שיעור 3 - פשיטות (ב)

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 3 - פשיטות (ב)

בשיעור הקודם עמדנו, דרך חלקו הראשון של הסיפור 'החכם והתם', על מושגי החכמה והתמימות אצל ר' נחמן ביחס למעמדו של האדם מול העולם ובחיי היומיום. המשך הסיפור מעלה היבט נוסף שנשזר בין שני מושגים אלו, וכך ממשיך הסיפור:

פעם אחד בא המלך על הסקאסקי [פנקסי המלכות] ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם, וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא, שאלו השנים מכונים בשם חכם ותם, ונתאוה המלך לראותם. וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאום, שיבואו לפני יתפחדו מאד, והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם כן אפשר ישתגע מחמת פחד. ונתישב המלך לשלח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם; רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על פי רוב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דווקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דווקא. וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד. גם נתן בידם אגרת להגאבירניר [מושל] של הגאבערניא [המחוז], שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו, וצוה בהאגרת, שהגאבירניר ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתוב להם, שאין הדבר נחוץ, ואין המלך גוזר דווקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם: אם הם רוצים יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם. ונסעו אלו השלוחים החכם והתם ובאו להגאבירניר ונתנו לו האגרת. ושאל הגאבירניר על אלו השני בנים, ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול. והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של הפעלץ, כנ"ל. ונתיעץ הגאבירניר, שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש פעלץ, ועשה לו מלבושים כראוי, והניח בתוך העגלות צב של התם, ונתן להם אגרות, כנ"ל. ונסעו השלוחים ובאו לשם. ונתנו האגרות להם: החכם להחכם, והתם להתם. והתם, תכף שהגיע לו האגרת, אמר להתם השליח שהביאו: הלא איני יודע מה כתוב בו; קרא אותו לפני! השיב לו: אני אספר לך בעל פה מה שכתוב בו שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. ונתמלא שמחה תכף ורץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח תכף. ונכנס וישב בתוך העגלות צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר. (בתוך כך) נשלחו מסירות על הגאבירניר, שהוא עושה עוולות, והעבירו המלך. ונתיעץ המלך, שטוב, שיהיה גאבירניר איש תם, שהתם ינהג המדינה באמת וישר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות. ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר, ושלח המלך פקודתו שהתם הנ"ל, ששלח אחריו, הוא יהיה גאבירניר. והוא צריך לנסע דרך העיר של הגאבערניא, ויעמדו על השערים של העיר, ותכף בבואו, יעכבו אותו ויכתירו אותו בהתמנות הזאת, שיהיה גאבירניר, וכן עשו. ועמדו על השערים, ותכף בעברו שם, עכבו אותו ואמרו לו, שהוא נעשה גאבירניר. ושאל ואמר: רק בלי ליצנות! השיבו לו: בוודאי בלי שום ליצנות. ונעשה התם תכף גאבירניר בתוקף ועוז. ועתה, שנתרומם מזלו ומזל מחכים ובא לו קצת הבנה, אף על פי כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה והנהיג את המדינה בתמימות, באמת וביושר, ועוולה לא נמצא בו, ועל הנהגת המדינה אין צריכין שכל גדול וחכמות, רק על פי היושר בתמימות. כשבאו לפניו שניים לדין, היה אומר: אתה זכאי ואתה חייב, כפי תמימותו באמת, בלי שום ערמה ומרמה, וכן נהג הכל באמת. והיו אוהבים אותו המדינה מאד. והיה לו יועצים אוהבים באמת, ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו, כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך שהגאבירניר מוכרח לבוא לפני המלך, ועל כן אף על פי שאתה כשר מאד, ולא ימצא בך שום עוולה בהנהגתך המדינה, אף על פי כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר, לדבר חכמות ולשונות אחרים, על כן נאה ודרך ארץ שתוכל להשיבו; על כן טוב, שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו, שאי אפשר בשום אופן שהוא יבוא על שלו, והנה עתה כבר בא על חכמתו (ואף על פי כן, אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה). אחר כך שלח המלך, שיבוא זה התם הגאבירניר אליו, ונסע אליו. ודבר המלך עם התם בתחלה מהנהגת המדינה והוטב בעיני המלך מאד מאד, כי ראה, שהוא מתנהג ביושר ואמת גדול, בלי שום עוולה ומרמה. אחר כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות והשיבו התם כראוי, והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר, ואמר: אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאד מאד. ומינה המלך אותו, שיהיה מיניסטר על כל המיניסטריש. וצוה לו מקום מיוחד, ששם יהיה ישיבתו, וצוה, שיבנה לו חומות נאות ומפארות כראוי, ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה מיניסטר, כנ"ל, וכן היה, שבנו לו בניינים, כנ"ל, באותו המקום שצוה המלך, והלך וקבל הגדולה בתוקף. והחכם הנ"ל, כשבא אליו האגרת מהמלך, כנ"ל, השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתישב. לערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני, ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדולה כזו ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אמר בשביל חכמתי מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאד מאד. ענה ואמר זה החכם (הינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם, כי כל זה הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם, שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאד כנ"ל ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח): תדע מה שאני אומר. דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר, שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים, שיש מלך. וראה והבן, איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמוך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל. השיב החכם השליח הנ"ל: הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך! שאל אותו החכם הראשון הנ"ל: האתה בעצמך קבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, רק איש אחר נתן בידי האגרת בשם המלך. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שדברי כנים, כי אין מלך כלל. וחזר ושאל אותו: תאמר לי, הלא אתה מן העיר מלוכה ומגודל שם מימיך, הגידה לי: הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו (כי באמת כן הדבר, שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך, כי אין המלך מתראה, רק בעתים רחוקות מאד). ענה החכם הראשון ואמר: עתה ראה גם ראה, שדברי ברורים ומבוררים שבוודאי אין מלך כלל, כי הלא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם. שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון: זאת אני אספר לך הברור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה, כי הייתי משוטט במדינות, והייתי במדינת איטליה, וכך המנהג שיש שבעים שרי יועצים (שקורין ראטהיירין), והם עולים ומנהיגים המדינה זמן מיוחד, ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני המדינה בזה אחר זה. והתחילו דבריו ליכנס באזני החכם השליח, עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל. שוב ענה החכם הראשון: המתן עד הבוקר, אברר לך עוד בברור אחר ברור, שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם הראשון בבוקר (החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון), והקיץ את חברו החכם השליח ואמר לו: בוא עמי אל החוץ, ואראך הדבר בברור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל, וכולם בטעות גדול. והלכו בשוק, וראו איש חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. (שאלו אותו:) הראית את המלך מימיך? לאו. ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל, ונכנסו עמו בדברים, עד ששאלוהו: למי אתה עובד? את המלך. הראית את המלך? לאו. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שהדבר מבורר, שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם. ונסכם ביניהם הדבר, שאין מלך כלל: ענה החכם ואמר עוד: בוא ונסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעותים גדולים, והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות. ודבר המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל, ובכל מקום שמצאו העולם בטעות, לקחו את המלך למשל: כמו שזה אמת, שיש מלך, כן הדבר הזה. והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד ואחר כך השני, עד שמכרו כולם, עד שהוכרחו לילך רגלי, ותמיד היו חוקרים העולם, ומצאו שהעולם בטעות. ונעשו עניים הולכי רגלי, ונסתלק חשיבותם, ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו משגיחים עליהם כלל, על אביונים כמותם

בשלב זה של הסיפור מכניס ר' נחמן גורם חדש - המלך. המלך, כמו ברוב סיפורי ר' נחמן, אם לא בכולם, הוא מלכו של עולם. ולכן עם כניסתו של המלך לתמונה, משתנה מוקד הדיון. מעתה לא עוד האדם והעולם, האדם והחברה, האדם והחיים, כי אם האדם מול אלוקים.

חלק זה נפתח בדפדופו של המלך בפנקסי המלכות, שם כתובים זכרונות כל בריה ובריה. בעקבות עיונו הוא מבקש לקרוא לחכם ולתם.

כבר בשני משפטים אלו, פותח ר' נחמן חזית, שבהמשך הסיפור תהפוך לגלויה יותר, כנגד הפילוסופיה.

הקב"ה פונה אל האדם וקורא לו לבוא אליו. מעבר לזה, הקב"ה 'מתאוה לראותם'[1] אלא שהוא אינו מכריחו אלא מעניק לו את זכות הבחירה. 'אין המלך גוזר דווקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם'.[2]

התאוותו של אלוקים לבני האדם ולקרבתם, מהווה סתירה יסודית ל'אלוהי אריסטו', כפי שהדברים באים לידי ביטוי אצל פילוסופים רבים, ונצטט מתוך דברי הפילוסוף בספר הכוזרי:

וכן מרומם הוא האלוה, לדעת הפילוסופים, מעל ידיעת הפרטים, כי הפרטים משתנים מרגע לרגע, אולם בידיעת האלוה לא יתכן כל שינוי. נמצא שאין האלוה מכיר אותך, ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כוונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך (כוזרי א', א).

אצל ר' נחמן, יסודו של עולם, תשתיתו ונקודת הפתיחה שלו הם רצונו של האלוקים להתגלות אל האדם ולמלוך עליו. וכבר אמר הנביא ישעיהו: "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (נ"ז, טו).

זו עמדת הפתיחה של האדם המאמין ובלעדיה אינו יכול להתקדם ולו צעד אחד אל תוך התהום האינסופית המפרידה בינו לבין האלוקים. וזוהי הנחת יסוד, שאלמלא היה אוחז בה אדם מיד היה צונח למעמקי תהום זו, כפי שיקרה בסיפורנו לחכם.

ר' נחמן עצמו אינו מכחיש כי אמנם טמון אבסורד מסויים בפנייתו של הקב"ה אל האדם, ואף יותר מזה - בהזדקקותו אליו.

הכרתו של ר' נחמן באבסורד זה באה לידי ביטוי בדברי התם אל השליח 'רק בלי ליצנות'.

התם למוד נסיון מפעמים רבות בהם כיחשו והתעמרו בו בני האדם. פעמים בהם ניצלו בני האדם את תמימותו והיתלו בו פעם אחר פעם, מבקש כהרגלו מן השליח 'רק בלי ליצנות'.

התם, כפי שראינו בחלקו הראשון של הסיפור מודע לכך שאנשים מהתלים בו ועל כן מבקש מהם 'בלי ליצנות', אך תמימותו אינה מאפשרת לו להיות ביקורתי יותר, וכשממשיך הליצן בדבריו, מקבלם התם פעם אחר פעם ונופל בפח.

חסרון זה, שעד עתה היה לו למכשול, משמש עתה לטובתו, שכן גם הפעם, מסתפק התם באזהרה זו ומשממשיך השליח בדבריו מקבלם התם ללא דופי.

והנה, באופן אבסורדי, אותה התמימות שבאמות מידה רגילות, שבשגרה היומיומית, מונעת מהתם להבין, לקבל ולהכיל את המציאות, שגורמת לו להיות מעט מנותק מהמתרחש סביבו, היא זו המאפשרת לו לקבל את הדבר הבלתי מובן לחלוטין - אבסורדו של עולם: פנייתו של המלך הגדול אל הבריה השפלה. רעיון זה מובע בקטע אחר של ר' נחמן:

טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום דהיינו לכפור בשטותים ושקרים. ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום. "ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עדויות ה', ו) (שיחות הר"ן ק"ג).

המלצתו של ר' נחמן, להיות 'פתי יאמין לכל דבר' על מנת שהאדם יאמין גם לאמת, אינה סתמית. האמונה באמת, כפי שראינו לעיל, קשה ואף אבסורדית, והתמימות ואפילו הפתיות הינן הדרך היחידה לעכלה.

מחירו של העדר התמימות - ההתחכמות, לפי ר' נחמן, קשה מנשוא ומחיר זה מובא ביחס לחכם. החכם אף הוא בשומעו את דברי השליח ניצב בפני האבסורד שבפנייתו של מלך גיבור ורם אל בריה קטנה ושפלה. אך עוד בטרם הוא מתמודד עם שאלה זו המפילתו לים הספקות, מוצגת הבעיה הראשונה של החכם: ההשתהות - 'המתן ולין פה ונדבר ונתישב'.

החכם אינו נעתר מיד. הכרעות מן הסוג הזה דורשות שיקול דעת. הוא מזמין את השליח לסעודה גדולה ומתוך סעודה זו יוכל להכריע.

ההשתהות כמניעה משמעותית בעבודת ה', שכיחה מאד בכתבים החסידיים ונצטט את אחד הקטעים המפורסמים של ר' צדוק הכהן מלובלין בענין זה:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות (צדקת הצדיק א').

ר' צדוק טוען כי החפזון נדרש בראשית דרכו של אדם בעבודת ד' מפני שהתעוררות הרצון בשעה שאדם שקוע בחומר, בתאוות, בשגרת החיים, היא דבר נדיר וחולף, ואם אדם לא ינצל רגע זה כדי להתנער בבת אחת מן העפר העוטף אותו, הרצון עלול לחמוק ולהותיר את האדם שקוע בבוץ. הכח המושך את האדם למטה הוא תמידי ועל מנת להתגבר על כח זה, צריך תנופה רוחנית הבאה בבת אחת, ועל כן המתינות וההדרגתיות לא תועיל לאדם בשעה זו.

נדמה, כי על פי דברי ר' נחמן ניתן להבין את סכנת ההשתהות ברובד עמוק יותר. בחפזון מונח היסח הדעת, ועל היסח הדעת נאמר "שלושה באין בהיסח הדעת אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז.). היסח הדעת הוא רגע שהדעת אינה פועלת, וברור מדוע ברגע זה נושך העקרב, המחכה לשעת כושר בה האדם אינו כשיר להתגוננות. נדמה כי גם הופעתה של המציאה בהיסח הדעת הינה תופעה עובדתית שאין להתווכח עימה. ילדים נוהגים להתלונן, כי על אף שניסו, הם אינם מוצאים חפץ שהלך לאיבוד, ודווקא מי שאינו מחפש - הוא נתקל באבידה המבוקשת. אך מדוע המשיח - הגאולה באים אף הם בהיסח הדעת.

נדמה לי כי ר' נחמן היה מעניק למימרה זו פירוש על פי האינטרפטציה שלו. היסח הדעת הוא רגע שבו הצינורות המוליכים אל עבר תודעתו של האדם פרוצים. חרב עץ הדעת אינה מונחת בפתחם ושוקלת ובוחנת בפלס ההבנה כל מידע, כל רושם וכל התגלות שמגיעים אל האדם. זהו הרגע שבו אדם יכול לעכל לתוך חיכו גם דברים שאינם מובנים, גם הכרות שלא היו עוברות את מבחן הדעת.

הספקנות המלווה את אוכלי עץ הדעת רדומה ואיננה על המשמר, וזהו הרגע בו הכל פרוץ. היסח הדעת, ערפול חושים וטשטוש ההגדרות הם הסיוט של אנשי הדעת. אלו הם רגעים של איבוד שליטה והאדם המשכיל נרתע ובורח ממצבים כאלו בכל כוחו.

מאלו פחד גם החכם שבסיפורנו. החפזון מתאים לאדם שוטה, שממילא הזמן לא יעניק לו את יתרון הדעת, ועל כן מבקש החכם להשתהות. ועם ההשתהות מגיעים הספקות.

הספק הבסיסי המנקר באדם הוא, כאמור, שורש האמונה ושורש הכפירה, והוא ההנחה כי האלוקים מעונין ורוצה במפגש עם האדם. משסרב החכם לקבל הנחה זו, וכאמור, ההגיון באמת דוחה הנחה כזו, נסללת הדרך לספקנות שתוליד בסופו של דבר כפירה בעצם קיומו של המלך, ונדמה לי כי גם כאן צריך לשים לב לפרטי הסיפור.

המתבקש מקושייתו הטובה של החכם, שאשמת הכזב תוטל על השליח: אין הגיון בכך שהמלך יבקש לראות דווקא אותי, אם כן אתה, השליח, הטוען כך - הנך משקר. אולם החכם אינו נעצר כאן, ולמעשה מדלג לגמרי על שלב זה. הספקנות הראשונה מולידה את הספקנות האחרונה - כפירה בעצם קיומו של המלך.

ייתכן לומר כי ר' נחמן מנסה ללמדנו כי ספקנות גוררת ספקנות, אך נדמה לי, על פי כתבים אחרים של ר' נחמן, כי הרעיון הנלמד מכאן עמוק יותר.

הכפירה בהתגלותו של אלוהים אל האדם, לדעת ר' נחמן, כמוה ככפירה בעצם קיומו. אלוהים שאין לו זיקה לעולם, שכל קיומו הוא לפרוטוקול בלבד, כסיבה ראשונה בשרשרת ההתהוות הקיומית, הוא אינו רלוונטי לאדם. ואם הוא אינו רלוונטי לאדם, הוא אינו קיים.

מדוע שהאדם יאמין בדבר שאין לו שום רלוונטיות עבורו? מדוע שבני אדם ימסרו את נפשם ויעבדו למלך שמעולם לא ראו ולעולם לא יפנה הוא אליהם? ולא נותר אלא להסיק שבעולם אין מלך כלל. כך שואל הפילוסוף, ומנקודת מבט זו הדת נתפסת כאופיום להמונים. הם זקוקים לדגל, לדמות ופסל, שהם עצמם יצרו, כדי שיהיה להם למה לעבוד, בשביל מה לחיות ולמען מה להקריב. אולם באופן אמיתי הוא אינו קיים.

אך מסתבר, כך עולה מסיפורו של ר' נחמן, שגם ספקנות זו צריכה יתדות להתמך בהן. החכם מגיע למסקנה זו עוד בשיבתו על שולחנו עם השליח, אולם מאותו הרגע נראה כי הוא גמר אומר להוכיח מסקנה זו שהגיע אליה בכל מחיר, ולא רק מסקנה זו בנוגע למלך אלא בכלל את הטעויות כולן שבהן מצויים בני אדם. רצון אובססיבי זה של החכם, המוריד אותו בסוף דבר מנכסיו, מתואר על ידי ר' נחמן באחת מתורותיו:

דע שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם, ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול, ומחמת זה אין להם תענוג מהעברות והתאוות שלהם, על כן הם מתאוים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום, באופן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת, אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד כמה וכמה שנים רחמנא לצלן, רחמנא לשזבן, כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד (ליקוטי מוהר"ן קמא רעד).

בדברים אלו טורף ר' נחמן את הקלפים ומגלה לנו רז נפלא. אותו חיפוש אובססיבי של החכם, אותו רצון עיקש להוכיח לעצמו ולחבריו כי העולם כולו נמצא ב'טעותים', אותה המזימה שלעינינו נראית כרשעות וככפירה להכעיס, נובעת, לפי ר' נחמן, דווקא מאותה נקודה פנימית אלוקית מאמינה, שאינה נותנת מנוח לכופר. הפילוסוף החוקר המבקש לעגן ולחזק את כפירתו אינו אלא נלחם את מלחמתו בחלק אלוה ממעל שאינו נותן לו מנוחה.

אם בשיעורנו הקודם, תיארנו את חוסר מנוחתו של החכם ברצונו לדעת עוד ועוד, חוסר מנוחה טראגי שהופכו לנודד ללא בית וללא קרקע, כאן מציג ר' נחמן את חוסר מנוחתו של החכם המתפלסף ביחס לתפיסתו התיאולוגית. הפילוסוף, לדעת ר' נחמן, עסוק כל ימיו בסתירה ולא בבנין. כאמור, ר' נחמן עצמו מודה כי העולם כולו מלא באבסורדים, בסתירות, בספיקות. מהחלקיק הקטן ביותר הנמצא בו ועד אלוקים. האדם הבוחר בנתיב השכל, ודרכו הוא מבקש להפגש עם קושיות העולם ולפתור אותן, ימצא עצמו שוקע בספקות אלו כל ימיו:

לפעמים נופל האדם לספקות ועצות חלוקות כל כך, כד שאי אפשר לו בשום אופן לידע האמת איך להתנהג, וכל מה שחותר למצוא עצה שלמה, מבלבלין עצתו בכל פעם כי עכשיו נגמר בדעתו בראיות ברורות, שהוא צריך להתנהג כך, ובתוך כך עולה על דעתו סברא אחרת, עד שעצתו הראשונה נסתרת לגמרי, ועולים סברות בדעתו שצריך להתנהג בהפוך ממש ממה שחשב מקדם, וזה בחינת עצות חלוקות הנ"ל. ולפעמים מתגבר חלוקת העצה כל כך, עד שאינו יודע בשום אפן להכריע העצה לכאן או לכאן, וכשהאדם רואה בעצמו, שהוא מונח בחשך זה זמן רב ואינו יודע שום עצה איך לצאת ממה שצריך לצאת, ועצתו חלוקה מאד, חס ושלום, אזי זהו בעצמו תקנתו, שיצעק על זה בעצמו להשם יתברך על אשר נפל כל כך, עד שאינו יודע העצה שלמה איך לצאת מחשך לאור (עצות ישרות, ערך עצה ד').

האדם שבוחר להתמודד עם הספקות הקיימים בעולם, שמחליט לברר את האמת ולמצוא את כל הטעויות של כל העולם ושל כל בני האדם, ישקע בתוך ספקות אלו לבלי יכולת להתרומם, ממש כשם החכם וחבריו שוקעים בבוץ וברפש, כפי שמתואר בסוף הסיפור.

ומהי הדרך לצאת מבוץ זה? אין פתרון לוגי, ואין הסבר רציונאלי. צריך לצעוק אל ד'. יש לשבור את מעגל השכל, להכות אותו במקל כפי שמכים משוגע (ליקוטי מוהר"ן קמא א'), ולחפש ערוץ אחר לגמרי. ידיעת האל, לדעת ר' נחמן, לא תיקנה לאדם על ידי הוכחות לוגיות ושכלתניות, שהרי גם באלו ניתן להטיל אין סוף ספקות. ידיעת הבורא תעשה על ידי השלכה הצידה של הלוגיקה וההגיון, על ידי תמימות, ואפילו פתיות, המורידה את האדם, לכאורה, עד לשפל המדרגה האנושית, אך במקום שפלות זו - פונה הקב"ה אל האדם, והאדם - שם במקום השפלות - מסוגל להקשיב: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".



[1] התאוותו של הקב"ה לקרבת תחתונים מוזכרת מספר פעמים אצל ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא: סד, מט, עח; ליקוטי מוהר"ן תנינא: מט).

[2] נדמה לי כי את העדר הגזירה צריך להבין בנמשל לא כהעדר ציווי אלא כהעדר כפיה. גזירה אצל הקב"ה פירושה התקיימות - 'הוא אמר ויהי'. ר' נחמן מכוון בדברים אלו לבחיריות של האדם.