט מן העונש שהוא מפחד מפניו. אך תחבולותיו של ירבעם לא הועילו לו, והעונש שמפניו חשש ירבעם מתואר בפסקה החותמת את הסיפור. נמצא כי אף היחס בין שני חלקי הסיפֵר, בין שתי הפסקאות המקיפות את הנאום הנבואי, הוא בין חטא לעונש.

 

במילים החותמות את סיפורנו מודגש שעונשו של ירבעם – מיתת בנו – התקיים בהתאמה גמורה לנבואת אחיה: "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא" (יח). חתימת זו של הסיפור מעלה על הדעת כי נושא סיפורנו הוא 'נבואה והתגשמותה'. המחצית הראשונה של הסיפור מתארת את הניסיון לברוח מפני הנבואה באמצעות התנכרות. הניסיון נכשל, והנביא מודיע לאשת ירבעם מראש (פסוק ו) "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה", בכך כבר נרמז מה תהא התשובה ביחס לגורל הילד החולה. במחצית השנייה מתרחב הרמז והופך לדברים מפורשים "...וּמֵת הַיָּלֶד", ובסיומה מתקיימת הנבואה ביחס לילד הזה במלואה, על שני חלקיה: החלק השלילי – כי ימות; והחלק החיובי – כי יספדו לו וכי יבוא לקבר.

אין כמובן כל סתירה בין שתי האפשרויות להגדרת נושאו של סיפורנו. שני הנושאים אכן נידונים בו, והם אף קשורים זה בזה: החטא מוליד נבואת תוכחה ועונש, ונבואה זו, באותו חלק שלה המתייחס לטווח הזמן המיידי שבו מתרחש סיפורנו, מתגשמת במלואה בתוך גבולות הסיפור עצמו.

 

ב. הזיקה בין סיפורנו לסיפורים הקודמים

אף שסיפורנו הוא יחידה ספרותית העומדת בפני עצמה, הוא קשור אל המסופר לפניו. זיקות מסוגים שונים קיימות בין סיפורנו ליחידות הספרותיות שלפניו.

 

1. הסיפור על איש הא-לוהים ונבואתו כנגד מזבח בית אל (פרק י"ג)

בין סיפורנו לסיפור הגדול שלפניו קשה לגלות קשרים ספרותיים או ענייניים. אמנם בשני הסיפורים מתעמת ירבעם מלך ישראל עם נביא (באופן ישיר או עקיף), ובשני הסיפורים נובע העימות מחטאיו של ירבעם. אולם זוהי מסגרת כללית מאוד של השוואה, שמתבלטים בה דווקא ההבדלים העקרוניים בין שני הסיפורים:

·         הנביא בפרק י"ג הוא נביא צעיר ואלמוני שבא מיהודה: הוא אינו מכיר את ירבעם וירבעם אינו מכיר אותו; הנביא בסיפורנו הוא אחיה השילוני, נביא הדור הזקן, בן ממלכתו של ירבעם, והוא שמינה אותו למלך ישראל בעת שירבעם ברח מפני שלמה. שני האישים מכירים אפוא זה את זה.

·         איש הא-לוהים מנבא כנגד מזבח בית אל ופולחנו בלבד. ייסוד בית הבמות הזה בבית אל הוא אמנם אחת מחטאות ירבעם, אך לאו דווקא החמורה שבהן;[12] אחיה השילוני, לעומת זאת, נושא את נבואתו על כלל חטאיו של ירבעם: "וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ... וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (ט); "...בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (טז). בפסוק ט (במקום שבו סומנו שלוש נקודות) מפורט החמור שבחטאי ירבעם – חטא העגלים, הנחשב בדברי אחיה כחטא של עבודה זרה: "וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי."[13]

·         נבואת איש הא-לוהים אינה מכוונת כלל כנגד ירבעם, לא בשעת נתינתה, בשעת ייסוד הפולחן במזבח בית אל, ולא בשעה שהיא עתידה להתקיים שלוש מאות שנה מאוחר יותר. מושאי הנבואה הזאת הם מזבח בית אל וכהניו. כיוון שאיש הא-לוהים בא לבית אל בשעת ייסוד הפולחן שם, הוא מצא את ירבעם עומד על המזבח להקטיר. אולם אף אז, לא נשא את דבריו אל ירבעם כלל, וירבעם הוא שנדחף להתעמת עם איש הא-לוהים בצוותו "תִּפְשֻׂהוּ" ובהזמינו אותו לסעוד בביתו; אחיה השילוני, לעומת זאת, נושא נבואה המכוונת אישית נגד ירבעם (אף שהלה אינו עומד מולו, והנבואה נמסרת לו באמצעות אשתו). בנאום הנבואי שלו, פונה אחיה אל ירבעם בלשון נוכח ואף עורך עמו חשבון על כפיות הטובה שלו (ז-ט): "יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם...וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת...".

אף אופיים הספרותי של שני הסיפורים הללו שונה מאוד, וזאת בהתאמה למגמתו השונה של כל אחד מהם. אולם דווקא ההבדלים העקרוניים בין שני הסיפורים הללו יוצרים ביניהם השלמה: מה שהחסיר הסיפור שבפרק י"ג (ביחס לחטאיו של ירבעם ולעונשיו) בא ומשלים הסיפור שבפרק י"ד.

 

2. תיאורי 'חטאות ירבעם'  

תיאור 'חטאות ירבעם' בא בשני מקומות: פעם ראשונה בפירוט בסוף פרק י"ב (פסוקים כו-לג) ופעם שנייה בקיצור בסוף פרק י"ג (פסוקים לג-לד). בין סיפורנו לתיאורים אלה קיימת זיקה ברורה: חטאות ירבעם הללו הם שהביאו לאכזבה המרה מירבעם בנאום אחיה ולהאשמתו בכפיות טובה ובמעשים שהם ההפך הגמור מן הציפייה שהייתה ממנו. בתיאור המקוצר של חטאות ירבעם בסוף פרק י"ג כבר נרמז העונש שהללו יביאו על ביתו:

                           י"ג לד     וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם

וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

סיפורנו מתבסס במפורש על חטאות ירבעם, ומרחיב ומפרט עונש זה שנרמז בפסוק שהבאנו.

 

3. נבואת אחיה השילוני לירבעם (י"א, כו–מ)

סיפורנו קשור בקשר אמיץ וגלוי ביותר לסיפור נבואת אחיה השילוני לירבעם הכלול בפרק י"א (פסוקים כו-מ).[14] נקודות דמיון רבות וזיקות מגוונות קושרות בין שני הסיפורים:

·         בשני הסיפורים עומדים זה מול זה אותם שני אישים: אחיה הנביא מול ירבעם (אמנם בסיפורנו באופן עקיף, באמצעות אשת ירבעם). דמותו של אחיה השילוני אינה פעילה בסיפורים אחרים בספר מלכים מלבד בשני הסיפורים הללו.[15]

·         כל אחת משתי הדמויות הללו – ירבעם ואחיה השילוני – מזכירה בסיפורנו באופן מפורש את האירוע שהתרחש בסיפור הקודם, בפרק י"א. ירבעם בדבריו לאשתו מסביר לה מיהו אחיה: "הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא, הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה" (ב), וכוונתו: ודבריו עליי הרי נתקיימו. אחיה בנאומו הנבואי מזכיר אף הוא את שארע אז כשמינה את ירבעם לתפקידו: "יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ז).[16]

·         אופיים הספרותי של שני הסיפורים הללו דומה מאוד: במרכז שניהם מצוי נאום נבואי ארוך של אחיה ביחס לירבעם (בפרק י"א הנאום בפסוקים לא-לט; בפרקנו בפסוקים ז-טז), ונאום זה מוקף בשני קטעי סיפֵר קצרים שבמרכזם עומדת דמותו של ירבעם (או של אשתו). לא רק המבנה של שני הסיפורים דומה, גם האורך של שניהם דומה וכך גם היחס הכמותי בין קטעי הסיפור השונים.[17]

·         בין נאומו של אחיה בסיפורנו לנאומו בפרק י"א ניכרים קשרים לשוניים וענייניים המלמדים על זיקה מודעת ומכוונת בין שניהם, כפי שמלמדת הטבלה הבאה:


 

נאום אחיה בפרק י"א

נאומו בפרק י"ד

(לא) כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 

(לא) הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ

(לז) וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ...וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

 

(לח) וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ

        וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

        לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי

        כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי...

 

       וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן

 (ז) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 


(ז) הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל

 (ח) וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ

 


(ח) וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד


אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי

...לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי

 

 


(י)הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם

...וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם

 

כל הקשרים הללו בין שני הסיפורים מעידים בעליל כי סיפורנו אינו אלא סיפור-המשך לסיפור שבפרק י"א.[18]אלא שהמשך זה הוא על דרך הניגוד: התקוות שתלה אחיה הנביא במי שנבחר על ידו למלוכה על ישראל – נתבדו, וההבטחות שהבטיח לו – בטלו. רוממות המעמד של מפגשם "בַּשָּׂדֶה" נתחלפה באכזבה ובכעס, ובמקום קיום ההבטחות ההן, באים בסיפורנו עונשים קשים על כפיות הטובה ועל הפרת הציווי הא-לוהי מצדו של ירבעם. הבחירה בו התבררה בדיעבד כאכזבה.[19]

הניגוד בין הסיפורים מתבטא היטב בטבלת ההשוואה שערכנו בין שני נאומי אחיה בשני הסיפורים. הפתיחה הזהה של שני הנאומים נועדה להפנות את תשומת הלב להשוואתם זה לזה.

ההקבלה הראשונה בין הנאומים היא בין ההבטחה לירבעם שבפרק י"א לתיאור קיומה בנאום בסיפורנו: הממלכה אכן נקרעה מבית דוד וניתנה לירבעם כמובטח, וירבעם הפך למלך ישראל כשם שנאמר לו.

אחר כך באה הקבלה ניגודית בין התנאי שניתן לירבעם בנאום שבפרק י"א לבין הפרתו בנאום שבפרק י"ד. הקבלה זו קשורה בשמו של דוד עבד ה' המהווה דמות לחיקוי: ירבעם נדרש ללכת בדרכי ה' כדוד, אך הוא לא עשה כן. השוואה ניגודית זו אינה ממצה את חטאו של ירבעם: לא רק שירבעם לא היה כדוד, אלא שמעשיו שאותם עשה, חמורים בהרבה מאי-הליכה בדרכי דוד, ועל כן ממשיך נאום אחיה בסיפורנו ומפרט את חטאותיו:

                           ט              וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי...

אי-עמידתו של ירבעם בתנאים שהציב לו אחיה חמורה במיוחד על רקע עמידתו של ה' בהבטחה לירבעם: ה' קיים את דברו לירבעם (– הקבלה קודמת בין שני הנאומים), ואילו ירבעם הפר את התנאים שהוצבו לו.

עתה באה ההקבלה השלישית בין שני הנאומים, אף היא הקבלה ניגודית: מה שהובטח לירבעם לעתיד הרחוק אם יקיים את התנאי שהוצב לו – "וְהָיִיתִי עִמָּךְ, וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד" – יתהפך במאה ושמונים מעלות: לא רק שה' לא יבנה לירבעם בית נאמן, אלא הוא יכרית בית זה במהרה מעל פני האדמה. בעונש זה יש מידה כנגד מידה: כשם שירבעם – לא רק שלא עמד בתנאי, אלא אף עשה ההפך מן התנאי שהוצב לו, כך ה' – לא רק שלא ייתן לו את השכר שהובטח לו, אלא אף יגמול עמו רעה ויענישו בעונש הפוך מהשכר שהובטח לו.

ההקבלה הניגודית שהצגנו בין שני נאומי אחיה השילוני ממחישה את גודל האכזבה מירבעם ואת כפיות הטובה שלו.[20] אולם הניגוד בין שני הסיפורים הללו בא לידי ביטוי אף בפרטי העלילה ובנסיבות המפגשים המתוארים במסגרת הסיפורית המקיפה כל אחד משני הנאומים:

·         יוזם המפגש – בפרק י"א בא אחיה ביזמתו אל ירבעם כדי לפגשו ולהשמיע באזניו את דבר ה': "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ" (י"א, כט). בפרק י"ד ירבעם הוא היוזם את הפגישה עם אחיה ושולח אליו את אשתו, כדי שהלה ישמיע באזניה את דבר ה'.

·         מקום המפגש – בפרק י"א הפגישה נערכת בשדה הפתוח – "וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה" (שם); בפרק י"ד הפגישה נערכת בביתו של אחיה.

·         השותפים במפגש – בפרק י"א פוגש אחיה את ירבעם עצמו; בפרק י"ד הוא פוגש את אשתו, ודרכה הוא מעביר לירבעם את דבר ה'.

·         תוצאות המפגש – בפרק י"א מסתיימת פגישתם של אחיה ושל ירבעם בבריחתו של האחרון למצרים מפני המלך שלמה, והנבואה שבפי אחיה נראית רחוקה ממימוש; בפרק י"ד מסתיימת פגישתם של אחיה ושל אשת ירבעם בשיבתה של האישה לביתה בתרצה ובהתגשמות מיידית של הנבואה אודות בנה החולה.[21]

ובכן, מה פשרם של ניגודים אלו?

ניתן להסביר את שלושת הניגודים הראשונים בכך שחלפו שנים רבות בין הסיפור הראשון לסיפור השני (ראה הערה 18), ואחיה הנביא כבר לא כפי שהיה: בעת התרחשותו של הסיפור הראשון היה אחיה נביא פעיל, שיכול היה לבוא ברגליו אל מקומו של ירבעם, לזהותו ולשאת לפניו את נאומו. אולם לאחר שנים, הזדקן אחיה ונתעוור, ולא יכול עוד לצאת מביתו. לפיכך הכרח הוא שירבעם או בא כוחו יבואו ביזמתם אל אחיה הספון בביתו.

אולם נדמה שההסבר לניגודים אלו בין שני הסיפורים נעוץ דווקא בשינוי שחל בירבעם בין הסיפור הראשון לשני. ירבעם בסיפורנו איננו אותו בחור צעיר שהוכיח אומץ, צניעות וחוש צדק. בסיפור שבפרק י"א היה איש כשר, ועל רקע כשרותו נבחר לתפקידו כמלך ישראל. אולם ירבעם הדרדר לחטאים קשים, והוא מודע היטב למצבו.

אין לירבעם כל עניין לפגוש כעת את אחיה הנביא 'אשר דבר עליו למלך על העם הזה'. הוא משער בצדק, כי במפגש כזה יטיח בו הנביא את אכזבתו ויעלה בפניו האשמות קשות.





אמנם ה' אינו מתחשב בדרך כלל בחפצם של מלכים חוטאים להימנע ממפגש עם נביא הנשלח להוכיחם, והוא שולח אליהם את הנביא במקום ובזמן שהוא רואה לנכון.[22]אולם בסיפורנו לא נשלח נביא לירבעם לבשר לו על עונשו. בסיפורנו, שבו שולט יסוד האירוניה (כפי שנראה באחד העיונים הבאים), מובילה ההשגחה את ירבעם, המסתייג כל כך ממפגש עם אחיה, להיות זה שיוזם בעצמו מפגש עם הנביא. מפגש זה יביא אותו לשמוע בעל כורחו את נבואת התוכחה מאת ה'. מחלתו של אביה בן ירבעם היא העילה שאותה מזמנת ההשגחה, כדי לגרום לירבעם לחדש ביזמתו את הקשר עם אחיה השילוני, ועל ידי כך לשמוע את דברו.

אלא שירבעם מנסה להימנע בכל זאת ממפגש זה, למרות הנסיבות שדוחפות אותו למפגש. הוא מעוניין לחסוך מעצמו את הטחת ההאשמות בו מצדו של הנביא, ולפיכך אין הוא הולך בעצמו אל ביתו של אחיה, אלא שולח אליו את אשתו.[23] הוא מצווה עליה "קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם" (פסוק ב), וכבר הראינו כי התנכרות זו שירבעם מצווה עליה, מיועדת להסתיר את זהותה מן הנביא, מאותה הסיבה שבגללה נמנע ירבעם מללכת בעצמו אל אחיה (ראה הערה 7).

בתלמוד נקבע כלל הלכתי התקף בעניינים שונים: "אשתו כגופו".[24] כלל זה מתאים מאין כמותו להיאמר גם בסיפורנו: אשתו של ירבעם, הבאה אל הנביא בשליחותו של בעלה ובעניין בנם המשותף החולה, מייצגת נאמנה את ירבעם עצמו, והרי זה כאילו הגיע ירבעם אל אחיה השילוני לשמוע ממנו את נבואת הזעם והתוכחה שממנה ניסה לברוח. בעל כורחו, שלא בטובתו, תוך מאמצים להתחמק מהנביא ש'דיבר עליו למלך', ומתוך כישלון נלעג להסתיר את זהותו מפניו – נאלץ ירבעם להתייצב מול דבר ה', שאין עצה ואין תבונה כנגדו.

 

 



[1] המילים "בָּעֵת הַהִיא" פותחות סיפורים נוספים במקרא: יהושע ה', ב; מל"ב כ', יב; שם כ"ד, י; דה"ב כ"ח, טז. ישנם סיפורים הפותחים במילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא" כגון בראשית כ"א, כב; שם ל"ח, א.

ראוי לציין כי הפסוקים החותמים את פרק י"ג, פסוקים לג-לד, שייכים לתיאור חטאות ירבעם. אין הם שייכים לסיפור הכלול בפרק י"ג שלפניהם, ולא לסיפור הכלול בפרק י"ד הבא לאחריהם, אלא הם חלק ממסגרת העריכה של ספר מלכים. פסקה זו העומדת בין שני הסיפורים נועדה לשמש חוליית קישור ביניהם, וכבר עמדנו על כך בעיוני המבוא, הן בסדרת העיונים 'חטאות ירבעם' (עיון א), והן בסדרת העיונים 'נגד מזבח בית אל' (עיון א2).

[2] מסגרת מעין זאת – יציאת הדמות הראשית ממקומה בראש הסיפור, ושיבתה למקומה בחתימתו – אופיינית לסיפורים שבהם מתרחשת העלילה במקום שאינו מקומה של הדמות הראשית. ראינו זאת בסיפור פילוג המלוכה בפרק י"ב (הדמות היוצאת ממקומה ושבה אליו היא רחבעם) , וכך הדבר בבראשית כ"ב בסיפור העקדה ובעוד סיפורים רבים.

[3] ראה דוגמה נוספת לפסוקי סיכום מעין אלו שאינם כלולים בגופו של הסיפור שקדם להם, בסדרת העיונים לפרק י"א 'חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה השילוני' עיון 21. כתבנו שם כי שלושת הפסוקים הבאים בסוף אותו פרק, פסוקים מא-מג, המסכמים את מלכות שלמה בנוסחה הקבועה בספר מלכים, אינם חלק מן הסיפור הכלול בפרק י"א, אלא חלק ממעשה העריכה של ספרנו.

[4] סִפֵּר הוא החלק הסיפורי שביצירה ספרותית, בהבחנה מן הטקסט שבו דובבות הדמויות הפועלות (על פי מילון 'רב-מילים').

[5] תיאור קצר של כללים אלה הבאנו בעיון האחרון בסדרה הקודמת, עיון ח1.

[6] אף בנבואות אחרות העוסקות ב'חטא ועונשו' משמשת המילה 'לכן' כנקודת מעבר מן המחצית הראשונה – 'החטא' אל זו השנייה  – 'העונש'. הנה דוגמה: הנבואה בישעיהו א', כא-כח נחלקת כך: פסוקים כא-כג: פירוט החטאים; כד-כח: העונשים, ופסוק כד פותח במילה 'לכן'.

[7] מהמשך הסיפור מוכח כי ההתנכרות של אשת ירבעם נועדה למנוע מאחיה לזהותה: כאשר מגלה ה' לאחיה כי אשת ירבעם באה אליו לדרוש על גורל בנה החולה, הוא אומר לו "וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה" (פסוק ה), ואחיה מקבל את פניה בשאלה האירונית "לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה..." (פסוק ו). ברור אפוא שהתנכרות זו נועדה כנגד אחיה השילוני, וכך פירשו רד"ק ורלב"ג. דברים אלו אמורים כנגד פירושו של ר"י קיל ב'דעת מקרא', כי ההתנכרות לא הייתה מפני אחיה אלא "כדי שלא ידע איש מן העוברים ושבים בדרך, וכן מן הבאים אל ביתו של הנביא" את זהותה.

[8] סדר העונשים בנבואת אחיה דורש הסבר: העונש על מות הילד ראוי היה לעמוד בראש סדרת העונשים, ואחריו העונש על הכרתת בית ירבעם, ולבסוף עונש הגלות לעם ישראל בממלכת ישראל. סדר זה הוא קודם כל הסדר הכרונולוגי הראוי. אך מלבד זאת, העונשים בסדר הזה הולכים ומתרחבים: בן אחד של ירבעם; כל ביתו; כל ישראל. ועוד: בסדר זה הולכים העונשים ומחמירים: הילד שימות – עוד יזכה להספד ולקבורה כנהוג; בית ירבעם – לא יזכה באלו אלא ייכרת מן העולם בביזיון; גלות ישראל מעל אדמתו היא החמור בעונשים. על הסיבה לאיחור העונש של מות הילד למקום השני נעמוד בהמשך סדרת עיונים זאת.

[9] במבוא לסדרת העיונים הקודמת 'נגד מזבח בית אל', עיון א2 תת-סעיף ג, עמדנו על כך שבמקרא ישנם סיפורים רבים שבהם מופיעה נבואה לעתיד, והתגשמותה מתוארת לאחר זמן, ועל פי רוב אין לטעון בשום אופן שתיאור הנבואה ותיאור התגשמותה הם סיפור אחד מפוצל.

[10] בפרק זה מפורטת עוד לפני כן אחת מחטאות ירבעם:

                טז            וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים...

[11] פרשנים אחדים עמדו על חוסר ההתאמה בין דבר אחיה בפסוק יב "בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה – וּמֵת הַיָּלֶד" למה שאירע בפועל "הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת – וְהַנַּעַר מֵת". בעל המצודות ניסה לזהות בין שני המקומות שאליהם באה אשת ירבעם: "ייתכן שעמד הבית בקצה העיר, כי הנביא אמר לה 'בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה'"; רד"ק תירץ את הסתירה על סמך זאת שתהליך המיתה הוא הדרגתי: "כיוון שנכנסה בעיר – נאנש (הפך להיות חולה אנוש הקרוב למיתה); ולא יצאה נשמתו עד בואה בסף הבית אשר היה שוכב בו". וישנם ניסיונות נוספים לתרץ זאת.

[12] על הצמצום הזה בנבואת איש הא-לוהים ועל סיבותיו עמדנו בסדרת העיונים הקודמת בכמה מקומות, ראה לדוגמה בעיון המבוא סעיף 5 הערה 12.

[13] א. ברור שבהאשמתו כאן את ירבעם בכך שעשה "מַסֵּכוֹת" – מתכוון אחיה לשני עגלי הזהב שעשה. 'מסכות' פירושן פסלים שהמתכת שמהם נעשו (– הזהב) נוסכה (– נוצקה) לתוך תבנית בצורת פסל. משום כך מכונה העגל שבמדבר "עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"ב, ד), ואף עגלי ירבעם מתוארים במל"ב י"ז, טז כך: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים".

ב. בסדרת העיונים 'חטאות ירבעם' עיון ד דנו בהרחבה במהותם של עגלי ירבעם ושל עגל המדבר, ושם הוכחנו כי לא היו אלו פסלי אלילים שנועדו לעבודה זרה. בסעיף 6 של אותו עיון התייחסנו לכל אותם פסוקים המתארים את העגל שבמדבר ואת העגלים של ירבעם כעבודה זרה וכפולחן אלילי, ובהם פסוק זה שבנאום אחיה, והסברנו את כוונתם.

[14] אנו מתייחסים עתה למחצית השנייה של פרק י"א כ'סיפור' בפני עצמו, אף שבסדרת העיונים לפרק זה הראינו כי זו רק מחצית מתוך הסיפור השלם 'חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה'. מפני הדמויות החדשות המופיעות במחצית זו והניצבות זו מול זו – ירבעם ואחיה – אנו מתייחסים אליה כאן כסיפור עצמאי.

[15] שמו אמנם מופיע בשני פסוקים נוספים בספר: י"ב, טו וכן ט"ו, כט, ושני אזכורים אלה של שמו נועדו להזכיר כי המאורעות המתרחשים בפרקים אלו הם מימוש הנבואות שניבא (בפרק י"א ופרק י"ד).

[16] אפשר אמנם כי כוונת דברים אלו אינה לנבואה שבפרק י"א, אלא להגשמתה בפרק י"ב – בהמלכת ירבעם בפועל לאחר הסתלקות שבטי ישראל ממלכות רחבעם. והנכון הוא, שכוונת אחיה לשני הדברים גם יחד – לנבואה ולהתגשמותה.

[17]

 

אחיה וירבעם

(פרק י"א)

אחיה ואשת ירבעם

(פרק י"ד)

סיפר

נאום

סיפר

סה"כ

5

9

1

15 פסוקים

6

10

2

18 פסוקים

 

 [18]מהו פער הזמן בין שני הסיפורים? קשה לענות על כך, משום שבסיפורנו לא נאמר דבר על זמן התרחשותו בתוך 22 שנות מלכותו של ירבעם. אולם יש לשים לב לכך שאחיה השילוני בסיפורנו הוא איש זקן ועיוור המרותק לביתו (פסוק ד). מסתבר שהאירוע המתואר בסיפורנו ארע בשנים האחרונות למלכות ירבעם, ואם כן מדובר על פער של כעשרים שנה.

[19] נבחרים רבים במקרא נבחרו לתפקידם כיוון שבשעה שנבחרו – ראויים היו לכך. האכזבה מן הנבחרים במקרא, לעולם היא תוצאה של השימוש שעשו לרעה בבחירה החופשית הנתונה בידם, לאחר שנתמנו לתפקידם. כך הדבר גם ביחס לירבעם.

[20] קיימת הקבלה נוספת בין שני הנאומים, שלא כללנו בטבלת ההקבלות לעיל: בשני הנאומים קיימת האשמה של מלך בחטאים חמורים. האשמה זו פותחת במילים דומות, ואף התוכן דומה (אם כי הסדר הפוך). בפרק י"א המלך הנאשם הוא שלמה ואילו בפרק י"ד המלך הוא ירבעם.

פרק י"א (חטאי שלמה)

פרק י"ד (חטאי ירבעם)

(לג) יַעַן אֲשֶׁר

       עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת...

      

       וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי  

       לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

       וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי  

       כְּדָוִד אָבִיו.

) יַעַן אֲשֶׁר...

(ח) וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד

      אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי

      וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי...

      לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי.

 

(ט) וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים...

 

לא כללנו הקבלה זו בטבלה, כיוון שהיא אינה משקפת את השינוי שחל בירבעם. אולם אף על פי כן, האשמתו של ירבעם בחטאים דומים לאלו שבהם נאשם שלמה (עבודה זרה ואי-הליכה בדרכי דוד בעשיית הישר בעיני ה') תורמת לניגוד בין שני הנאומים ותואמת את המסר העולה מניגוד זה: הליכת ירבעם בדרך שלמה החוטא שוללת למפרע את הבחירה בו כיורש המלוכה על שבטי ישראל משלמה!

[21] ניגוד זה בין שני הסיפורים לא יידון בעיון הנוכחי.

[22] דוגמה לכך היא בהופעתו של אליהו בשליחות ה' אל מול אחאב בכרם נבות כאשר ירד לשמה לרשתו. תגובת אחאב להופעת אליהו "הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?!" (כ"א, כ) מעידה עד כמה לא היה רוצה לראותו במקום ובזמן הללו.

[23] במצב דברים זה לא היה יכול ירבעם לשלוח שליח אחר מלבד אשתו: שליח הבא לשאול על גורל בנו של אדם אחר מעורר תהיות ומביא לחקירתו מי שלחו; אולם אישה הבאה לשאול על גורל בנה החולה אינה מעוררת שום חשד, והנביא, אילולא היה מכיר אותה,  היה עונה לה בוודאי בחפץ לב, וללא חקירה מיותרת.

[24] ברכות כד ע"א; מנחות צג ע"ב ובעוד מקבילות.