על הניגון | 5 | ניגונו של האין־סוף

על מנת לסכם את לימודינו השנה נשוב כעת לתורה סד, ונראה כיצד תורת הניגון משתלבת בחלל הפנוי, באפיקורסות, בשתיקה ובכל הענינים האחרים שעסקנו בהם בתורה זו.

וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי הַנִּגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמוֹת מִן הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאת שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם. כִּי דַּע, שֶׁכָּל חָכְמָה וְחָכְמָה שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁזֶּה הַזֶּמֶר מְיֻחָד לְחָכְמָה זוֹ, וּמִזֶּה הַזֶּמֶר נִמְשֶׁכֶת הַחָכְמָה הַזּאת. וְזֶה בְּחִינוֹת (תְּהִלִּים מ"ז): "זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל", שֶׁכָּל שֵׂכֶל וְחָכְמָה יֵשׁ לוֹ זֶמֶר וְנִגּוּן, וַאֲפִלּוּ חָכְמַת הָאֶפִּיקוֹרְסוּת, יֵשׁ לָהּ נִגּוּן וְזֶמֶר הַמְיֻחָד לַחָכְמָה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֲגִיגָה טו:): אַחֵר מָה הֲוֵי בֵּהּ - זִמְרָא יְוָנִי לא פְּסַק מִפֻּמֵּהּ, וּכְשֶׁהָיָה קָם מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, כַּמָּה סִפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ. כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי עַל יְדֵי זֶמֶר הַנַּ"ל שֶׁלּא פָּסַק מִפִּיו, עַל יְדֵי זֶה הָיוּ הַסִּפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ, כִּי זֶה הַזֶּמֶר הָיָה מְיֻחָד לְזֶה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַמִּינוּת שֶׁהָיָה לוֹ. נִמְצָא, כָּל חָכְמָה וְחָכְמָה לְפִי בְּחִינָתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ, כֵּן יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן הַשַּׁיָּךְ וּמְיֻחָד אֵלָיו. וְכֵן מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּמַּדְרֵגָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן יוֹתֵר עֶלְיוֹן לְפִי בְּחִינָתָהּ. וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מַקִּיף לְאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם, כִּי-אִם אוֹר הָאֵין-סוֹף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוֹכוֹ כָּל הַבְּרִיאוֹת וְהַחָכְמוֹת. וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָה, אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאוֹר אין-סוף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, כִּי אֵין-סוֹף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְחָכְמָתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹרוֹ הָאֵין-סוֹף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכּל. וֶאֱמוּנָה, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן זֶמֶר וְנִגּוּן הַמְיֻחָד לֶאֱמוּנָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁאֲפִלּוּ אֱמוּנוֹת עַכּוּ"ם בְּדִבְרֵי טָעוּתָם, יֵשׁ לְכָל אֱמוּנָה שֶׁל עַכּוּ"ם נִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁמְּזַמְּרִין בּוֹ וְעוֹרְכִין בּוֹ בְּבֵית תְּפִלָּתָם, כֵּן לְהֵפֶךְ בִּקְדֻשָּׁה, כָּל אֱמוּנָה יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן. וְאוֹתוֹ הַזֶּמֶר הַמְּיֻחָד לָאֱמוּנָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה מִכָּל הַמִּינֵי חָכְמוֹת וֶאֱמוּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנַּ"ל, אוֹתוֹ הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינוֹת וּזְמִירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל. וְלֶעָתִיד לָבוֹא "שֶׁיַּהְפּךְ לְכָל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'" (צְפַנְיָה ג), וְהַכּל יַאֲמִינוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז יִתְקַיֵּם (שִׁיר הַשִּׁירִים ד): "תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵראשׁ אֲמָנָה". מֵראשׁ אֲמָנָה דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה זוֹ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא ראשׁ לְכָל הָאֱמוּנוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה תָּשׁוּרִי דַּיְקָא, הַיְנוּ הַנִּגּוּן וְהַזְּמַן הַשַּׁיָּךְ לראשׁ אֱמוּנָה זוֹ כַּנַּ"ל. וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַזּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה, כִּי אִם צַדִּיק הַדּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת 'שְׁתק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל. הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, כִּי מֹשֶׁה הוּא בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה הַנַּ"ל. וְזֶה (שְׁמוֹת ט"ו): "אָז יָשִׁיר משֶׁה". וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין צא:): שָׁר לא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁעָתִיד משֶׁה לָשִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא גַּם כֵּן. כִּי כָּל הַשִּׁירוֹת, בֵּין שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בֵּין שֶׁל לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא רַק אֵצֶל משֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה, שֶׁזָּכָה לַזֶּמֶר שֶׁשַּׁיָּךְ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכּל, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִין כָּל הַזְּמִירוֹת, כִּי כֻּלָּם נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: יָשִׁיר - יוּ"ד עַל-שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. הַיְנוּ בְּחִינוֹת 'כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת משֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת ראשׁ אֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא סד, ה).

הנקודה הפנימית

ר' נחמן בפיסקה זו עומד על כך שלכל שכל וחכמה יש זמר משלהם. כשאדם מבקש ללמוד על חכמה מסוימת, הוא לומד את שפתה, את הגדרותיה, את תוכן השקפתה, את מנהגיה ואת אמרותיה. המשותף לכל אלו, שהכל עובר דרך המילים ודרך הדיבור. הדיבור הוא הלבוש שבו כל רעיון מתלבש, אולם ר' נחמן מניח כי לכל אלו ישנה נקודה פנימית יותר. אותה רוח חיה המפעמת במשפטים במילים ובאותיות - זהו הניגון.

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, הניגון הוא מקור ההשראה והוא החיות הזורמת ומפכה חיים, על כן לא תתכן חכמה, ואפילו תהיה זו חכמת אפיקורסות, שהניגון יעדר ממנה, וגם את זאת ראינו בשיעורים האחרונים.

ר' נחמן גם מצייר סולם שבו ניצבת חכמה על גבי חכמה ושכל על גבי שכל. ככל שהחכמה מופשטת יותר, קרובה יותר למהות הפנימית של העולם ושל ההויה כך גם הניגון שלה מופשט יותר, אצילי יותר ונעלה יותר.

וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מַקִּיף לְאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם...

ראינו בעבר את משמעות ה'מקיף' בתורתו של רבינו. ר' נחמן סובר כי בכל השגה ובכל עמדה רוחנית בה ניצב האדם - ישנה חכמה, שעבור מדרגתו היא בבחינת 'אור פנימי', כלומר חכמה מופנמת ומובנת שנתפסת בשכלו של האדם ומוגדרת היטב בהבנתו. וישנה חכמה, שעבור מדרגתו היא בבחינת 'אור מקיף', שהיא ניצבת מחוץ לו, אינה מובנת ואינה מוגדרת, ואין בידי האדם הכלים לקלוט ולהפנים את אותה החכמה. מצב זה הוא מצב תמידי וכל מדרגה שאליה מגיע האדם, מכילה בתוכה את המובן ואת שאינו מובן, את מה שבה ואת מה שמעליה, שברגע זה, במקומו של האדם, הוא יכול רק לשאוף אליו או להאמין בו, עד שהוא מצליח להתרומם ולהשיג מדרגה זו, שאז תהפוך עבורו לפנימית, וזו שמעליה למקיף.

תהליך זה, כפי שהצגנוהו, ניתן לראות כטיפוס בסולם, אך נדמה כי תמונה יותר מתאימה לתורתו של ר' נחמן היא קילוף והסרת לבושים. וכך כותב ר' נחמן: 'עד ראשית נקודת הבריאה שהיא תחילת האצילות'. כלומר, ר' נחמן מדבר על נקודה. נקודה זו, היא הפנים והשורש של כל המציאות. הכל נתהווה ממנה, והכל הוא בעצם לבוש על גבי לבוש של אותה נקודה פנימית, אותה חיות אלוקית, שהיא הניגון הגבוה ביותר והמרומם ביותר, שכל הבריאה כולה וכל המציאות כולה רוקדת ונעה על פיו. לניגון זה, ולחכמה זו, לכאורה, אין מקיף. או בשפה שהרגע עיצבנו לעצמנו, חכמה זו איננה לבוש לשום דבר שאליו ניתן לחתור כדי להבינו, שהרי בשורשה של ההויה נגענו.

אור אין-סוף

אולם בכל זאת ר' נחמן מציין משהו:

כִּי-אִם אוֹר הָאֵין-סוֹף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוֹכוֹ כָּל הַבְּרִיאוֹת וְהַחָכְמוֹת וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָה

כשמסלקים את כל הלבושים, כשמתבוננים על העולם השקוף ורואים בו רק את הנקודה הפנימית הניצבת במרכזו, מגלים כי היא מוקפת בחלל פנוי וסביבו אור אין-סוף.

כפי שכבר עמדנו על כך בעבר, בריש תורה סד, מדובר לא רק בסדר גיאוגרפי אלא גם בסדר כרונולוגי. בין הנקודה החיותית של ההויה שהיא 'ראשית חכמה', לבין האין-סוף האלוקי, שבו 'לית אתר פנוי מיניה', ניצב החלל הפנוי, לא רק במקום אלא גם בזמן. המעבר, כפי שראינו בעבר, מן האין-סוף, מן האין, אל הבריאה הגבולית והמוגדרת, נעשה דרך החלל הפנוי. וכדי להגיע אל האין-סוף, אומר ר' נחמן, גם במקום וגם בזמן, צריך לעבור דרך החלל הפנוי.

נדמה לי כי צריך להעניק תשומת לב מירבית לנקודה קריטית הקיימת בפיסקה זו. מוקד ההתענינות בפסקאות הראשונות של תורה סד, היה החלל הפנוי. השאלות האם יש בחלל הפנוי אלוקות, האם יש בו חכמה, האם ניתן למצוא בו תשובות, הן שהעסיקו את ר' נחמן, מפני שהן אלו שקבעו האם ניתן להחלץ מן החלל הפנוי, והאם הנופל לתוכו יכול לשוב. צריך לשים לב כי בפיסקה זו ר' נחמן אינו עוסק בחלל הפנוי. החכמה שבחלל הפנוי אינה נושא הדיון, אלא החכמה שבאור אין-סוף המקיף את החלל הפנוי. האם ניתן להבין את החלל הפנוי או לא, זו אינה השאלה כאן. ר' נחמן מתענין כאן במהותו של האין-סוף ולא של החלל הפנוי.

נקודה זו חשובה ביותר משתי סיבות. ראשית, היא תבהיר לנו את הכיוון אליו הולך ר' נחמן בתורה זו. שנית, היא תחדד את ההבנה לגבי מושגים שונים המופיעים בפיסקה זו, שלכאורה, אינם עולים בקנה אחד - הניגון והשתיקה.

ר' נחמן עומד על כך שאמנם באין-סוף יש חכמה - "אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאוֹר אֵין-סוֹף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, כִּי אֵין-סוֹף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְחָכְמָתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה". מסתבר, שלפי ר' נחמן לא רק שאת החלל הפנוי אי אפשר להבין, אלא גם את האין-סוף המקיף אותו. כל עוד חתרנו אל הנקודה הפנימית המחיה את המציאות, אל הניגון של ההויה, יכולנו לבקש את החכמה, שהרי ההויה מושתתת על החכמה, "ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג', יט), ואותה הנקודה היא 'ראשית חכמה' אולם כעת חותרים אנו אל האין-סוף. הוא הכתר שמעל החכמה שבמהותו הוא מקיף. החכמה נמצאת בתוך הראש, הכתר נמצא מחוצה לו ומעליו. הכתר מקיף את הראש.

כאן עלינו לנטוש את החכמה מאחור ולבוא בבחינת אמונה. האין-סוף אינו הופך ל'אור פנימי' הוא נשאר מקיף, ואנו ממקומנו המרוחק מביטים בו ומאמינים שהוא קיים, שהוא מקיף אותנו, ובין השאר הוא מקיף גם את החלל הפנוי. איננו יכולים לומר עליו דבר, אין לנו מילים כדי לתארו, שהרי כל מילה תוחמת, מגדירה ומציבה גדר וגבול, ואת האין-סוף לא ניתן לצקת לסד המילים וההגדרות - לית מחשבה תפיסה ביה כלל!

הניגון של האין-סוף

גם לאין-סוף יש ניגון, אומר ר' נחמן:

אוֹתוֹ הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינוֹת וּזְמִירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין-סוֹף עַצְמוֹ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל.

בכוחו של הניגון, כפי שראינו בשיעורים הקודמים, להוציא את הרוח הטובה מן הרעה, למצוא את הנקודה הפנימית החיובית המחיה כל דבר. על אחת כמה וכמה כוחו של ניגון זה שהוא הנעלה בכל הניגונים. ניגון זה שונה מהותית ולא רק כמותית מכל הניגונים האחרים, מפני שבעוד כל הניגונים האחרים משקפים את קיומה של נקודה אלוקית, חיות פנימית הממלאת כל דבר, ניגון זה משקף את העובדה שהאלוקות סובבת על הכל. כל הניגונים שרים על הקב"ה הממלא כל עלמין, וניגונו של האין-סוף, שר כי הקב"ה סובב כל עלמין - "שֶׁמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאוֹרוֹ הָאין-סוף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכּל".

על כן, סגולה מיוחדת, יש לניגון זה שהוא מסוגל לרומם לא רק את המציאות הנבראת שבה גלוי וידוע שיש חיות פנימית, אלא גם את החלל הפנוי, שאמנם בו עצמו, כביכול, אין אלוקות, אולם היא סובבת גם עליו. לחלל הפנוי אין ניגון, שהרי, כביכול, אין בו אלוקות, אך הוא מוקף בניגון העליון ביותר, הסובב ומלביש גם אותו, וכמו שנאמר בפיסקה ג': "רק צריכין להאמין שהשם ית' סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלוקותו יתברך".

מי מאיתנו אינו סקרן לשמוע את קולו של ניגון זה. אותו ניגון הסובב על כל ההויה וגם על החלל הפנוי. אותו ניגון שהוא נעלה ונשגב מכל הניגונים שיש בעולם.

וכך מספר ר' נחמן: היו היה פעם מלך אחד, שאף הוא היה סקרן ורצה לדעת ניגון זה. לשם כך הוא שלח את החכם שבממלכתו להביא 'פאטרעט' - תמונה, של אותו אין-סוף. אין מלך ואין השגה, שמלך זה, לא השיג. אלבומו וחכמתו מלאים בתמונות ובדיוקני מלכים, ורק האין-סוף בכבודו ובעצמו נעדר. משבצת קטנה בתוך האלבום הגדול שרק במילואה תפוצח חידת ההויה עד תומה, ולא מקרי הוא זה, שהרי מלך מיוחד זה, מלך האין-סוף, מסתיר את עצמו גם מבני מדינתו שלו. הוא נסתר, יושב לו במגדל שן, מאחורי פרגוד, אינו נחשף בפני איש. ר' נחמן מספר על תלאותיו של אותו חכם עד שהגיע אל המלך המסתתר בשפריר חביון, ואותו חכם שבמהלך תלאותיו גילה כי מדינתו של המלך מלאה שקרים, הבין את משמעות המרחק שמשמר המלך בינו לבין מדינתו בפרט והעולם בכלל, ומתוך כך הוא עמד על הפער האינסופי שיש בין העולם לבין המלך. בין המציאות הגבולית מלאת האבסורדים והסתירות, לבין האין-סוף המכיל את הכל. ואז החל החכם משבח ומהלל את המלך, וכך מתאר ר' נחמן:

וּכְשֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר: עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ? שֶׁהַמְּדִינָה מְלֵאָה שְׁקָרִים כֻּלָּהּ, מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת. וְהִתְחִיל לְסַפֵּר כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה, וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁמַע דְּבָרָיו, הִרְכִּין אָזְנָיו אֵצֶל הַוִּילוֹן לִשְׁמעַ דְּבָרָיו, כִּי הָיָה תָּמוּהַּ לְהַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ מִכָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרָיו הָיוּ כּוֹעֲסִים עָלָיו מְאד, וְהוּא הָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. עָנָה וְאָמַר (הֶחָכָם הַנַּ"ל): וְהָיָה רָאוּי לוֹמַר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ כְּמוֹתָם, שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁקֶר כְּמוֹ הַמְּדִינָה, אַךְ מִזֶּה אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ אַתָּה אִישׁ אֱמֶת, וּבִשְׁבִיל זֶה אַתָּה רָחוֹק מֵהֶם, מֵחֲמַת שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לִסְבּל הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד, וְהַמֶּלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָנָו מְאד, וּבִמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם עַנְוְתָנוּתוֹ, כֵּי כֵן דֶּרֶךְ הֶעָנָו, שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין וּמְגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר, נַעֲשֶׂה קָטָן וְעָנָו יוֹתֵר, וּמֵחֲמַת גּדֶל הַשֶּׁבַח שֶׁל הֶחָכָם, שֶׁשִּׁבַּח וְגִדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲנִיווּת וְקַטְנוּת מְאד, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַיִן מַמָּשׁ וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק, וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַוִּילוֹן לִרְאוֹת אֶת אוֹתוֹ הֶחָכָם, מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵבִין כָּל זאת וְנִתְגַּלָּה פָּנָיו, וְרָאָה אוֹתוֹ הֶחָכָם, וְהֵבִיא הַפַּאטְרֶעט שֶׁלּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ! (סיפורי מעשיות, מעשה ממלך עניו).

החכם בחכמתו הצליח לפצח את חידת הבריאה. הוא הצליח להבחין בכל השקר שבעולם. בחכמתו הגיע אל נקודת הראשית, אל 'ראשית החכמה', שהרי החכם שבחכמים הוא, הוא גם גילה כיצד חייב להפריד חלל פנוי בין האין-סוף לבין העולם, שלולא כן או שאין עולם או שהאין-סוף עצמו אינו אין-סוף, אלא גם הוא, חס וחלילה, חלק מהשקר ומהצמצום.

משהבין זאת החכם החל לטפס ממדרגה למדרגה אל המלך. ביקש החכם בחכמתו להגיע אל מעבר לנקודת הראשית, להגיע אל האין-סוף עצמו. וכך בחכמתו פרש עוד שבח ועוד שבח, ונדמה כי התמונה הולכת ומתמלאת והפאזל הולך ונשלם: האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון. עוד תואר ועוד תואר, ולכאורה, עוד מעט יושלם הכל ונקבל את התמונה המלאה. ומה קורה בינתיים?

בינתיים מאחורי הפרגוד, ככל שמתקרב החכם, כך המלך הולך ומתרחק. ככל שמנקודת מבטו של החכם התמונה הולכת וגדלה, באמת התמונה הולכת ומצטמצמת, עד שנעשית לאין ממש. וברגע אחד, הרגע שבו נדמה לחכם כי השיג את הכל, כשראה את שוליו של הפרגוד הולכים ומתכנסים לתוך עצמם, באותו הרף עין של שיא הגאווה, נהפכה הקערה על פיה, ובאה במקומה הענווה, כי במקום שבו אתה מוצא את גאוותו שם אתה מוצא את ענוותנותו - האין-סוף והאָיִן מתאחדים.

הניגון השותק

חזר החכם עם תמונתו של המלך והכניס המלך השולח את התמונה במשבצת החסרה. עתה היה האלבום מלא ובו בעת נותרה המשבצת ריקה, אלא שריק אחר היה זה.

וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַזּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה, כִּי אִם צַדִּיק הַדּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת 'שְׁתק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל. הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל

את האין-סוף יכול לצלם רק מי שמסוגל לעבור באין.

ישנו ניגון עליון, שאותו יכול לנגן רק מי שיודע לשתוק. ניגון זה איננו מורכב ככל הניגונים מתוים, צלילים ומקצב. הוא מורכב משתיקה, כיון שהדרך אליו, אל האין-סוף, עוברת דרך החלל הפנוי. ומי שאיננו יודע לשתוק, נותר מרחוק ושר ניגונים רגילים, ומאמין. אך מי שיודע לשתוק, מי שיכול להאמין גם מתוך העדר ושתיקה, חוגר מתניו, קופץ לחלל הפנוי, ואותו ניגון של אין-סוף הופך רק עבורו ל'אור פנימי'.

ואל משה אמר עלה אל ד' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק. ונגש משה לבדו אל ד' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו (שמות כ"ד, א-ב).

ר' נחמן כותב שישנה צעקה שנצעקת בקול דממה דקה, אולם צעקה זו מגיעה מקצה עולם ועד קצהו.[1]

נוסיף, על פי דבריו, כי ישנו גם ניגון שמושר בקול דממה דקה. ניגון שהצדיק בשתיקתו מצליח להגיע אליו. אל אותו הניגון המכיל את כל החכמות כולן, שאין בו שום גבול ושום הגדרה, שהרי ניגונו של האין-סוף חייב להיות ללא סוף. ידענו היטב כי הדיבור תוחם מגדיר ומקטלג את המציאות האינסופית. ידענו כי הניגון יכול להכיל הרבה יותר, בהיותו מופשט יותר, פנימי יותר ופחות ניתן להגדרה.

כעת מלמדנו ר' נחמן שישנו ניגון שאפילו המילים: 'מופשט יותר, פנימי יותר ופחות ניתן להגדרה' מגשימים אותו. ניתן לקרוא לניגון זה 'ניגון השתיקה' שאיננו אומר דבר ולכן הוא אומר את הכל.

הצדיק יודע את הניגון ומזמר אותו ללא הרף. לא מדובר בהכרח במנגינה שניתן לנגנה על פסנתר. מדובר, לעניות דתי, בהתנהלות, באורח חיים, ברגשות, במאוויים, ממש כפי שהגדיר הראי"ה, באחד משיעורנו הקודמים, את אורחותיו של הצדיק שהם האקורדים של הבריאה. התנהלותו של צדיק הדור כל כולה אומרת שתיקה של אמונה. כששומעים את ניגון תפילתו ולימודו, כשמביטים בו כיצד הוא מתהלך, כיצד הוא נוהג עם חסידיו, כיצד הוא מתמודד עם צרות המתרחשות ובאות עליו ועל עם ישראל, חשים כי אין שום חלל פנוי המסוגל להפילו. התחושה היא כי על כל התנהלותו סובב אלוקים ולא משנה מה יעשה ובמה יתעסק.[2]

מדובר בשירת אמונה פנימית שאיננה אומרת דבר. לא מדובר בצדיק מטיף המסביר מדוע השגחת השם זועקת מכל דבר. לא מדובר בצדיק עושה אותות המוכיח את מציאותו של אלוקים בדרך הטבע. מדובר בצדיק שתקן! בצדיק שכח אמונתו גדול מכח דיבורו. דיבורו איננו בפתוס, והוא איננו מטביע את חותם התורה בכל מעשה ובכל סיטואציה שאליה הוא נקלע. אך שתיקת האמונה, המקרינה ממנו על כל סביבתו, גורמת לכל הנתקל בו לחוש כי עיני ד' בו ובמציאות כולה. זהו ניגון האמונה התמימה המאמינה כי אלוקים סובב על הכל.

וכשהצדיק שר את הניגון הזה, גם הנפולים בחלל הפנוי, גם אלו שאין שום ניגון בעולם שיכול להאיר את דרכם, שומעים, בוכים ומתנערים. הם מרגישים באורו המלטף של האין-סוף הסובב עליהם ומאפשר להם להגאל.

עַל-יְדֵי הַנִּגּוּנִים שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם קוֹל בְּכִיָּה, יְכוֹלִים לְהוֹצִיא הַשְּׁבוּיִים, בְּחִינַת מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (ספר המידות, נגינה ג').

המתח, הסתירה, השאלה חסרת הפשר וכל הדיאלקטיקה שליוו אותנו בתורה זו של ר' נחמן, נעלמים ונשטפים בניגונו של הצדיק:

וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת ראשׁ אֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל

אין סתירות ואין אפיקורסות. אין חלל ואין העדר. ניגונו של האין-סוף המושר בפיו של הצדיק, מגשר ומאחד את ההויה כולה, וכולה אומרת פרק שירה לפניו.

אשרי הצדיק שזוכה לשמוע את קולו של ניגון האין-סוף. אשרי הדור שזוכה לשמוע את ניגונו של הצדיק. אשרינו אנו, שזכינו להתוודע לתורה מלאת אור זו.

אחרית דבר

בחסדי השם ובעזרתו יתברך אנו מסיימים את עיסוקנו בתורה סד.[3] תורה שהתחלנו בלימודה לפני 26 שיעורים. נכון הדבר כי בכל תורה ניתן להאריך בדברים, ומאידך, נכון הוא כי היה ניתן לקצר בתורה סד, אולם משתי סיבות לא וויתרתי בעניין זה.

ראשית, תורה זו מתעסקת בנושאים מרכזים וחשובים בתורתו של ר' נחמן, ולכן היא שימשה עבורנו כצוהר לגעת בנושאים מרכזיים ומשמעותיים אלו - הצמצום, כפירה וספקות באמונה, דיבור ושתיקה, מחלוקת, והניגון. לעניות דעתי, תורה זו הינה יסוד היסודות ועמוד החכמה לכל תורתו, והיא מעניקה ללומד אפשרות לגעת, לחוש ולצלול במימיו של רבינו.

מעבר לכך, נדמה לי כי מדובר בתורה עמוקה מיני ים, שר' נחמן נוגע בה בעצביה הרגישים ונימיה הדקים ביותר של ההויה, ובאומץ לב, בתעוזה וביצירתיות, מאיר לנו באור גדול את אותה האפלה. מניסיוני הדל, יכול אני לומר כי למדתי ולימדתי תורה זו עשרות פעמים ולא היתה פעם שלא נתחדש לי בה דבר. זוהי תורה המתעסקת עם האין-סוף והיא עצמה מכילה בקרבה את האין-סוף ואשרי מי שזוכה להגיע בה אל נקודת הראשית.

ללא היסוס מעז אני לומר, כי אין נושא אמוני בעל משמעות שאין לו השקה כלשהי לדברים העולים מתוך תורה זו, ובעז"ה כשם שזכינו לסיים את העיסוק בה, כך נזכה להמשיך בתורות אחרות ואף לשוב לתורה זו בבחינת 'הפוך בה והפוך בא דכולא בה'.

בשיעור זה, אנו גם מסיימים בחסדי השם את מסכת השיעורים לשנת תשס"ג.

בשנה הבאה, בעזרת ד' ובלי נדר, כבר בחודש אלול נחל בסדרה של חמשה עשר שיעורים נוספים בתורתו של ר' נחמן, שיחלו בעניני תשובה וימשיכו לדברים אחרים.

אשמח לקבל תגובות הערות והארות, אותן אפשר לשלוח לכתובת האימייל של ישיבת הר עציון...