תולדות השראת שכינה | תולדות ומשמעות איסור הבמות | 1

למעשה, ההיתר להקריב שלא במשכן היה מוגבל לתקופות מסוימות ביותר, כמפורט במשנה:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות...
משהוקם המשכן נאסרו הבמות...
באו לגלגל והותרו הבמות...
באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה 'מנוחה' (דברים י"ב, ט)...
באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות...
באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה 'נחלה' (שם) (זבחים פי"ד משניות ד-ח).

המשנה מבחינה בין מספר תקופות: קודם הקמת המשכן; הקמת המשכן ונדודיו במדבר; המשכן בגלגל עם הכניסה לארץ; משכן שילה; ימי המשכן בנוב ובגבעון; והמקדש בירושלים. מבין התקופות הללו, הותרה הקרבה שלא במשכן או במקדש רק קודם שהוקם המשכן ובהיותו בגלגל, בנוב ובגבעון; ביתר הזמן היו הבמות אסורות.

בשיעור זה ננסה להציג את התקופות השונות בתולדות האיסור. כפי שנראה, החלוקה הבאה במשנה מוכחת מן המקראות, ומשקפת נאמנה את המתואר בתורה ובנביאים.

א. עד שלא הוקם המשכן

לפי המשנה, "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות". ואכן, לאחר התגלות ה' למשה בסנה והבשורה "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב), מבקש משה מפרעה שוב ושוב לזבוח לה' (שם, יח), לעבדו ולחוג לו (שם ד', כג; ה', א; ז', טז, כו; ח', ה, טז, כא-כה; ט', א, יג; י', ג, ח-ט, כד-כו). לאחר יציאת מצרים אנו מוצאים שתי דוגמות לבניית מזבחות. הראשונה - לאחר מלחמת עמלק:

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות י"ז, טו).

ודוק: התורה אינה מציינת הקרבת קרבנות; המזבח נבנה כביטוי של הכרת הטוב וזכר לדורות, ובכך דומה הוא לרוב המזבחות שבנו האבות (ראה שיעור 14 לשנת ה'תשס"ז).

מזבח שני בונה משה למרגלות הר סיני:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים (שמות כ"ד, ד-ה).

מעמד הר סיני לא שינה, אם כן, את האפשרות לבנות מזבחות ולהקריב עליהם - שהרי המעשה הוא קודם בניין המשכן, וכדברי המשנה. ההקרבה היא על ידי נערי בני ישראל, המתחנכים, ככל הנראה, לשרת בקודש; חז"ל ביארו כי נערים אלו הם הבכורות (מכילתא דרשב"י שם; במדבר רבה ד ח; שם יב ז), בהתאם לדברי המשנה בזבחים שם - "עד שלא הוקם המשכן... עבודה בבכורות". ואפשר שבמזבח זה נתקיימו דברי ה' למשה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

שני מזבחות אלו הם דוגמות למציאות בה הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומהווים המשך לבניית מזבחות ולהקרבת קרבנות על ידי אבות האומה, כמתואר בספר בראשית.

ב. משהוקם המשכן - המשכן במדבר

על אופייה של עבודת ה' בעת היות המשכן ומחנה ישראל במדבר ניתן ללמוד רבות מפרשה אחת בפרק י"ז של ספר ויקרא. הפרשה נחלקת לשני חלקים. חלקהּ השני, שלא יידון כאן, עוסק בעיקר באיסור אכילת דם. החלק הראשון, בו נעסוק עתה, נחלק בעצמו לשני חלקים:

(1) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

(2) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו (ויקרא י"ז, ג-ט).

על דרך הפשט נראה פירוש הרמב"ן, שמדובר בשני איסורים שונים. האיסור הראשון (פס' ח-ט) הוא האיסור להקריב מחוץ למשכן, המכונה בהלכה 'איסור שחוטי חוץ', והוא בעצם המקור הראשון לאיסור במות. החלק הראשון של הפרשה (פס' ג-ז) אוסר לשחוט בהמה לאכילה מחוץ למשכן, ומתיר אכילת בשר באופן אחד בלבד: הבאתה למשכן כקרבן שלמים. הנה חלק מדברי הרמב"ן (ויקרא י"ז, ב):

והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב. ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה, כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות, רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם.

בכך אסר הכתוב כל שחיטה שהיא מחוץ למשכן. אלא שעם הכניסה לארץ וההתיישבות בה התרחקו בני ישראל מן המשכן, ואכילת 'בשר תאווה' - בשר שנשחט לצורך אכילה בלבד, ולא כקרבן - חזרה והותרה:

זהו שאמר רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר וגו' (דברים י"ב, טו), לומר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה'. ופירש שם (פס' כ) הטעם: כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ וגו', לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד, אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין... וזהו דעתו של רבי ישמעאל בפרשיות הללו, ומכאן אמר דמעיקרא איתסר להו בשר תאוה, והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט.

כפי שרומז הרמב"ן, עצם קיומו של איסור בשר תאווה, וממילא גם הבנת הפרשה כולה, נתונים במחלוקת בין רבי ישמעאל, שאת פירושו - שהרמב"ן (ואנו בעקבותיו) רואה בו את דרך הפשט - ראינו עד כה, ובין רבי עקיבא. המחלוקת הובאה במסכת חולין (טז ע"ב - יז ע"א), וסיכם אותה רש"ר הירש בפירושו לויקרא י"ז, ג:

בחולין (טז ע"ב ויז ע"א) נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא.

לדעת ר' ישמעאל, היו אסורים בבשר תאווה כל ימי שהותם במדבר; הווה אומר: היה אסור לשחוט שור, כבש ועז לשם אכילת בשר גרידא; אלא היה צורך להקדיש אותם לשם שלמים, להקריב אותם במשכן - ובשרם נאכל אחר כך לבעלים. רק בכניסתם לארץ הותר להם בשר תאווה; היתר זה נתבאר בדברים יב, כ-כא; ולדעת רש"י בחולין שם, הרי איסור בשר תאווה במדבר מבואר כאן בפסוקים ג-ז.

כנגד זה לדעת ר' עקיבא, 'בשר תאוה לא איתסר כלל': גם במדבר היה מותר לשחוט ולאכול בהמת חולין; ולא בא הכתוב בדברים (שם) אלא לצוות על השחיטה; שכן בטרם נכנסו לארץ, היתה שחיטה נוהגת רק בקדשים בלבד; ואילו חולין יצאו מידי נבילה על-ידי נחירה גרידא (ראה פי' דברים שם). לשיטה זו, הרי הפסוקים שלנו דנים רק בקדשים בחוץ - כפסוקים ח-ט לקמן.[1]

לדעת רבי עקיבא עוסק, אם כן, הקטע כולו בקודשים, דהיינו: באיסור שחוטי חוץ (במות). הבנה זו של הפרשה, שהמייצג שלה בין פרשני התורה הוא רש"י, מובאת במסכת זבחים (קו ע"ב - קז ע"א), ולפיה החלק הראשון (פס' ג-ז) דן בשחיטת קודשים בחוץ, והחלק השני - בהעלאתם בחוץ.

בין אם נאמר כדעת רבי ישמעאל ובין אם נאחז בשיטת רבי עקיבא, לפרשה מגמה ברורה: לרכז את בני ישראל ואת עבודתם סביב המשכן, כדי למנוע מהם לזבוח על פני השדה לשעירים. וכך אומר המדרש:

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני, ומעצמו הוא גדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים, דכתיב 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים' (ויקרא י"ז, ז), ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר 'ויזבחו לשדים' (דברים ל"ב, יז), ואין שדים אלו אלא שעירים שנאמר 'ושעירים ירקדו שם' (ישעיהו י"ג, כא), והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם, אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים, הדא הוא דכתיב 'איש איש מבית ישראל' וגו' (ויקרא רבה כב ח).

בני ישראל יצאו ממצרים שטופים במנהגי עבודה זרה, ובייחוד בעבודת השדים-השעירים.[2] איסור שחוטי חוץ, כמו גם איסור בשר תאווה לדעת רבי ישמעאל, נועדו להרחיקם ממנהגים אלו, ולגבש את העם כולו לשבטיו סביב המשכן האחד, בו שוכן בקרבם ה' אחד. לענייננו, חשוב לשים לב כי ההרחקה מעבודת השעירים מהווה טעם ייחודי לאיסור שחוטי חוץ בתקופת השהות במדבר, וכפי שביאר הרמב"ם בפירוש המשניות (זבחים פי"ד מ"ה, בתרגומו של הרב קאפח):

כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי במחנה והוא אמרו 'אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה', ועשה טעם הדבר 'למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זֹבחים על פני השדה' וזה הוא אסור הבמות, הרי עם חסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען והוא בזמן היותם בגלגל נסתלק הלאו הזה ונשאר ההתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות.

הווה אומר: ייתכן שלאיסור הבמות במדבר טעם שונה מזה שיש לאיסור הבמות בארץ ישראל.[3]

לסיום חלק זה ברצוננו לעמוד על המשמעות של היתר בשר תאווה עם הכניסה לארץ לשיטת רבי ישמעאל.[4] כאמור, במדבר היה המשכן לב המחנה, וסביבו התארגן העם לדגליו. הקִרבה הפיזית למשכן הִנָּהּ חלק מן האופי הכללי של הנהגת המדבר, שהייתה הנהגה נסית מובהקת. כשם שזיקתו של הקב"ה לעם ישראל ודאגתו להם התבטאו במדבר בצרכים הבסיסיים ביותר - בדמות עמוד הענן, עמוד האש, המן, השליו והבאר - כך צריכים היו בני ישראל לכוון את כל הווייתם, ובכלל זה חיי החולין שלהם, לקב"ה. במציאות זו אין מקום לבשר תאווה; אפילו אכילת בשר יכולה להיעשות רק מתוך זיקה למשכן, כבשר שלמים. ואין צריך לומר שלא ניתן להקריב קרבנות אלא במקום השראת שכינה, דהיינו: במשכן.

בארץ ישראל השתנתה המציאות בתכלית. בראש ובראשונה השתנתה המציאות מבחינה גאוגרפית. השבטים התיישבו בנחלותיהם השונות, שחלקן מרוחק ביותר מן המשכן (ובהמשך: מן המקדש); בתנאים אלו שוב לא ניתן לחייב את הכול להגיע למשכן ממרחקים כדי לאכול בשר, ובשר תאווה הותר. השינוי השני הוא בגיבוש הרוחני סביב המשכן: מחנה ישראל השוכן לשבטיו בטל, וכל שבט עסוק בהתיישבות בנחלתו ובענייניו הפרטיים. ההתיישבות בארץ וביסוס האחיזה והשלטון בה הגיעו לשיאם בקביעות השראת שכינה - תחילה במשכן שילה, ובהמשך במקדש שבהר המוריה. אך במקביל, שוב אין מתאפשרת אותה קִרבה מתמדת בין העם השוכן לשבטיו ובין המשכן שבלב המחנה; הוויה זו תאמה את ההנהגה הנסית של ימי המדבר, אך לא את המציאות הטבעית של הישיבה בארץ. אופייה של העבודה במשכן קשור אפוא למציאות הרוחנית הכללית של חיי עם ישראל. ואף שכמובן לא לכך הכוונה, התבטא לעתים הריחוק הפיזי הזה גם בריחוק רוחני, שהביא לעבודה זרה, או להבדיל - למציאות של במות גם בשעה שהדבר אסור, וכפי שנראה להלן.

ג. ערבות מואב - שנת מ' ליציאת מצרים

עד מתי בדיוק נמשך איסור הבמות של תקופת המדבר? לכאורה התשובה פשוטה: מהמשנה משמע שהבמות הותרו רק כשבאו לגלגל. ואולם, מדברי התורה בפרשת ראה, בתיאור איסור הבמות לדורות, עולה אולי אפשרות אחרת. כך נאמר שם:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם... (דברים י"ב, ח-יא).

המפרשים נחלקו בביאור המילים "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", והציעו פירושים מפירושים שונים.[5] ברם, על דרך הפשט נראה כי הכתוב מתייחס לאיסור ההקרבה "בכל מקום אשר תראה" האמור בהמשך הפרשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ..." (שם, יג-יד). כלומר: לאחר כניסתכם לארץ, כשתבוא העת לבנות את בית הבחירה (וראה רש"י שם, יא), לא תוכלו עוד להקריב "איש כל הישר בעיניו", בכל מקום שתרצו - דהיינו: בבמות - אלא רק במקדש.

מהו, אם כן, "פֹּה הַיּוֹם"? והלוא לכאורה הותרו הבמות רק לאחר הכניסה לארץ, כדברי המשנה! בפירושו לדברים י"ב (עמ' קסה-קסז) מציע רד"צ הופמן כי בני ישראל חדלו להיזהר באיסור במות כבר עם כיבוש עבר הירדן המזרחי, עוד קודם הכניסה לארץ, כיוון שטעמו - הרחקה מהקרבה לשעירים - בטל בעצם הביאה אל ארץ נושבת ועזיבת המדבר, וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות.[6] הצעה שנייה של הרב הופמן היא ש"פה היום" לאו היינו כעת ממש, אלא 'בעתיד הקרוב': משיבואו לגלגל ועד סיום כיבוש הארץ וחלוקתה.[7]

ד. מן הכניסה לארץ ועד בניין המקדש

מדובר בפרק זמן בן 440 שנה (על פי מל"א ו', א), הנחלקות, על פי חז"ל (זבחים קיח ע"ב), לארבע תקופות: 14 שנות היות המשכן בגלגל; 369 שנה בשילה; ו-57 שנים בנוב ובגבעון (13 בנוב ו-44 בגבעון). היסוד לחלוקה זו הנו בפרק י"ב של ספר דברים, בפרשה הקובעת את איסור במות לדורות, שבפסוק אחד ממנה כבר עסקנו זה עתה:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם...

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ...

לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ... (דברים י"ב, ח-יא, יג-יד, יז-יח).

הכתוב תולה את איסור הבמות בביאה "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה", והמשנה בזבחים מפרשת כי "המנוחה" היא שילה, ו"הנחלה" - ירושלים.[8] ומוסיפה הברייתא:

'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה': אל המנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים. למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה (זבחים קיט ע"א).

כלומר: חז"ל ראו בכתוב זה מקור הן לאיסור במות בימי שילה ומן הביאה לירושלים ואילך, הן להיתרן בין שילה לירושלים. וכפי שראינו לעיל, הבמות הותרו גם בעת היות המשכן בגלגל. ואכן, בכל התקופות הללו מתאר המקרא הקרבה שלא במשכן או בבמה הגדולה.[9] למעשה, בסופה של תקופה זו אנו מוצאים לראשונה את המונח 'זביחה בבמות' במשמע של זביחה שלא במקום העבודה המרכזי:[10]

רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם. וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה... (מל"א ג', ב-ד).

ההסבר להיתר הבמות בתקופות אלו מופיע בירושלמי:

ר' יסא בשם ר' יוחנן, זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות; יצא - הבמות מותרות
(ירושלמי מגילה פ"א הי"ב).

וכבר עמדנו בעבר[11] בהרחבה על הסברו של בעל משך חכמה, כי הבמות מותרות רק כשהארון מנותק מן המשכן או מהבמה הגדולה (כמו בעתות היציאה למלחמה בתקופת הגלגל וכמו בימי נוב וגבעון). במצב זה חסר המשכן את הכלי העיקרי להשראת שכינה - את הארון - ולכן גילוי השכינה בו איננו שלם, וכל אחד יכול להקריב ליד פתח ביתו. המציאות של היתר במות המוצגת בפרשת יתרו היא, אם כן, מציאות אפשרית, אך לא אידאלית, והיא פחות שלמה ממציאות של עבודה במשכן בלבד. מכל מקום, עדיין יש להבחין בין הבמה הגדולה לבין במת היחיד שבונה כל אחד על פתח ביתו: על הבמה הגדולה קרבים כל הקרבנות - ציבור כיחיד, חובה כנדבה - וכן יש לידה היכל, ובו נעשות עבודות הקטורת, המנורה ולחם הפנים; בעוד שהבמה הקטנה נועדה לנדרי היחיד ולנדבותיו בלבד (ראה דברי רש"י על פי הספרי המובאים בהערה 5).

ה. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר

מבניין המקדש ואילך נאסרו הבמות לעולם: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה 'נחלה'". בחירת ירושלים מונעת כל אפשרות להקריב מחוץ למקדש מכאן ולהבא.

דא עקא, שההקרבה בבמות הִנָּהּ אחד החטאים המרכזיים המוזכרים באופן עקיב כמעט לכל אורך ימי הבית הראשון.

בהקשר זה חשוב להבחין בין העבודה בבמות, אשר נבנו לשם ה', והאיסור היה בעצם בנייתן ובעבודה בהן מחוץ למקדש, לבין עבודה זרה, דהיינו: עבודה לאל אחר. למרות הדמיון החיצוני (מזבח ומצבה וריבוי מקומות פולחן), הפנייה בבמה היא לה' בלבד. אף שבממלכת ישראל התקיימה עבודה זרה באופן סדיר מימי אחאב ואילך,[12] בממלכת יהודה התקיימה עבודה זרה רק בפרקי זמן מסוימים - בימי רחבעם, יהורם בן יהושפט, אחזיהו בן יהורם, עתליה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו (ראה מל"א י"ד, כב-כד; ט"ו, יב-יג; כ"ב, מז; מל"ב ח', יח, כז; י"א, יח; ט"ז, י-טו; כ"א, ג-ז, כא-כב; ירמיהו כ"ה, ו-ז; ל"ב, כט-לה).[13] לעומת זאת, בעניין הבמות חוזר המקרא כמעט ביחס לכל מלכי יהודה על נוסח שיפוטי קבוע פחות או יותר - "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (כך או בשינויים קלים במל"א ט"ו, יד; כ"ב, מד; מל"ב י"ב, ד; י"ד, ד; ט"ו, ד, לה) - למעט ימי חזקיהו ויאשיהו, בהם נעשה מאמץ גדול לבער את עבודת הבמות (ראה מל"ב י"ח, ד, כב; ושם כ"ג).[14]

למרות ההבחנה החדה בין עבודת ה' בבמות לבין עבודה זרה, נראה שיש לשתי התופעות שורש אחד משותף. ואכן, בניגוד למקום החשוב שתפסו בימי הבית הראשון, משיבת ציון ואילך שוב אין אנו מוצאים אף לא אחת מהן, ואין להן עדויות היסטוריות בימי הבית השני.[15] בכל אלו נדון בע"ה בשיעור הבא, אשר יעסוק במהותו ובמשמעותו של איסור במות.