שיעור 29 / היסח הדעת

  • הרב חיים נבון

א. יסוד דין היסח הדעת בסעודה

פשוט שאם בירך ברכה אחרונה לאחר אכילתו, והחליט לחזור ולאכול, צריך לשוב ולברך ברכה ראשונה. אך בנסיבות מסוימות צריך לברך שוב ברכה ראשונה גם אם לא בירך ברכה אחרונה.

הגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) מביאה את דברי רב: אם אדם נוהג לסוך ידיו בשמן בסוף הסעודה, הרי כל עוד לא סך את ידיו - יכול להמשיך לאכול בלי לברך, על סמך הברכה הראשונה של הסעודה, משום שעדיין לא הסתיימה סעודתו. אך הגמרא קובעת שאין הלכה כמותו, אלא "תכף לנטילת ידיים ברכה". וביאר רש"י שסיום הסעודה לעניין ברכה תלוי רק בשאלה האם נטל ידיים למים אחרונים, ולא בשמן או בגורמים אחרים שעלו בסוגיה.

הגמרא במסכת חולין (פו ע"ב) מספרת על שניים מתלמידיו של רב - רב ברונא ורב חננאל, שישבו בסעודה, ובשלב מסוים הצהירו:תנו לנו כוס, לברך עליה ברכת המזון. לאחר מכן התחרטו וביקשו לשתות לפני הברכה. אמר להם רב ייבא סבא: לדברי רב, אחרי שהצהיר אדם על כוונתו לברך ברכת המזון - אסור לו לשתות יין (בלי ברכה ראשונה מחודשת).

הגמרא בפסחים (קג ע"א) מביאה גם היא מעשה זה. מדברי רש"י שם עולה לכאורה שלאחר שהסיח דעתו צריך לברך ברכת המזון, ולאחר מכן שוב ברכה ראשונה. וכן דעת הרשב"ם (שם) והרשב"א (ברכות מב ע"א). אך מדברי רש"י בחולין עולה שצריך לחזור ולברך רק ברכה ראשונה. וכן דעת הרי"ף (פסחים כא ע"א), התוספות (חולין פו ע"ב) והרא"ש (חולין פ"ו סימן ה), שאינו צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל כבר, שהרי ברכה אחרונה יכולה לפטור גם שתי סעודות נפרדות. שורש ההבדל הוא בכך שברכה ראשונה קודמת לאכילה, וממילא אין לדעת על איזו אכילה מברך, והדבר תלוי בכוונתו. ואם התכוון לסיים את הסעודה, ונמלך בדעתו, צריך ברכה ראשונה מחודשת. אך ברכה אחרונה שהיא לאחר האכילה, אינה תלויה בכוונתו כלל, ויכולה להתייחס לשתי סעודות שונות.

תלמידי רבנו יונה (ברכות ל ע"א) והר"ן (חולין כט ע"א) חילקו בין שתייה לאכילה: ברגע שאמר "הבה נברך" נחשב כאילו סילק דעתו משתייה, ואם רוצה לחזור ולשתות - צריך לברך. אך מן האכילה לא נסתלק, שיש לה קבע, שלפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך ממנה לסעודה גדולה. הרא"ש (ברכות פ"ו סימן לא) חלק עליהם, וכתב שאין הבדל בין אכילה ושתייה.

מדברי הטור (או"ח קע"ט) משתמע שלשיטת הרא"ש, אף אם כבר נטל ידיו למים אחרונים, אינו צריך לברך ברכת המזון לפני אכילתו הנוספת, אלא יכול לברך ברכה ראשונה ולאכול שוב. הבית יוסף העיר על דבריו שלכולי עלמא אם כבר ממש נטל ידיו - לא יאכל בלי לברך ברכת המזון. אך זאת לא מחמת היסח הדעת, אלא משום שכאשר נטל ידיו נחשב כאילו התחיל כבר לברך, ואין להפסיק באכילה ובשתייה.

הלכה למעשה, השולחן ערוך (או"ח קע"ט, א) פסק כדעת הרא"ש: אם גמר סעודתו ונטל ידיים למים אחרונים, ואז החליט שרוצה להמשיך לאכול - צריך קודם לברך ברכת המזון.[1] ואם לא נטל ידיים למים אחרונים, אך אמר: הבה נברך, ורוצה לשוב ולאכול - צריך לברך ברכה ראשונה (ודין זה מתייחס גם למקרה שלא אכלו פת, והכריז: בואו נברך בורא נפשות [משנה ברורה שם ס"ק ד]).

הט"ז (שם ס"ק א) והמגן אברהם (שם ס"ק ב) חלקו על הבית יוסף בהבנת הרא"ש, וכתבו שאינו מחלק בין המקרה שהצהיר על רצון לברך לבין המקרה שכבר נטל ידיו בפועל במים אחרונים, ואף אם נטל ידיו ואז רוצה לחזור לאכול - די לו בברכה ראשונה. והט"ז הוסיף שאפילו לפי פירוש הבית יוסף, אם כבר נטל ידיו, יכול לשוב לאכול או לשתות (בברכה ראשונה), ובלבד שאחר כך שוב ייטול ידיו סמוך לברכה. ומה בכך שכבר נטל קודם - הרי ברכה אין כאן. המשנה ברורה (שם ס"ק ב) פסק שלכתחילה יש להיזהר בזה. וכתבו האחרונים שפָּשט המנהג בכל ישראל לא לאכול ולשתות כלום אחרי מים אחרונים (פסקי תשובות קע"ט ס"ק ב). וכן פסק גם הילקוט יוסף (קע"ט, א). ואם לקח לידיו כוס יין כדי לברך עליה ברכת המזון - דינו כמי שנטל ידיים במים אחרונים (שולחן ערוך קע"ט, ג; משנה ברורה שם ס"ק יג).

השולחן ערוך (או"ח קע"ט, א) כתב עוד שכפי שראינו, לדעת הרא"ש אכילה דינה כשתייה, ורבנו יונה והר"ן אומרים שיש לחלק בין אכילה לשתייה, ולגבי אכילה כל עוד לא נטל ידיו - לא נסתלק מהאכילה, ואינו צריך ברכה נוספת. המשנה ברורה (שם ס"ק ט) פסק שלכתחילה יש להיזהר מחמת הספק לא לחזור לאכול אחרי שאמר "הבה נברך". הילקוט יוסף פסק כדעת רבנו יונה והר"ן, שכאשר רוצה לאכול (ולא לשתות) אין צריך לברך שוב, משום שספק ברכות להקל (קע"ט, א). וכך פסקו גם הגר"א, ערוך השולחן (או"ח קע"ט, ג) ושולחן ערוך הרב (שם, ד).

אם כך, נראה לסכם למעשה שאם אדם הכריז שברצונו לברך, ולאחר מכן התחרט - יכול להמשיך לאכול בלי ברכה נוספת, משום שדרכו של אדם להימשך באכילתו. אך אם רוצה לשתות - יברך שוב.

הרמב"ם (הלכות ברכות ד', ז-ח) כתב שאם גמר בדעתו להפסיק את האכילה או השתייה, ואחר כך נמלך בדעתו - צריך לחזור ולברך. והקשה עליו הבית יוסף (או"ח קע"ט), שהרי בסוגיה בברכות (מב ע"א) אנו רואים שאין מתייחסים להחלטה סתמית להפסיק את האכילה (ואפילו לא לסילוק האוכל מהשולחן), אלא רק לנטילת ידיים במים אחרונים. והציע שלרמב"ם הייתה גרסה אחרת בגמרא.

ביאור הלכה כתב שלכתחילה נכון מאוד לחשוש לדעת הרמב"ם, ולא לחזור לאכול אם הסיח דעתו, אף שלא אמר דבר. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ג) כתב שלגבי שתייה כולם מודים שדי שהסיח דעתו בלבו כדי לחייבו בברכה (שער הציון שם  ס"ק ט). ויש שכתבו שהיסח הדעת הוא משמעותי גם בלי אמירה לא רק לגבי שתייה, אלא לגבי כל אכילה שאינה סעודה. אמנם, היה מי שכתב שבזמננו אנשים משנים דעתם תדיר בנוגע לסיום אכילתם, ואין להתחשב בהכרעת הדעת שלא הייתה מלווה במעשה או באמירה (וזאת הברכה פ"כ, ו). וכך נראה לנהוג.

האחרונים כתבו שאם אכל מאכלים שונים שברכותיהם האחרונות שונות, כאשר בירך ברכה אחרונה אחת, אין זו הסתלקות מהמין שברכתו אחרת. למשל: אם אכל פירות ועוגות, ובירך על הפירות בורא נפשות, אין זה היסח הדעת מהמשך אכילת העוגות (פסקי תשובות קע"ט ס"ק ה).

עוד כתב המגן אברהם (שם ס"ק ב) שבכל מקום שצריך לברך ברכה ראשונה משום היסח הדעת, צריך גם ליטול ידיו; שכאשר הסיח דעתו מהאוכל, מסתמא לא שמר על ידיו נקיות. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק ט), והעיר שאין מברכים על נטילה נוספת זו.

אם נרדם באמצע סעודתו לשנת עראי, והתעורר ורוצה להמשיך לאכול - אינו צריך לחזור ולברך. אך אם נרדם לשנת קבע, היינו שהתרווח על מיטה או על ספה בפישוט ידיים ורגליים, אפילו לזמן קצר, והתעורר ורוצה להמשיך לאכול - צריך לחזור ולברך לפני כן ברכה ראשונה (ברכת ה' ח"ג פרק יא, כ).

ב. ברכה על כמה כוסות יין בסעודה

הגמרא בפסחים (קג ע"ב) מספרת על כמה חכמים שאכלו בסעודה. אמימר בירך על כל כוס יין ששתה, בעוד מר זוטרא ורב אשי בירכו רק על הכוס הראשונה בסעודה (ונחלקו האם צריכים לברך שוב על כוס היין שעליה מברכים ברכת המזון בסיום הסעודה).

הרי"ף (פסחים ל ע"ב) והרא"ש (פסחים פ"י סימן י) פסקו כאמימר, שאם חשב לשתות בסעודה רק כוס יין אחת ונמלך בדעתו להוסיף ולשתות, צריך לברך ברכה ראשונה על כל כוס ששותה.

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ד, ה), שכל היין ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא אם כן בשעה שבירך התכוון לשתות רק כוס אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו. וביאר שער הציון (קע"ד ס"ק כד) שאם לא הייתה לו כל כוונה ברורה בשעת הברכה - אינו חוזר ומברך על כוסות היין הבאות.

כתב הט"ז (שם ס"ק ו) שהוא הדין באכילה, אם באמצע הסעודה חושק בעוד לחם, ואין בביתו, ושולח לקנותו - צריך לברך עליו שנית (אך לא אם יש עוד לחם בביתו). וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יח).

הרמ"א (קע"ד, ה) כתב שאם בירכו על כוס של ברכת הנישואין ומעבירים אותה מסביב לשולחן, ואינו יודע לאן תגיע - כל אחד ששותה ממנה צריך לברך.

ג. אורח

התוספות (ברכות מב ע"א) כתבו שאם בעל הבית אמר "הבה נברך" - זהו היסח הדעת. אך אם אורח אמר כך - זה אינו היסח הדעת. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ט, ב).[2]

המגן אברהם (שם ס"ק ג) נימק את דינו המיוחד של אורח: ודאי הייתה דעתו של האורח שאם ירצה בעל הבית להמשיך לאכול ולשתות עמו - יצטרף אליו; ולכן אינו מסיח דעתו לגמרי. וכתב עוד שאם בשעת אמירתו הסיח האורח דעתו באופן החלטי מכל אכילה ושתייה, ואחר כך התחרט - צריך לחזור ולברך. וכל שכן אם נטל ידיו למים אחרונים. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק י).

עוד כתב המגן אברהם (שם ס"ק ג) שאם אמר בעל הבית "הבה נברך" - כולם אסורים להמשיך לאכול בלא ברכה, אך דווקא כששתקו והסכימו לדבריו. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יא). והוסיף שאם האורח מתכוון להמשיך לאכול - טוב שיגלה דעתו לפני המסובים, שלא יחשבוהו כנמלך.

אורח במסיבה

כתב הכלבו (הלכות סעודה סימן כד) בשם מהר"ם, שכאשר אדם נכנס לבית חברו, ויש שם כמה חבורות שאוכלות, וכל אחד מושיט לו כוס - מברך על כל כוס בורא פרי הגפן, כי בכל פעם הוא נמלך (היינו, שאינו יודע מראש האם יגישו לו כוס נוספת). והביאו השולחן ערוך (או"ח קע"ט, ד) כ"יש מי שאומר". וכעין זה כתב הרמ"א לעיל (קע"ד, ה).

וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שהיינו כאשר לא קראו לו להצטרף לאחת החבורות הסועדות ושותות יחדיו. וכתב עוד (שם ס"ק טז) שאפילו אם הושיטו לו כוס נוספת כשעדיין לא גמר לשתות את הראשונה, בכל זאת צריך לברך מחדש על השנייה, משום שלא התכוון אליה בשעת ברכתו. ואם בשעת הברכה התכוון לכל הכוסות שיגישו לו - פטור מלברך עוד. ובמקום שנוהגים להושיט הרבה כוסות למי שנכנס - מן הסתם דעתו בשעת הברכה על כל הכוסות. אך טוב יותר שיכוון אליהן בפירוש.

כתבו האחרונים שאין חילוק בין שתייה למיני מאכל בהקשר זה (ערוך השולחן או"ח קע"ט, ז). אך כתבו עוד שבימינו אורח הבא למסיבה יודע שיגישו לו שתייה ומאכלים ללא הגבלה, ולכן אינו חוזר ומברך (שולחן ערוך הרב או"ח קע"ט, ח; פסקי תשובות קע"ט, ט).

מיני פירות לאורח

כתב רבנו פרץ (תשב"ץ אות שי) שכאשר אוכלים בביתו של אדם אחר, ומביאים להם כמה מיני פירות, די לו בברכה אחת על הפרי הראשון, שהרי יודע מלכתחילה שתלוי בדעתו של בעל הבית, ואינו מסיח דעתו. וביאר הבית יוסף (או"ח קע"ט) שאורח יודע שיביאו לו כדי צרכו ויותר (בניגוד לנאמר על כוסות יין לאורח המבקר במסיבה בזמנם, לעיל). וכן פסק השולחן ערוך (קע"ט, ה).

הט"ז (שם ס"ק ד) תמה על דעת השולחן ערוך, וטען שפטור מברכה רק כאשר היה ברור לו שהמאכל הנוסף יגיע. ואורח שלא ברור לו מה יגישו לפניו לאכול, צריך לברך על כל מין ומין שנותנים לו. אך במשנה ברורה (שם ס"ק יז) משמע שפסק כשולחן ערוך. 



[1] המשנה ברורה (שם ס"ק א) פסק שלכתחילה אין להפסיק בדיבור או בעסק כלשהו (או אף בשהייה ארוכה) בין נטילת ידיים במים אחרונים לבין הברכה. ואם הפסיק - ייטול ידיו שנית.

[2] האחרונים כתבו שאם אדם סומך על אשתו שתגיש מאכלים כרצונה - דינו לעניין זה כאורח (פסקי תשובות קע"ט, ח).