עבודת ה' בממלכת יהודה מימי עוזיה ועד ימי צדקיהו

1. מימי עוזיהו ועד ימי יחזקיהו

א. עוזיהו

אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים במחצית השנייה של ימי הבית הראשון הוא הרעש הגדול שפקד את אדמת הארץ בימי עוזיהו. למרות חשיבותו, אנו יודעים על הרעש אך מעט. הוא נרמז, ככל הנראה, בנבואת ישעיהו:

"לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ" (ישעיהו ה', יד).

על חשיבות האירוע אנו למדים מן השימוש בו כחלק מתיארוך נבואת עמוס:

"דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ" (עמוס א', א).

ובהמשך נבואותיו רומז עמוס כמה פעמים על הרעש (ראה עמוס ג', יד-טו; ו', יא; ט', א). כה כביר היה הרושם שהותיר הרעש, שזכרו נשמר עד ימי שיבת ציון, והוא נזכר בנבואת אחרית הימים של הנביא זכריה, בן אותה תקופה:

"וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְּבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱ-לֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ" (זכריה י"ד, ג-ה).

בעל סדר עולם רבה קושר בין הרעש ובין נבואת ההקדשה של ישעיהו לנבואה, שבה הוא חוזה בסילוק השכינה מן המקדש:

"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו', א-ד).[2]

"ובעמוס הוא אומר 'שנתים לפני הרעש', ובישעיה הוא אומר 'בשנת מות המלך עזיהו' וגו', והוא היה ביום הרעש, דכתיב 'וינעו אמות הספים' וגו'" (סדר עולם רבה כ).

רש"י בפירושו לנבואה זו (ישעיהו ו', ד) מוסיף וקושר אותה ואת הרעש עם כניסת המלך עוזיהו להקטיר קטורת:

"'מקול הקורא' - מקול המלאכים הקוראים, והוא היה יום הרעש שנאמר בו 'ונסתם... כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה' (זכריה י"ד, ה). בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל. רעשו שמים לשורפו, לומר דינו בשריפה, כמו שנאמר 'ותאכל את החמשים ומאתים איש' (במדבר ט"ז, לה), וזהו שקראם שרפים, שבאו לשורפו. רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה. יצתה בת קול ואמרה: 'זכרון לבני ישראל [למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה' ולא יהיה כקֹרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו] (שם י"ז, ה): 'ולא יהיה' עוד אדם המעורר על הכהונה 'כקרח' (שם) בבליעה 'וכעדתו' (שם) בשריפה, אלא 'כאשר דבר ה' ביד משה' בסנה 'הבא נא ידך בחיקך' (שמות ד', ו) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן צרעת פרחה במצחו".

המדרש שמביא רש"י מופיע בלשון דומה מאוד בתנחומא (צו יג), ובשינויים בילקוט שמעוני:

"'בשנת מות המלך' - וכי מת היה? אלא שנצטרע, ומצורע חשוב כמת, שנאמר 'אל נא תהי כמת' (במדבר י"ב, יב). 'ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל' - אלו פ' כהנים שהיו עם עזיהו. ואין 'שוליו' אלא כהנים שנאמר 'על שולי המעיל' (שמות כ"ח, לד). 'שרפים עומדים' - שעתידה האש לשרוף את עוזיה כשם ששרפה לקרח ועדתו. 'ממעל לו' - מן המעל שמעל, ואמר לו: צא שמעלת. והארץ פתחה פיה לבלעו שנאמר 'ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו' (זכריה י"ד, ה). ומנין שהראה לו הקב"ה למשה? שנאמר 'זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר' (במדבר י"ז, ה). אמר לו משה: אף מזרע אהרן? אמר לו: 'אשר לא מזרע אהרן הוא'. כקרח וכעדתו אתה עושה לו? אמר לו: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'. מה אתה עושה לו? כמו שצרעתי את ידך: 'כאשר דבר ה' ביד משה לו'" (ילקוט שמעוני ישעיהו אות תד).

מה שהביא, אם כן, לרעש ולהסתלקות השכינה מן המקדש היה, לדעת חז"ל, כניסתו של המלך עוזיהו להקטיר קטורת במקדש. וכה מספר ספר דברי הימים על מלך זה:

"בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'... וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱ-לֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱ-לֹהִים. וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים... וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱ-לֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים... וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה. וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם... וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם... כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק.

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ-לֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו" (דה"ב כ"ו).

עצמתו הצבאית והמדינית האדירה (ששמו רומז לה), צבאו האדיר, ניצחונותיו, מפעלי הבנייה הגדולים שלו וההערכה הבינלאומית הרבה לה זכה - כל אלו נטעו בעוזיהו גאווה וגבהות לב "עד להשחית", שהגיעו לשיאן בהיכנסו להיכל להקטיר קטורת. וכך אומר המדרש:

"בעוזיה כתיב 'כי אוהב אדמה היה' (דה"ב כ"ו, י) - שהיה מלך והפקיר עצמו לאדמה ולא נזקק לתורה. יום אחד נזקק לבית הועד. אמר להם: במה אתם עוסקין? אמרו לו ב'הזר הקרב יומת' (במדבר א', נא). אמר להם עוזיה: הקב"ה מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו. מיד 'ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת'... מיד 'ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו'. באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל.[3] 'ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה' '. מי גרם לו זו? שבטל מן התורה והפקיר עצמו לאדמה" (תנחומא נח יג).

מדרש זה שב ומדגיש אותו חטא החוזר, כאמור, אצל כמה וכמה ממלכי יהודה: הטשטוש בין מלכותו ובין מלכות ה' הוא שהביא את עוזיהו להיכנס להקטיר לפני ה', תוך ניסיון להשתלט על תפקידי הכהונה, ובעקבות זאת הביא גם לרעש האיום ולסילוק שכינה.

את מהלך הדברים תיאר בפירוט ובציוריות יוספוס פלביוס:

"אולם לאחר שהוציא לפועל את הסידורים וההכנות האלה נשחת לבו (מרוב) גאוה ונתמלא יהירות בגלל נכסי העולם הזה (שהיו לו), והוא (התחיל) נוהג זלזול בכח הנצחי החי לעולם, הלא היא יראת א-להים ושמירת המצוות. (מרוב) הצלחה נכשל ונלכד בחטאי אביו, שגם הוא נתפס להם על ידי אוצרותיו הנהדרים ועשירותו המופלגה, שלא ידע להשתמש בהם יפה. וביום (חג) חשוב, שחוגגים אותו בתהלוכת עם, לבש המלך בגד כהונה ונכנס לעזרה להקריב לא-להים על מזבח הזהב. אולם עזריהו הכוהן הגדול ושמונים כוהנים אתו עצרו בעדו באמרם, שאסור (לו) להקריב, הואיל ועבודה זו לא הותרה אלא לבני אהרון בלבד. וכשהרימו קולם וקראו שיצא ולא יחטא לא-להים, נתכעס ואיים עליהם בעונש מות, אם לא ישתתקו. אולם עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת. ולפני העיר, על יד (מקום) הנקרא עין רוגל, נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה (למרחק של) ארבעה ריסים ועמדה על ההר שבמזרח, עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך. וכשראו הכוהנים את פני המלך והם לקו בצרעת, הודיעוהו את דבר האסון וצווהו לצאת את העיר כטמא".[4]

ראשית נבואתו של ישעיהו הייתה, אם כן, בכעס נורא ובהתחלת סילוק השכינה בעקבות גאוותו של עוזיהו, ביטחונו בעצמתו ובגדולתו והשוואת עצמו לקב"ה, שהביאוהו לנסות להשתלט על עבודת הכהונה ולהיכנס להקטיר קטורת.

יש אפוא קשר בין חטאיהם של שלמה, יואש ועוזיהו, שכולם לא השכילו להגביל את מלכותם לייעודיה המקוריים וטשטשו בהנהגתם בין מלכותם ובין מלכות ה' מתוך שיקולים שהגאווה, הכבוד והגדלות העצמית תפסו בהם מקום מרכזי.

ב. אחז

הנהגתו של אחז לא הייתה ראויה, הן בדחותו את דברי הנביא, הן בהשתעבדותו המוחלטת למלך אשור והן בהתייחסותו לבית ה'. הגמרא אומרת כי אחז ביטל את העבודה, חתם את התורה והתיר את הערוה (סנהדרין קג ע"ב), ונראה מן המקראות שחטא גם חטאים נוספים.

אחז היה המלך הראשון שעבד למולך: "וילך בדרך מלכי ישראל וגם את בנו העביר באש כתֹעבות הגוים אשר הוריש ה' אֹתם מפני בני ישראל" (מל"ב ט"ז, ג). בכך שימש אחז ללא ספק דוגמה רעה לעם כולו, שהחלו אף הם לעבוד למולך. את הפולחן המתועב הזה, שיש בו צדדים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד, אנו שבים ומוצאים ביהודה גם בימי מנשה ובימי יהויקים, ואין זה מקרה שהנביא ירמיהו רואה בו גורם בלתי-הפיך לחורבן העיר (ירמיהו י"ט).

אחז גם דוחה את דבר ה' בתורתו ובפי נביאיו: הוא מסרב לשאול אות מעם ה' (ישעיהו ז', י-יב), ועל ימיו אמר הנביא "צור תעודה חתום תורה בלִמֻּדי" (שם ח', טז).

להשתעבדותו המדינית המוחלטת של אחז למלך אשור ("עבדך ובנך אני, עלה והושִעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי", מל"ב ט"ז, ז) היו השלכות רוחניות מרחיקות לכת (מלבד עצם ההישענות על מלך זר, שיש בה משום הכחשת מלכותו של הקב"ה). אמנם גם לפני השעבוד האשורי מלאו יהודה וירושלים עבודה זרה (מל"ב ט"ז, ד; דה"ב כ"ח, ב-ד), אך עתה סגר אחז את בית ה', קיצץ את כליו, שלח את אוצרותיו שוחד למלך אשור ובנה בחצרו מזבח לאלוהי דמשק והקריב עליו (מל"ב ט"ז, ח, יב-יח; דה"ב כ"ח, כא-כד; שם כ"ט, ו-ז). גם בכך הייתה לאחז חובת ראשונים, והוא היה למלך הראשון שהעז לסגור את בית ה' ולהעמיד במקומו פולחן לאל זר, חילול ה' שאין גדול ממנו.

כיצד הגיע אחז למצב נורא זה? ייתכן כי הוא הבין שבסילוק שכינה מן המקדש בימי עוזיהו סבו "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח', יב; ט', ט), אין דין ואין דיין, ועל כן נתייאש לגמרי מן ההליכה בדרך ה' ובהנחיית הנביא ופנה להציל את הממלכה בדרכו המעשית הוא - על ידי השתעבדות למעצמה העולמית אשור.

ג. חזקיהו

עם כל צדקותו, דווקא בימי חזקיהו באו הנבואה המפורשת הראשונה על חורבן הבית (מיכה ג', יב, וראה ירמיהו כ"ו, יח), והנבואה המפורשת הראשונה על גלות בבל (מל"ב כ', טז-יח). מדוע באו דווקא בימיו של צדיק זה שתי נבואות קשות כל כך?

למרות ראשיתה המרשימה של מלכות חזקיהו, שהתבטאה בחידוש עבודת המקדש ובזיקתו ההדוקה של המלך לנביא ולתורה, החליט חזקיהו - כנראה כבר בשלב מוקדם למדיי בימיו - להילחם במעצמה האשורית, ולמטרה זו כרת ברית עם מצרים (ישעיהו ל'-ל"א). המשמעות הרוחנית של מעשה זה היא שלילת יציאת מצרים והברית עם ה' שנכרכה בה, חזרה למציאות שקדמה לדבר ה' "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וכפיפות למעצמה אחרת במקום כפיפות מוחלטת לקב"ה.

עם פלישת סנחריב ליהודה וכיבוש ערי יהודה הבצורות מבקש חזקיהו מחילה ממלך אשור ומשלם את המס שהלה הטיל עליו מן הכסף שבבית ה', מדלתות ההיכל ומן האוֹמְנוֹת שציפה הוא עצמו (מל"ב י"ח, יד-טז).

יתר על כן, בהתמקדו בפעילות בינלאומית זו זונח חזקיהו את ייעודו המרכזי, שהוא ייעוד רוחני, מוסרי וחברתי פנימי - להכין את הממלכה ולסעדה במשפט ובצדקה (ישעיהו ט', ו) - ובמידה רבה מפקיר את הזירה הפנימית לידי שריו, שביניהם בולטת לרעה דמותו של שבנא הסופר. כתוצאה מכך פושה שחיתות מוסרית בכל מוסדות השלטון - הכוהנים, הנביאים, הקצינים והשרים - ומסתבר שבעקבותיהם גם בחלק ניכר של העם; ושחיתות זו היא היא הגורם לנבואה הראשונה על חורבן העיר (מיכה ג'; ביקורת דומה על השחיתות בעיר, אך בלא נבואה על חורבנה, מצינו גם בישעיהו א').

נוסף על אלה לקה חזקיהו אף הוא בחטא גבהות הלב: "ולא כגמֻל עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלם" (דה"ב ל"ב, כה). מלך העסוק בכריתת ברית עם מדינות האזור כנגד מעצמה עולמית, קשה מאוד שלא יגבה לבו, וההשלכה הישירה היא נגיסה מסוימת במלכות ה'.

טשטוש התחומים בין מלכות בשר ודם למלכות ה' נגרם בין השאר מתוך הערכת יתר של המלך לעצמתו, מעמדו, עושרו ואושרו, וגדלות זו באה על חשבון גילוי מלכות ה' במלכות המלך. אצל חזקיהו התבטא תהליך זה בהראותו לשליחי מלך בבל את אוצרותיו - אותם אוצרות שנפלו בידיו כשלל המגפה הנסית שפגעה בצבא אשור והצילה את ירושלים; בכך ייחס חזקיהו בעקיפין את הניצחון לעצמו והמעיט מערך התשועה הגדולה שה' הוא מקורה ומחוללה, ובעקבות זאת באה הנבואה הראשונה על גלות בבל (ראה מל"ב כ', יב-יט; ישעיהו ל"ט; שיר השירים רבה ג ד).

2. מימי מנשה ועד ימי צדקיהו

א. מנשה

"בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס... וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר. יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ. וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב' כ"א, א-ה).

מנשה בן חזקיהו הוא המלך הראשון עליו נאמר כי בגללו בא החורבן. הביטוי "אשר כל שמעה תצלנה שתי אזניו" מופיע כבר בזיקה לחורבן שילה (שמ"א ג', יא), והמונחים קו שומרון ומשקולת בית אחאב מתייחסים לחורבן שומרון; דימוי הפורענות לשני חורבנות שכבר התחוללו הופך אותה לממשית ומציאותית. אף ירמיהו תולה את החורבן במנשה:

"וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ירמיהו ט"ו, ד).

הכתוב בדברי הימים מספר על תשובתו של מנשה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים... וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה' וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה' וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר. וַיִּבֶן אֶת מִזְבַּח ה' וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דה"ב ל"ג, י-טז).

הכתוב אינו מפרט עד כמה הייתה תשובתו של מנשה עמוקה ויסודית ועד כמה אכן תיקנה את כל חטאיו אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. סביר להניח כי שנים של שלטון חוטא השפיעו על העם השפעה גדולה מאוד. דומה שתשובה לדבר בנבואת חולדה לאחר מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, ממנה משתמע כי תשובת מנשה לא הצליחה למחוק את חטאיו והשפעותיהם, וכי נבואת החורבן שנאמרה בימיו נותרה בתוקפה למרות תשובתו ולמרות צדקת יאשיהו:[5]

"כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה. וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת ה' כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ. יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה'. לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מל"ב כ"ב, טז-כ).

כפי שמעיד הכתוב, אצל מנשה נוספים על חוסר הצדק של ימי חזקיהו גם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

חוסר הצדק שפגשנו בימי חזקיהו אצל ראשי העם מתפשט בימי מנשה לעם כולו, כפי שעולה מאחת מנבואות ירמיהו שנאמרה, ככל הנראה, על ימי מנשה:[6]

"שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם-תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם-יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ. וְאִם חַי-ה' יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ... כִּי-נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ. כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל-כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ... כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל-יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ. כְּהָקִיר בור (בַּיִר) מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל-פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה... כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד-כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (ירמיהו ה' - ו').

עבודה זרה

העבודה הזרה הרבה והמגוונת של מנשה מתוארת בספר מלכים (וראה מקבילות בדה"ב ל"ג, ג ואילך):

"וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה... וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם.... וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס".

הכתוב גם רומז כי בגלל מעשיו פסקה הבחירה בעיר ובמקדש:

"וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם".

וכך מעיד הכתוב במפורש בימי יאשיהו, כי למרות תשובתו המופלאה לא שב ה' מחרון אפו וממאיסת ירושלים והמקדש בימי מנשה:

"אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם" (מל"ב כ"ג, כו-כז).

אף בימי יהויקים מפורש בנביא חלקו המרכזי של מנשה בחורבן:

"בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ... וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו... אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה. וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ" (מל"ב כ"ג, לו - כ"ד, ד).

חז"ל עומדים בכמה וכמה מקומות על היקפה הרחב, חומרתה ועצמתה של העבודה הזרה בימי מנשה:

"מנשה... לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).

"רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה: לא ידענא. אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".

[תרגום: רב אשי עמד בלימודו בבית המדרש בשלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא (ירבעם, אחאב ומנשה). אמר להם לחכמים: מחר נדרוש בחברנו מנשה. נראה לו מנשה בחלומו, אמר לו: חברך וחבר אביך קראת לי?! מאיזה מקום בפת בוצעים להמוציא? אמר לו: איני יודע. אמר לו: מאיזה מקום בוצעים להמוציא לא למדת, וחברך אתה קורא לי?! אמר לו: למד אותי, ולמחר אדרוש זאת בשמך בשיעור. אמר לו: ממקום שנקרמין פניה של פת. אמר לו: מאחר שחכמים הייתם כל כך, למה עבדתם עבודה זרה? אמר לו: לוּ היית שם, היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם, מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט. למחר אמר להם רב אשי לחכמים: נפתח ברבותינו] (סנהדרין קב ע"ב).

מדרשים אחרים מטעימים כי במעשיו ביקש מנשה - ואף הצליח - להפסיק את השראת השכינה במקדש:

"מנשה קדר את האזכרות והרס את המזבח" (שם קג ע"ב).

"אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה" (זבחים סא ע"ב).

"כיון שהעמיד מנשה את הצלם בהיכל נסתלקה השכינה" (ילקוט המכירי תהילים קט"ו, כב).

מימי מנשה ואילך קיים, אם כן, מבנה של מקדש, אך השכינה אינה שורה בו. וכפי שדרשו בירושלמי:

"אמר רבי אחא בר יצחק: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו, ובשעה שהיו אילו שבחוץ עושין פירות היו אילו שבפנים עושין פירות, הדא היא דכתיב 'פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן' וגומ' (ישעיהו ל"ה, ב). אימתי יבשו? אמר רבי יצחק חיננא בר יצחק: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו דכתיב 'ופרח לבנון אומלל' (נחום א', ד)" (ירושלמי יומא פ"ד ה"ד).

כלומר: מבנה המקדש עוד קיים, אך חיוניותו יבשה ובטלה.

על רקע זה מובנות היטב החלטת יאשיהו לגנוז את הארון (תוספתא סוטה פי"ג ה"א; בבלי יומא נב ע"ב) והקביעה הנבואית כי בגלל חטאות מנשה נחרב הבית: הארון הוא מקום השראת שכינה במקדש, ואין לו מקום בבית שהשכינה אינה שורה בו; ובית שכזה גם אין לו זכות קיום, והוא נידון לחורבן.

שפיכות דמים

כבר ראינו לעיל את הפסוקים במלכים:

"וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מל"ב כ"א, טז).

"וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ" (שם כ"ד, ד).

וכמובן, גם העברת הבנים באש (שם כ"א, ו) היא מעשה רצח, על פי פשט הכתובים והבנת הרמב"ן (על ויקרא י"ח, כא).

על פי מסורת חז"ל (יבמות מט ע"ב; סנהדרין קג ע"ב), מנשה הרג את ישעיהו הנביא, וגם בכך יש סוג של סילוק שכינה.

גילוי עריות

בכתובים אין התייחסות מפורשת לכך, אך חז"ל - בהתאם לשיטתם כי בית ראשון חרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - כללו את מנשה בתוך רצף של עברות גילוי עריות שעשו המלכים הרשעים של סוף ימי הבית: "אחז התיר את הערוה, מנשה בא על אחותו, אמון בא על אמו" (סנהדרין קג ע"ב). וגם בחזון ברוך נאמר "ונשים בעולות טמא בחזקה" (מהדורת כהנא, עמ' שצו-שצז).

ב. יהויקים

החטאים שראינו אצל אחז ומנשה - עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושחיתות מוסרית בין אדם לחברו - מתוארים כולם בנבואת ירמיהו בשער המקדש בפרק ז', המתוארכת לימי יהויקים על סמך ההקבלה לפרק כ"ו,[7] והיא מן הנבואות העיקריות[8] על חטאי אותו דור ועל החורבן שיבוא בעטיים.

נבואה זו, מתארת בבירור גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה ושחיתות מוסרית, ואליה מצטרפות עדויות אחרות בנביאים ובדברי חז"ל לחטאים אלו.

הנבואה העיקרית על חוסר הצדק בימי יהויקים היא נבואת ירמיהו בפרק כ"ב, שבה מנגיד הנביא את שחיתותו של יהויקים לצדקתו של יאשיהו אביו.

על העבודה הזרה ועבודת המולך בסוף ימי בית ראשון אין צורך להרחיב: נבואות התקופה מלאות תוכחות על חטאים אלו.

באשר לחטא גילוי עריות נציין את דברי המדרש על יהויקים:

"'ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה' (מל"ב כ"ד, ה)... רבי יוחנן אמר: על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, דאמר רבי יוחנן: כללו של דבר, בפתח שיצא בו נכנס. רבי יהושע בן לוי אמר... שהיה הורג את בעליהם ומענה את נשיהם ומכניס ממונם לטמיון, הדא הוא דכתיב 'וידע אלמנותיו' (יחזקאל י"ט, ז)" (ויקרא רבה יט ו).

בדומה לשפיכות הדמים בימי מנשה, הצטיינו גם ימי יהויקים בהתנכלות מיוחדת לנביאים. ירמיהו עצמו כמעט שנרצח בשל נבואתו הקשה בשער המקדש (שהיא כנראה נבואת פרק ז' עצמה, ראה הערה 6), סיפור שאגבו מתאר הכתוב את דבר רציחתו של נביא אחר בידי יהויקים, כמסופר בפרק כ"ו[9].

מכל מה שראינו עד כה אנו למדים על הקבלה גדולה בין חטאות יהויקים ועַמו לבין חטאות מנשה: העבודה הזרה הרבה והמגוונת ועבודת המולך; הניאוף וגילוי העריות; שפך דם נקיים ועוולות מוסריות איומות; ומאיסת דבר ה' והקשר עמו, עד כדי רצח נביאיו ושרֵפת דבריהם באש. נוכל אפוא לסכם כי ימי יהויקים היוו המשך טבעי לימי מנשה.

ואולם, מנבואת התוכחה הגדולה בירמיהו ז' עולה גם הבדל משמעותי בין ימי שני המלכים. בימי מנשה מתקבל הרושם שהעבודה הזרה תופסת את מקומה של עבודת ה'. בימי יהויקים, לעומת זאת, ממשיכה עבודת בית ה' להתנהל במקביל לכל התועבות, ולא זו בלבד, אלא שהעם גם רואה במקדש ובקרבנות מעין 'תעודת ביטוח' מפני תשלום המחיר הכבד על חטאיהם.

מנשה נטל מן המקדש את חיותו ונשמתו, אבל הביטוי המלא לכך בא בימי יהויקים. ממעשה בעל תוכן פנימי רוחני ודתי הפכה עבודת המקדש והקרבנות למעשה חיצוני בעל אופי טכני-מגי, שעצם עשייתו נתפסת כמגנה על עושיו, בלא שום צורך במחויבות דתית או מוסרית. גם קיום המקדש והגנתו על ישראל נתפסים כדברים מובנים מאליהם, שאינם נתונים לשינוי - כפי שמעידה תגובת העם, הכוהנים והנביאים על נבואת ירמיהו בפרק כ"ו. תחושת הביטחון הזו ב"היכל ה' " ובנצחיותו הפכה לערך עליון, שלא התחשב במאזן הכוחות הצבאי והמדיני בין יהודה ושכנותיה מחד גיסא ובהתנהגות העם מאידך גיסא.[10] ולא בכדי משווה הנביא את החורבן הצפוי לירושלים לחורבן שילה, שנבע אף הוא מאמונה עיוורת וביטחון מוחלט בכוחו של ארון הברית, תוך ניתוק גמור מכל מחויבות מוסרית או דתית ועל רקע מעשיהם החמורים של חפני ופינחס בני עלי במשכן (ראה שמ"א ב'-ד').

ג. גלות יהויכין, ימי צדקיהו וחורבן הבית

במהלך ימי יהויקים שקע כוחה של מצרים באזור ובמקומה חדרו אליו הכשדים. כדודו יהואחז מולך גם יהויכין בן יהויקים שלושה חודשים בלבד, עד שהוא נאסר ומוגלה בידי מלך זר - זאת הפעם נבוכדנאצר מלך בבל. יחד עם יהויכין גולים גם אוצרות בית ה' ובית המלך וכלי בית ה' והשרים, גיבורי החיל, החרש והמסגר: מארץ יהודה אובדת השכבה החברתית השלטת, המאיון העליון; ומן המקדש, שחִנּוֹ סר כבר בימי מנשה, גולה עתה גם הדרו הגשמי, תוך הדגשה כי בכך בטל מפעלו של שלמה. במקום יהויכין ממליך נבוכדנאצר את דודו מתניה ומסב את שמו (כדרך שעשה פרעה נְכֹה בשעתו) לצדקיהו - אחרון מלכי יהודה.

בספר דברי הימים תיאור החורבן תמציתי הרבה יותר, אך הוא מדגיש היטב את משמעותם הרוחנית של חטאי הדורות האחרונים שחיו בפני הבית הראשון (דבה"ב, ל"ו, יא-כא).

אחד הנביאים המרכזיים באותה תקופה הוא יחזקאל, החי בקרב גלות יהויכין שבבבל ומתנבא משם על חטאות ירושלים ועל החורבן הקרב ומוראותיו. בנבואותיו שבים ומוזכרים כל החטאים שראינו בימי קודמיו של צדקיהו, שעליהם נוסף חטא חדש: המרידה בנבוכדנאצר, שהעם ממאן להקשיב לאזהרותיו של ירמיהו מפניה (ראה למשל ירמיהו כ"א, כ"ז-כ"ט, ל"ז), ויחזקאל מתייחס אליה בחומרה רבה ורואה בה הפרת ברית וחילול ה'.

ביטויים של גילוי עריות ושפיכות דמים פזורים בכמה מקומות בספר יחזקאל (ראה למשל ל"ג, כו). הנבואה בפרק כ"ב, מונה חטאים רבים של יהודה תוך שימת דגש מיוחד על שפיכות דמים. דומה גם שאין זה מקרה כי בשתיים מנבואותיו הקשות ביותר - בפרק ט"ז ובפרק כ"ג (שלא בכדי נסמך לנבואת החורבן שנאמרה ביום הטלת המצור על העיר (פרק כ"ד)) - בוחר הנביא לבקר את בגידת המלך והעם בקב"ה ואת להיטותם אחר תרבויות זרות ותועבותיהן בדימויי זנות בוטים ביותר.

גם לחטאי העבודה הזרה באותה עת מתייחס יחזקאל בהרחבה. בפרק ו' מתאר הנביא את חורבן העבודה הזרה הנפוצה בכל ישראל. פרקים ח'-י"א מהווים נבואה אחת, שבה נישא הנביא במראה הנבואה ירושלימה וחוזה בתועבות הנעשות במקדש, בהכנות להענשת העיר ובסילוק השכינה.

בדומה למה שמצאנו אצל מנשה ויהויקים, גם כאן מתאר הנביא עבודה זרה רבה ומגוונת, אלא שכאן נעשה הדבר במקדש עצמו! ותוצאת הדבר היא השלמתו של תהליך סילוק השכינה שהחל בימי עוזיהו והמשיך בימי מנשה.

כה רב היה הרשע, עד שבפרק ט"ז משווה יחזקאל את ירושלים לסדום ומציג את חטאיה כחמורים יותר, ובכמה מקומות הוא קובע כי החמס הוא הגורם לחורבן. גם הנבואה בפרק ח', שבה צופה הנביא בעבודה הזרה הנעשית במקדש עצמו, תולה בסופו של דבר את החורבן דווקא בחמס.

מתוך אותה נבואה אנו גם למדים שהתנהגות זו נבעה מן התחושה (שבאה כנראה בעקבות גלות יהויכין וחדירת הבבלים לארץ) כי "עזב ה' את הארץ", וממילא בטלה כל מחויבות מוסרית ודתית שהיא.

בפרק כ"ב מתאר יחזקאל סדרה מגוונת ונרחבת של חטאים בכל התחומים שבהם עסקנו ובכל שכבות העם, מראשיו ועד עם הארץ. מלבד העובדה שהוא מתאר את התועבות בשנים האחרונות לפני החורבן - קרי, בימי צדקיהו - מהווה פרק זה, בחומרתו ובהיקפו, מעין סיכום לתמונה הקשה שציירנו בשני השיעורים האחרונים.

סיכום

ראינו את תפקידו המרכזי של המלך ושל מדיניותו ודוגמתו האישית בעיצוב פני הממלכה, כפי שמדגימים חזקיהו ויאשיהו בפועלם הגדול להשבת יהודה לדרך ה' למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם. מצד שני ראינו את מגבלותיו של המלך אל מול ההשפעה המכרעת של גורמים אחרים: שרים, נושאי משרות, אנשי החצר, ומעל לכול - נורמות שנהגו בעם. לא תמיד הצליח המלך לשנות מן השורש דפוסי התנהגות שרווחו לפניו, ולא תמיד יכול להתמודד בהצלחה עם גורמים בעלי כוח בממלכה; ויעידו על כך ימי מנשה בן חזקיהו וימי יהויקים בן יאשיהו מחד גיסא, והשפעותיהם הרעות של שבנא (בימי חזקיהו) ושל שרי צדקיהו מאידך גיסא.

בעיה הניצבת באופן מתמיד ברקע של מלכות בית דוד היא הבנת גבולות הסמכות, העצמה והשלטון של מלכות בשר ודם ביחס למלכות ה'. עניין זה מהווה מפתח להתנהגות המלך בכל התחומים, ובפרט במערכת היחסים שלו עם המקדש והכהונה מחד גיסא, ועם הנבואה, המייצגת את דבר ה', מאידך גיסא. יחס מעוות כלפי סמכויות אלו הנו אחד הביטויים הבולטים לתחושות גאווה וביטחון מופרז של המלך ולטשטוש הגבולות בין מלכותו לבין מלכות ה'. כפי שראינו, טשטוש זה החל כבר בראשית ימי הבית, בימי שלמה, והוא הלך והחריף עם הזמן, החל בשימוש באוצרות בית ה', עבוֹר בכניסת המלך להיכל להקטיר קטורת, וכלה בהצבת עבודה זרה בבית ה' ובהריגת כוהן ונביא במקדש. הווה אומר: בתחילה מנע טשטוש גבולות זה ממלכים צדיקים להיות עבדי ה' בשלמות, ולבסוף היווה את הבסיס להשחתה מוחלטת של הממלכה והמקדש.

קו ישיר מחבר בין המלכים הרשעים של המחצית השנייה של ימי הבית - אחז, מנשה, יהויקים, יהויכין וצדקיהו - שהתועבות החמורות המשותפות לימיהם כוללות את העברות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ועברות חמורות אחרות בין אדם לחברו.

העבודה הזרה כללה מגוון רחב ביותר של תופעות, והתקיימה לפעמים גם במקדש עצמו, כתחליף לעבודת ה'. אף לגילוי העריות ולשפיכות הדמים היו ביטויים רבים ומגוונים. שלוש העברות החמורות הללו - שכולן, דרך אגב, נקבצו בעבודת המולך המאוסה - מעידות על השפעתן הרעה של תרבויות הסביבה מצד אחד, ועל ההתעלמות ההולכת וגוברת של עם ישראל מן הקב"ה ומן הקשר עמו, על הדרישות שהוא מכתיב.

ועם כל זאת, הנבואה המפורשת הראשונה על חורבן הבית - נבואת מיכה - נאמרה דווקא בימי חזקיהו, שבהם לא היו עבודה זרה, לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים. הרקע לנבואה זו היה השחיתות שפשתה בכל מערכות השלטון, ומכאן ואילך בולט העדר הצדק גם בימי הרשע הקשים ביותר (ימי מנשה, יהויקים וצדקיהו) כגורם מרכזי לחורבן (ומה עוד שבמקרים רבים יש קשר בין עבודה זרה ובין שחיתות מוסרית בין אדם לחברו). חדלון הצדק התבטא בכל רובדי מערכות היחסים בין אדם לחברו, מן המלכים והשרים ועד פשוטי העם, וכלל בצע, חמס, גנבה, שקר, לשון הרע ורכילות, שנאת חינם, והביטוי הקיצוני ביותר - שפיכות דמי נקיים. הצדק הוא יסוד מלכותו של הקב"ה בעולמו, והעדרו מונע את המשך גילוי מלכותו והשראת שכינתו בביתו.

הנבואות המפורשות על החורבן ממשיכות בימי מנשה ותולות בו את הפורענות; בימי מנשה כבתה 'נשמת המקדש', ותהליך סילוק השכינה בעיצומו. גם תשובתו של מנשה לא הצליחה לשנות באופן מהותי את המציאות בעם ולקרוע את רוע הגזרה, כפי שמדגישים הנביאים לא רק בימיו אלא גם בימי יאשיהו - שלמרות תשובתו האדירה והמופלאה, דווקא בימיו נגנז הארון, המבטא יותר מכול את השראת השכינה בעולם.

יהויקים חוזר על מעשי מנשה בהבדל יסודי אחד: במקביל לכל התועבות מתמידה עבודת המקדש. קיום המקדש נתפס בעיני העם בתקופה זו כמעין 'תעודת ביטוח' לנוכחות ה' בעולם, ותחושה זו הופכת את עבודת המקדש למעשה טכני-אוטומטי, הפוטר את האדם ואת הממלכה מכל מחויבות מוסרית ודתית.

חותמים את התקופה ימי צדקיהו, על מכלול תחלואיהם ותועבותיהם הדוחקים את רגלי השכינה מתוך הבנה כי "עזב ה' את הארץ": תחושה של ייאוש מנוכחות הא-ל, המאפשרת כביכול למלך ולממלכה לפעול כאוות נפשם בכל התחומים.

סילוק שכינה מן העיר והמקדש, שהשלמתו מתוארת בספר יחזקאל, הנו, אם כן, פועל יוצא של תהליכים מורכבים וכוללים, שראשיתם כבר בימי שלמה ואחריתם בסוף ימי הבית.

אנו מסיימים בכך את שיעורינו השנה שעסקו בתולדות השראת שכינה מן הכניסה לארץ ועד חורבן הבית הראשון. בעז"ה בכוונתנו בלא נדר בשנת תש"ע להמשיך בשיעור שיעסוק במבנה המשכן ובמשמעותו.