שיעור 40 - אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א¬-מג) חלק ו

  • הרב אלחנן סמט

ו. התוכחה הנבואית לאחאב על חנינת בן-הדד (כ', לה–מג) – (המשך)

 

3. "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי" – התוכחה הגלויה

מא          וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא. 

מב           וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה', יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. 

מג           וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.

אם בסיומה של המערכה הראשונה הופיע הנביא לפני אחאב כדי לחזקו ולהכינו לניצחון גם במערכה הבאה (פסוק כב), הרי שכעת, בסיומה של המערכה השנייה, בהסירו את הלוט מעל עיניו, הנביא המופיע לפני אחאב מבשר לו על עונשו, שיתממש במערכה הבאה בין ישראל לארם כפי שיתברר בפרק כ"ב להלן. העונש הכבד הצפוי לאחאב ולישראל – "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ", מנומק בדברי הנביא בהאשמה זו של אחאב: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד". מה פשר הביקורת הזו? במה בעצם מאשימו הנביא?

בעיון ה (המערכה השנייה – מאויב לאוהב) עסקנו במניעיו של אחאב לחנינת בן-הדד. אולם דברי הביקורת שבפי הנביא כלל אינם מתייחסים למניעיו של אחאב, יהיו מה שיהיו, אלא לעצם המעשה שעשה: שילוחו של בן-הדד מידיו. מובן שאם מעשה זה נעשה מתוך כוונה שאינה טהורה (כפי שהסברנו שם) ייקל עלינו להבין את חומרת הביקורת והעונש, אולם עדיין יש להבין את חומרת המעשה כשלעצמו, שכן אחאב נתבע על המעשה שעשה ולא על כוונת הלב.[1]

א. חטאו של אחאב לפי דברי המדרש

שאלה זו על מהות חטאו של אחאב, הביאה את חז"ל לחפש בסיפורנו עצמו ציווי שנאמר לאחאב שלא לשחרר את בן-הדד, שעליו עבר אחאב. ציווי כזה מצאו חז"ל בדרשם את ההקדמה בלשון הכתוב לדבר הנביא לאחאב לפני המערכה השנייה:

כח                           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה'

                                יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם... וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ.

בתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק יא, הלכה ה נאמר:

ולמה "וַיֹּאמֶר... וַיֹּאמֶר" שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו: אם בא בן-הדד מלך ארם תחת ידך אל תחוס עליו ואל תחמול עליו.

רש"י מפרש את פסוק כח בעקבות מדרש חז"ל זה, ובאמצעותו הוא עונה על שאלתנו:

"וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר" – אמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר "וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר" – צריך לדרוש. אמירה ראשונה אמר לו: "וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ". אמירה שנייה: אם ייפול בן-הדד בידך אל תחמול עליו. לפיכך כשחמל עליו, אמר לו "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד" וגו'.

נמצא לפי זה, כי במעשה החנינה של אחאב היה משום עבירה מפורשת על דברי הנביא שנאמרו לו לפני פרוץ המערכה השנייה. בכך דומה חומרת מעשה זה לחומרת מעשהו של שאול במלחמת עמלק, שאף הוא עבר על דברי שמואל המפורשים.

 

אולם קשה לראות תשובה זו כמכוונת לפשוטם של המקראות: ראשית, אם אכן עבר אחאב על ציווי מפורש של הנביא,  היה על הנביא לתבוע ברורות מאחאב, כשם שתבע שמואל משאול: "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'... יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה'..." (שמ"א ט"ו, יט; כג). ומדוע נצרך הנביא למשל כדי להבהיר לאחאב את חטאו? אמצעי כזה ננקט (כמו במשל כבשת הרש) רק כאשר החטא אינו ברור דיו לחוטא והוא עשוי להכחישו.[2]

שנית, מדוע הושמט צו זה מן הכתוב, תוך השארת רמז בלבד בכפילת המלה "וַיֹּאמֶר"? הרי כל הביקורת הנאמרת לאחאב וכל הצידוק של עונשו תלויים בידיעתו של צו זה!

ועוד: המפרשים בדרך הפשט, מצאו טעמים אחרים לכפילת המילה "וַיֹּאמֶר". לדברי רד"ק:

"וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר" – אמר לו פעם אחר פעם, לחזק בלבו כי מה' התשועה. וכן "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר, ז', ה); "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי" (בראשית, כ"ב, ז).

ולדברי המלבי"ם:

לפי הפשט, תחילה אמר אליו דבריו מענייני המלחמה ולא בשם ה'... ואח"כ אמר לו בשם ה'... [ש]ייתנהו שנית בידו.

מחמת כל הטעמים הללו נראה שעלינו לחפש תשובה לשאלתנו, מה היה חטאו של אחאב, בפשוטם של המקראות.

ב. "אִישׁ חֶרְמִי"

נתבונן בתשומת לב בנוסח התוכחה לאחאב שבפי הנביא, אולי נוכל לדלות ממנו רמז לתשובה: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד...".

הפועל "שִׁלַּחְתָּ" בבניין פיעל בהקשר שבו הוא מופיע כאן משמעו: שחררת, אפשרת לו לצאת לחופשי לאחר שהיה נתון בידיך. התיבה "מִיָּד" מתבארת במשמעות 'מידך'. מדוע אפוא לא נאמר 'מידך'? אפשר שיש בכך כוונה: באופן מעשי אמנם היה בן-הדד נתון ביד אחאב, אולם אחאב אינו אלא 'השומר' על השבוי. בן-הדד הוא באמת שבויים של ישראל כולם, ואפשר שהוא גם שבוי של ה', ואחאב שחרר את בן-הדד מידם של ישראל ומידו של ה'.

עתה עלינו לעמוד על כינויו של בן-הדד 'איש חרמו של ה''. נראה שבכינוי זה מצוי המפתח לתשובה על שאלתנו. ובכן מה פירוש הביטוי "אִישׁ חֶרְמִי"?

המילה 'חרם' באה במקרא בשלוש משמעויות:

1.      חרם = רשת דייגים. "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם... כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ" (חבקוק, א', יד–יז). משמעות זו למילה חרם מופיעה תשע פעמים במקרא.[3]

2.      חרם = כיליון והשמדה. משמעות זו רווחת במקרא בייחוד בפועל 'להחרים'. בהקשר המלחמתי, מלחמת חרם היא מלחמה שבה האויב מושמד, ועל פי רוב אף השלל אסור בהנאה. כך היה במלחמת יריחו: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם, הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לה'" (יהושע, ו', יז), וכך היה הנדר שנדרו ישראל לה' להחרים את הכנעני במלחמת חרמה (במדבר, כ"א, ב–ג).

3.      משמעות קרובה לזו הקודמת: חרם = הקדשת דבר לה' או איסורו בהנאה. "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ... קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַָה'" (ויקרא כ"ז, כח); "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה (– פסילי אלהי עמי כנען) אֶל בֵּיתֶךָ... שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז, כו). הביטוי מלחמת חרם קשור גם במשמעות זו (כפי שנסביר להלן).

מה הפירוש המתאים לביטוי המתאר את בן-הדד כ"אִישׁ חֶרְמִי"? 

 

1. החמצת נס לכידת בן-הדד

בהמשכו של אותו מאמר חז"ל שהבאנו לעיל מן התלמוד הירושלמי (סנהדרין, פרק יא, הלכה ה), מופיע ביאור זה:

"יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי"– כמה מצודות וחרמים עשיתי לו עד שמסרתיו תחת ידך, ושילחתו והלך בשלום? לפיכך: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ".

ופירש שם בעל קרבן העדה:

דרש "חֶרְמִי" מלשון מצודות וחרמים. כלומר: שָׂם (– הקב"ה) בלב ארם שיתקבץ למלחמה ואח"כ הפיל החומה על עשרים ושבעה אלף איש.

שניים ממפרשי הפשט קיבלו פירוש זה, ופירשו חרם במשמעות רשת, מלכודת. רלב"ג פירש:

"אִישׁ חֶרְמִי" – רוצה לומר: איש לכדתי בחרמי וברִשתי לתתו בידך, כי לא היה לו מקום לנוס.

ובעל המצודות:

שילחת מידך את בן-הדד אשר לכדתי אותו כמו הצוֹדֶה את הדג בחרמו...

 

כיצד יש להבין, על פי פירוש זה לביטוי "אִישׁ חֶרְמִי", את מהות הביקורת כלפי אחאב? לפי פירוש זה, כשאחאב שחרר את בן הדד ממצודתו, החמיץ את הנס, והפנה עורף לכוונה הא-לוהית לאפשר לו לתפוס את בן-הדד. כאשר ה' מזכה את ישראל עמו בנס גדול של ניצחון על אויביהם, בוקעת ועולה מתוך המציאות הזו תביעה חד-משמעית: למצות את הנס, לנצל את ההצלחה בזריזות ובחריצות. הנס אינו אירוע היסטורי אילם. יש בו הוראה אלוהית משתמעת, ויש אשר הוראה זו משתמעת בבהירות לא פחותה מזו של הוראה מפורשת.

הניצחון במערכה הצבאית השנייה, נבדל מזה שבראשונה בהבדל מכריע: בסופה של המערכה הראשונה, שהוכרעה בניצחון גדול של ישראל, הצליח בן-הדד לחמוק "עַל סוּס וָרֶכֶב" בחזרה לארצו, ושם הכין סיבוב מלחמה נוסף בישראל. במערכה השנייה, לעומת זאת, סוגר הניצחון על בן-הדד כמלכודת. חוטֶיהָ של רשת זו נטווים כבר בעת שבן-הדד יוצא ביזמתו למערכה השנייה, והם הולכים ונטווים עם הניצחון הישראלי, בריחתו של בן-הדד לעיר אפק חדר בחדר והפלת החומות על הנותרים בעיר, עד שלא נותרה לבן-הדד ברירה אלא להסגיר עצמו ביד אחאב. 'כמה מצודות וחרמים עשה הקב"ה עד שמסר את בן-הדד תחת יד אחאב' – כל ההתרחשות במערכה השנייה מובילה אל האירוע הנראה כשיאה וכמטרתה של ההתרחשות כולה: מסירת בן-הדד ביד אחאב בדרך שיוכל להענישו על גובה לבבו ועל רשעותו ותוקפנותו. ואז, בניגוד גמור לכוונה האלוהית המתגלה בתוצאות המערכה השנייה, משחרר אחאב את בן-הדד מן המלכודת שההשגחה הא-לוהית הכינה לו.

אחאב נאשם אפוא בהתכחשות למסר הא-לוהי המשתמע מן הנס שזומן לו. הוא פועל בהיפוך למגמת ההוראה הא-לוהית המשתמעת מן הנס, ומשבש את תכניתה של ההשגחה.

 

2. החייאת בן מוות

תרגום יונתן תרגם את הביטוי "אִישׁ חֶרְמִי": "גְּבָר דְּחַיָּב קְטֹול (– איש שחייב הריגה)". תרגום זה מתאים למשמעות השנייה שהבאנו למילה חרם – השמדה, הריגה. בעקבות תרגום יונתן הלך רש"י:

"אִישׁ חֶרְמִי" – איש מלחמתי. לשון חירום. ולשון חירום נופל במלחמה. וכן: "עַל אֱדוֹם תֵּרֵד (– חרבי) וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט" (ישעיה ל"ד, ה).

 

 

ביתר בהירות פירש רד"ק:

פירוש "חֶרְמִי" - הריגתי, מן "וַיַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם, לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה" (יהושע י"א, יא); "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שמות כ"ב, יט). רוצה לומר: שהיה חייב הרג. וכן תרגם יונתן.[4]

כאמור, משמעות זו לשורש חר"ם רווחת במקרא. ועוד יתרון לפירוש זה: בפסוק שאותו הביא רש"י מישעיה ל"ד מופיע הביטוי "עַם חֶרְמִי". נביאנו כאן בהקשרו:

ל"ד,        ב              כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם, הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח.

                ה             כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד, וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט.

ו              חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם... כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

ברור כי את הביטוי "עַם חֶרְמִי" ביחס לאדום, חייבים לפרש 'עַם הריגתי'. הדמיון בין הביטוי "עַם חֶרְמִי" לביטוי "אִישׁ חֶרְמִי" מחזק אפוא פירוש זה.

במה נאשם אחאב לפי הפירוש השני הזה? אשמתו חמורה מזו שעל פי הפירוש הראשון: לא רק ששחרר מלך שבוי שההשגחה נתנה בידו, אלא ששילח מידו אדם שנתחייב מיתה, שילח את איש חרמו – איש הריגתו – של ה'.

אולם זאת מניין לאחאב (ולנו)? מניין שבן-הדד נתחייב מיתה? בכך שונה פירוש זה מן הפירוש שקדם לו: היותו של בן-הדד לכוד ברשת שה' פרש לו – כפירוש הראשון – זהו דבר המסתבר בנקל מתוך הנסיבות המתוארות בפרקנו. אולם היותו של בן-הדד מחויב מיתה לה' – כפירוש השני – זאת לא נאמר עד עתה בפירוש, ואף הנסיבות אינן נראות כמחייבות מסקנה כזאת.[5]

3. מעילה בחרם

המשמעות השלישית שהבאנו למילה חרם היא דבר המוקדש לה' או אסור בהנאה. בהקשר הצבאי-המלחמתי מתלכדת משמעות זו עם המשמעות האחרת של המילה חרם – השמדה. הביטוי "מלחמת חרם" פירושו מלחמה שבה נאסר על המנצחים ליהנות מפֵּרות ניצחונם. במלחמה זו אין מותירים שבויים חיים – ועל כן מחרימים (– משמידים) כל נשמה, ואין נוטלים שלל. הטעם לכך הוא טעם דתי, שכן האויב במלחמת חרם הוא אויבו של ה', ועל כן הוא מוחרם ואסור בהנאה. כך הדבר לדוגמה במלחמת עמלק, שהמלחמה נגדו נובעת מהיותו אויב ה': "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות י"ז, טז), וראה שמ"א ט"ו, ב–ג.

האם גם מלחמת אחאב בבן-הדד היא מלחמת חרם? כינויו של בן-הדד "אִישׁ חֶרְמוֹ" של ה', רומז לכך שאיננו סתם חייב מיתה, אלא שחיוב מיתתו נובע מכך שהוא אויבו של ה'.

ואכן, מלחמתו של בן-הדד בישראל נושאת אופי דתי של התנגדות לה' א-לוהי ישראל. הרי המניע למלחמתם השנייה של הארמים בישראל היה:

כג            אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם, עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ,

                וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם!

ועל כן ניגש הנביא אל אחאב לפני פרוץ המלחמה ואמר לו:

כח           כֹּה אָמַר ה': יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא

וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

נמצא כי הפסדם של הארמים במלחמה זו, כמבואר בכתוב זה, נועד לסתור את תפיסתם האלילית ביחס לה' אלוהי ישראל, תפיסה שהיא בגדר חירוף וגידוף. המלחמה בארמים אמנם לא הוגדרה רשמית כמלחמת חרם, אולם המלך שיזם מלחמה זו הפך לאויבו של ה'. דין מוות מרחף עליו, והוא חייב למצוא את מותו במלחמה זו כאשר יאפשרו זאת הנסיבות. כל ניסיון להפיק רווח כל שהוא מהשארתו של בן-הדד בחיים (בין רווח אישי מתוך תחושת הזהות המעמדית "אָחִי הוּא", ובין רווח פוליטי של כריתת ברית) – ייחשב כמעילה בחרם. גם מבחינה זו דומה חטאו של שאול בהשארת אגג חי, לחטאו של אחאב בהשארת בן-הדד חי.

הדברים הללו, מבהירים את טעמה של ההקבלה הלשונית-המבנית בין דבר ה' בפי נביאו לאחאב בטרם המערכה השנייה, אודות מפלת הארמים, לבין דבר ה' בפי נביאו לאחאב לאחר אותה מערכה, אודות עונשו שלו:

 

דבר ה' על ארם

 

דבר ה' על אחאב

כח

כֹּה אָמַר ה'

יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא

מב

כֹּה אָמַר ה'

יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד

 

 

וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ

 

וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ.

הרי כאן מידה כנגד מידה: כיוון שארם יצאו למלחמתם בישראל מתוך חירוף וגידוף של ה', הובטח הניצחון לאחאב. דברי ארם ערב המלחמה הפכו את בן-הדד לאיש חרמו של ה' המחויב מיתה. אולם אחאב לא עשה את המוטל עליו. הוא מעל בחרם בחנינתו את בן-הדד, וכיוון שהפך את גורלו של בן-הדד, נענש בכך שניצחונו ייהפך למפלה. ומי שינחיל לו מפלה זו יהיה בן-הדד שנותר בחיים: "נפש תחת נפש".[6]

הנה חזרנו לאותו פסוק, כח, שממנו לקח המדרש את תשובתו לשאלה במה חטא אחאב. אולם לא מדיוק פורמלי בכפילות המילים שבתחילת פסוק זה ("וַיֹּאמֶר... וַיֹּאמֶר") נטלנו את התשובה, אלא מעצם תוכנה של הנבואה המצויה בו. נבואה זו שנאמרה לפני המערכה השנייה, מבטאת את תכלית המלחמה, ומאפיינת אותה כמלחמה בעלת היבט דתי, ובעת שאחאב שמע אותה היה עליו להבין כי במלחמה זו הוא פועל כשליחו של ה', וכי עליו להחרים את אויבו של ה', ואין הוא בן חורין לחון אויב זה ולשלחו לחופשי.

עוד נוסיף בסיומו של עיוננו, כי בן-הדד ראוי היה לזכות בתואר "איש חרמו" של ה' כפי שנתפרש כאן, לא רק בגלל דברי החירוף כלפי שמיא של ארם בפסוקים האחרונים שהבאנו, אלא גם מחמת התנהגותו היהירה בחלקו הראשון של סיפורנו, במערכה הראשונה. כבר בדרישותיו המשפילות כלפי אחאב וישראל במהלך המשא ומתן (כפי שעמדנו על משמעותן בעיון ג סעיפים 2–3), ובהתנשאותו וגובה לבבו על כוחו ועוצם ידו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשעה שהטיל את המצור על שומרון (ראה שם סעיף 4), ראוי היה בן-הדד להתחייב מיתה כאויבו של ה' ושל ישראל עמו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת  

 

 



[1] בעיון ה העלינו שני מניעים אפשריים של תום לב במעשה החנינה של אחאב, ומתוך שיקולים שונים הוכחנו שאחאב לא פעל מתוך מניעים אלה. ביקורת הנביא כאן היא הוכחה נוספת לכך שלא מניעים חיוביים הניעו אותו לחנינה. בהמשך אותו עיון חשפנו את המניע השלילי למעשהו של אחאב: העדפת האינטרס המעמדי שלו כמלך על פני כל שיקול אחר.

בהערה 5 שם הזכרנו את דברי גרוסמן, הרואה את מעשה החנינה של אחאב כמכוון מעיקרו לכריתת ברית בין ישראל וארם לשם הדיפה משותפת של מלך אשור, הדיפה שאף צלחה בידם. במאמרו 'ברית צבאית עם עמי נכר בספר מלכים' (מים מדליו, שנתון המכללה הדתית למורים ע"ש רא"מ ליפשיץ, ירושלים, תש"ן, עמוד 145) הוא שואל:

עובדה זו מעמידה במלוא חריפותה את השאלה, מה הטעם בביקורת הנוקבת המצויה במקרא בפי נביא ה' לשחרורו של בן-הדד... מדוע קצף הקב"ה על אחאב קצף כה גדול?... הרי המניע למעשהו של אחאב הוא לכאורה פטריוטי ביותר...

כיוון שאין אנו מסכימים לייחוס מניעים נעלים למעשה החנינה של אחאב, אין אנו מסכימים גם להעמדת השאלה הזו. ובכל זאת הבה נשמע את הפתרון המוצע בידי המחבר לטעמה של הביקורת הנבואית החריפה:

הפתרון החד-משמעי הוא: לפנינו התנגדות עקרונית לכריתת ברית צבאית עם עמי נכר. זאת, גם במקום שמניעיה כשלעצמם הם חיוביים ואף כאשר בעיני בשר ודם המעשה נראה כנבון וכמוצדק.

בהמשך הדברים המחבר קושר בין הביקורת הנבואית על אחאב, לזו שבפי נביאים אחרים כנגד אחז חזקיהו ועוד מלכים, על שכרתו בריתות עם עמי נכר. אולם קשה לראות בדבריו פירוש נאות לביקורת על אחאב שבפרקנו: לא נאמר בדברי הנביא כאן דבר וחצי דבר על הברית עם בן-הדד, אלא רק על כך שאחאב שילח אותו לחופשי: "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד". על עצם מעשה זה, ורק עליו, נידון אחאב, ואין כאן כל רמז ל"התנגדות עקרונית" לכריתת ברית עם עמי נכר. גם על פי מה שעולה מן המשל שבפי הנביא, נתפס מעשהו של אחאב כמעילה בחובתו כלפי ה', שמסר בידו את בן-הדד.

[2]ראיה זו שהבאנו למעלה לכך שלא היה ציווי מפורש, מן הצורך במשל לאחאב, נראית חרב פיפיות, שכן דווקא מן המשל יש להביא הוכחה הפוכה: הרי השומר נצטווה בפירוש: "שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ" (לט). ואם כך נראה שגם בנמשל עבר אחאב על ציווי מפורש. אולם באמת נראה שאף שלא נאמרה הוראה מפורשת כזו לאחאב, בכל זאת היא משתמעת מעצם האירועים בסיפור (ואותה אנו מחפשים בעיוננו).

[3] יחזקאל כ"ו, ה; שם שם, יד; שם ל"ב, ג; שם מ"ז, י. מיכה ז', ב; קהלת ז', כו. בפסוקים המצוינים למעלה בספר חבקוק מופיעה המילה 'חרם' במשמעות זו שלוש פעמים ברציפות. בפסוקים רבים מופיע החרם בהקבלה למילים: רשת; חכה; מכמורת; מצודה.

[4] יש לציין שגם רש"י וגם רד"ק הביאו אחר פירושם זה הראשון, גם את פירוש חז"ל ש"חרם" הוא רשת דייגים. רש"י מקדים לכך את המלים: "ומדרש אגדה..." ובכך מביע את דעתו על היחס בין שני הפירושים.

[5] מובן שעל פי מדרש חז"ל שהובא לעיל, המניח ציווי מפורש על אחאב, אין כל קושי לענות על כך. ניתן להניח כי באותו צו מפורש שבפי הנביא, זה שנעלם מן הכתוב, הייתה כלולה גם המצווה להרוג את בן-הדד. ולכך אכן נראה שכיוון המדרש בהכניסו בפי הנביא: "אם בא בן-הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו ואל תחמול עליו" ומשמעות הדבר: 'אלא הרג תהרגנו' (השווה דברים, י"ג, ט–י).

[6] על סמך הקבלה זו כותב יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים פרפרזה לתוכחת הנביא לאחאב: "ואמר לו: הואיל ונתן להדד שגידף את א-לוהים להימלט מן העונש, ייפרע אלוהים מאחאב... והוא יביא עליך כליה מידי הדד, ועל עמך מידי חילו".