שיעור 4 - תוספת שביעית (ב)

  • הרב משה טרגין

4 - תוספת שביעית (חלק ב)

לאחר שהצגנו בשיעור שעבר את דעת רבנו תם ואת מבטה המיוחד על תוספת שביעית, נוכל עתה להתייחס אליה בהקשר של האיסורים האחרים הנוגעים לתקופה זו.

היש מקור במשנה לתפישת רבנו תם? המשניות במסכת שביעית (ובייחוד אלו שבתחילת המסכת) מונות עבודות המותרות במשך תוספת השביעית. כיצד נוכל להבין הלכות אלו לאור עמדתו של רבנו תם?

המשנה (פ"ג מ"ח) מתארת את האיסור לבנות קודם שנת השביעית מדרגות לבורות המים. מדרגות אלו מסייעות לאנשים לרדת אל הבורות לשאוב מים להשקיית שדותיהם, ואיסור בנייתן נובע מהחשש שהן יעודדו השקיית השדות במשך שנת השמיטה (יש לציין כי הרמב"ם בהלכות שביעית פ"ב הי"א מסביר את האיסור שבמשנה באופן אחר). הנוכל לראות במשנה זו הד לעמדתו של רבנו תם? אין ספק שבניית מדרגות איננה בגדר עבודת קרקע, וכל איסורה נובע מכך שהיא מאפשרת עבודה כזאת בשביעית.

הגם שניתן להביא מהמשנה סיוע לדברי רבנו תם, יש להביא בחשבון שני גורמים נוספים. ראשית, האם איסור זה נכלל באיסור התורה שעליו דיבר רבנו תם? גורם אחד המעיד שאין זה איסור תורה הוא מועד חלותו - מסוף תקופת הגשמים של השנה השישית, הרבה קודם שלושים הימים שלפני שנת השמיטה, שבהם חל דין תוספת דאורייתא!! ואכן, הר"ש מפרש כי בנייה זו איננה אסורה מדין תוספת שביעית אלא משום מראית עין - מפני שהרואים עלולים לחשוד שהיא נועדה להכין אפשרות שאיבה לשנת השמיטה. ראיה לפירושו היא מיקומה של המשנה בפרק השלישי - ביחד עם הלכות אחרות האסורות אף הן מדין מראית עין - ולא בפרק הראשון, שבו מתוארים איסורי דאורייתא של תוספת שביעית.

גם מסברה ניתן להקשות על התאמתה של דעת רבנו תם למשנתנו. חרישה, כפי שהסברנו בשיעור שעבר, מביאה תועלת לקרקע ומפריעה לשביתתה. בניית המדרגות, לעומת זאת, הגם שהיא מאפשרת את השקיית השדות אין לה כל השלכה ישירה על הקרקע, ואם כן ניתן בהחלט לטעון שהיא איננה פוגעת בשביתת הקרקע. לסיכום: ספק רב אם אכן המשנה האוסרת בניית מדרגות עולה בקנה אחד עם דעת רבנו תם.

מודל קרוב יותר לשיטת רבנו תם בעניין תוספת שביעית מספקת לנו המשנה (פ"ב מ"ה) המתארת את מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה בעניין סיכת פירות. היו מגדלים שנהגו לטפל בפירות עוד טרם קטיפתם על מנת לזרז את מועד הקטיף או על מנת להציל פירות חלשים. מגדלים אלו נהגו לסוך את הפירות בחומרים מסוימים, ואפילו לעשות בהם חורים ולמלאם בכימיקלים המסייעים לתהליך הטבעי. לדעת רבי יהודה עשויים טיפולים כאלה להיחשב לעבודה במקומות שבהם הם נהוגים, ועל כן ניתן לאסרם עוד לפני שנת השמיטה. חכמים, לעומתו, אוסרים טיפולים אלו בכל המקומות, ודעתם זו זוקקת בדיקה מעמיקה יותר.

גישה אחת להבנת דעת חכמים היא כי הם סברו שיש לנקוט מידה רבה יותר של אובייקטיביות בהגדרת עבודה הנאסרת בשביעית. שלא כרבי יהודה, המאמץ הגדרה יחסית, טוענים חכמים כי טיפולים אלו מוגדרים כעבודה גם במקומות שבהם אין הם נהוגים, ועל כן הם אסורים עוד קודם השמיטה. אם כך, המחלוקת סבה על עניין עקרוני - כיצד להגדיר עבודה מבחינה הלכתית.

גישה אחרת טוענת כי חכמים מסכימים עם רבי יהודה שהגדרות עבודה תלויות במקום שבו היא מתבצעת, אלא שלדעתם זירוז הבשלתם של פרות לפני השמיטה אסור גם אם המעשה איננו נחשב עבודה.המשנה (כפי שמסביר הר"ש) מתייחסת לפרות שעל אף שהתחילו להבשיל לא יסיימו את הבשלתם לפני שנת השמיטה. על כן נחשב כל טיפול בפרות אלו כמביא תועלת במהלך השמיטה, וכל תהליך המביא תועלת במהלך השביעית - דוגמת חרישה - אסור גם לפניה. תפישתו של רבנו תם בעניין חרישה (על פי הסברם של ראשונים רבים) היא שהחרישה איננה אסורה משום שהיא מוגדרת כעבודה האסורה בתוספת שביעית אלא משום התועלת שהיא מביאה בשביעית עצמה. ייתכן אפוא שמחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה סבה על סברתו של רבנו תם.

גם כאן חשוב לשים לב לכמה אי-התאמות בין דעת רבנו תם לבין המשנה. שלא כחרישה, האסורה רק שלושים יום קודם השמיטה, אסור הטיפול בפרות זמן רב קודם לכן, למן הזמן שבו ישפיע על הפרות במהלך השמיטה. הנוכל להסביר כי לדעת רבנו תם שלושים היום שקבעה התורה אינם הגדרת תקופה מסוימת אלא רק דגם שעל פיו יש לאסור פעולות אחרות, כלומר: שחרישה אסורה רק שלושים יום לפני השביעית משום שרק למן המועד הזה היא תניב תוצאות שיורגשו במהלך שנת השמיטה, אולם פעולות שיביאו לשיפור הקרקע או התוצרת במהלך השמיטה גם אם ייעשו לפני מועד זה - כגון בניית מדרגות וטיפולי זירוז בפרות - ייאסרו החל מהזמן שבו יורגשו תוצאותיהם בשנה השביעית?

נקודה נוספת שאליה יש להתייחס היא הקשר שבין טיפולים אלו ובין הקרקע עצמה. לעיל פקפקנו ביכולת לקשר את איסור בניית המדרגות לדעת רבנו תם בגלל העובדה שהמדרגות אינן שינוי מהותי בקרקע עצמה. טיפול בפרות אמנם מזרז את זמן הבשלתם, אך אין הוא מפריע את שביתת הקרקע. על מנת שנוכל להרחיב את היקפה למקרים אלו עלינו להגדיר טוב יותר את תוספת השביעית לדעת רבנו תם. האם תהליך שמביא תועלת בשביעית אך אינו מפר את שביתת הקרקע אסור בתוספת שביעית לדעת רבנו תם? ייתכן שזו נקודת המחלוקת בין רבי יהודה ותנא קמא.

עתה, משהעלינו את החילוק בין עבודה הנוגעת ישירות לקרקע לבין עבודה שאינה כזו, נוכל להתייחס למחלוקת מעניינת בין רבי שמעון וחכמים. המשנה (פ"ב ה"ג) דנה בדרכי גיזום (חיתוך והורדת ענפים, המסייעים להתפתחות האילן) שונות: לדעת תנא קמא מותר לגזום עצים עד ראש השנה, ואילו רבי שמעון מתיר פעולות אלו רק עד תוספת השביעית, דהיינו: עד חודש לפני ראש השנה. מה עומד ביסוד המחלוקת?

ייתכן שהתנאים נחלקים אם צורות גיזום אלו אסורות מדאורייתא. הר"ש כבר ביאר (בפירושו למשנה פ"ב ה"ב) שרק איסורי דאורייתא אסורים בתוספת שביעית. הגמרא במועד קטן (ג ע"א) מסיקה שהפעולות היחידות האסורות בשביעית מדאורייתא (ועל כן אסורות בזמן תוספת שביעית) הן זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. האם אופני דילול העצים המוזכרים במשנתנו נחשבים כאיסורי דאורייתא ועל כן אסורים גם בתוספת שביעית? רבי שמעון טוען שהם בכלל הפעולות המוזכרות בגמרא במועד קטן, ותנא קמא חולק עליו.

לחלופין נוכל לומר כי המחלוקת סבה על עניין שונה לחלוטין. פעולה זו אכן מוגדרת כעבודה גמורה, אולם מכיוון שאין היא נוגעת ישירות לקרקע אלא דווקא לעצים ייתכן שהיא מותרת בזמן התוספת. אם נפסוק כרבנו תם אך נגביל את איסורי תוספת שביעית רק לחרישה ולעבודות אחרות המשפיעות ישירות על הקרקע, נוכל להתיר פעולות המשפרות את העץ. רבי שמעון סבר כי תוספת שביעית היא הרחבה של איסורי שביעית, ועל כן יש לאסור גם עבודה המבוצעת על העץ; ואילו תנא קמא מבין תוספת שביעית כסברת רבנו תם, אך עם זאת מתיר מלאכות המשפרות את העץ ולא את הקרקע. יש לציין שהסבר זה בדעת רבנו תם - שרק עבודות הנוגעות לקרקע אסורות בתוספת שביעית - איננו מסביר את איסור בניית מדרגות ואת האיסור לזרז גדילה של פרות: אם גיזום עצים מותר משום שאין הוא נוגע לקרקע, יש להתיר גם בניית מדרגות וטיפולי זירוז לפרות.

לסיום, יש לדון ביישום דין עשר נטיעות לשיטת רבנו תם. הלכה למשה מסיני מתירה חרישת שדה של עשר נטיעות (שתילים צעירים) בשטח מתאים עד ראש השנה, כלומר: גם בזמן תוספת שביעית דאורייתא. במבט ראשון עולה הלכה זו בקנה אחד עם דעת רבנו תם: אם חרישה אסורה על שום התועלת שהיא מביאה בשמיטה, אין מקום לאסור חרישה כזו, שלא נועדה לשפר את הקרקע לקראת השמיטה אלא רק להגן על השתילים הרכים, הזקוקים לחרישה נוספת על מנת לשרוד.

אולם עלינו להסביר את דין עשר נטיעות גם לפי הדעות החולקות על רבנו תם ומבינות את איסור חרישה בזמן התוספת כאיסור פורמלי. ייתכן שחרישת נטיעות אלו הותרה בגלל ההפסד הרב שייגרם אם לא ייחרשו: הימנעות מחרישת נטיעות מפותחות תגרום לכל היותר נזק לפרות; הימנעות מחרישת נטיעות חדשות, לעומת זאת, תגרום נזק בלתי-הפיך - למותן (כך מסבירים את היתר עשר נטיעות רש"י למועד קטן דף ג ע"ב והר"ש בפירושו לשביעית פ"א ה"ו).