שיעור 39 - הצפת הגרזן על פני הירדן (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע מציף את הגרזן על פני הירדן (ו', א-ז)

ד. נס הצפת הגרזן - 'תורת הנס'

וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל?
וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם
וַיִּקְצָב עֵץ, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה
וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל. (ו)

בסדרת העיונים "הנזיד והלחם" (עיון ג4) עמדנו על ההבחנה בין נסים שבהם פועל אלישע באמצעות חפץ לבין הנסים שבהם הוא משתמש אך בדבר פיו. אמרנו שם שבכל מקום שמהות הנס כוללת שינוי בעולם הפיזיקאלי משתמש אלישע בחפץ או בדבר מה ממשי, ואילו בכל אותם מקומות שהנס הוא במסגרת עולם הנוהג כמנהגו, אלישע פועל בדבר פיו בלבד.[1] על פי הבחנה זו אין קושי בכך שבמקומנו משתמש אלישע בעץ שקצב לשם עשית הנס: הצפת הברזל על פני המים היא שינוי ניכר בעולם הפיזיקלי המוכר לנו.

אולם מדוע עשה אלישע דווקא מעשה זה של קציבת עץ והשלכתו אל מקום שקיעתו של הברזל? במה תורם מעשה זה (מכל המעשים האחרים האפשריים) להופעתו של הנס?

דעות שונות נאמרו בדברי הפרשנים בהסבר מעשהו זה של אלישע, הן בהסבר הטכני של פעולותיו, והן בהסבר הטעם והתכלית של מעשהו. ממחלוקת זו בין המפרשים נלמד אנו, על פי דרכנו, מה הייתה השקפתם על מה שכינינו בעבר 'תורת הנס', שהרי כפי שכבר אמרנו לא אחת, גם לנסים יש כללים.

1. דעת הרד"ק

לדעת הרד"ק קציבת העץ והשלכתו למים נועדו להתקין לברזל (עוד בהיותו במים) בית יד (= ידית) חדש:

ויקצב עץ - להיותו יד הברזל שנפל. ונכנס העץ בנקב הברזל. שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו. לפיכך אמר "ויקצב" שפירושו כריתת העץ במידה שצריך, כמו "מדה אחת וקצב אחד לשני הכרבים" (מל"א ו', כה).

אולם אם כך, שואל הרד"ק (בתחילת אותו דיבור המתחיל):

למה לא השליך שם העץ שהיה יד הברזל מתחילה? למה הוצרך לקצוב עץ? ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו. וכן "צלוחית חדשה" (ב', כ).

האם על פי פירושו של הרד"ק הופך מעשה הצפת הברזל למעשה המתיישב עם חוקי הפיזיקה? נראה שלא לכך התכוון הרד"ק. משקלו של הברזל בגרזן הוא הקובע, וגרזן רגיל אשר ייפול למים, אף אם ייפול ביחד עם בית היד שלו, ישקע. ואדרבה: על פי פירושו של הרד"ק הופך מעשה הנס של אלישע לנס כפול: אף חדירת בית היד החדש שקצב אלישע ישירות לנקב שבברזל השקוע במים - לנס תֵחשב.

הרד"ק שאל מדוע היה על אלישע לקצוב בית יד חדש לברזל, ולהלן נדון בתשובתו. אולם תחילה נשאל מדוע בכלל השליך אלישע בית יד לגרזן?[2] נראה שמטרת המעשה הזה הייתה דווקא להקטין את רושמו של הנס, ולקרבו במידת מה אל הטבע. כך כתב הרד"ק עצמו על פעולותיו של אלישע להחייאת בן השונמית:

ואפשר (- שעשה כן אלישע) להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו, כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם.

'מעט התחבולה' הזה אינו מבטל אמנם את גודל הנס וחריגתו מן הנוהג הטבעי, ואין בו בדרך כלל לתת הסבר 'מדעי' להתרחשות הנס. מה צורך בו אפוא? נראה כי 'התחבולה המועטת הזו מדרך העולם' היא בגדר מעשה השתדלות של הנביא - מאמץ אנושי מצדו (ועל כן הוא נעשה 'מדרך העולם') - ובזכותו מתחולל הנס משמים. הנס מהווה שותפות של האדם ושל ה', ורק כאשר מיצה האדם את יכולתו ואת מאמציו, גומר ה' את חלקו (כאשר ראוי לכך האדם), ומשלים את מעשיו של האדם בדרכיו הבלתי מוגבלות.[3]

כאשר קצב אלישע במו ידיו בית יד חדש לגרזן והשליכו אל מקום נפילת הברזל, פעל פעולה המסמלת את רצונו לשלוח את ידו שלו אל תוך המים, לאחוז בברזל ולמשותו משם. אך כיוון שבמציאות אלישע לא יכול היה למשות את הברזל, עשה כתחליף לכך מעשה סמלי, וה' נענה למאמציו, והביא לכך שבית היד (שהוא שלוח ידו של אלישע עצמו) נכנס בדיוק לנקב שבברזל והציף את הברזל.

כהמשך למגמה זו ביחס לנס, יש לבאר אף הפסוק האחרון בסיפורנו הנראה כמיותר:[4]

וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ. (ז)

מה שעשה הנביא בדרך סמלית, באמצעות המרת ידו שלו בבית היד עשוי העץ שהשליך אל הברזל כדי להעלותו מן המים, הוא דורש מן 'האחד' שאיבד את הגרזן לעשות בפועל, בדרך טבעית. "הרם לך" - 'את הגרזן, שכן עליך לפעול, להשתדל, לשם השלמת מעשה הנס. אמנם נס הוא שחולל את הצפת הגרזן, אך אין זאת אומרת שמפני כן יקפוץ הגרזן לתוך ידך ללא כל מאמץ מצדך'. ובן הנביאים אכן נענה: "וישלח ידו" - אל תוך המים; "ויקחהו" - אליו, ובכך הפך אף הוא שותף למאמצי הנביא ולנס משמים שחברו בהשבת אבדתו.[5]

לבסוף, נשוב אל דברי הרד"ק כי "הנסים בדבר חדש יֵעשו". נראה שכוונתו לומר כי זהו כבודו של הנס, שהוא נעשה בכלים חדשים אשר נוצרו במיוחד למענו. אולם ההסבר לקציבת בית היד החדש לגרזן יכול להשתלב במקומנו, אף בלא ההסבר הכללי הזה של הרד"ק, כפי שנבאר מיד להלן.

ראשית, דווקא פעולה זו של אלישע, מבטאת את השתדלותו שלו לפעול להשבת הברזל. לעיל ראינו בבית היד שקצב הנביא מעין תחליף לידו של הנביא. דבר זה לא היה בא לידי ביטוי כה ברור לו היה אלישע משליך את בית היד הישן של הגרזן.

שנית, בעיון הקודם פירשנו כי בתקלה של נשילת הברזל מן העץ באה לידי ביטוי הסתייגותו של אלישע ממעשה בני הנביאים, ואילו הנס שחולל אלישע לשם השבת הברזל מבטא את התפייסותו הגמורה עמם. אף דבר זה יש בו כדי להסביר את הצורך בבית יד חדש לברזל. חידוש זה מבטא אי-חזרה למצב הקודם, המצב הכעוס שהביא לתקלה. יתרה מזאת: קציבת העץ בידי אלישע עצמו הופכת אותו עתה לשותף במעשיהם של תלמידיו, שהרי אף הם עסוקים בחטיבת עצים ובקציבת קורות לבניינם.

2. דעת הרלב"ג

לפני הרלב"ג עמדו דבריו של הרד"ק (שהיה קודמו ובן ארצו - פרובנס), והוא ודאי הושפע מהם בהסברו לצד הטכני במעשהו של אלישע:

"ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל" - רוצה לומר, שכבר חתכו ותקנו במידה שיוכל להיכנס בנקב הברזל ויהיה לו כמו יד.

אלא שהסבר זה והשאלה ששאל הרד"ק ביחס אליו - מדוע לא השתמש אלישע בבית היד הקודם של הגרזן - הובילו את הרלב"ג בכיוון שונה מאד מזה של הרד"ק בהסבר הנס. ושמא יש לומר זאת אחרת: השקפתו הפילוסופית של הרלב"ג במה שנוגע ל'תורת הנס', כפי שבאה לידי ביטוי בסוף ספרו הפילוסופי 'מלחמות ה' ',[6] היא שעצבה את פירושו במקומנו, שהוא על בסיס דברי הרד"ק אך שונה ממנו מאד. הבה נעיין בדבריו:

והנה היה המופת בזה, שכשאשר השליכו שמה (- את העץ), נכנס בנקב הברזל ונתקיים בו הברזל.[7]

ולפי שכבר הושרש בדבר המופתים מצד העיון (- הפילוסופי) ומצד דברי חז"ל, כמו שבארנו בששי מספר מלחמות ה', שלא יתחדש בהם דבר חדש,[8] כאילו תאמר עליית הברזל למעלה במים - והוא ברזל, או רדת העץ למטה במים - והוא עץ, בלתי ראוי שיצלול במים (- שני דברים אלו הם 'התחדשות של דבר חדש', ועל כן אינם כלולים במופתים).[9]

והנה, הרצון באמרו "וישלך שמה" - שכבר השליך שם העץ בכוח, כדי שירד מפני זאת התנועה ההכרחית. והנה היה העץ בשיעור, שהיה יכול לנצח קלותו [את] כבדות הברזל ויציפהו עמו על המים. ולזה הוצרך שיהיה העץ גדול, ולא הספיק לו גודל יד הברזל (- הקודמת) להשליכו שם, וחתך מפני זה עץ גדול.[10]

אך המופת היה, כמו שזכרנו, היותו נכנס בנקב הברזל בהשליכו אותו למים.

מה 'הרוויח' הרלב"ג בפירושו? האם מופת כניסתו של העץ בנקב שבברזל, כתוצאה מהשלכתו בכוח לתוך המים (וזאת כשאין הנביא רואה כלל את הברזל, אלא מכוון למקומו המשוער), שונה במהותו ממופת שקיעת העץ במים או ציפת הברזל הכבד על פני המים, שני דברים שלא קרו ולא יכלו לקרות על פי הרלב"ג?

התשובה על כך לפי הרלב"ג חיובית בהחלט: שקיעת העץ במים או ציפת הברזל על פניהם הם חידוש בבריאה ושינוי סדריה, ולדעתו, יש להימנע מלייחס דבר זה למופתים במקרא. לעומת זאת, בכניסתו המדויקת של העץ הקצוב (והארוך) לנקב שבברזל אין כל שינוי וחידוש בבריאה. הנס כאן הוא בקיומו של אירוע בעל סיכוי סטטיסטי השואף לאפס - כניסה של העץ לנקב בברזל בלא כל יכולת לכוון את מעשיו בדיוק.[11]

מובן שיש בהצלחתו של הנביא לעשות כן 'מופת', אולם מסוג אחר לגמרי מאשר הצפת הברזל על פני המים.

מים רבים זרמו בירדן מאז כתב הרלב"ג את דבריו, ומאז נשתנתה מאד תפיסת העולם הפיזיקאלי בקרב פילוסופים ואנשי מדעי הטבע, ונדמה שההבחנה החותכת והעקרונית שעשה הרלב"ג בין שני סוגי המופתים אינה כה ברורה כיום.

על כל פנים, כתוצאה מפירוש זה של הרלב"ג, שהוא דומה באופן חיצוני לזה של הרד"ק אך שונה ממנו מהותית, נוצר הבדל קל ביניהם בפרשנות לסוף הפסוק - למילים "ויצף הברזל".

הרד"ק הציע שני פירושים למילים אלו:

"ויצף" - פועל עומד (- הברזל צף)... ויש לפרש 'ויצף' פועל יוצא, כלומר הנביא הציפו.

הרלב"ג אמנם יכול היה לאמץ אחד משני פירושים אלו של הרד"ק (או את שניהם), אך הוא בחר בפירוש אחר שיהא מיוחד לשיטתו:

והנה היה העץ בשיעור שהיה יכול לנצח קלותו [את] כבדות הברזל, ויציפהו עמו על המים.

מיהו זה אפוא שהציף את הברזל? העץ הגדול והקל הוא שהציף את הברזל, וזאת על פי חשבונותיה של הפיסיקה.

כצפוי, עוררו דבריו של הרלב"ג ביקורת חריפה בקרב המפרשים שבאו אחריו. הנה דברי ר"י אברבנאל:

והנה התאמץ הרב רבי לוי בן גרשום לבקש דרכים אפשר[יות] שיעשה בהם הנס ההוא, ולא יהיה זרות בחוק הטבע (- וכאן הוא מסכם את דבריו של הרלב"ג ופוסק עליהם את דינו) ואלה דברי רוח הם.

רי"א לא נימק את ביקורתו, ורק מפירושו שלו למעשהו של אלישע (אשר יובא להלן, בסעיף 3) נשמעים דברי פולמוס רמוזים כנגד פירוש הרלב"ג.[12]

דברי המלבי"ם כנגד פירושו של הרלב"ג חריפים אף יותר:

והרלב"ג חיפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, ודבריו הבל.

לא נוכל להצטרף אל הדברים החריפים הללו, בידענו כי דברי הרלב"ג קשורים במערכת חשיבה פילוסופית שלמה שפיתח בספרו מלחמות ה', ושאין הוא יחיד ולא ראשון שהלך בדרך זו בהסבר נסים במקרא. ובכל זאת, נודה לדברי הפרשנים הללו, שקשה להעמיס על הפסוק הנידון בעיון זה את כל מה שפירש הרלב"ג.[13]

3. דעת ר"י אברבנאל והמלבי"ם

כשם שהיו שותפים לביקורת על הרלב"ג, כך היו שני המפרשים הללו שותפים בפירוש מעשהו של אלישע (וברור שהמלבי"ם המאוחר השתמש בדברי רי"א). וכך אומר רי"א:

הנביא, כאשר הראהו המקום אשר נפל שם הברזל, לקח בידו עץ קטן, והשליכו שמה באותו מקום קצוב ומוגבל, וזהו "ויקצב עץ וישליכהו שמה" - באותו מקום קצוב ומוגבל, כאילו שלח אותו העץ לקרוא את הברזל שיבוא לפניו, ומיד: "ויצף הברזל". כי כאשר ירד שמה העץ, עלה הברזל כמאמר הנביא... וכן היה: שהעץ שהיה קל צלל במים הפך טבעו, והברזל שהיה כבד, צף למעלה. להורות כי כפי היכולת הא-לוהי יהיו הדברים, ואין להם טבע אחר, כי אם הנטבע בהם בחכמת בוראם, שיוכל לשנותם כשירצה.[14]

והמלבי"ם אומר בקיצור:

הראה שיש בכח הנביא להפך הטבעיים, שהעץ והברזל החליפו טבעם זה לזה, העץ צלל במים אדירים כעפרת,[15] והברזל צף למעלה כעץ קל.

פירושם זה, מבחינת המשתמע ממנו ביחס ל'תורת הנס', מהווה הקוטב ההפוך לא רק לפירושו של הרלב"ג, אלא גם לזה של הרד"ק, כפי שבארנו את דבריו. שכן על פי פירושם זה אלישע קצב את העץ והשליכו למים, לא כדי לקרב את הנס אל ההשתדלות האנושית הטבעית (כפי שהסברנו את כוונת הרד"ק), אלא כדי להכפיל את הנס ולהגדיל את רושמו.

אולם מהי מטרתו של אלישע בעשותו כן? הרי נס שקיעת העץ במים הוא נס מיותר, והוא לא נועד להשיג כל תועלת! ואם כן, האם יש הצדקה לעשייתו?

רי"א ענה על כך כי מטרת הנס הכפול היא חינוכית, והיא טמונה בעצם השינוי הכלול בנס: "להורות כי כפי היכולת הא-לוהי יהיו הדברים, ואין להם טבע אחר, כי אם הנטבע בהם בחכמת בוראם, שיוכל לשנותם כשירצה".[16] תפיסה זו של נסים שכל מטרתם היא בעצם עשייתם, ואין להם כל תפקיד אחר הכרוך בפתרון בעיות אנושיות או דתיות המעוצבות בסיפור, היא בדיוק התפיסה שניסינו לשלול לכל אורך עיונינו בפרקי אלישע.

בעל הכלי יקר, ר' שמואל לניאדו, אף שהצטרף אל ביקורתו של רי"א על הרלב"ג, וכתב ש"הדין עמו... כי הדברים של מופת אין לנו עסק לקרבם אל הטבע", בכל זאת לא נשא פנים לפירושו של רי"א, והוא טוען כנגדו שתי טענות (והשנייה מזדהה עם ביקורתנו):

ולשיטת מהרי"א יקשה (א) שלא נזכר בפסוק אלא "וישלך שמה", ולא נזכרה שקיעה. והיה פלא גדול (- אם שקע העץ) והיה ראוי להזכירו. (ב) גם הסברה מחזקת זה (- שלא שקע העץ), כי למה יעשה השקעת העץ שלא בטבעו? די לו בהצפת הברזל שלא בטבעו!

4. דעת הכלי יקר

נסיים את עיוננו בפירושו של ר"ש לניאדו. פירוש זה הוא המתיישב ביותר, הן בלשון הכתוב והן בעניינו:

"ויקצב עץ" - כל דהו (- ולא בית יד); "וישלך שמה" - למעלה במים (- ולא לתוכם), מכוון למקום שנפל הברזל. ואותו העץ הציף הברזל. וזהו שאמר "ויצף" - העץ ההוא את הברזל,[17] שזאת הייתה הוראת השלכת אותו העץ במים בכיוון אל מקום הברזל, לומר שגזר אומר הנביא שיקל הברזל שלא בטבעו, ויצוף כעץ ההוא כל דהו אשר השליך במים ואם כן לא היה העץ נכנס בנקב הברזל (- כפי שפירש הרד"ק), שאם כן היה משליך בית ידו של הברזל, אבל אדרבה, הגיד הכתוב "ויקצב" - שהיה עץ כל דהו.

פירוש זה הוא הנאות ביותר ללשון הכתוב, משום שהוא איננו מוסיף כל פרט על הנאמר בפסוקנו. אלישע קצב כפיס עץ סתמי, ולא בית יד, והשליכו על פני המים ולא השקיע אותו בתוכם, ורק נס אחד אירע כאן - נס הצפת הגרזן ולא יותר.

אולם לשם מה עשה כן אלישע, לשם מה השליך עץ כל דהו למקום נפילת הברזל? תשובתו של בעל הכלי יקר היא שבמעשה זה מעוצבת באופן סמלי גזרת הנביא, והוא מהווה תחליף לדיבורו: "זאת הייתה הוראת השלכת אותו העץ במים... לומר שגזר אומר הנביא שיקל הברזל בטבעו ויצוף כעץ ההוא...".

נדמה שכאן נוכל לשוב אל מה שבארנו בדברי הרד"ק ולייחס זאת גם לפירושו של הכלי יקר: מטרת פעולתו של אלישע הייתה דווקא להקטין את רושמו של הנס. כפיס העץ הקצוב בידי אלישע, והמושלך על ידו למים במקום נפילת הברזל, מסמל את רצונו לשלוח את ידו שלו אל תוך המים ולמשות משם את הברזל האבוד.

רק גילוי מאמץ מצדו של האדם, ואף נביא במשמע, ואפילו אם המאמץ הוא סמלי בלבד, מזכה אותו בשותפות עם יד של מעלה הגומרת את מעשהו ומעניקה לו את הנס המיוחל.

ה. אלישע ובני הנביאים - מבט מסכם

סיפורנו שייך לסדרת הסיפורים אודות אלישע ובני הנביאים, והוא האחרון שבהם, לפיכך יש להשוותו אליהם. אליהו לא פעל בחברתם של בני הנביאים,[18] ועל כן אין לסדרת הסיפורים הנידונה כאן מקבילה בפרקי אליהו. אולם דבר זה עצמו מלמד כמובן על השוני בין שני הנביאים הללו.

1. בני הנביאים על הירדן (ב', יג-טו)

מפגשו הראשון של אלישע (לאחר התמנותו לנביא) עם בני הנביאים ארע אף הוא, כמו בסיפורנו, על שפת הירדן המערבית. היו אלה אז חמישים בני הנביאים תושבי יריחו, אשר בראותם את אלישע חוצה את הירדן בדרך נס, כאליהו לפניו, הכירו בו כנביא הדור יורשו של אליהו:

וַיֹּאמְרוּ: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע
וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. (ב,ט"ו)

ר"י אברבנאל עמד על הקשר בין שני הסיפורים בשתי הערות קצרות שהעיר בפירושו לסיפורנו. בהערה אחת הוא משווה את נס חציית הירדן בידי אליהו ואלישע לנס הצפת הברזל על הירדן. הצד השווה בהם הוא מקום התרחשותו של הנס - שני הניסים התרחשו במי נהר הירדן. וכך אמר רי"א:

והנס הזה אשר עשה אלישע בירדן (- הצפת הגרזן) היה ממין הקריעה אשר עשה אליהו בו, אם לא שהיא הייתה כוללת, והדבר הזה היה פרטי בירדן.[19]

ראוי עוד לציין שבשני הנסים הללו פעל הנביא על מימי הירדן באמצעות חפץ: שם הכה אלישע את המים באדרת אליהו וכאן השליך אליהם עץ. [20]

בהערה אחרת מסביר רי"א מדוע בחרו בני הנביאים דווקא את שפת הירדן למקום ישיבתם החדש:[21]

בחרו שיהיה זה אצל שפת הירדן, אולי בעבור שנלקח אליהו שמה, ראוי שיימצא באותו מקום יותר שפע וקדושה רבה.

ואמנם קדושת הירדן באה לידי ביטוי אף בסיפור הקודם לסיפורנו: הטבילה במימיו על פי הוראתו של אלישע היא שריפאה את נעמן מצרעתו.

אם צודק רי"א, ואף שיקולים של קדושת המקום הנחו את בני הנביאים בבחירתם בשפת הירדן למקום ישיבתם החדש, ודאי משמש גם סיפור נעמן רקע לסיפורנו. [22]

2. בני הנביאים ביריחו (ב', טז-יח)

סיפורנו אינו הפעם הראשונה שאלישע מסתייג מהליכתם של בני הנביאים אל הירדן. בפעם הראשונה ארע הדבר בהיותו יושב ביריחו, זמן קצר אחר עליית אליהו רבו השמיימה. הבה נשווה:

ביריחו

בעירו של אלישע

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:
הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי-חַיִל…
יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ...
וַיֹּאמֶר: לֹא תִשְׁלָחוּ. (ב,ט"ז)

וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים, אֶל אֱלִישָׁע:
הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם... (ו',א')
נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן…
וַיֹּאמֶר: לֵכוּ. (ו,ב')

אופיו של הדיאלוג בשני המקומות דומה: בקשה ארכנית של בני הנביאים מאלישע[23] המחולקת לשניים: הרקע לבקשתם פותח במילים "הנה נא...", והבקשה עצמה ללכת אל הירדן[24] פותחת ב"ילכו נא" או "נלכה נא".[25]

אף תגובתו של אלישע בשני המקומות דומה: היא קצרה ונחרצת. ואף שמבחינת התוכן, שתי תגובותיו נראות הפוכות זו לזו (- סירוב בראשונה לעומת הסכמה בשנייה), אין זה אלא מחמת טעות אופטית: ניתוח הדיאלוג בסיפורנו (בעיון ב) הביא אותנו לראות בתגובתו זו של אלישע כעס וסירוב להתלוות אל בני הנביאים. אלא שבסיפור שבפרק ב' ביקשו בני הנביאים ללכת בעצמם - בלא אלישע - ותגובתו של אלישע היא סירוב ישיר; ואילו בסיפורנו ביקשו שאלישע ילך עמם, ואלישע הגיב בסירוב עקיף - באישור שנתן להם כביכול ללכת בלעדיו. אולם באמת משמעות תגובתו בשני המקרים היא שאין המעשה כולו לרצון בעיניו.

בשני הסיפורים משתנה עמדת הסירוב של הנביא עקב ריכוך והפצרה:[26]

וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ
וַיֹּאמֶר: שְׁלָחוּ. (ב',י"ז)

וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ
וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ. (ו',ג')

הצד השווה בין שני המקומות הוא בכך שאף שאלישע נענה להפצרת בני הנביאים, אין הוא נענה לה בלב שלם. אלא שהנסיבות אינן דומות בשני הסיפורים: ביריחו, הוא נענה לבני הנביאים כדי לאפשר להם להיווכח בטעותם מתוך התנסות עצמית[27] אך באמת "דבריו היו באופן שכשאמר 'שלחו' היה ראוי שיובן ממנו שלא ישלחו מצד דיבורו, כי פעמים יש הן שהוא כלאו" (רלב"ג שם). בסיפורנו, נראה לכאורה שבאמור אלישע "אני אלך" אין לשמוע עוד את התנגדותו הקודמת; אולם באמת זו לא בטלה, והנביא מצטרף לבני הנביאים כשלבו חלוק עליו. דבר זה בא לידי ביטוי במחצית השנייה של הסיפור, בתקלה שארעה ל'אחד' בנפול גרזנו למי הירדן.[28]

ההשוואה שעשינו בין שני הסיפורים הללו מגלה כי במערכת היחסים שבין אלישע לבין בני הנביאים קיימת לעתים מתיחות. בקיומה של זו ניווכח גם בסיפורים האחרים על אלישע ובני הנביאים.

המתיחות בסיפור שבפרק ב' הוסברה (בעיון המוקדש לסיפור זה) כנובעת מתוך ערעור עדין על ירושתו של אלישע את מקומו של אליהו, ורצון לשוב אל אליהו ולהשיבו להיות נביא הדור כמקודם.[29] המתיחות בסיפורנו הוסברה (לעיל עיון ב) על רקע רצונם של בני הנביאים היושבים לפני אלישע לשנות את מקומם דווקא אל שפת הירדן.

התנגדותו של אלישע לשתי ההליכות של בני הנביאים אל הירדן שורש אחד לה: ההגנה על דרכו הנבואית השונה כל כך מזו של אליהו רבו. ההליכה אחר אליהו בדרך המסמלת את פרישתו מישראל - הדרך לירדן - אינה לרוחו של אלישע.[30]

לא נוכל לסיים את השוואת שני הסיפורים הללו בלא לציין שבסופם הפוכים הסיפורים זה לזה. סופו של הסיפור שבפרק ב' הוא בשיבתם של בני הנביאים מן הירדן אל אלישע היושב ביריחו, והודאתם המשתמעת בכישלון חיפושיהם. זכות המילה האחרונה ניתנת שם לאלישע (ב', יח) "הלא אמרתי אליכם אל תלכו". משמעות כל זאת היא כי בני הנביאים חוזרים להכיר בירושתו של אלישע את אליהו וחוזרים לקבל את הנהגתו.

בסיפור שלנו, לעומת זאת, הפוך הדבר: אלישע הוא המצוי בחברתם של בני הנביאים שעמם הלך אל הירדן, והללו ממשיכים לבנות את מקום ישיבתם החדש שם. בחוללו את נס הצפת הגרזן ביטל אלישע את התקלה של נפילתו, ובכך מתבטאת התפייסות גמורה של הנביא עם תלמידיו. מילותיו האחרונות של סיפורנו הן "וישלח ידו ויקחהו" והקורא אמור להשלים בדמיונו 'וימשיכו בני הנביאים בעבודתם'. ובכן, אלישע הוא שהודה לבני הנביאים בצדקתם.

3. בני הנביאים בגלגל (ד', לח-מד)

סיפורנו נראה כממשיכם של שני הסיפורים הקצרים שבסוף פרק ד' - הסיפור על נס ריפוי הנזיד (לח-מא) והסיפור על האכלת מאה איש בעשרים לחם (מב-מד).

הקשרים בין סיפורנו לאותם שני הסיפורים הם בכמה ממדים:

· בסיפורים אלו, ורק בהם, יושב אלישע בחברתם של בני הנביאים באופן קבוע.[31]

· בסיפורים אלו נאמר שבני הנביאים 'יושבים לפני אלישע'[32] ועל משמעות הדבר עמדנו לעיל.[33]

· בסיפורים אלו ניכרת דאגתו של אלישע לבני הנביאים, ובכלל זאת לצרכיהם הכלכליים. בסוף פרק ד' דאג אלישע לאכילתם של תלמידיו, שכן הייתה זאת עת רעב, והוא חולל לשם כך שני נסי מזון. בסיפורנו נידונה 'מצוקת הדיור' של בני הנביאים בעירו של אלישע.[34] בנס הצפת הגרזן והשבתו ל'אחד' מבני הנביאים, מסייע אלישע לפעולתם של בני הנביאים בבניית המקום החדש לישיבתם.[35]

· קיים ממד של מתיחות ביחסים שבין אלישע לתלמידיו, או לאחד מהם, הן בסיפורים שבסוף פרק ד' והן בסיפורנו.[36]

לסיום ההשוואה בין סיפורנו לסיפורים ההם נצביע על שני הבדלים ביניהם:

א. סיבת המתיחות בין אלישע לתלמידיו שונה בשני המקומות: בסיפורים שבסוף פרק ד' נובעת המתיחות מהבעת חוסר אמון של אחד מתלמידיו של אלישע ברבו, וביכולתו לפתור את בעיית הרעב בדרך נס; הסיבה למתיחות בסיפורנו שונה מאד, והיא נובעת מהסתייגותו של אלישע מתוכניתם של בני הנביאים לעקור אל הירדן. בסיפורים שם, גבר אלישע על חוסר האמון, בחוללו נסים שאפשרו למאה תלמידיו לאכול; במקומנו חזר בו אלישע מהסתייגותו, והתפייס עם מעשיהם של תלמידיו.

ב. בשני הסיפורים שבסוף פרק ד' ה'אחד' (או משרתו של אלישע) הוא שמביע את חוסר האמון באלישע, ואילו הנסים שחולל אלישע שם, נועדו לכל מאת בני הנביאים. בסיפורנו התמונה הפוכה: דמותו של 'האחד' מתבלטת לטובה, ועולה על זו של שאר חבריו, ואילו הנס שחולל אלישע, אף שיש לו משמעות סמלית ביחס לכל ציבור בני הנביאים, נעשה בפועל לטובת 'האחד' הזה. דבר זה מביאנו אל ההשוואה האחרונה בעיון זה.

4. "ואשה אחת מנשי בני הנביאים..." (ד', א-ז)

סיפור נס אסוך השמן אמנם אינו סיפור על אלישע ובני הנביאים, אולם בכל זאת יש לשייכו לסדרת סיפורים זו. זאת כיוון שהאישה הצועקת שם אל אלישע היא "אשה אחת מנשי בני הנביאים" שנתאלמנה מבעלה, ובאה לתבוע את שכר צדקתו של בעלה המנוח - "ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', והנשה בא לקחת...". כמו בסיפורים האחרים על אלישע ובני הנביאים, מתגלה גם בסיפור נס אסוך השמן מה עגום היה מצבם הכלכלי של בני הנביאים, וכמו בשאר הסיפורים מחולל אלישע נס כדי לשפר את מצבם.

הדמיון העיקרי בין סיפור נס אסוך השמן לבין סיפורנו הוא בכך שבשניהם מסייע אלישע לאחד מבני הנביאים, המיוחד במידותיו הטובות, והשרוי במצוקה. שהרי בסייעו לאלמנת בן הנביאים מסייע אלישע גם לבעלה המנוח, ומציל את בניו מעבדות. לעומת זאת, בשני הסיפורים שבסוף פרק ד' מסייע אלישע לחבורת בני הנביאים כולה.

בין סיפורנו לסיפור נס אסוך השמן קיימים עוד כמה קווי דמיון:

· בשניהם צועקים השרויים במצוקה אל הנביא:

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע... (ד', א).

וַיְהִי הָאֶחָד וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי... (ו', ה).

צעקה זו נועדה להתלונן לפני הנביא על עוול שהצועקים חשים שנעשה להם.[37]

· בשני הסיפורים נובעת מצוקת הצועקים מחמת הצורך להשיב דבר לבעל חובם וקוצר ידם לעשות זאת מחמת עוניים:

...הַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים (ד', א).

אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל (ו', ה).

· אף בדרך הבאת הנס, יש דמיון בין שני המקומות. לפני הבאת הנס מקדים אלישע שאלה, ובהתאם לתשובה שקיבל הוא פועל להבאת הנס:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי (לָךְ) בַּבָּיִת? (ד', ב).

· ובעקבות תשובתה "אסוך שמן" מורה לה אלישע כיצד לנהוג כדי שיתרחש הנס.

ובמקומנו:

וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל? (ו', ו).

בעקבות התשובה "ויראהו את המקום" פועל אלישע להציף את הברזל.

· ולבסוף, אף האפילוג בשני הנסים דומה: חתימת הנס היא בהוראת אלישע ל'מוטב' הנס לפעול בעצמו כדי ליהנות מניסו:

וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (נִשְׁיֵךְ)... (ד', ז).

וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ (ו', ז).

* * *

ההשוואות שנעשו בעיון זה הראו לנו כי הסיפורים הקצרים על אלישע ובני הנביאים (הארוכים בהם הם בני שבעה פסוקים), מהווים חטיבה מיוחדת של סיפורים בכלל הסיפורים על אלישע: הם קשורים זה לזה וביניהם ניכרים קווי דמיון רבים.



[1] פירוט הנסים משני הסוגים הללו מופיע באותו עיון בהערות 15-13.

[2] בזאת חזרנו לשאלה שבה פתחנו עיון זה, אלא שעתה היא מנוסחת בהתאמה לפירושו של הרד"ק לטיב המעשה שעשה אלישע.

[3] בדרך זו פירשנו את נתינת הקמח בנזיד המקולקל ("הנזיד והלחם" עיון ג2) ואת הסיבה לשימוש בחפצים שונים בכלל, בנסים שבהם נגרם שינוי בעולם הפיזיקאלי (שם עיון ג4). נסים מן הסוג הזה, לו היו נעשים במאמר פיו של הנביא בלבד, היה בכך התהדרות בנס שלא כדין, יומרה לשלוט בטבע שלטון בלא מצרים, כזה המצוי רק ביד הבורא.

[4] בעיון הקודם הבאנו את פירושו של בעל כלי יקר לפסוק זה. כאן נלך בדרך אחרת, ההולמת את התפיסה שאנו מייחסים לרד"ק במה שנוגע ל'תורת הנס'.

[5] ואין לשאול: הרי בן הנביאים היה עושה זאת אף ללא הוראתו של אלישע? באמצעות ציוויו של הנביא וקיומו על ידי 'האחד' הופכת פעולתו זו לבעלת משמעות בתהליך הנס.

[6] ראה להלן הערה 8.

[7] אף לפי הרד"ק היה מופת בדבר זה, אך המופת העיקרי היה כמובן בהצפת הברזל.

[8] הרלב"ג רומז כאן לדבריו בספרו במאמר השישי, חלק שני פרק יב (כמעט בסופו של הספר): "וראוי שנחקור באיזה מהדברים ייתכן שיתחדשו הנפלאות, ובאיזה מהם לאי יתכן זה". בארבע הגבלות מגביל שם הרלב"ג את אפשרות 'חידוש הנפלאות':

א. "אי אפשר שיתחדש דבר מה מהנפלאות, יימשך מציאותו מציאות מתמיד... לא ייפסק", וזאת מחמת ששינוי תמידי במציאות מורה על כך שהמציאות הקודמת לא הייתה טובה דיה, ואז "הנה נייחס חסרון לשם יתברך".

ב. "אי אפשר שיתחדשו הנפלאות בדברים אשר הציור במציאותם סותר נפשו", כלומר, בדברים שיש בהם סתירה הגיונית, "ומפני זה הוא מבואר שלא יתחדשו הנפלאות בעניינים הלימודיים. כי הסותרים לא יתקבצו יחד בנושא אחד". "ולזאת הסיבה בעינה יתבאר, שלא יתחדשו הנפלאות בדברים החולפים (- שכבר היו) מצד שהם חולפים".

ג. "אי אפשר שיתחדש מופת בגרמים השמימיים" טענה זו מוכיחה הרלב"ג בהוכחה המבוססת על הפילוסופיה האריסטוטלית המקובלת בימי הביניים. כאן נדחק רלב"ג ליישב את נס העמדת השמש בגבעון על ידי יהושע ואת נס נסיגת הצל שנעשה לחזקיהו.

ד. את המגבלה האחרונה מייחס הרלב"ג לחז"ל. הם שואלים במסכת סנהדרין קי ע"א על דברי משה בפרשת קרח (במדבר ט"ז, ל) "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה..." - "אילימא למבריה ממש (- אם נומר לברוא ממש) והא 'אין כל חדש תחת השמש' (קהלת א', ט)!" ומבאר הרלב"ג את קושייתם: "רוצה לומר, שאי-אפשר שתשתנה הטבע ממנהגו!". הגמרא מתרצת את קושייתה "אלא לקרובי פתחא (- לקרב הפתח)" ומבאר הרלב"ג את תרוצם: "ותרצו... שלא היה בזה המופת דבר מחודש במוחלט, כי מציאות פתיחת פי הארץ בזה האופן הוא דבר ייתכן שיימצא על המנהג הטבעי, לא היה מחודש כי אם באורך הזמן" כלומר, הנס היה בקיצור תהליכים המתרחשים באופן טבעי זמן ממושך, אך לא בחידוש דבר שאיננו קיים בטבע (הרלב"ג מפרש את דברי הגמרא "לקרובי פתחא" - קרוב בזמן, ולא כפי שפירש הפירוש המיוחס לרש"י שם "שיקרב פתחה של גיהנום, ותפתח הארץ במקום שהן"). וראה עוד אבות פ"ה מ"ו. וממשיך שם הרלב"ג: "והנה זה העניין הוא כמו העניין בשאר מופתים בשווה... הנה התבאר מזה המאמר (- של חז"ל) שהם יראו שלא ייתכן שיתחדש דבר על דרך המופת, אם לא מה שייתכן שיתחדש על המנהג הטבעי באורך הזמן"

יישום דברים אלו ביחס לנס הצפת הגרזן, מובן, כפי שנידון הדבר בגוף העיון, אולם נסים רבים נראים סותרים עיקרון זה.

[9] הרלב"ג אמנם מייחס את שלילת האפשרות שברזל יצוף על המים לחז"ל, אולם במסכת סוטה יג ע"א מבואר הדבר שזה היה בדיוק הנס שחולל אלישע בסיפורנו.

[10] בדברים אלו עונה הרלב"ג על שאלת הרד"ק "למה לא השליך שם העץ שהיה יד הברזל מתחילה, למה הוצרך לקצוב עץ?" ותשובתו שונה כמובן מזו של הרד"ק.

[11] השחלת העץ בברזל אפשרית ביגיעה מרובה, בזמן ממושך ועל ידי אמצעים שונים. במקרה כזה אפשרי, לדעת הרלב"ג, מופת שיחסוך את הצורך בכל זאת, וראה דבריו בהערה 8ד.

[12] הביקורת הפרשנית היחידה שכותב רי"א משותפת לפירושם של הרלב"ג והרד"ק גם יחד: "ואם היה הנס כדברי המפרשים, ושצף הברזל עם העץ שנדבק בו, היה ראוי שיאמר 'ויצף העץ והברזל', והנה לא זכר דבר מהעץ, וזה ממה שיורה שאין הדבר כמו שחשבו".

ביקורת זו אינה צודקת לא ביחס לפירושו של הרד"ק ולא ביחס לזה של הרלב"ג. ביחס לרד"ק - אין צורך לציין את ציפת העץ משום שאין לה משמעות מבחינת נס הצפת הברזל, שהרי לא העץ הוא שהציף את הברזל, כפי שהוסבר לעיל. ביחס לרלב"ג - אין זה נכון 'שלא זכר דבר מהעץ', שהרי הרלב"ג מפרש שהנושא של הפועל היוצא "ויצף" הוא העץ 'ויצף העץ את הברזל'. (יש לציין שמדברי רי"א לא ברור שהבחין בין הרד"ק לרלב"ג כשם שהבחנו אנו.)

[13] במידה פחותה יש לומר זאת גם על דברי הרד"ק. לא רק במקומנו נדחק הרלב"ג בביאור המקרא כדי להתאימו לשיטתו הפילוסופית, ראה לדוגמה את מה שאמרנו בהערה 8ג.

[14] המלים המודגשות בסוף הציטוט הן דברי פולמוס המכוונים כנגד הרלב"ג.

[15] על פי שמות ט"ו, י.

[16] במלים אחרות: מטרת הנס היא לשלול את שיטתו הפילוסופית של הרלב"ג... (וראה הערה 14).

[17] מבחינה פרשנית זהה פירושו של בעל הכלי יקר למלים "ויצף הברזל" לפירושו של הרלב"ג, אך מבחינה עניינית הם שונים מאד: לדעת הרלב"ג הציף העץ את הברזל בהתחברו עמו, מפי שהמשקל הסגולי של הגרזן כולו היה קטן משל המים; לדעת הכלי יקר שימש העץ הצף על פני המים מעין דוגמה לברזל שיתנהג כמותו, וזאת כמובן בדרך נס.

[18] מלבד ביום העלותו בסערה השמים, שאז עבר בבית אל וביריחו, כנראה כדי להיפרד מבני הנביאים שהיו שם (ב', א-ה). אולם אף אז, אין מתנהל בינו לבינם כל דו-שיח, ואלישע הוא המשמש להם כתובת לדבריהם.

[19] א. רי"א משווה את הנס בסיפורנו דווקא לקריעת הירדן על ידי אליהו, כדי להצביע על קשר בין מעשיו של אלישע למעשיו של אליהו רבו.

ב. ההבחנה שהוא עושה בין שני הנסים הללו, נראה שהיא במידת ההיקף של כל אחד מהם: נס חציית הירדן פעל על הנהר כולו, ואילו נס הצפת הברזל במימיו ארע בנקודה מסוימת בנהר.

[20] השימוש בחפץ בעשיית הנסים מאפיין את כל הנסים שבהם יש שינוי במנהגו של עולם, וכאלה הם שני הנסים הנידונים כאן. ראה סדרת העיונים "הנזיד והלחם" עיון ג4.

[21] דבר זה אמנם אינו מעורר כל קושי. כפי שעולה מדברי בני הנביאים עצמם בראש סיפורנו, שונה שפת הירדן מן העיר הצפופה שבה הם יושבים עתה: המקום על הירדן רחב ופנוי, מים זורמים שם בשפע, ועל גדותיו צומחים עצים היכולים לשמש חומרי גלם זמינים לבניית 'בית מדרשם' החדש של בני הנביאים.

[22] אפשר שדבר זה גם מסביר את סמיכותם של שני הסיפורים הללו בכתוב. על שאלת משמעות פרישתם של בני הנביאים אל הירדן ויחסו של אלישע למעשה זה, ראה בהרחבה בשליש האחרון של עיון ב לעיל (החל מן המילים "נעלה אפוא השערה").

[23] אורכה בשני המקומות כמעט זהה: 25-24 מילים.

[24] שמו של הירדן אמנם אינו נזכר בדברי בני הנביאים ביריחו, אולם מן ההקשר ברור שאל שפתו (- המזרחית) הם הולכים לערוך את חיפושיהם.

[25] למרות שבני הנביאים ביריחו מייחסים את ההליכה לאחרים, ל"חמשים אנשים בני חיל", נראה מסוף הסיפור שם (יח) שהם אלו שהלכו. ראה בסדרת העיונים "אלישע בראשית דרכו..." עיון ב5, הערה 26.

[26] קיים הבדל פורמלי בין שני תיאורי ההפצרה: בסיפורנו מתוארת ההפצרה באמצעות דיבור ישיר של 'האחד', ואילו בפרק ב' מצוין דבר קיומה אך היא עצמה אינה מצוטטת. דבר זה נובע מחשיבותו של 'האחד' בסיפורנו: הלה ישוב ויופיע במחצית השנייה של הסיפור, ועל כן ניתן לו התפקיד לשכנע את אלישע בדיבור ישיר במחצית הראשונה.

[27] ראה עיוננו המוזכר בסוף הערה 8.

[28] ראה עיון ג לעיל.

[29] ראה בסדרת העיונים "אלישע בראשית דרכו" עיון ב 4-3.

[30] ראה בעיון הנזכר בהערה הקודמת עד לסופו, ובעיון ב לעיל.

[31] ביריחו ישב אלישע ישיבת עראי, ומיד אחר האירועים שם עזב אלישע לבית אל כשהוא בגפו.

[32] במצג של שני הסיפורים הקצרים בפרק ד' (לח) נאמר: "ובני הנביאים ישבים לפניו"; במקומנו נאמר (ו', א) "המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך...".

[33] בסדרת העיונים הנוכחית בחלקו הראשון של עיון ב ובסדרת העיונים "הנזיד והלחם" עיון א הערה 6. השוואה זו בין שני המקומות הביאה אותנו לסברה שהמקום שבו ישבו בני הנביאים לפני אלישע בסיפורנו בטרם עקרו לירדן, היה אף הוא בגלגל שבהר אפרים. נראה שזו הייתה עירו של אלישע ואליה שב בעת שלא היה נע על פני ערי ישראל. זאת עשה, בדומה לשמואל שהיה סובב בין ערים שונות "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמ"א, ז', טז-יז), ושם בניות רמה ישבו תלמידיו של שמואל - בני הנביאים (שם י"ט, יח-כ). מסיבה זו הגיע אליהו לגלגל, כדי להיפרד מאלישע משרתו שישב שם באותה עת.

לאחר שאלישע הפך להיות נביא הדור נתקבצו לגלגל בני נביאים רבים כדי לשבת לפני אלישע. נהירת בני הנביאים לשם היא שגרמה לצפיפות ולכך שהמקום הפך צר לכולם, כפי שהתלוננו בראש סיפורנו.

[34] בעיון ב לעיל הבאנו את דברי המלבי"ם שאף יוקר המחיה בעיר הקשה עליהם, שכן "ישיבת כרכים קשה".

[35] אמנם סיוע זה לא בא אלא לאחר קשיים והסתייגויות שהיו לאלישע ביחס לפרישתם של בני הנביאים לירדן. ראה עיונים ב-ג.

[36] מתיחות זו מולידה בשני המקומות 'צעקה' של בני הנביאים אל אלישע:

"ויהי כאכלם מהנזיד והמה צעקו ויאמרו: מות בסיר, איש הא-להים" (ד', מ); "ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר: אהה אדני, והוא שאול" (ו', ה). הצעקה בשני המקומות הועילה: הנביא נענה לצועקים אליו, חולל נס ופתר את המצוקה בשני המקומות. בכך בטלה המתיחות הקודמת בין אלישע לתלמידיו והתקלה שנגרמה כתוצאה ממתיחות זאת באה על תיקונה.

על סיבות המתיחות בכל אחד מן הסיפורים הנידונים כאן עמדנו בעיונים המתאימים.

[37] מהו העוול שהחשה בו האלמנה הבהרנו בסדרת העיונים "אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים" עיון ב; העוול שחש בו 'האחד' בסיפורנו הוסבר בעיון ג לעיל.