שיעור 3 - מסירת שטחים במקום פיקוח נפש

  • הרב חיים נבון

מסירת שטחים במקום פיקוח נפש

במשך שנים רבות מתנהל במדינת ישראל ויכוח עז בנוגע להחזרת שטחים תמורת שלום. בין תופשי התורה, מעבר לוויכוח המדיני-ביטחוני מתנהל גם ויכוח הלכתי-עקרוני: האם בכלל מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל במקום פיקוח נפש. כלומר: גם לוּ היינו מניחים שמסירת שטחי ארץ ישראל תביא לשלום, האם מותר לעשות זאת.

הנימוקים לאסור

א. "לא תחונם"

ראשית, יש צורך להסביר את הנימוקים לאסור; שהרי אנו יודעים שכמעט כל מצוות התורה בטלות בפני פיקוח נפש, ומדוע מצוות יישוב הארץ תהיה חריגה?

הנימוק הראשון לאסור מסירת שטחי א"י לנוכרים הוא משום איסור "לא תחוֹנם":

"משנה - ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים... אין מוכרין להם במחובר לקרקע...
גמרא - מנהני מילי? אמר רבי יוסי בר חנינא: דאמר קרא 'לא תחֹנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע" (עבודה זרה יט:-כ.).

ובדומה לו דרשו גם את הפסוק "לא ישבו בארצך". אמנם, נחלקו הראשונים האם איסור זה שייך בישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה:

"שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו, כדי שלא נלמד כפירתם, והוא אמרו יתברך 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו, אינו מותר לנו זה, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואז יהיה אפשר לו לשכון; וזה ייקרא גר תושב, רוצים בזה - שהוא גר לעניין שיהיה מותר לשכון בארץ לבד... ואולם עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר. ובביאור בא לנו הפירוש - לא תתן להם חניה בקרקע" (רמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה נ"א).

"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום לסחורה - לא יעבור בארצנו, עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר : 'לא ישבו בארצך' - אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות - הרי זה גר תושב" (רמב"ם, הלכות עבודה זרה י', ו).[1]

ברמב"ם ישנן שתי נימות: בתחילה הוא מדבר על גוי עובד ע"ז, וכן משמע בדבריו בסהמ"צ; אך בסוף דבריו הוא ממעט דווקא גר תושב, שקיבל עליו שבע מצוות בני נוח, ומשמע שנוכרי שאינו עובד ע"ז אך אינו גר תושב - גם כן אסור לו לשבת בארצנו. ויש שדייקו שזו דעת הרמב"ם. אך היו שחשבו אחרת. כך כתב הראב"ד ביחס לדברי הרמב"ם:

"זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם; והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא; ואפילו לדבריו - ישיבה כתיב בהו, ולא העברה" (ראב"ד שם).

וכך כתב המאירי:

"ולעניין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו, אבל בחו"ל ובזמנים אלו, אף לבית דירה ובאף בשכונה מותר; וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם, שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי עבודה זרה, שהיו אליליהם בבתים, ומקטרים ומזבחים להם שם" (חידושי המאירי, עבודה זרה כ.).

בדברי הראב"ד משמע שהאיסור נוגע דווקא לעובדי עבודה זרה. וכן מפורש במאירי ע"ז שם. מעניין לציין שהרב קוק צירף את הסברה שאין איסור "לא תחונם" במוסלמים לצורך היתר המכירה בשביעית (משפט כהן, סי' ס"ג).

אמנם, כל זה במקום שאין פיקוח נפש; במקום פיקוח נפש, אין שום סיבה לומר שאיסור "לא תחונם" או "לא ישבו בארצך" ידחה פיקוח נפש. מה עוד שיש שכתבו שאיסור "לא תחונם" הוא אסמכתא בעלמא, ואינו איסור מדאורייתא (שו"ת רדב"ז, ח"ה סי' ב' אלפים נ"ז)[2].

ב. מצוַת יישוב הארץ לדעת הרמב"ן

עוד הביאו כראיה בנוגע לאיסור מסירת שטחים במקום פיקוח נפש גם את דברי הרמב"ן הידועים, בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות:

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה: 'אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה - דברי הכל רשות'. ולשון ספרי: 'וירשתה וישבת בה - בזכות שתירש תשב'. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעת העממים שנצטוו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם'. אין הדבר כן; שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים - נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים; אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבש', תבין כי המצווה הזו היא בכבוש..." (רמב"ן, עשין ששכח הרב, מצווה ד').

נראה שהרמב"ן רואה מצווה בכיבוש הארץ על ידי מלחמה; ופשיטא שמלחמה כרוכה בקורבנות. עמד על נקודה זו המנחת חינוך, אשר דן במצוות מלחמת שבעת העממים. כך כתב בעל ספר החינוך על מצוות מלחמת שבעת העממים:

"[אם] בא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה" (ספר החינוך, תכ"ה).

המנחת חינוך הקשה על הסתייגותו, שכל זה דווקא כשאינו מסתכן:

"וצריך עיון, דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה צוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע" (מנחת חינוך שם).

מכאן שלדעת הרמב"ן, שיש מצווה לכבוש את הארץ ולהגן עליה, כמו בכל מלחמה אחרת, גם כיבוש הארץ דוחה פיקוח נפש.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (תחומין ד', ה') פירש בדעת הרמב"ן שרק ליהושע הותרה מלחמה לצורך כיבוש הארץ, ולדורות הותר רק "כיבוש" מעין "וכבשוה" של אדם הראשון - בדרכי שלום. אך לכאורה אין זה פשט דברי הרמב"ן. יש שטענו שאף לדעת הרמב"ן לא שייכת מלחמת מצווה בדורנו, כיוון שהותרה רק על ידי שאלה באורים ובתומים, לדעת הרמב"ן עצמו (בהשגותיו לספר המצוות). אך השיבו להם ממלחמות החשמונאים, שהיו בימי בית שני, וממרד בר כוכבא, שתמך בו ר' עקיבא, שהיה אחרי החורבן. ונראה ששאילה באורים ותומים, וכן הצורך במלך, אינם אלא עדיפות ראשונית, אך אינם מעכבים; לכל הפחות כאשר מדובר במלחמת מצווה. אך היו שתירצו שרק במלחמת מגן, "עזרת ישראל מיד צר", אין צורך באורים ותומים[3].

אמנם, ההבנה הפשוטה בדעת הרמב"ם היא שחולק בזה על הרמב"ן, ולדעתו אין מצווה מדאורייתא לשבת בא"י, וקל וחומר שישיבת א"י אינה דוחה פיקוח נפש. ונותרנו בזה לכל הפחות במחלוקת ראשונים. ויש המזכירים בהקשר זה את הכלל ש"ספק נפשות להקל".

עוד יש להעיר על דבריו הפשוטים של הרב גורן (תחומין ט"ו, עמ' 16), שבזמן שיש חשש שנפסיד במלחמה, גם הרמב"ן יודה שבזה עדיף לוותר על מלחמת הכיבוש. הרב חיים דוד הלוי ראה זאת כשיקול מכריע בנידון דידן (תורה שבעל פה, כ"א, עמ' מג).

ג. "עיר הסמוכה לספר"

מקור שלישי לאסור החזרת שטחים במקום פיקוח נפש מביאים מהרמב"ם בעניין "עיר הסמוכה לספר":[4]

"עובדי כוכבים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון - אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם - יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת" (רמב"ם, הלכות שבת ב', כג).

מקור דברי הרמב"ם בגמ' עירובין מה. כך ביאר רש"י שם דין "עיר הסמוכה לספר":

"עיר הסמוכה לספר - עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות; יוצאין עליהם - שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (רש"י, עירובין מה.).[5]

לדעת רש"י, דין "עיר הסמוכה לספר" אומר שאפילו אם באו על ענייני ממון - מחללים את השבת כדי להילחם עמהם, שיש מקום לחשוש שבאו לשם כדי לכבוש את העיר, ומשם לכבוש את הארץ כולה.[6]

מכאן היו שהוכיחו, שההלכה פוסקת שאין להאמין בנוכרים, ואין לתת בידם שליטה על ערים שמהן אפשר לכבוש את כל א"י. אמנם, לכאורה זוהי ראיה תמוהה ביותר. אין כאן גזירת הכתוב, אלא אומדן מציאותי בנוגע לפיקוח נפש. אם נעריך שמסירת שטחים לא תגדיל את הסכנה אלא תפחית אותה, ממילא מדובר במציאות שונה, שעליה לא דיברה הלכה זו. וכן כתב הרב חיים דוד הלוי.[7]

הנימוקים להתיר

המתירים מסתמכים בראש ובראשונה על דין פיקוח נפש, הדוחה כל המצוות שבתורה, חוץ מג'. וראינו לעיל איך דחו ראיות האוסרים. אך הוסיפו עוד כמה טיעונים ונימוקים שיש לדון בהם.

שלמה המלך

מצאנו בנביאים ששלמה המלך מסר לחירם מלך צור ערים מארץ ישראל, ולא ראינו שהקפידו עליו חז"ל בזה:

"חִירָם מֶלֶךְ-צר נִשָּׂא אֶת-שְׁלמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל-חֶפְצוֹ. אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלמה לְחִירָם עֶשְרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט', יא).

אמנם, לא ברור שאפשר לפסוק הלכה על סמך מעשי אבותינו. ואמנם לא מצאנו שהעלו עליו ביקורת בזה, אך לא מצאנו אינה ראיה.

פסק הלכה בענייני מדינה וציבור

הרב חיים דוד הלוי העלה שיקול עקרוני בנוגע לפסיקת הלכה בענייני הנהגת מדינה וציבור:

"יש בתוכנו, ובהם שלומי אמוני ישראל, הנוטים לחשוב, שאין תורת ה' יכולה, כביכול, לענות על שאלות חדישות, המתעוררות בחברה המודרנית, בעיות חברתיות, כלכליות ומדיניות, שכאילו אין בתורת ה' פיתרון לבעיות אלו ודומיהן.
בטענה זאת יש חצי אמת; ואע"פ כן, אין אדם רשאי לקום ולטעון טענות כאלה, אלא אם כן מילא כרסו בש"ס ופוסקים. כי האמת הפשוטה היא שרבות מן הבעיות המטרידות חברה מודרנית, ניתן למצוא להן פיתרון הלכתי סביר בכל דור...
אע"פ כן אמרנו, שיש חצי אמת בטענה זאת. שכן יש בתורה שטח מסוים, שבו באו הדברים במתכוון סתומים ועמומים. בשום פנים אין למצוא בתורה תיאור משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה סתומה, עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא בכלל מצווה או רשות. ואף שנפסקה הלכה בגדולי הראשונים שזו מצווה, עם זאת גדולי הפרשנים דיברו בחריפות נגד המלכות כשיטת ממשל. ומצווה זו הלא באה להסדיר את המשפט המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה? והדבר נשנה בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה. ולדעתי זו כוחה וגדולתה של התורה, שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה הם ניתנים לשינוי מתקופה לתקופה, ואילו תורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים.
ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחיי החולין שלו במשטר מסוים, והניחה את הבחירה לרצונו החופשי בתחומים אלו.
אך לעומת זאת, נתנה התורה מצוות, שהן בבחינת עקרונות ויסודות, והן עשויות להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן היא למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי.
כל הנ"ל אינו שולל 'דעת תורה', ואדרבא, מצאנו במקורות שיש חובה לשאול ב'דעת תורה' גם בעניינים מדיניים וביטחוניים... אין כאן הלכות פסוקות, שעל פיהן ניתן להחליט, אלא שיקול דעת של תורה...[8]
מדובר כאן על משא ומתן מדיני עם שכנינו, שבעקבותיו נחזיר שטחים ואולי נזכה בשלום, ושאם לא נעשה כן, ננציח את מצב המלחמה ונעמוד לפני סכנות. מה היא סכנה זאת? שמא השמדה פיסית ממש, היינו שיהיה בכוח אויבינו לכבשנו ולהשמידנו ח"ו? האם לזה צריך היתר הלכתי? ושמא משא ומתן והחזרת שטחים יצילונו? אלא שמדובר בסכנה של בידוד מדיני, מניעת אספקת נשק או תמיכה כלכלית וכדומה; האם למצב כזה יש דמיון בהלכה, להתיר או לאסור? האם היה עם ישראל שרוי אי פעם במצב דומה? או שמא ההלכה עוסקת בכלל במצבים מדיניים עדינים ומסובכים כאלה?
הוא אשר אמרנו לעיל, זה כוחה של ההלכה, שלא התערבה בהלכות המדינה לפרטיהם, וכל השנוי בה הוא כללי יסוד בלבד. ומה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר הוא, שהכלל המנחה בכל זה הוא הבטחת בטחונה של האומה בכל מסגרת של משא ומתן על יסוד תפיסה רחבה מאוד של מצוות התורה 'וחי בהם'. ולכן הדיון בהחזרת שטחים או בהחזקתם צריך להתבסס על יסוד פשוט וברור - מה טוב להבטחת הגנתה של המדינה, שהוא קיומה של האומה. זו הלכה שאינה כתובה, ובודאי שאינה נובעת מדין פיקוח נפש, אלא מכוח ההיגיון הפשוט...
נותרה בידינו הנחה פשוטה וברורה אחת: השיקול המכריע במקרה זה הוא קיומה וביטחונה של האומה. ולכן ממשלה בישראל, שתגיע למסקנה שוויתור על שטחים ימנע מלחמות ושפיכות דמים ויביא בעקבותיו שלום אמת, רשאית - ואף חייבת - לעשות זאת. ולעומת זה נסיגה, שעלולה לגרום לסיכון ביטחוני כלשהו, אסורה היא לחלוטין" (הרב ח"ד הלוי, תורה שבעל פה כ"א).

אלו דברים עמוקים מאוד. הרב ח"ד הלוי טוען שברמה העקרונית התורה לא רצתה לקבוע מראש מדיניות נוקשה, אלא הותירה את הבחירה לאנשי כל דור, בהתאם למצב ולעקרונות ערכיים כלליים. ולכן אין בהלכה התייחסות לשאלת שטחים תמורת שלום, והדבר תלוי בתועלת העם והמדינה.

דחיית כיבוש הארץ משיקולים כלכליים

כחיזוק לגישתו של הגרח"ד הלוי, אפשר להביא את דברי הגמ' בחולין:

"הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג:).

הגמרא אומרת שעולי בבל נמנעו בכוונה מלכבוש ערים מסוימות, כדי שלא יתחייבו בדיני שביעית, ואז חייהם של העניים יהיו קשים יותר. כאן יש הכרה בכך שלעתים גם מצוות חשובות ואהובות נדחות מפני שיקולים חברתיים ואף כלכליים, ובענייני ציבור הדבר תלוי בשיקול דעת מדוקדק.

בסיום השיעור, חשוב לחזור ולהדגיש: אף אם אין איסור הלכתי על מסירת שטחים במקום שיש פיקוח נפש וכשטובת האומה דורשת זאת, אין זה אומר שכך המצב בימינו. ייתכן מאוד שבימינו מסירת שטחים אינה לטובת האומה. אך זו אינה שאלה הלכתית, אלא שאלה ביטחונית מציאותית.



[1] נוסח מהד' פרנקל (אך אין הבדלים משמעותיים בין הגרסאות).

[2] הגרח"ד הלוי העלה שיקול נוסף: טעמו של דין "לא תחונם" הוא "פן יחטיאו אותך לי"; וזה לא שייך אם אין מדובר בעידוד נוכרים להתיישב בינינו, אלא בהעברת ריבונות.

[3] אגר"מ, חו"מ ב', סי' ע"ח.

[4] מקור זה חביב ביותר על אנשי תנועת חב"ד.

[5] יש להעיר שבגמרא שם מוכח שדין זה נוהג גם בחו"ל, ומכאן שאינו קשור למצוות יישוב א"י, אלא לחשש פיקוח נפש.

[6] וכנראה בעיר שאינה סמוכה לספר רוב הסיכויים שאכן באו על עסקי תבן וקש. יש להעיר שהראב"ן (סי' שס"ג) פירש אחרת: בעיר הסמוכה לספר יוכלו הגויים להרוג את בני המקום, בלי חשש מנקמת יהודים אחרים.

[7] תורה שבעל פה, כ"א.

[8] דעת התורה אינה נקבעת לפי הלכה פסוקה נתונה מראש, אלא לפי עקרונות מסוימים, "שיקול דעת של תורה", והנתונים שנמסרים על ידי מנהיגי העם המדיניים.