אשת ירבעם מול אחיה הנביא (י"ד, א-יח) | 7

ז. פנייה אישית לנביא כ'רואה' מנוצלת להשמעת נבואת שליחות

1. מוטיבים מקראיים המופיעים בסיפורנו

בעיונים קודמים זיהינו בסיפורנו מוטיבים אחדים המצויים גם בסיפורים נוספים במקרא. בכך משתייך סיפורנו לכמה מעגלי סיפורים בו זמנית:

·         מוטיב החולים הדורשים את ה' במחלתם: בסיפורנו מופיע מוטיב זה בדרישת ירבעם ואשתו בנביא בדבר מחלת בנם. סקירת סיפורים שבהם מופיע מוטיב זה בהשוואה לסיפורנו באה בעיון ג סעיף 1.

·         מוטיב המתחפשים במקרא: מוטיב זה מתבטא בסיפורנו ב'התנכרותה' של אשת ירבעם, אשר נועדה להסתיר את זהותה מן הנביא שאליו היא הולכת. סקירת סיפורי המתחפשים במקרא באה בעיון ג סעיף 4, והדיון בה נשלם בעיון ד סעיף 2.

·         מוטיב 'העיוור הפיקח': יכולתו של אחיהו הנביא העיוור לזהות את אשת ירבעם מבלי שראה אותה כלל, משייכת את סיפורנו לעוד שני סיפורים במקרא, שבהם מופיעה דמות עיוור המכיר את המציאות טוב יותר מן האדם הרואה העומד מולו בסיפור. דבר זה נידון בעיון ד סעיף  3_ב–ג.

 בעיון זה נצביע על מוטיב נוסף שמופיע בסיפורנו וחוזר בעוד סיפורים במקרא: פנייתו של אדם לנביא כדי שיגיד לו עתידות בתחום הנוגע לו אישית, מנוצלת תמיד במקרא להשמעת דבר ה' באוזני הפונה בעניין רחב בהרבה מנושא פנייתו. מוטיב זה בסיפורנו ובסיפורים האחרים שבהם הוא מופיע הוא רב חשיבות, שכן הוא נוגע במהות הנבואה ובתפקידו של הנביא בישראל. אפשר כי בחשיפתו של מוטיב זה יש מן החידוש.

בטרם נציג את הופעותיו של המוטיב הזה במקרא, נחזור בקצרה על מסקנות דיוננו בעיון ג סעיף 3 ביחס לכפל תפקידיו של הנביא במקרא בכלל, ובאשר לתפיסתם של ירבעם ושל אשתו את תפקידי הנביא, כפי שהיא משתקפת מניסיונם להסתיר את זהותם מאחיה הנביא.

 

בראשיתה של תקופת הנבואה נתפס הנביא הישראלי כ'רואה' – צופה נסתרות ומגיד עתידות, הפועל אף בשירותם של יחידים אשר נזקקו לשירותיו. בתפקיד זה שימש הנביא כמחליפם הכשר של המעוננים והקוסמים באומות העולם. במקביל שימש הנביא בישראל גם – כשליח ה' המעביר את דבר ה' לנמעניו. בתפקיד זה הוא מיישר דרכיהם של ישראל ושל מלכם, מוכיחם על חטאיהם, מנהיגם בדרך ה' וחושף בפניהם את מהלכי ההשגחה.

התפיסה העממית הרווחת, וזו הייתה גם תפיסתם של ירבעם ושל אשתו, הייתה כי בין שני תפקידי הנביא הללו מתקיימת הבחנה דיכוטומית. על פי הבנתם, תפקידו של הנביא כ'רואה' נסתרות אינו קשור בתפקידו כשליח ה'. ה' חנן את הנביא ביכולות מיוחדות המאפשרות לו לענות לשואליו, אך בעשותו כן, אין הוא פועל כנביא-שליח ה'. מכאן נובעת מחשבתם של ירבעם ושל אשתו כי ניתן להזדקק לשירותיו של אחיה ביחס לעתידו של הילד החולה בלבד, בלא שזהותם תיחשף, ובלא שאחיה יתפקד כנביא הפועל בשליחות ה' להוכיח את ירבעם על חטאיו כמלך ישראל.

סיפורנו, כמו גם סיפורים נוספים במקרא, שולל בתוקף השקפה זו: אף בתפקידו כ'רואה' נסתרות הנזקק לשואל יחידי, פועל הנביא הישראלי מכוח הגילוי הנבואי הישיר, ואין באמת הבחנה בין שני תפקידיו של הנביא בישראל. לפיכך נידון ניסיונם של ירבעם ושל אשתו מראש לכישלון: כאשר מגיעה אשת ירבעם לדרוש את הנביא על גורל בנה – מגלה ה' לאחיה נביאו מי היא האישה הבאה לשאול זאת ומה יהא גורלו של הילד החולה, אך באותה 'הזדמנות' הוא גם שם בפיו תוכחה חריפה כנגד ירבעם.

וכך הופכת תפיסתו השגויה של ירבעם את תפקידיו של הנביא, לפח שטמן לעצמו ושהוא עצמו נופל בו. פנייתו לנביא כמגיד עתידות 'מנוצלת' בידי ההשגחה כדי לעמת אותו מול אותו הנביא כשהוא פועל כלפיו כשליח ה', ומשמיע באוזני אשתו (שהיא 'כגופו') נבואה חריפה נגדו שיש בה תוכחה ועונש.

'מלכודת' עצמית זו שהכין ירבעם לעצמו, וגם נלכד בה, היא מוטיב אירוני, שכן יש כאן פעולה וכוונה של הגיבור, המתבררות במהלך הסיפור כמוטעות והן הן שמובילות אותו למחוזות שונים עד מאוד מאלה שציפה להם. ניסוחו של מוטיב אירוני זה בעיוננו מצטרף למה שנידון בעיון הקודם.

 כבר אמרנו (בעיון ג₃), כי המקרא כמעט ואינו מתאר את פעולותיהם של הנביאים הקדומים בישראל כ'רואים', כנותני שירות אישי לדורשיהם. ההיבט העממי הזה בפעולתם אינו מעניינו של המקרא בדרך כלל. אולם כאשר היבט זה קשור בפעילותם של הנביאים כשליחי ה' בישראל, אנו זוכים ל'חלון הצצה' אף לפעילותם כ'רואים'.

וכשם שהדבר בסיפורנו, כך בכל המקרא: בכל פעם שפונה אדם לנביא כ'רואה', כדי שיגיד לו עתידות או יגלה לו נסתרות לצורכו האישי, הופכת פנייה זו הזדמנות להשמעת נבואת שליחות. הנביא הנשאל משתמש בשאלה האישית המופנית אליו כפלטפורמה להשמעת תשובה נבואית רחבת יריעה, החורגת מן הפן האישי העכשווי. נבואת שליחות זו נוגעת לא רק לשואל, לא רק לשאלה שנשאלה ולא רק לשעה זו, אלא היא רחבה בהרבה, והיא חושפת את תכנית ה' לעתיד רחוק יותר וביחס לציבור רחב יותר, שבמסגרתה פועל ה' על פי דרכי הגמול שבהן הוא מנהיג את עולמו.

כפי שאמרנו, בסיפורנו מתגלה העיקרון הזה בחריפות רבה ובדרך אירונית – שכן השואל מתכוון להתחמק מנבואת השליחות, אך דווקא ניסיונותיו אלו מביאים את הנבואה הזו להתגלות באוזניו, והיא נכפית עליו. גם בסיפורים אחרים שבהם מתגלה עיקרון זה מתלווה אליו לעג אירוני, אף כי לא בכולם.   

יש להעיר כי מוטיב זה שתיארנו אותו כולל בתוכו את מוטיב החולים הדורשים את ה' במחלתם: בכל המקרים שבהם פונים אישים שונים במקרא לנביא לדרוש בעניין מחלתם, הם פונים אליו כ'רואה' מגיד עתידות. ואכן בכל המקרים הללו, מנוצלת פנייתם של אישים אלו בידי ההשגחה להשמעת נבואת שליחות כמענה לדרישתם. אולם כפי שנראה להלן, המוטיב שאנו באים לסקור עתה הוא רחב יותר, ומתקיים גם במקרים נוספים של פנייה לנביא כ'רואה'.

 2. מצעד המחפשים 'אתונות' ומוצאים 'מלוכה' במקרא[1]

א. רבקה בהריונה

רבקהבעת הריונה הקשה הולכת לדרוש את ה' (בראשית כ"ה, ב). דרישתה את ה' מתבארת כהליכה לנביא "שיגיד לה מה תהא בסופה" (רש"י). התשובה שהיא מקבלת נאמרת בלשון שירה הבנויה משתי תקבולות:

           כ"ה, כג                  שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ                   וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ               וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

רשב"ם בדיבור המתחיל "שְׁנֵי גוֹיִם" מבאר כיצד בדברים אלו ניתנת לרבקה תשובה על הקושי שבהריונה: "אל תראי, כי צער העיבור שלך בשביל ששני תאומים יש בבטנך. שמרובה צער העיבור של שניים מעיבור אחד".

אלא שעל פי פירושו, קיים חוסר התאמה קיצוני בין אופייה 'הרפואי' של השאלה שעמה באה רבקה לבין הנבואה הנאמרת לה בלשון פיוטית נשגבה ללא כל צורך. מדוע לא הסתפק הנביא בתשובה כי בבטנה שני תאומים?

דרישתה של רבקה את ה' – פנייתה לנביא בקשר לצער הריונה, כדי שהנביא יגיד לה מה יעלה בגורל הריונה הקשה הזה, הרי היא פנייה ל'רואה', למגיד עתידות, בעניין אישי. אך פנייתה זו 'מנוצלת' בידי ההשגחה כדי להשמיע באוזני רבקה נבואה פיוטית לימים רחוקים, על עתידם של שני העמים שייצאו משני הבנים שבבטנה, על היאבקותם זה בזה ועל התגברותו של 'הצעיר' על פני 'הרב'. וכך, במקום תשובה עניינית מצומצמת על שאלתה בדבר הריונה, זוכה רבקה ב'נבואה שליחותית' המתייחסת לעתיד רחוק וליחסם של שני העמים שיצאו משני בניה.

מה חשיבות יש בנבואה הזאת בשעה הנוכחית, ומדוע על רבקה לדעתה? נראה שידיעת רבקה את דברי הנבואה הללו היא המפתח למעשיה בסיפור הברכות, כשהיא שולחת את בנה 'הצעיר' ליטול את הברכות שביקש יצחק לתִתן ל'רב'.[2]

 ב. בלק פונה לבלעם

בלקמלך מואב, הירֵא מישראל היושבים ממולו, פונה לבלעם כדמות מַאגית, הניחנת ביכולת לקלל ולברך:

                           במדבר כ"ב, ו         וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ – מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.

הפנייה לבלעם אמנם אינה כפנייה ל'רואה' – מגיד עתידות או יודע נסתרות, אך המרחק בין תפקידו של 'הרואה' לתפקידו של הנביא המקלל והמברך בתפיסה העממית אינו גדול: שניהם מציעים את שירותם ליחידים (ובמקרה הנידון עתה – למלך), שניהם מצליחים בפעולתם מחמת יכולת מאגית שניחנו בה, ולשניהם מקובל לשלם על שירותם (כ"ב, יז–יח).

והנה הופך ה' את הקללה שבה חפצו בלק ובלעם לברכה לישראל, וכטענת בלק (כ"ג, יא) "לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ". אלא שיש לשים לב לאופייה של הברכה ששם ה' בפי בלעם: אין ה' שם בפיו ברכה בעלמא,[3] אלא סדרת נבואות על עתידו של עם ישראל ועל יחסיו עם העמים הסובבים אותו. גם במקרה זה: במקום שבלעם יאמר קללה או ברכה במשמען המקובל בפניות מעין אלה, הופך ה' אותו לנביא-שליח, המשמיע חזון נבואי רחב יריעה ומרחיק ראות.

וכך מנוצלת פניית בלק אל בלעם הקוסם לשם קבלת שירות אישי מאגי – כהזדמנות להשמעת נבואת שליחות באוזני בלק ואנשיו, נבואה המציבה את ישראל במעמד מיוחד בין שכניו:

           כ"ג, ט    הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

                  כג     כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל

כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל.

                 כד      הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

     כ"ד, ז-ט     ...וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.

                           ...יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ.

                           כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ...

ובטרם ייפרדו בלק ובלעם, נושא בלעם נבואה נוספת על אחרית הימים, על יחסי ישראל ומואב באותה עת, ועל גורלם של עמים נוספים.

בדומה לסיפור על אשת ירבעם כך גם בסיפור הזה, פניית בלק לבלעם הנביא, הנובעת מתפיסה שגויה של תפקידו ושל מקור כוחו, הופכת לפח שבלק טמן לעצמו כשכוונותיו נתהפכו על פיהן, והקללה הפכה לחזון נבואי נשגב. וכמו בסיפורנו, אף כאן זהו מוטיב אירוני מובהק.

ג. שאול המחפש אתונות

שאול ונערו פונים אל שמואל 'הרואה' כדי שיגיד להם את דרכם בחיפוש האתונות האובדות זה שלושה ימים (שמ"א, ט').  בשני עיונים קודמים השווינו סיפור זה לסיפורנו מהיבטים שונים.[4] ההיבט החשוב ביותר הוא בשייכותם של שני הסיפורים הללו למוטיב שאנו דנים בו בעיון הנוכחי: פנייתו של שאול לשמואל ה'רואה' בשאלה פרטית פעוטה כחיפוש האתונות 'מנוצלת' בידי ה' להפיכת שמואל לנביא שליח ה' המשמיע באוזני שאול נבואת שליחות הנוגעת לעתידו הרחוק כמלך ולעתידם של ישראל שיוושעו בידיו:

ט', טו     וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר:

טז           כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן

וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים

כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי.

בגשת שאול אל שמואל בתוך העיר – "וַה' עָנָהוּ: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי!" (יז), ועל שאלת שאול אותו "הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה?" (יח) עונה שמואל:

                                יט           אָנֹכִי הָרֹאֶה... וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ.

                                כ              וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים – אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ

וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל, הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ.

ובהמשך המפגש ביניהם אומר שמואל לשאול:

                                ט, כז        וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱ-לֹהִים.

                                י', א         וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר:

הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד!

יש לשים לב: שמואל אינו מכחיש את היותו 'רואה' ("אָנֹכִי הָרֹאֶה")[5], והוא גם נענה מיד לשאלתו הפרטית של שאול עוד בטרם נשאל על ידו (כ): " וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ... אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ." (טז).[6]

כמו בסיפורנו, כך גם בסיפור חיפוש האתונות, מעוניינת ההשגחה הא-לוהית להביא את האדם אל נביא הדור, כדי שהנביא יוכל להשמיע באוזניו את דבר ה'.[7] בשני הסיפורים משמשת מצוקה כלשהי הפוקדת את אותו אדם, לגרום לו לפנות לעזרת הנביא, כדי שהלה יסייע לו כ'רואה' להתמודד עם מצוקתו. ובשני הסיפורים משמשת הפנייה של אותו אדם לנביא כ'רואה', כ'מלכודת' שבאמצעותה ניתנת לאותו אדם נבואה שהמתינה לו עד שהוא עצמו בא ביזמתו אל הנביא מסיבה אישית.

אף בסיפור על שאול המחפש אתונות ומוצא מלוכה, קיים קו בולט של אירוניה בעלילת הסיפור, אך זו אינה אירוניה לעגנית או טראגית כשם שהדבר בסיפורנו, אלא זוהי 'אירוניה נלבבת', המפתיעה את שאול, גיבור הסיפור, ומשמחת את הקורא.

ד. שאול פונה לבעלת האוב

שאול, בראותו את מחנה פלשתים הנאסף להילחם בו בשונם, חרד מאוד. בדרכים שונות הוא מנסה לברר את הצפון לו בחיק העתיד הקרוב – את גורל המלחמה העומדת לפרוץ:

שמ"א כ"ח, ו        וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה'

גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.

בצר לו, החליט לפנות אל שמואל הנביא, פטרונו לשעבר, שהפנה לו עורף לאחר שחטא במלחמת עמלק. אלא ששמואל מת, ושאול נאלץ לפנות אליו בדרך אסורה, שהוא עצמו נלחם בה בעבר, באמצעות אשת בעלת אוב. כדי לזכות בשיתוף פעולה של האישה שאליה הוא הולך, מתחפש שאול, ומסתיר ממנה את זהותו כמלך ישראל.[8]

שאול אינו פונה לשמואל כנביא שליח ה', אלא כ'רואה' מגיד עתידות, בדומה ל'חלומות, האורים והנביאים' שאליהם פנה קודם לכן ולא נענה. בפנייה זו 'נושק' סופו של שאול אל תחילתו: כשם שבראשיתו פנה שאול אל שמואל כ'רואה' בעניין האתונות שאבדו, כך גם בסופו, הוא חוזר לפנות אליו כ'רואה' בעניין גורל המלחמה שהוא עומד לצאת אליה. וכה דבריו אל שמואל העולה מן הארץ:

                           טו            ...צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי

וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת

וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.

שאול אינו מצפה לנבואת תוכחה מאת שמואל, כשם שלא ציפה לכך כשפנה קודם לכן לערוצי קשר לגיטימיים לשם בירור העתיד – לחלומות לאורים ולנביאים. גם המסגרת המאגית לפנייתו הנוכחית אל שמואל המת – באמצעות מעשה האישה בעלת האוב, מתאימה לאווירה של הגדת עתידות, ואינה מתאימה בשום אופן לנבואה שליחותית מאת ה'!

אך לא כשם שעלה על דעתו של שאול אירע: הפנייה שלו אל שמואל באמצעות בעלת האוב, כדי שהלה 'יודיענו מה יעשה'[9], משמשת לו כ'מלכודת' לקבלת נבואת תוכחה חמורה מאת שמואל הנביא, נבואה המבשרת לו את מותו ואת מות בניו במלחמה זו כעונש על חטאו במלחמת עמלק (ולא כהגדת עתיד גרידא). לא רק על גורל המלחמה הקרובה עונה לו שמואל, אלא גם על קריעת הממלכה מיד שאול ונתינתה ביד רעהו דוד, ועל נפילת ישראל כולם במלחמה שתפרוץ מחר עם פלשתים (פסוקים טז-יט).

הסיטואציה כולה דומה מאוד לזאת שבסיפורנו: מלך פונה אל הנביא כמגיד עתידות בעניין נקודתי, ופנייתו הופכת עילה לנבואת תוכחה רחבה של אותו נביא, המזכירה את חטאיו של השואל, והמייעדת לו עונשים אחדים, שהעניין הנקודתי שעליו נסובה השאלה הוא רק אחד מהם.

שאול, אשר לא ציפה לתשובה זו, מגיב בדרך קשה:

                           כ              וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל,

גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה

גם בסיפור זה ישנם קווים אחדים של אירוניה (הן בעלילת הסיפור והן בפי כמה דוברים), וזוהי אירוניה טראגית בתכלית, אך הלעג האירוני לשאול בסיפור זה מהול ברחמים ובהערכה.

ה. אחאב ויהושפט

אחאב ויהושפט עומדים לצאת יחדיו למלחמה כנגד ארם לשם השבת העיר רמות גלעד לישראל (מל"א כ"ב). יהושפט פונה לאחאב ומבקש ממנו:

ה             דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'

כוונתו היא לדרוש בנביא את העתיד ביחס למלחמה זו האם תצלח, כדי לדעת כיצד לכלכל את המעשים בשעה הזאת.

אחאב פונה לארבע מאות 'נביאים' ושואל אותם כפי ששואלים מגידי עתידות (ו) "הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם אֶחְדָּל?" ותשובת כולם פה אחד היא: "עֲלֵה, וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ!". אך יהושפט חש שאין אלו נביאי אמת, והוא שואל את אחאב (ז) "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ?", ותשובת אחאב היא: "עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ, וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע, מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה".

אחאב מצווה להביא את מיכיהו, ומפנה אליו את אותה שאלה-דרישה שהפנה לארבע מאות ה'נביאים' לשם ידיעת העתיד: "מִיכָיְהוּ, הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם נֶחְדָּל?" תשובת מיכיהו ניתנת בכמה שלבים, אך המכנה המשותף לשלבים הללו הוא שאחאב חייב מיתה כעונש על חטאיו, ולכן אם יֵצא למלחמה זו, הוא לבדו ימות בה. לא 'הגדת עתיד' היא זו בפי מיכיהו, אלא דבר ה' בפי נביאו:

                           כח            אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי

ואם כן גם במקרה זה, יזמתו של יהושפט לדרוש את ה' בנביא מתוך ציפייה שהוא ישמש כמגיד עתידות בעניין המלחמה, הופכת להיות עילה ביד נביא שהוא שליח ה' להשמיע נבואת פורענות כנגד אחאב ולייעד לו עונש על חטאיו.

                ו. יהורם ויהושפט

 יהורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יוצאים יחדיו למלחמה במואב אשר מרדו קודם לכן בישראל (מל"ב ג). בדרכם אל הגבול הדרומי של מואב הם עוברים דרך מדבר אדום, "וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" (ט).

כמו בסיפור הקודם שנידון בזאת, גם בסיפור הנוכחי שואל יהושפט

           יא           הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ?

ומתברר שאלישע מצוי בין אנשי הצבא. המלכים יורדים אליו, וכוונתם כמובן לדרוש מאתו את דבר ה' בשאלה מה יהא סופו של האירוע שהם נקלעו אליו. כלומר, הם פונים אל אלישע כ'רואה', מגיד עתידות, שידיעת העתיד שלו תאפשר להם לכלכל את המשך צעדיהם במצב הקשה שבו הם מצויים.[10]

מילותיו הראשונות של אלישע הן פנייה נזעמת של תוכחה כלפי יהורם מלך ישראל:

           יג             וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַה לִּי וָלָךְ?!

לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ!

ולאחר דברי ריצוי מצד מלך ישראל נשבע אלישע בשם ה':

           יד            ... כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא

אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ.

כבר בדברים אלו מתגלה אלישע כנביא שאינו נוטל עליו באופן אוטומטי את התפקיד שייעדו לו המלכים בשאלתם – להודיע להם את העתיד הנסתר מהם. אלישע מבחין בין מלך רשע, שאינו ראוי כלל לשיג ושיח, למלך צדיק, שבזכותו מוכן הנביא להמשך הדו-שיח.

בהמשך, תוך כדי עמידת המלכים לפניו, זוכה אלישע בנבואה מאת ה'. אמנם יש בנבואה זו תשובה לשאלה מה יהא סופו של האירוע הקשה שהם עומדים בו, אך תשובה זו מהווה חלק מנבואת שליחות הניתנת בפי אלישע.[11] אין זו הודעת עתיד בעלמא בפי אלישע, אלא נאום נבואי המבטיח ישועה ניסית:

           טז           וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר ה':

עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים.

יז             כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם

וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.

ואין הנבואה מסתפקת בזאת, אלא היא כוללת בשורה על ניצחון צבאי במלחמה, והדרכה לנקום את נקמת ה' במואב:

           יח            וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה', וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.

           יט           וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ

וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ...[12]

ז. בן הדד

בן הדד מלך ארם, השוכב חולה בדמשק עירו, שולח את חזאל עבדו אל אלישע שבא לדמשק באותה עת, ומצווה עליו:

           מל"ב ח', ח            קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר: הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה.

פניית בן הדד לאלישע (כשם שהדבר בכל פניותיהם של חולים אל נביאים) היא כאל מגיד עתידות, וכך אכן פועל אלישע בתחילה:

           י              וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר לוֹ חָיֹה תִחְיֶה.

וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת.[13]

אך המשך הסיפור מפתיע: אלישע פורץ לפתע בבכי (פס' יא), וחזאל המופתע שואלו (יב) "מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה?"

תשובתו של אלישע היא חזון נבואי מבעית על המעשים שעתיד לעשות חזאל לבני ישראל, ולמשמע הדברים הללו תמה חזאל (יג) "כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה?", ותשובת אלישע "הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם!"

גם כאן, משמשת הפנייה לאלישע כ'רואה', עילה להשמעת נבואת שליחות מפיו על עתיד היחסים בין ארם לבין ישראל. ולא עוד, אלא שנבואת אלישע הופכת להיות גם מעין נבואת הקדשה לשואל בנביא חזאל, העומד לתפוס את השלטון על ארם במקום אדונו הגווע.[14]

דוגמה זו שונה במקצת מקודמותיה, משום הפיצול שיש בה בין נבואת הגדת העתיד בנוגע לבן הדד הדורש בה', לבין נבואת  השליחות הנאמרת לחזאל שלוחו.

 

ראינו אם כן, כי בכל מקום במקרא שבו ישנה הזדקקות לנביא כ'רואה', ובכל עת שהוא נדרש למצוקתו של היחיד ולהגדת עתידות לאותו יחיד, משתמשת ההשגחה הא-לוהית בפנייה זו כהזדמנות להופעת הנביא 'הרואה' בפני שואלו כנביא שליח ה', המשמיע בשם ה' נבואה רחבה, המיועדת אל האישיות הפונה אליו. נראה כי בסיפורים הללו, המצוקה האישית נתגלגלה בידי ההשגחה הא-לוהית במטרה להביא את האדם למצב של הזדקקות לנביא ופנייה אליו מיזמתו, ומתוך סיטואציה זו להפגישו עם דבר הא-לוהים המיועד לו.

ישנם סיפורים נוספים במקרא שלא הזכרנום כאן, שבהם מתוארת פנייה לנביא לצורכי הגדת עתידות, ושייכותם למוטיב הנידון בעיוננו חלקית.[15]

  

*   *   *

בזאת מסתיימת סדרת העיונים על פרק י"ד – "אשת ירבעם מול אחיה הנביא". עיונינו ב'פרקי נביאים בספר מלכים' כוללים עוד שני פרקי נביאים בספר מלכים א – פרק כ' ופרק כ"ב. בעזר ה' הַנֹּתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, יתחדשו העיונים לאחר חופשת הקיץ, בשנת הלימודים תשע"ה.