שיעור 3 / ספקות בדיני ברכות

  • הרב חיים נבון

לעילוי נשמת אבי מורי יצחק (אינו) שורץ

נלב"ע בכ"א חשון תשס"ג. חינך אותנו ל"עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו:ח)

ת.נ.צ.ב.ה – ע. שהם

א. ספק האם בירך ברכת המזון

הגמרא בברכות עוסקת בספקות בהקשר של קריאת שמע וברכותיה:

"אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא; ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא - קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא"    

                                             (ברכות כא ע"א).

רב יהודה מניח שמצוות קריאת שמע היא מדרבנן, בעוד ברכת "אמת ויציב" היא מדאורייתא, שהרי באמירתה מקיימים את מצוות זכירת יציאת מצרים. המציאות ההלכתית עבורנו הפוכה לגמרי מזו שתיאר רב יהודה: אנו פוסקים שקריאת שמע היא מצווה מדאורייתא, ואמירת "אמת ויציב" היא (בדרך כלל) רק מדרבנן, משום שאת זכירת יציאת מצרים אנו מקיימים בפרשה האחרונה של קריאת שמע - פרשת ציצית.[1] אך הכלל העקרוני של רב יהודה לגבי דאורייתא ודרבנן תקף גם במציאות זו, והמסקנה ההלכתית היא שכאשר יש לנו ספק לגבי קריאת שמע - יש לחזור ולקראה, וכאשר יש ספק בנוגע לברכותיה - אין לחזור (שולחן ערוך או"ח ס"ז, א).

זו העמדה העקרונית של רב יהודה, המקובלת על הפוסקים: על ספק ברכה שהיא מן התורה חוזרים, ועל ספק ברכה שהיא מדרבנן אין חוזרים. כך ניסח הרא"ש בשם השאילתות מסקנה זו:

"מכאן פסק בשאלתות דרב אחאי, דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן אי לא אמרן - אין צריך לחזור ולאומרן"    (רא"ש ברכות פ"ג סימן טו).[2]

רבנו מנוח התנסח באופן חריף יותר, כאשר נימק מדוע אין חוזרים ומברכים ברכה דרבנן מחמת הספק:

"...דהווי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ותו, דהווה ליה ספק 'לא תשא' ולחומרא, ומשום הכי אינו חוזר ומברך, כדי שלא יעשה ברכה לבטלה"

                       (רבנו מנוח, הלכות ברכות ב', יג).

לדעת רבנו מנוח, אין זאת רק שלא חייבים לחזור על ברכה דרבנן, אלא שיש בכך איסור, מחמת חשש ברכה לבטלה. וכן כתב הכסף משנה (הלכות ברכות י"א, טז). הפרי מגדים (או"ח ס"ז משבצות זהב ס"ק א) ביאר שכאשר יש ספק דאורייתא, חייב מן התורה לחזור ולברך, וממילא אין בזה ברכה לבטלה, שהרי מקיים את החיוב שמטילה עליו ההלכה לחזור. אך כאשר מדובר בספק דרבנן, שמעיקר הדין אינו חייב לחזור ולברך, אם בכל זאת מברך - זוהי ברכה לבטלה.

הדוגמה המובהקת לברכה שחיובה מן התורה היא ברכת המזון. הגמרא בברכות (כא ע"ב) לומדת מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י) שברכת המזון אחרי אכילת פת היא חובה מן התורה. ושאר ברכות הנהנין הן מדרבנן (רמב"ם, הלכות ברכות א', א-ב). לכן אם יש לאדם ספק האם בירך ברכת המזון - חוזר ומברך (שם ב', יד). אך אם יש לו ספק לגבי שאר ברכות הנהנין האם בירך - אינו חוזר ומברך (שם ד', ב; ח', יב).

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קפ"ד, ד), שאם אכל ואינו יודע האם בירך ברכת המזון - יחזור ויברך מחמת הספק, מפני שהיא מן התורה.

המשנה ברורה (שם ס"ק טו) כתב שבמקרה ספק צריך לחזור על ברכת המזון רק אם אכל כדי שביעה, שרק אז חיובו מדאורייתא. אך הוסיף, בעקבות החיי אדם, שראוי לירא שמים שמסתפק האם בירך או לא, אף אם אכל רק כזית, שייטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך ברכת המזון.

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יג), שמי שחוזר על ברכת המזון מחמת הספק, מברך אף את הברכה הרביעית של ברכת המזון ("הטוב והמיטיב"), שאינה אלא מדרבנן. אך פוסקים ספרדים רבים כתבו שיברך רק את שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון, שהן מן התורה, ולגבי הברכה הרביעית אומרים שספיקא דרבנן לקולא, וחוששים לברכה לבטלה (פסקי תשובות קפ"ד, ד; ילקוט יוסף קפ"ד, ד).

כאן המקום לציין שבאופן כללי מסורת הפסיקה הספרדית חוששת מאוד לברכה לבטלה, ומשתדלת להתרחק ממצב זה ככל האפשר. זאת על רקע מחלוקת התוספות והרמב"ם (שראינו בשיעור שעבר), האם ברכה לבטלה היא איסור דאורייתא. בעקבות שיטת הרמב"ם, המחמיר בזה, חוששים מאוד הפוסקים ההולכים בדרכו מפני איסור ברכה לבטלה. הרב עובדיה יוסף, ההולך כמעט בכל פסיקותיו אחרי השולחן ערוך ולא יסור ממנו ימין ושמאל, הורה (בעקבות פוסקים רבים אחרים) שבענייני ברכות המצב שונה: גם כאשר השולחן ערוך פוסק שיש לברך, אם יש פוסקים אחרים החולקים עליו - יש להימנע מברכה, כנגד דעת השולחן ערוך, משום שספק ברכות להקל (עיין: שו"ת יביע אומר או"ח א סימן מ, ועוד הרבה). אף בענייננו מורים רבים מחכמי ספרד להימנע מלברך את הברכה הרביעית של ברכת המזון, במקום שחוזר על הברכה מחמת ספק.

ב. ספק האם בירך ברכה ראשונה

כתב השולחן ערוך: "כל הברכות אם נסתפק לו אם בירך אם לאו - אינו מברך, לא בתחילה ולא בסוף; חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה" (או"ח ר"ט, ג).

אמנם, נחלקו חכמים בנוגע לאדם שיש לו ספק האם בירך ברכה ראשונה. כך כתב המהרש"א:

"ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצוות; אבל בברכת הנהנה כי הכא - אסור לאכול בלא ברכה, דכאילו מעל"                                                            

                                (מהרש"א פסחים קב ע"א).

לדעת המהרש"א, הכלל שבספק ברכות יש להקל (ולא לברך) יוצר בעיה לגבי ברכה ראשונה (שלפני אכילה). ראינו שלא רק שאדם אינו חייב לברך במקרה של ספק, אלא אסור לו לברך במקרה זה, שמא זוהי ברכה לבטלה. כאשר מדובר בברכה אחרונה (למשל, ברכת "בורא נפשות", שהיא ודאי מדרבנן) - אין בכך בעיה. אך כאשר מדובר בברכה ראשונה, הרי ברכה זו מהווה מתיר לאכילה, "וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל" (ברכות לה ע"א). המסקנה המתבקשת היא שבמקרה של ספק לגבי ברכה ראשונה אכן אסור לו לחזור ולברך, אלא שאסור לו גם להמשיך לאכול, שהרי אכילה בלי ברכה כמוה כמעילה בחפצי שמים. בדומה דייקו גם גיליון הש"ס (ברכות יב ע"א) ואבן העוזר (אורח חיים רי"ד) בדעת התוספות.

אמנם, הגרש"ז אוירבך הוכיח שלא כדעתם (שו"ת מנחת שלמה א סימן יח [ח]). שהרי המשנה (ברכות כ ע"ב) התירה לבעל קרי לאכול בלי ברכה ראשונה. וכן אונן, שמתו מוטל לפניו, מותר לאכול בלי ברכה ראשונה (ואין אומרים לו להמתין עד לאחר ההלוויה). מכאן עולה שאין איסור כללי לאכול בלא ברכה. וכאשר אמרו חכמים שכל מי שאוכל בלא ברכה כאילו מעל, אין כוונתם שזוהי סיבת הברכה, אלא זוהי תוצאת הברכה: לאחר שקבעו חז"ל שיש חובה לברך לפני הנאות העולם, ממילא מי שמדלג על הברכה כאילו מעל. ובמקום שלפי ההלכה אין צורך לברך - כגון במקרה של ספק דרבנן - כיוון שאין עליו חובה, גם אין "מעילה" כאשר אוכל בלי ברכה, ויכול לאכול בלי חשש.

וכן פסק המשנה ברורה (קס"ז ס"ק מט), שבמקום שיש לו ספק האם בירך ברכת המוציא - יכול להמשיך לאכול בלי ברכה. אלא שהוסיף שאם נזדמן לו אדם אחר שרוצה לאכול פת, טוב שאותו אדם יתכוון להוציא גם אותו ידי חובת ברכת המוציא.

אם גם עצה זו אינה אפשרית, יש אחרונים שכתבו שבמקום שספק ברכות להקל ועומד לאכול בלי ברכה, יודה לה' על ידי אמירת הברכה בלא שם ומלכות (מנחת יצחק ח"ד סימן יא; וזאת הברכה כ', ג). ויש שכתבו שיהרהר את הברכה בלבו לפני האכילה (ילקוט יוסף קפ"ד, יב. ועיין עוד: פסקי תשובות ר"ט, ז). 

ג. ספק האם בירך ברכה מעין שלוש

הטור (או"ח ר"ט) כתב שאם יש לו ספק האם בירך ברכה מעין שלוש ("על המחיה") - צריך לחזור ולברך, משום שגם ברכה זו מדאורייתא, כברכת המזון. וכן משמע מדברי הרשב"א (ברכות לה ע"א) והרא"ש (ברכות פ"ו סימן טז), שברכה מעין שלוש היא מדאורייתא. אך הסמ"ג (עשין כז) כתב שברכה מעין שלוש היא מדרבנן בלבד. וכן משמע ברמב"ם (הלכות ברכות ח', יב). 

מדברי השולחן ערוך (או"ח ר"ט, ג) משתמע שפסק להקל בברכה מעין שלוש. אך הט"ז (שם ס"ק ג) כתב שיש להחמיר, ואם אכל כדי שביעה משבעת המינים ולאחר מכן התעורר לו ספק האם בירך - יאכל עוד מאותו המין, ויברך עליו ברכה מעין שלוש בתורת ודאי. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק י).[3]

ד. ספק ספיקא

גם כאשר ספק דאורייתא לחומרה, הגמרא קובעת במקומות רבים שאם יש ספק כפול - "ספק ספיקא" - הולכים לקולא (עיין, למשל, קידושין עה ע"א). הפרי מגדים (יורה דעה ק"י כללי ספק ספיקא, כה) העלה מושג חדש: "ספק ספיקא לחומרא". הכוונה למקרה שמעיקר הדין היינו מקילים בו משום ספק דרבנן, אלא שיש שני ספקות הנוטים לצד החומרה. בדרך כלל, במקרה של ספק ספיקא, צריך ששני תנאים הכרחיים יתקיימו כדי להחמיר. זהו מקרה הפוך: צריך ששני תנאים הכרחיים יתקיימו כדי להקל. למשל: יש לפנינו יין, שספק האם נגע בו גוי (שאז נאסר מדרבנן), וגם ספק שמא לא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות (שבתקופתנו תוקף חיובם מדרבנן). זהו המקרה שעליו מדבר הפרי מגדים - ספק ספיקא לחומרה באיסור דרבנן. הפרי מגדים תולה דין זה במחלוקת ראשונים יסודית בנוגע לטעמו של דין ספק ספיקא, ומדבריו שם משתמע שנוטה להחמיר במקרה של ספק ספיקא לחומרא.

אמנם, לגבי ברכות כתב הפרי מגדים באופן מפורש אחרת:

"ייראה לי בספק ברכה לבטלה, אפילו איכא ספק ספיקא לברך - אפילו הכי טוב שלא לברך... דגדול חומר לאו ד'לא תשא'"

  (פרי מגדים יורה דעה כ"ח משבצות זהב ס"ק טז).

הפרי מגדים כתב שבגלל החומרה המיוחדת של איסור ברכה לבטלה, החמירו בו גם כשיש שני ספקות הנוטים לצד החובה לברך. בשו"ת מכתם לדוד (או"ח סימן ג) ביאר שמשום כך קבעו חכמים כלל מיוחד: "ספק ברכות להקל", ולא הסתפקו בכלל הידוע לנו: "ספיקא דרבנן לקולא", כדי ללמדנו דין זה: גם במקום שלפי כללי הספקות הרגילים היה ראוי להחמיר ולברך, כאן יש להקל ולא לברך, בגלל חומרת האיסור.

אמנם, בפתיחה שכתב להלכות ברכות נטה הפרי מגדים עצמו לומר שבמקרה של ספק ספיקא לחומרה בברכות יש לברך. וכן פסקו אחרונים אחרים (לחם משנה, הלכות ברכות ד', ו; צל"ח ברכות לז ע"ב; שולחן ערוך הרב או"ח תפ"ט, כה; ועוד).

החיי אדם (כלל ה, ו) דן במקרה הבא: אדם אכל פרי שלם, שספק האם יש בו כשיעור הנחוץ לברכה אחרונה (כזית). במקרה זה יש שני שיקולים שיכולים לחייב אותו בברכה: שמא יש כאן כזית, ושמא על פרי שלם ("ברייה") מברכים אף שאין בו כזית. זהו מקרה של ספק ספיקא להחמיר. להלכה פסק החיי אדם להקל, שלא יברך אף במקרה זה. וכן פסק המשנה ברורה (רט"ו ס"ק כ).

 



[1] עיין בתוספות שם ד"ה ספק.

[2] דיוק זה אינו כה מוכח בנוסח השאילתות שלפנינו (שאילתא נג).

[3] הפרי מגדים שם כתב שאם אין לו מאותו המין ייקח ממין אחר שברכתו מעין שלוש (כגון: פרי משבעת המינים במקום תבשיל חיטים), ויכלול בברכה את שני המינים.