שיעור 28 / שינוי מקום בסעודה

  • הרב חיים נבון

א. ברכה אחרונה – במקום האכילה?

הגמרא (פסחים קא ע"ב) מציינת שיש מאכלים הטעונים ברכה אחרונה דווקא במקום אכילתם. ר"י (תוספות שם), רא"ש (שם פ"י סימן ו) והרי"ף (שם כ ע"א) טענו שרק פת ומיני דגן טעונים ברכה אחרונה במקום האכילה. לעומתם, הרשב"ם (תוספות שם) והרמב"ם (הלכות ברכות ד', א) טענו שכל שבעת המינים טעונים ברכה אחריהם במקומם. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות:

"יש אומרים ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, ויש אומרים דדווקא מיני דגן"         
                  (או"ח קע"ח, ה; ובדומה שם קפ"ד, ג).

כאשר השולחן ערוך מביא שתי דעות כ"יש אומרים", בדרך כלל מפרשים שכוונתו לפסוק כדעה שהביא אחרונה; ומכאן משתמע שפסק כרי"ף, שרק פת ומיני דגן טעונים ברכה במקומם. וכן פסק הגר"א.

הגהות מיימוניות (הלכות ברכות פ"ד אות א) כתבו שרק פת טעונה ברכה אחריה במקומה. הבית יוסף (או"ח קע"ח) פירש שכוונתו לומר שהוא הדין למיני דגן. אך הרשב"א (ברכות נג ע"ב) כתב במפורש שרק פת טעונה ברכה במקומה. והביא הרמ"א את דבריו כ"יש אומרים".

אך המגן אברהם (שם ס"ק יב) כתב שלכתחילה יחמיר לברך על כל שבעת המינים במקומם. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק מה). עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק לו) שיש המקפידים להיזהר לכתחילה שלא לעזוב את מקום האכילה בלי ברכה אחרונה אפילו כשמדובר בפירות וכו'.

ב. שינוי מקום

הגמרא בפסחים (קא ע"ב-קב ע"א) דנה בשינוי מקום בסעודה. רב ששת טוען שאם יצא ממקום אכילתו (בלא ברכה אחרונה), ורוצה להמשיך לאכול - צריך לברך שוב ברכה ראשונה. רב חסדא מציג עמדה מורכבת יותר, וטוען שלעניין שינוי מקום יש להבחין בין מאכל שצריך לברך עליו ברכה אחרונה דווקא במקומו לבין מאכל שאפשר לברך עליו גם במקום אחר. אם אינו צריך לברך ברכה אחרונה דווקא במקום האכילה, ברגע שעוזב הסועד את מקומו (בלי ברכה) - סיים את הסעודה, וממילא אם רוצה לאכול שוב אחר כך - צריך לברך שוב ברכה ראשונה. אך במקרה שצריך לברך ברכה אחרונה במקומו, גם אם עוזב את מקומו - לא סיים את הסעודה, שהרי באופן עקרוני צריך לחזור לשם ולברך. ואז אם מתחיל לאכול במקום אחר - אינו צריך לברך שוב ברכה ראשונה (וברגע שהמשיך סעודתו במקום אחר אינו צריך לחזור למקומו הראשון כדי לברך, אלא מברך ברכה אחרונה במקום שבו סיים סעודתו).

הרי"ף (פסחים ק ע"ב) פסק כרב ששת, וכן משמע ברמב"ם (הלכות ברכות ד', ד). אך הרא"ש (פסחים פ"י סימן ו) פסק כרב חסדא. השולחן ערוך (או"ח קע"ח, א) פסק כרמב"ם וכדעת רב ששת - שבכל שינוי מקום צריך לברך שוב ברכה ראשונה.[1] הרמ"א (קע"ח, ב) כתב שנוהגים במדינות אלו לפסוק כדעת רב חסדא, שאם אכל דברים שצריכים ברכה במקומם ושינה את מקומו - אינו מברך שוב ברכה ראשונה, אלא יכול להמשיך לאכול במקום החדש, בלי ברכה ראשונה כלל. ויש גם פוסקים ספרדים שהכריעו בזה כדעת הרמ"א, כי ספק ברכות להקל, אף נגד השולחן ערוך (ילקוט יוסף קע"ח, א, ובאריכות בהערה שם).

התוספות (פסחים קא ע"ב) והרא"ש (שם פ"י סימן ו) טענו ששינוי מקום דינו כהיסח הדעת (שעליו נדון בע"ה בשיעור הבא), ולכן אם משנה את מקומו אינו מברך ברכה אחרונה על מה שכבר אכל, אלא רק ברכה ראשונה על מה שעומד לאכול (כדין היסח הדעת). אך הרמב"ם (הלכות ברכות ד', ג) פסק שאם משנה את מקומו באמצע סעודת פת - צריך לברך גם ברכה אחרונה (במקומו הראשון!), וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ח, א-ב). וביארו האחרונים שלדעתם שינוי מקום אינו כהיסח הדעת, אלא שעל ידי שינוי מקום נחשב כסעודה אחרת לגמרי (משנה ברורה שם ס"ק יט). הרמ"א (קע"ח, ב) כתב שנוהגים כרא"ש, שבכל מקרה אינו מברך ברכה אחרונה על מה שאכל, אלא רק ברכה ראשונה על מה שעומד לאכול. ואף בזה יש פוסקים ספרדים שחששו לדעת הרמ"א, מטעם ספק ברכות להקל (ילקוט יוסף שם).

בכל הדינים העוסקים באדם ששינה את מקומו באמצע האכילה, אין הבדל אם המשיך לאכול במקום אחר, או אם חזר למקומו הראשון ורוצה להמשיך לאכול שם (שולחן ערוך קע"ח, א; רמ"א שם, ב). יש אחרונים שכתבו שאם יצא ממקום אכילתו לשהות קצרה מאוד וחזר מיד (כגון שיצא לשירותים), בדיעבד אין זה נקרא הפסק, אף כשמדובר בפירות (אגרות משה או"ח ה סימן טז; פסקי תשובות קע"ח, ב).[2]

כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כח) שהדין שנאמר באוכל פת (שאם עקר ממקומו יכול להמשיך לאכול פת בלי ברכה ראשונה), שייך דווקא אם כבר אכל לפחות כזית פת, שאם לא כן - הרי ממילא אינו צריך לחזור למקומו ולברך, ודינו כמי שאכל פירות. ועל פי זה כתבו האחרונים שטוב שאדם יתרגל לאכול כזית פת מיד אחרי ברכת המוציא (פסקי תשובות קע"ח, י).

ראינו שלדברי המגן אברהם (שם ס"ק יב) והמשנה ברורה (שם ס"ק מה) לכתחילה יש להחמיר לברך על כל שבעת המינים במקומם; וכן לעניין שינוי מקום כתבו שספק ברכות להקל, ולכן בכל שבעת המינים לא יברך שוב ברכה ראשונה כשעקר ממקומו, כדין לחם. ורק כשאכל מאכלים שברכתם האחרונה בורא נפשות - אז יברך שוב ברכה ראשונה על המשך אכילתו.

אמנם, הרמ"א (קע"ח, ב) הוסיף שלכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה אחרונה, אף אם כוונתו להמשיך לאכול ולברך בסוף אכילתו המחודשת, שמא ישכח להמשיך לאכול, ולא יברך כלל ברכה אחרונה. אך לצורך מצווה עוברת מותר לעקור (כגון שהגיע זמן תפילה).[3] וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח) שהגבלה זו אינה שייכת כאשר מזמינים אותו להמשיך לאכול במקום אחר, שהרי בנסיבות אלו לא שייך החשש שהזכיר הרמ"א - שישכח להמשיך לאכול. אך הוסיף שלפי הב"ח גם במקרה זה לכתחילה צריך לברך ברכה אחרונה במקומו, אלא אם כן התכוון כבר בשעת הברכה הראשונה לעקור ממקומו באמצע האכילה (ואז עליו לאכול עוד פת במקום החדש [פסקי תשובות קע"ח, יא]). וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק לג) כדעת הב"ח.

המשנה ברורה (שם ס"ק לד, לה) כתב, שאף שלדברי הרמ"א לא יעקור ממקומו לכתחילה בלי ברכה אחרונה, מותר לכתחילה לצאת מהסעודה בלא ברכה על מנת לחזור למקומו לאלתר. ויברך ברכה אחרונה לפני צאתו רק אם משער שאולי ישתהה הרבה. והסביר זאת בביאור הלכה: לכאורה הדין שיברך לפני שיצא היינו לפי שיטת השולחן ערוך, שאם עקר ממקומו צריך לברך שוב ברכה ראשונה, ומכאן שהעקירה היא גמר סעודתו. אך לפי שיטת הרמ"א, שאם אכל פת ועקר ממקומו יכול להמשיך לאכול בלי ברכה נוספת, הרי העקירה אינה גמר סעודה; ומדוע לברך לפני עקירתו ברכה אחרונה - שאינה נחוצה?! ורק אם חושש מהשתהות ארוכה - יברך לפני צאתו, שמא ישכח לברך. והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק לו) שאפילו אם אכל פירות וכו', נכון להיזהר לכתחילה לא לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה (אלא אם כן כוונתו לחזור לאלתר [שער הציון שם ס"ק כו]).

 

לסיכום, לדעת הרמ"א (ויש גם ספרדים הפוסקים כמותו), יש לחלק בין מאכלים שצריך לברך עליהם במקומם (פת ומיני דגן, ומחמת הספק - כל שבעת המינים), למאכלים שאין צריך לברך עליהם במקומם (כגון פירות). אם אכל פת, ועקר ממקומו, ולאחר מכן רוצה להמשיך ולאכול פת - יכול לאכול שוב בלא ברכה, ויברך ברכת המזון בסוף אכילתו, על שתי האכילות. אך אם אכל פירות, ועקר ממקומו, ולאחר מכן רוצה לאכול עוד פירות - יברך עליהם ברכה ראשונה, ובסוף אכילתו יברך בורא נפשות, על שתי האכילות. דינים אלו מתייחסים הן לאדם שעבר למקום אחר ורוצה לאכול שם, והן לאדם שיצא למקום אחר וחזר, ורוצה לאכול עוד במקומו הראשון. אך אם יצא לשירותים וכו' וחזר מיד - בדיעבד אין זה הפסק. ולכתחילה כתב הרמ"א שבכל מקרה לא יעזוב את מקומו בלי ברכה אחרונה (אלא לצורך מצווה עוברת). אמנם, אפשר להקל אם מתכוון לחזור למקומו לאלתר. 

עוד פסק השולחן ערוך, בעקבות הגמרא (פסחים קב ע"א) והרמב"ם:

"חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם מקצתן (משנה ברורה: ואפילו אחד) - חוזרים למקומם וגומרין סעודתן ואינם צריכין לברך [= פעם] שנייה; ואם לא הניחו שם אדם, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחילה; וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות"       (או"ח קע"ח, ב).

גם הרמ"א (שם) כתב שאם נשארו חלק מהסועדים כאשר עזב, אינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה (כזכור, לדעת הרמ"א הדבר רלוונטי רק כשמדובר בפירות ולא בפת). וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק לא), בעקבות המגן אברהם (שם ס"ק ז), שהשאלה האם נותרו ליד השולחן חלק מהסועדים רלוונטית רק כאשר חזר למקומו, אך לא כאשר עבר למקום אחר.

ג. מפינה לפינה

רב חסדא מסביר מהו שינוי מקום שמצריך ברכה: "הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך - לא שנו אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום - לא" (פסחים קא ע"ב). רש"י פירש: "ממקום למקום - מבית לעלייה". היינו, אפילו כשעובר מקומה לקומה בתוך אותו בית - אינו צריך לברך שוב, שזה אינו נחשב שינוי מקום לענייננו. יסוד זה עולה גם בסוגיה קודמת:

"...דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה: הני מילי - מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא - לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש [= פעמים רבות היינו ניצבים לפני שמואל, וירד מקומת הגג לקרקע, וחזר וקידש]" (שם קא ע"א).

מדברי רב ענן עולה שלגבי דין "קידוש במקום סעודה" המעבר מן העלייה לבית הוא שינוי מקום, וזה בניגוד לפירוש רש"י שראינו לסוגיה בעמוד ב. אולי לדעת רש"י יש כאן מחלוקת, או שמא יש להבדיל בין שינוי מקום לעניין "קידוש במקום סעודה" לבין שינוי מקום לעניין ברכה.

אמנם, הרמב"ם (ברכות ד', ה), התוספות (פסחים קא ע"א) והרא"ש (פסחים פ"י סימן ה) פירשו שכאשר רב חסדא מדבר על שינוי "ממקום למקום" לעניין ברכה כוונתו לשינוי מפינה לפינה, ואז אפשר ליישר קו בין הסוגיות: מעבר מבית לעלייה נחשב שינוי מקום, בעוד מעבר מפינה לפינה באותו חדר אינו נחשב שינוי מקום.[4]

השולחן ערוך (או"ח קע"ח, ב) פסק כרמב"ם: "מפינה לפינה בבית אחד - אינו צריך לחזור ולברך". וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ד) שהיינו כאשר נשאר בתוך חדר אחד. והוסיף (שם ס"ק ה) שתזוזה בתוך חדר אחד אינה נחשבת שינוי מקום, אף אם חפץ כלשהו מסתיר לו את מקומו הראשון. וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק ט, כג).

לפי שיטת הרמ"א, כשאכל דברים הטעונים ברכה במקומם, כגון פת, אינו מברך אפילו אם עבר מבית לבית; כל הדיון מתייחס רק לדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, כגון פירות (משנה ברורה שם ס"ק יב).

הרמ"א (קע"ח, א) כתב שאם בשעה שבירך הייתה דעתו לאכול גם במקום אחר בתוך אותו בית, אין זה נחשב שינוי מקום. המשנה ברורה (שם ס"ק יב) הסביר: כגון שעובר מחדר לחדר, ואפילו לקומה אחרת באותה דירה. והוסיף שאם עובר מחדר לחדר באותו בית ויכול לראות עדיין את מקומו הראשון (ואפילו מקצת ממנו) - אין זה נחשב שינוי מקום, אפילו אם לא התכוון מלכתחילה בשעת הברכה למעבר זה.[5]

סיכום מעשי -  מהו שינוי מקום?

כך סיכם המשנה ברורה (בהקדמתו לסימן קע"ח): שינוי מקום הוא כשעבר באמצע האכילה מבית לבית, או אפילו יצא מביתו (ולא נכנס לבית אחר),[6] ויש המחמירים גם מחדר לחדר - אלא אם כן הייתה דעתו לכך בשעת הברכה. וכל זה בין אם חזר למקומו ובין אם לאו. אבל מפינה לפינה באותו חדר אינו נחשב שינוי מקום.

בביאור הלכה העיר שלפי זה – כלומר, אם נחשיב גם מעבר מחדר לחדר כשינוי מקום - כאשר אדם אוכל פירות ומשקים, שאינם טעונים ברכה במקומם, ובאמצע הלך לחדר אחר, שאינו רואה משם את מקומו הראשון, אסור לו לפי כל השיטות להמשיך לאכול בלי ברכה! וקשה להיזהר בזה, ואין נוהגים כך. והזכיר שיש ראשונים שאינם מחלקים בין מעבר מחדר לחדר לבין מעבר מפינה לפינה, ואפשר להסביר כך אף את דעת הרמב"ם (בניגוד להסבר הבית יוסף בדבריו). ולכן, אמנם ראוי לכתחילה להיזהר שלא לעבור אפילו מחדר לחדר באמצע אכילת פירות וכו', אם לא הייתה דעתו לכך בשעת הברכה, אך הנוהג להקל בזה - אין למחות בידו. ובדיעבד ודאי אין להצריך בזה ברכה.[7] וכן פסק גם הילקוט יוסף (קע"ח, ו).

אחרוני זמננו הוסיפו לנמק מדוע יש עוד יותר מקום להקל בימינו, כגון הדברים הבאים, שכתב הרב ווזנר:

"נראה לומר דאם יוצא רק למטבח להביא עוד מנה מאכל וכיוצא בזה, לכאורה לא מיקרי הפסק אם הוא לצורך סעודה, דרק בזמניהם שהיו מסובין והיה השַמש עומד עליהם - שם שייך הפסק אם אחד יקום ממסיבתו ויצא; אבל האידנא, דליכא שמש, רק בעל הבית או אחר עומדים ומשמשים - אפשר דלא מיקרי הפסק"

(שו"ת שבט הלוי ח"א סימן רה; ועיינו: פסקי תשובות

קע"ח, ז).

כתבו האחרונים שאם האדם האוכל יוצא למרפסת שלו, לסוכה שלו או לחצר פרטית שלו - דינו כמי שעובר מחדר לחדר, ולא מבית לבית (פסקי תשובות קע"ח, ד).

ד. שינוי מקום באוויר הפתוח

בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח) נאמר שאם אדם אכל בצד המזרחי של עץ תאנה, ועבר לאכול בצדו המערבי, צריך לברך שוב. וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות ד', ה). וכתב הבית יוסף (או"ח קע"ח) שאף שמַעבר מפינה לפינה אינו נחשב שינוי מקום, שם כתלי הבית מגדירים הכול כמקום אחד, מה שאין כן באוויר הפתוח. ועוד הציע פירוש שאליו נטה יותר: במקום שאינו מוקף מחיצות, כל שרואה את מקומו הראשון אינו שינוי מקום, בעוד כאן התאנה חוצצת ומסתירה.

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ח, ב): "אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה - צריך לברך". המגן אברהם (שם ס"ק ה) והמשנה ברורה (שם ס"ק כה) הביאו את הסברו השני של הבית יוסף: כאשר אין כתלים מקיפים, "שינוי מקום" מוגדר לפי השאלה אם עדיין רואה את מקומו הראשון.

האורחות חיים (הלכות ברכות יח) כתב שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כמה אילנות, כיוון שבירך על אחד - אינו צריך לברך על אחרים, ובלבד שכך הייתה דעתו בשעת הברכה (וכך הוא לדעתו גם מפינה לפינה). אך כשעובר מגן לגן תמיד צריך לברך, אפילו אם הם סמוכים ואפילו אם כך התכוון מראש. והביא השולחן ערוך דעתו כ"יש מי שאומר" (או"ח קע"ח, ג).

המשנה ברורה (שם ס"ק לז) כתב שיש שפירשו שמדובר כאן כשהגן מוקף מחיצות, אך אחרים פירשו שמדובר כשאין מוקף במחיצות, ובכל זאת לדעת האורחות חיים מועילה דעתו בשעת הברכה. ולפי זה הוא הדין כשעובר ממזרחה של תאנה למערבה, שאם דעתו לכך מלכתחילה בשעת הברכה, אינו צריך לברך שוב (והשולחן ערוך הזכיר דעה זו כ"יש מי שאומר" כדי להבהיר שאינה מוסכמת על הכול).

סיכום מעשי: מי שאוכל במקום פתוח, ומשנה את מקומו באמצע אכילתו, אם אותו גן או שדה מוקף במחיצות - אינו צריך לשוב ולברך, שנחשב הכול כמעין בית אחד. ואם אינו מוקף במחיצות - צריך לחזור ולברך רק אם אינו רואה את מקומו הראשון. ואם מראש התכוון לכך בשעת הברכה - אינו צריך לברך שוב גם במצב זה. ואם עבר מגן אחד לגן אחר, צריך לחזור ולברך, אפילו אם רואה את מקומו הראשון ואפילו אם הייתה כוונתו לכך מראש.

ה. אכל בשני בתים ודין הולכי דרכים

הסמ"ק (סימן קנא) כתב שאם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, מברך ברכה אחרונה במקום השני. וכן נוהגים הולכי דרכים, שאוכלים דרך הילוכם, ויושבים לברך במקום שסיימו לאכול. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ח, ד). ולהלן פסק (שם קפ"ד, א) שזה דווקא אם בשוגג עקר ממקומו בלא לברך, אך אם עשה זאת במזיד - לכתחילה עליו לחזור למקומו הראשון ולברך שם.

וכתב המגן אברהם (שם ס"ק י) שלכתחילה אין לעקור ממקומו בלא ברכה. והוסיף (שם ס"ק יא) שהולכי דרכים מותרים לעקור ממקומם תוך כדי אכילה גם לכתחילה, משום שלא קבעו מקום לאכילתם.

המשנה ברורה (שם ס"ק מ) כתב שלפי הפוסקים כרמ"א אין לכתחילה לעקור בלי שיברך במקומו הראשון, אך בדיעבד אם עקר - מותר לאכול בלי ברכה במקום החדש. ואם דעתו לכך בשעת ברכתו הראשונה - יכול מי שאוכל פת לעקור ממקומו אף לכתחילה.

לגבי הולכי דרכים כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מב) שלכולי עלמא מותר להם אף לכתחילה להלך ולאכול, ויברכו במקום שבו סיימו את אכילתם, כיוון שלא אכלו כלל במקום שבירכו בו ברכה ראשונה, ולכן אינם נחשבים כלל כעוקרים ממקומם. ואף אם אכלו מעט במקום הברכה ואז הלכו ואכלו (וכך הייתה כוונתם בשעת הברכה) - הרי ברכתם מועילה, אף שיש כאן עקירת מקום, שהרי דעתם לכך, ואין מדובר בעקירה מבית לבית, אלא בשטח פתוח. ורק אם אדם בירך ואכל מעט בתוך בית ואז הלך - אז דעתו אינה מועילה לעניין פירות, כדין העוקר מבית לבית.

האגרות משה (או"ח ח"ב סימן נז) הקל עוד יותר: "כשהתחיל לאכול [= ההולך בדרך] אף בביתו, כשלא צריך להיות שם אלא מכין את עצמו לילך לעסקיו, נראה שאף שהוא עדיין בביתו נחשב כמו שהוא בדרך". ולפי דבריו מי שעומד ללכת תוך כדי אכילתו, ומברך בביתו ואוכל מעט, אך לא כדי לאכול שם בנחת אלא רק כתחילת הליכתו, יכול להמשיך אכילתו בזמן ההליכה ואינו צריך לברך שוב. מבחינה מעשית, מועיל מאוד הניסוח הבא המופיע בפוסקים: אם לא התחיל לאכול כשהוא יושב, אלא תוך כדי הליכה או עמידה, הרי לא קבע מקום לאכילתו, ויכול להמשיך לאכול בלי לברך שוב, אף אם יוצא מביתו.[8]באופן בסיסי, אדם שאוכל פירות ויוצא מביתו ורוצה להמשיך לאכול - לכל הדעות צריך לברך שוב ברכה ראשונה. אך אם מראש לא התיישב לאכול בביתו בנחת, אלא התחיל לאכול בעמידה וממשיך את האכילה בחוץ - הרי אכילה אחת רצופה היא, ואינו צריך לחזור ולברך.

 



[1] ביאור הלכה (שם) כתב שבמקרה שצריך לברך שוב המוציא, אם הפליג והסיח דעתו - צריך גם נטילת ידיים בברכה. ואם לא הסיח דעתו משמירת ידיו - צריך עיון.

[2] לכתחילה מוטב במקרה זה שיברך ברכה אחרונה לפני צאתו.

[3] ביאור הלכה (שם) כתב שמסתבר שהוא הדין אף למצווה שאינה עוברת.

[4] הרי"ף (פסחים כ ע"א) וראשונים אחרים גרסו אחרת בסוגיה בעניין קידוש במקום סעודה: "סבור מינה: הני מילי - מבית לבית, אבל מפינה לפינה - לא". מגרסה זו משתמע שדין שינוי מפינה לפינה כדין שינוי מן העלייה לחדר, ושניהם לכאורה מהווים שינוי מקום. ואז חוזרת שוב השאלה שהעלינו לדעת רש"י, בדבר סתירה בין הסוגיות. וכתב הר"ן (שם) שלפי זה יש להבחין בין אכילות שונות: כשמדובר על סעודה ממש, כמו בסוגיית קידוש במקום סעודה, אדם קובע בתוך מקום מסוים בבית, וכל מעבר נחשב שינוי מקום; רב חסדא, לעומת זאת, מדבר על שתיית יין. אדם אינו מייחד מקום מסוים בבית לשתיית יין, וכל הבית הוא מקומו. ולפי זה אם אוכל פת או מיני דגן, צריך לברך מחדש גם בשינוי מקום מפינה לפינה בבית. הסבר זה יכול לתרץ גם את פירושו של רש"י.

[5] בהמשך הוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק לט) שלדעת האליה רבה אם בירך על הפרי במטרה לאכלו כאן ולא אכל ממנו ושינה את מקומו - אינו יוצא בברכה שבירך. ולפי הנאמר בביאור הלכה היינו דווקא מבית לבית. והחיי אדם כתב שאפילו אם אוחז בידו הפרי והולך ואוכל - זהו שינוי מקום אם יצא ממקומו הראשון (ואף זה כנ"ל, שבדיעבד ודאי אין להחמיר מחדר לחדר).

[6] אך לא אם עומד על פתח ביתו מבלי לצאת (משנה ברורה שם ס"ק ה).

[7] ואם יכול לראות את מקומו הראשון יש להקל בזה אף לכתחילה.

[8] ברכת ה' ח"ג פרק יא, יז.