שיעור 42 - אלישע אל מול צבא ארם (א)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע, "הנביא אשר בישראל", אל מול צבא ארם (ו', ח-כג)

ב. בין מלך ישראל לבין הנביא

שאלת היחס בין מלך ישראל לבין אלישע נביא הדור נידונה (אמנם כשאלה צדדית) הן בסיפורנו והן בסיפור ריפוי נעמן. בשני הסיפורים הללו שולח הנביא אל המלך דברים שיש בהם כדי להצילו מתגרת ידם של הארמים:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ-לוֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו
וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר.. (ה',ח')

וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱ-לוֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר... (ו,ט')

ההבדל העיקרי בין שתי השליחויות הללו הוא שבסיפור הקודם, הצלתו של המלך הייתה מסכנה דמיונית - מ'תואנה' שמבקש מלך ארם כביכול כדי להילחם בישראל, ואילו בסיפורנו שליחותו של אלישע נועדה להציל את המלך ואת חייליו מסכנתם הממשית של מארבים ששמו להם חיילי ארם. הבדל נוסף הוא שבסיפור ההוא הייתה השליחות חד-פעמית, ואילו בסיפורנו חזרה פעם אחר פעם. ועוד: בסיפור ההוא לא נאמר דבר על תגובת מלך ישראל לשליחות ששלח אלישע, ושמו של מלך ישראל אינו מופיע עוד בהמשך הסיפור עד לסופו, ואילו בסיפורנו מתוארות תגובותיו של המלך, והוא גם שב ומופיע בסיומו של הסיפור.

מה היו תגובותיו של מלך ישראל לשליחויות ששלח אליו אלישע?

הבה נקרא:

וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱ-לוֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים. (ט')

תגובתו של המלך אף היא בשליחות מול שליחות:

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱ-לוֹהִים וְהִזְהִירוֹ
וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם. (י')

אולם מה פשר שליחות זו "אל המקום", הרי הוא מסכן בכך את חייליו, כשהוא מקרבם אל האוייב הארמי 'הניחת' באותו מקום? לכאורה, תגובתו של מלך ישראל הייתה צריכה להיות מעין זו: 'ויישמר מלך ישראל מעבור במקום אשר אמר לו איש הא-לוהים...'.

הבה נראה כיצד פירשו זאת המפרשים:

וישלח מלך ישראל - היה שולח ורואה אם אמת הוא... שהזהיר איש הא-לוהים מעבור שם. (רש"י)

לבחון אם היה דבר הנביא אמת, שלח שם מלך ישראל אל המקום ההוא אשר הזהירו מעבור שם, ומצא אמיתות דבר הנביא תמיד, לא פעם אחת בלבד ולא ב' פעמים לבד, אך בחן זה פעמים רבות. (רלב"ג)

וישלח... - ושלח שם לדעת אם האמת אתו... והיה המלך נשמר משם כאשר ראה שאמת הדבר... פעמים רבות הזהירו הנביא ומצאם אמיתיים ונשמר שמה. (בעל המצודות)

מה מלמדת תגובתו של מלך ישראל על יחסו אל הנביא ואל נבואותיו? התשובה ברורה: חוסר אמון באמיתות נבואתו. עד שלא יראו שלוחיו של מלך ישראל במו עיניהם את החייל הארמי המסתתר במקום שציין הנביא, לא יאמין מלך ישראל באמיתות דבריו. ולא פעם אחת בחן המלך זאת, אלא פעמים רבות בחן זאת עד שהשתכנע.

לו היה אלישע נביא בלתי-מוכר, הפותח את פעילותו הנבואית אך בסיפורנו, היה מלך ישראל נוהג כדין:

כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם... אומרים לו: אם נביא אתה, אמור דברים העתידים להיות, והוא אומר. ואנו מחכים לראות יבואו דבריו אם לא יבואו... ואם באו דבריו כולן, יהיה בעינינו נאמן. ובודקין אותו פעמים הרבה, אם נמצאו דבריו נאמנים כולן, הרי זה נביא אמת. (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"י הלכות א-ב)[1]

אולם אלישע הרי עומד בסיפורנו בשיא פעילותו! עוד מתחילת דרכו הרי הוכר כתלמידו של אליהו, אשר ירש את תפקידו ואת רוח נבואתו. מאחריו נבואות אחדות ומעשי נס שעשה ליחידים ולעם ישראל כולו, ואף מלך ישראל נוכח בחלק מאלו[2]. מהו אפוא פשר פקפוקו בנבואת אלישע בסיפורנו?

אין זאת אלא ביטוי לקטנות אמונה. חוסר האמון באלישע ובכוחו לחולל ניסים ולראות נסתרות, מצאנוהו לא אחת ולא שתיים במחזור הסיפורים אודותיו, ואף המקורבים אל הנביא לקו בו לעיתים. ובכל זאת, מיוחדת היא פרשתנו בשניים: ראשית, הפעם מלך ישראל הוא המביע במעשיו חוסר אמון בנביא[3]; ושנית, נראה כי הפעם אין מדובר בבדיקה אחת של דברי הנביא (כלומר, בהבעה חד-פעמית של חוסר אמון בו), אלא בבדיקה חוזרת ונשנית, שיש בה חוסר אמון מתמשך.

מלך ישראל שב ומופיע בסיום סיפורנו, בשלושת פסוקיו האחרונים. אף שיחסו אל הנביא מצטיין בכבוד ובצייתנות (הוא מכנהו "אבי" ופועל על פי הוראותיו, שהן היפך כוונתו שלו), ניכר גם הפעם מתח מסויים בין המלך לנביא. המלך סבור שכוונת אלישע, שהביא את חיילי ארם לתוך העיר שומרון, היא לאפשר את הריגתם, ועל כן הוא שואל "האכה אכה אבי?". אין הוא יורד לסוף דעתו של הנביא, שדווקא התנהגות נדיבה כלפי חיילי האויב עשויה להניב פירות לטווח הרחוק, והיא שתביא לביטול מדיניות הפשיטות של גדודי ארם בארץ ישראל.

תשובתו של אלישע יש בה גערה כלפי המלך:

וַיֹּאמֶר: לֹא תַכֶּם! הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? (כ"ב)

ועל משמעותם המדויקת של דבריו עוד נעמוד בעיון שיוקדש לדו-שיח זה.

מהי משמעותו של הניגוד המתוח הזה שבין המלך לנביא, ניגוד המבריח את סיפורנו מראשיתו ועד לסיומו?

נדמה כי תפקידו של מלך ישראל בסיפורנו דומה לתפקידו בסיפור ריפוי נעמן: בשני הסיפורים הוא משמש כדמות משנית, שהוויתור עליה לא היה פוגע בעיקר העלילה. ואדרבה: הופעתו ופעילותו יש בהן כדי לעכב את מציאת הפיתרון לבעיה בכל אחד מן הסיפורים. בשני הסיפורים גם מהווה דמותו של המלך דמות-נגד לזו של אלישע.

אף הפיתרון לשאלתנו בשני הסיפורים אחד הוא: כוונת כל אחד מן הסיפורים היא ללמדנו כי אלישע פועל לטובת עמו, אף שמלך ישראל אינו ראוי לכך. אף שהמלך נהנה בסופו של דבר מפעילותו הנבואית של אלישע, לא טובת המלך כשלעצמו היא העומדת לעיני הנביא. דבר זה בולט בשני הסיפורים, דווקא בגלל השליחות ששולח אלישע בשניהם ישירות אל המלך, במטרה להצילו מתגרת יד הארמים. והרי מלך זה מתגלה בקטנות אמונתו, בחולשתו ובקוצר דעתו, ומדוע איפוא מסייעו אלישע? התשובה היא שאלישע עושה זאת למרות המלך. המלך, לא זו בלבד שאינו ראוי לישועה הניסית, אלא הוא אף מעכבה לעיתים במעשיו ובמחדליו. אלישע אינו צריך להתגבר רק על מכשולים חיצוניים, אלא אף על אלו שמקורם במלך ישראל עצמו.

כל זאת עשה הנביא בחפצו להיטיב עם ישראל, יהא אשר יהא מלכו.


ג. בין מלך ארם לבין הנביא

1. מדוע חשד מלך ארם בקיומו של מרגל בין עבדיו?

וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה
וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:
הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? (י"א)

מלך ארם הנסער בטוח כי גילוי סודותיו הצבאיים, שבהם נועץ אל עבדיו "אל מקום פלני אלמני תחנתי", נעשה על ידי מרגל המצוי בין עבדיו. מה שיש לעשות, אפוא, הוא לגלות מיהו מרגל זה.

האם כבר הגיעה אל מלך ארם שמועת קיומו של אלישע, "הנביא אשר בישראל", או שמא רק מדברי אחד מעבדיו באותה אסיפה למד לראשונה על קיומו של הנביא?

אם סיפורנו אכן מהווה המשך לסיפור ריפוי נעמן, על אף היותו סיפור עצמאי (כפי שהראנו בעיון המבוא סעיף 2), מסתבר שאין זו הפעם הראשונה שמלך ארם שומע על אלישע. הרי נעמן שר צבאו כבר ציטט באוזניו את דברי הנערה מארץ ישראל אודות "הנביא אשר בשמרון" המסוגל לרפאותו מצרעתו, ומלך ארם שלח את נעמן לשומרון על מנת שאותו נביא אכן ירפאו. אמנם אין לנו עדות מפורשת בסיפור הקודם על מה שסיפר נעמן למלכו אודות אלישע כשחזר מארץ ישראל טהור מצרעתו, אולם סביר שנעמן אכן סיפר על גדולת הנביא אשר בישראל, ועל כל פנים - גופו שנטהר היה עדות מרשימה לכוחו של נביא זה.

מדוע, אפוא, אין מלך ארם מעלה על דעתו כי הנביא הישראלי הזה הוא האחראי לגילוי סודותיו הכמוסים למלך ישראל?

נראה כי התשובה לכך טמונה בתפיסתו של מלך ארם את מהות תפקידו של הנביא. בסדרת העיונים שהוקדשה לסיפור ריפוי נעמן, בעיון ג' 5 (בחלקו השני), העלינו השערה אשר נבעה מן הסיפור ההוא, ביחס לאופן שבו תפס מלך ארם את מהות תפקידו של הנביא ואת טיב הקשר שבינו לבין המלך. אמרנו שם כי אלישע, "הנביא אשר בשמרון", נתפס בעיני מלך ארם כאחד מהנביאים שפעלו בחצרות מלכים במזרח הקדום (ואולי אף בארם) - פקיד בחצר המלך, שמילא תפקידים מאגיים בשירות מלכו[4]. נביא זה אמנם הצליח במקום שבו נכשלו אחרים, לרפא את נעמן מצרעתו, אולם קיים מרחק רב בין 'הצלחה רפואית' חד-פעמית זו לבין ידיעת סודות צבאיים נסתרים של ארם וגילויים למלך ישראל פעם אחר פעם בעקביות. כוח כזה, של ידיעת נסתרות בצורה מדויקת ושיטתית, לא היה מוכר למלך ארם מן 'הנביאים' שהכיר בסביבתו התרבותית-דתית[5].

נעמן, בטרם נרפא על ידי אלישע (במחצית הראשונה של הסיפור ההוא), היה שותף מלא לתפיסתו של מלכו את מהות תפקידו של הנביא[6]. אולם ריפויו חולל בו שינוי דרמטי: לא רק הכרת טובה הייתה בו כלפי הנביא שריפאו, אלא תפיסה חדשה לגמרי של תפקידו כשליח של א-לוהי ישראל, שהוא ורק הוא א-לוהי אמת[7].

אולם נעמן היה בודד בין הארמים בתפיסתו החדשה. הוא הפך להיות 'גר תושב', השב למלכו ולעמו שהם עובדי אלילים[8]. על כן, אף שנעמן סיפר למלכו, כמסתבר, על גדולת אלישע שריפאו מצרעתו, לא יכול היה לשנות מן השורש את יחסו של מלכו אל הנביא שבישראל. רק תוספת דרגה יכול היה להוסיף לאלישע בעיני מלכו, אך לא שינוי מהותי של תפיסתו, המשווה את אלישע לנביאי אומות העולם המוכרים למלך ארם.

זו הסיבה לכך שמלך ארם היה משוכנע כי מרגל מצוי בין עבדיו, ולא העלה על דעתו כי הנביא שעליו שמע הוא המגלה את סודותיו.

2. מיהו 'אחד מעבדיו' של מלך ארם

וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו: לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל
יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. (י"ב)

מי הוא עבד זה (שהוא שר משרי מלך ארם) אשר יודע לתלות את גילוי סודותיו של מלך ארם בוודאות כזו באלישע הנביא אשר בישראל? מסתבר שהוא יודע זאת מחמת היכרות ישירה עם אלישע ועם כוחו המופלא, שלולי כן - במה שונה עבד זה ממלכו? לו שמע אף הוא, כמלכו, שמועה רחוקה על קיומו של אלישע, הרי כבר אמרנו כי אין די בשמועה זו כדי לתלות באלישע את הגילוי המתמיד של סודות ממלכת ארם.

מסתבר, אפוא, לזהות עבד זה עם נעמן (המכונה על ידי מלכו 'עבדי' - ה',ו). נעמן הכיר את גדולת אלישע, וידע כי נביא זה הוא איש א-לוהים, ולא מאגיקן כדרך נביאי אומות העולם. לפיכך הוא הסיק כי גילוי סודות צבא ארם לטובתם של ישראל, ודאי מעשה הנביא הזה הוא.

בתגובתו לדברי מלכו, מעוניין נעמן להסיר חשד ריגול מאנשי צבאו, ולהצדיק את הכשלונות הרצופים שהיו מנת חלקם של חייליו על אדמת ארץ ישראל. ואולי אף יותר מכך: נעמן מעוניין להסיר חשד מעל עצמו, שכן לאחר חזרתו מארץ ישראל נפעם ממה שפגש בה, הוא חש כמי שנופל עליו חשד הריגול לטובת ישראל. אפשר שכך נתפרשה לו גם שאלת מלכו "הלוא תגידו לי, מי משלנו אל מלך ישראל", כרמז מכוון נגדו, והוא דוחה רמז זה באמרו "לוא אדני המלך...", כלומר לא אני הוא האשם, "כי אלישע הנביא אשר בישראל...".

אפשר גם, שבתארו את אלישע באזני מלכו כמי ש"יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" מסתתרת כוונה נוספת: להביא את מלכו לידי הפסקת שילוחם של גדודי ארם בישראל[9].

זיקה מילולית בין הסיפור ההוא לבין סיפורנו נראית מחזקת את השערתנו: אלישע אמר שם (ה',ח): "יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל". ואכן, נעמן בא אל אלישע, ולבסוף ידע דבר זה. והנה, עתה הוא מגלה את ידיעתו זו במילים דומות (יב) "כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל...".

אם אכן צודקת השערתנו, מדוע אין הכתוב בסיפורנו מציג את נעמן בשמו? אפשר שעובדה זו נובעת מכך שסיפורנו הוא סיפור עצמאי, שאיננו תלוי בקודמו. בסיפורנו אין חשיבות לשאלה מיהו העבד הדובר אל מלכו, ודי בכך שנניח כי עבד זה מכיר את אלישע היכרות אישית ישירה.

אפשר גם שכשלון דבריו של עבד זה להניא את מלכו מלהמשיך את פשיטות גדודי ארם בישראל (אם אכן זו הייתה כוונתו) - ואדרבה, הלא דבריו הביאו לעימות חזיתי של מלכו עם הנביא הנערץ עליו - הוא שגרם להעלמת שמו, משום כבודו.

על כל פנים, לא מצאנו ביטוי להשערתנו, לא במדרשי חז"ל ולא בדברי הפרשנים שבהם עיינו, ולפלא הדבר בעינינו.

3. טעותו של מלך ארם

פרסומו של אלישע בקרב הצמרת הארמית בתחילת סיפורנו הולך ומתרחב בהשוואה לסיפור ריפוי נעמן:

· מקור פרסומו בסיפור ההוא היה בדברי "נערה קטנה מארץ ישראל" המשמשת שפחה בארם; מקור פרסומו בסיפורנו הוא בדברי אחד משריו של מלך ארם.

· הנערה הקטנה סיפרה על כוחו של הנביא לרפא חולים, וכוח זה לא הוכח עדיין באותה שעה; בסיפורנו מספר עבדו של מלך ארם על כוחו של אלישע לדעת נסתרות, כוח שכבר הוכח בפועל פעמים אחדות בגילוי סודות צבא ארם.

· הנערה הקטנה מכנה אותו "הנביא אשר בשמרון" ואינה נוקבת בשמו; השר הארמי מכנהו "אלישע הנביא אשר בישראל" (כדברי אלישע עצמו - ה',ח).

· הנס שעשה אלישע לנעמן הייתה לו משמעות אישית לנעמן, ועל כן אף התרשמותו הייתה אישית, ולא הייתה עשויה להתפשט הרבה בארם; אולם בסיפורנו מתרחבת יכולתו של הנביא מעשיית נסים בתחום הפרטי לעשייתם בתחום הלאומי, במה שנוגע ליחסי ישראל וארם. כך הופכת דמותו של הנביא לחשובה בעיני מלך ארם עצמו ובעיני כל עבדיו.

אלא שהתרחבות זו, של פרסום שמו של אלישע בקרב הארמים בסיפורנו, נראה שהיא מבוססת על ההתרחשות המתוארת בסיפור הקודם ונתאפשרה רק הודות לה[10]. בתחילת הסיפור הקודם לא הכיר איש בצמרת הארמית את אלישע ולא שמע אודותיו. והנה בסיפורנו שמו מוכר ויכולתו ידועה לאנשיו של מלך ארם (ולפחות לאחד מהם), וכנראה גם למלך ארם עצמו. דבר זה נובע כנראה מפעילותו הקודמת של אלישע בהקשר הארמי. נמצא, אפוא, שהסיפור אודות ריפוי נעמן משמש כהכנה נחוצה להמשכו בסיפור שלנו.

האם קלט מלך ארם את המשתמע מדברי עבדו, שתיאר את יכולתו של אלישע לדעת כל נסתר? האם הבין המלך כי אלישע אינו נביא כאותם נביאים שהורגל אליהם עד עתה, ועל כן אין טעם ואין אפשרות לפעול נגדו ולהמשיך בפעולות הקודמות נגד ישראל?

הבה נקרא:

וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ
וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה בְדֹתָן.
וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד
וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר. (י"ג-י"ד)

תשובה חד-משמעית עולה מפסוקים אלו ביחס לשאלתנו: מלך ארם לא הבין מה ייחודו של אלישע ומה כוחו. אמנם אין הוא מכחיש את דברי עבדו ואינו מפקפק בהם, ואדרבה - היחלצותו לפעול כפי שפעל כדי לתפוס את הנביא ולהביאו לארם מוכיחה שקיבל את דברי עבדו באמון מלא; אולם המסקנה שהסיק מתיאור כוחו של אלישע בפי עבדו הייתה הפוכה מן הצפוי: לא הכרה בעליונות כוחו של הנביא והחלטה להפסיק את פעולות האיבה חסרות התוחלת נגד עמו של נביא זה, אלא העלאת תוכנית לגבור על הנביא המכשיל את צבא ארם בעזרת כוח פיזי.

לכאורה נראה דבר זה תמוה, וכך שואל מלבי"ם:

וייפלא מאד: אחר שנודע לו שהנביא יודע כל תעלומות, כל שכן שידע שרוצה לקחתו, ויישמר מפניו!

באמת, אין סתירה הגיונית בין ידיעת הנסתרות של אלישע כשלעצמה לבין תוכנית הפעולה של מלך ארם. תיאורטית ומעשית, יכול אדם לדעת מראש על בואם של "סוסים ורכב וחיל כבד" כדי לתופסו, ואף על פי כן אין לו מנוס, וידיעתו לא תצילנו. העוצמה והריבוי של הבאים לתופסו הם שיקבעו. לכל אשר יפנה, יהיו הרודפים בעקבותיו, עד אשר יסגרו עליו וישתלטו בכוח על הבורח. זה היה אפוא הלך המחשבה של מלך ארם, בהגותו את תוכנית הפעולה שלו.

אולם, שלא כמו שחושב מלך ארם, ידיעת הנסתרות של אלישע אינה סגולה מאגית שניחן בה הנביא; ידיעה זו היא אחד הכוחות שהעניק ה' לשלוחו איש הא-לוהים, והיא ניתנת לו בהתאם לצורכי השעה והעניין שבו פועל הנביא, ולא בלא כל מגבלה[11]. עם השתנות הנסיבות והצרכים, יינתן לאלישע מאת ה' כוח אחר או כוחות אחרים לשם מילוי תפקידו, בהתאמה לצורך השעה. מה שיכשיל אפוא את תוכניתו של מלך ארם לא תהא דווקא ידיעת הנסתרות של אלישע, אלא הגנת ה' שתינתן לשלוחו בהתאם לנסיבות המתחדשות ועל פי בקשת הנביא.

זו הנקודה שהחמיץ מלך ארם: אף לאחר תיאורו של אלישע בפי אחד מעבדיו, אין המלך מפנים תפיסה חדשה ביחס לנביא בישראל. עדיין הוא רואה בו עושה נפלאות בעל יכולת מאגית, אף אם יוצאת דופן. אין הוא תופס כי אלישע הוא 'איש
הא-לוהים', וכוחו בא לו מא-ל כל יכול אשר מינה את אלישע לשלוחו[12].

תפיסה מעוותת זו של מלך ארם את הנביא הישראלי - היא זו שמצאנוה כבר בתחילת סיפור ריפוי נעמן, כשהמלך נפגש לראשונה עם עובדת קיומו של "הנביא אשר בשמרון". וכפי שהובילה תפיסה זו את המלך אז לחשוב שיוכל לכפות את הנביא לרפא את עבדו[13], כך הוא סבור גם עתה כי יוכל 'לקחת' את הנביא אליו באלימות, באמצעות "סוסים ורכב וחיל כבד"[14].

נמצא אפוא כי התרחבות מידת פרסומו של אלישע בקרב הצמרת הארמית, שעמדנו עליה בראש סעיף זה, לא שינתה באופן מהותי את ההתייחסות אליו מצדו של מלך ארם. אף שנודעו לו למלך ארם עובדות חדשות ביחס לאלישע, והללו הגדילו את דמות הנביא בעיני המלך, לא שינתה ידיעתו את הערכתו לנביא כעושה נפלאות מוצלח, אשר לא יוכל לעמוד בפני עוצמת הצבא הארמי כשזו תהיה מופנית כנגדו.

רק לקראת סופו של סיפורנו, ייתכן שיחסו של מלך ארם לאלישע ישתנה לטובה (דבר שאינו מפורש בסיפור אך משתמע ממנו). אז הוא יסיק את המסקנה הנכונה מעובדת פעילותו של הנביא לטובת עמו - מסקנה שאותה הוא מסרב בשלב זה להסיק: להפסיק את פשיטות גדודי ארם בישראל.

בשלב הזה של סיפורנו (החל מפסוק יד) מתואר עימות אופייני בין הנביא לרודפיו, שכמותו מתוארים במקרא עוד אחדים[15]. קיים דמיון מסויים בין העימות המתואר בסיפורנו לזה המתואר בפרק א' בספרנו, בין אליהו לשלוחי אחזיה, הנשלחים אף הם לתפוס את הנביא ולהביאו אל המלך. בסיפורים אלה ודומיהם סבור איש השררה בעל הכוח הארצי כי יוכל להשתיק את הקול הא-לוהי העולה מדברי הנביא או ממעשיו. הנביא הרי נטול כל עוצמה פיזית, ועל כן נראה כ'טרף קל' לחייל המופעל כנגדו. אך כמו בסיפורים דומים, עתיד להתברר גם בסיפורנו כי עוצמתו של דבר הא-לוהים ושל נושאו המוגן על ידי שולחו, רבה מכל סוס ורכב ומכל חייל כבד, ואין היא זקוקה למכשירים אלו כדי לנצח. הקווים המייחדים את סיפורנו בהשוואה לסיפורים האחרים העוסקים בנושא זה יידונו בהמשכה של סדרת עיונים זו.


[1] הרמב"ם מסתמך בדבריו אלו על פסוקי התורה בדברים י"ח, טו-כב, העוסקים בנביא האמת לעומת נביא השקר ובדרך להבחין ביניהם, והוא מצטט את פסוקים כא-כב שם: "וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'? אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא יהיה הדבר ולא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'...".

[2] על איחורו של סיפורנו ניתן להסיק מהיותו ממשיכו של קודמו - סיפור ריפוי נעמן, ועל מיקומם של שני אלו בתוך מחזור סיפורי אלישע כולו. ברור גם שסיפור המלחמה במואב בפרק ג', סיפור שבו נזקק מלך ישראל לנבואתו של אלישע, הוא מראשית פעילותו הנבואית, כפי שכתבנו בסדרת העיונים ההיא.

[3] התנהגותו של מלך ישראל בסיפורנו מהווה המשך חריף יותר להתנהגותו בסיפור ריפוי נעמן: שם לא העלה על דעתו כלל לפנות אל הנביא כדי לפתור את הבעיה שעמדה לפניו - לרפא את נעמן מצרעתו כדרישת מלך ארם.

[4] באותו עיון הסברנו על פי הנחה זאת מדוע לא ראה מלך ארם כל צורך לציין באיגרתו למלך ישראל, כי הכתובת לריפוי נעמן היא "הנביא אשר בשמרון".

[5] על ההבחנה בין נביאי אומות העולם הללו לבין נביא האמת הישראלי עמד הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"י ה"ג:

והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות, ומה הפרש יש בין הנביא ובינם? אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם, מקצת דבריהן מתקיימין ומקצת אין מתקיימין... ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום, אלא יטעו בכל... אבל הנביא, כל דבריו קיימין... ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר, שאותן הדברים שמודיעין המעוננים והקוסמים לאומות ומכזבים, הנביא יודיע לכם דברי אמת, ואין אתם צריכין למעונן ולקוסם וכיוצא בו (וכאן מביא הרמב"ם את הפסוקים בדברים י"ח, יד-יח).

וראה עוד את דבריו בהקדמה למשנה, עמ' לב-לג במהדורת ר"י שילת.

[6] ועל כן פנה אל מלך ישראל ונתן לו את האיגרת מאת מלך ארם. שותפותו של נעמן להשקפה זו באה לידי ביטוי בעוד כמה מעשים ודיבורים של נעמן במחצית הראשונה של הסיפור ההוא, ועמדנו על כך בעיונים המתאימים.

[7] ראה על כך את מה שנאמר בעיון ה בסדרת העיונים ההיא, "המהפך באישיותו של נעמן".

[8] ראה מה שנאמר בעיון ה שם, סעיף 5. בדידותו מן הבחינה הדתית בסביבתו הקודמת באה לידי ביטוי בבקשתו מאלישע (ה', יח): "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, בבוא אדני בית רמון להשתחוות שמה, והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמן, בהשתחויתי בית רמן, יסלח (נא) ה' לעבדך בדבר הזה".

[9] ראה דברינו בעיון ה בסדרה ההיא סעיף 4, "המהפך ביחסו של נעמן לארץ ישראל ולעם ישראל".

[10] דבר זה פשוט וברור בייחוד על פי הנחתנו בסעיף הקודם, כי עבדו של מלך ארם בסיפורנו הוא נעמן. מה שנכתוב למעלה נכון אף לפי דעתו של מי שלא יקבל זיהוי זה.

[11] דיון על כל האמור כאן נמצא בסדרת העיונים 'אלישע ואישה השונמית' (ד', ח-לז), בעיון ה' סעיף 1 תת סעיף ד - 'ההעלמה שהעלים ה' מאלישע'. בגוף אותו עיון ובהערות 9-14 שם מובאים מקורות מן המקרא ומדברי חז"ל העוסקים בשאלה זו.

[12] ואולי דווקא דברי אותו שר הטעו את המלך. בתיאורו של אלישע כמי אשר "יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" ישנה הפרזה מסוימת: הדברים שידבר מלך ארם בחדר משכבו (- עם אשתו) אינם עניין לנביא לענות בהם, ועל כן גם לא יֵדעם, שכן לא ייוודעו לו על ידי ה'. כוונת אותו שר בהפרזה זו לא הייתה אלא לומר, שאם ידבר מלך ארם דברים הנוגעים לתוכניותיו כנגד ישראל במקום הסגור ביותר והאינטימי ביותר, ועם האדם הנאמן לו ביותר - אף על פי כן ייוודעו הדברים למלך ישראל באמצעות הנביא. ראיה לכך שזו הייתה כוונתו היא הזכרתו של מלך ישראל כמקבל האינפורמציה מאת הנביא. אולם למעשה, אפשר שמלך ארם הבין את דברי עבדו כמשמעם השטחי: לנביא אלישע ישנה יכולת מאגית בלתי מוסברת לדעת כל נסתר וכל דיבור הנאמר על ידי כל אדם בכל מקום. אם כך הדבר, לא ה' הוא המודיע לנביא נסתרות בהתאמה לצורכי תפקידו, אלא כישרון אנושי יוצא דופן הוא שקיים בו.

[13] הוא חשב לעשות זאת באמצעות מלך ישראל, שעל פי מחשבתו של מלך ארם שימש כפטרונו של הנביא. לשם כך שלח איגרת תוקפנית אל מלך ישראל ולשם כך הביא עמו נעמן 'סוס ורכב'. ראה על כך בעיון ג' שם, סעיפים 4-5.

[14] ההבדל בין שני הסיפורים הוא שבסיפור הקודם היה העימות מוסווה, ואילו בסיפורנו העימות מפורש ובוטה, ללא כל נסיון להסתירו או לעדנו.

[15] ראה בעיון המבוא לסדרה זו, בראש סעיף 1 ובהערה 1.