נפש החיים | 2

 

פתחנו בשיעור שעבר את לימודנו בטעם התפילה לפי רבי חיים מוולוז'ין, בספרו נפש החיים. ראינו את דבריו על מושג הברכה, שפירושו הוספת שפע. כדי לחדד יותר את העניין, ניפגש עתה עם אחד היסודות המרכזיים בספר נפש החיים.

 

יש פסוקים במקרא ואמרות חז"ל שעולה מהם מסר קשה לתפיסה, ולאורך נפש החיים הם מופיעים רבות. אחד מהם, לדוגמה, הוא "תנו עוז לא-להים" (תהלים סח, לה). אמרה דומה בחז"ל מלמדת: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מוסיפין כח בגבורה של מעלה" (איכה רבה א). כביכול, עם ישראל מוסיף כוח לקדוש ברוך הוא, בדרכים כגון קיום תורה ומצוות.

 

לכאורה אמירה זו בלתי ניתנת להיאמר, ולכן כל בעלי הנגלה, העוסקים בתורה ובאמונה על דרך הבירור השכלי, העניקו לפסוקים כאלה פרשנותם שמשנה את משמעותם. למשל: "תנו עוז" פירושו שבחו אותו על עוזו, הביעו את עוזו. לחלופין, היו כאלה שהתעלמו מהם או מיעטו לעסוק בהם. המקובלים, לעומת זאת, הזכירו רבות את האמירות הללו. זה עוד מקרה שבו, כפי שאמרנו בשיעור שעבר, דווקא המקובלים הם אלה שמפרשים את הפסוקים לפי פשוטם.

 

בנפש החיים, יסוד זה הוא הלב של שני השערים הראשונים בספר. הוא מסביר כי בפסוקים ובאמרות אלו אין הכוונה לעצמותו של הקדוש ברוך הוא, אלא לגילויו. על העצמות האלוקית אכן אי אפשר להשפיע, ובוודאי אי אפשר להוסיף לה כוח; אבל לגילוי שלה אפשר להוסיף כוח.

 

בפרקים ה-ח בשער ב, קושר נפש החיים את המהלך ליסוד שבו הוא פתח את הספר – ביאור המושג צלם אלוקים. האדם בנוי במבנה אלוקי, והעולמות העליונים בנויים בדגם של מבנה האדם (יש הבדל משמעותי בין שני הניסוחים האלה, אבל לא כאן המקום להיכנס אליו). הקדמונים דימו את האדם ל"עולם קטן" ואת העולם ל"אדם גדול"; המקובלים פירשו זאת כהקבלה בין האדם לעולמות העליונים. במציאות, האדם הוא בעל הכוחות כולם. מכוח זה יכול האדם, הבנוי בדגם של העולמות העליונים, להשפיע עליהם באמצעות מעשיו.

 

לפי נפש החיים, מעשי האדם דומים למזון שמחבר בין הנשמה לגוף; הנשמה קיימת מצד עצמה גם ללא המזון, המזון נצרך כדי לקשר את הנשמה לגוף. רבי יהודה הלוי אומר זאת על הקרבן. הוא מדגיש שהקדוש ברוך הוא אינו תלוי בקרבן, אלא שהקרבן הוא המחבר בין ההארה האלוקית למציאות, ומאפשר את נוכחותו של הענין האלקי כאן. לפי אותו דגם, אומר נפש החיים, המצוות שהאדם מקיים מחברות בין השפע האלוקי לעולם. כך האדם במעשיו מוסיף שפע בעולם.

 

מהיסוד הזה, נשוב לעיקרי הדברים שראינו בשבוע שעבר: ברכה היא תוספת שפע כלפי הקדוש ברוך הוא. פשט הפסוק "וברכת את ה' אלוקיך" הוא שמכוחך בא שפע לעולם האלוקי. מושג הברכה מבוסס בדיוק על היסוד שהסברנו עתה – האדם יכול להוסיף לגילוי האלוקי, או בניסוח שכבר פגשנו בעבר: "עבודה צורך גבוה".

 

המושג "עבודה צורך גבוה" מופיע אצל המקובלים הראשונים. רמב"ן מזכיר אותו ברמז, ורבי מאיר בן גבאי מסביר עליו בהרחבה בספרו עבודת הקודש. אפשר להבין שהעבודה אינה צורך גבוה באמת, אלא מיועדת לאדם; כאשר האדם עובד למען הקדוש ברוך הוא, הוא עצמו מתקדם. עבודת ה' דומה למשימה שהורה נותן לילד שלו כדי שיעזור לו, כביכול, אבל למעשה ההורה אינו זקוק כלל לעזרה הזו – ורוצה רק לחנך את בנו. אולם מנפש החיים עולה אחרת: העבודה היא צורך גבוה ממש. אמנם האדם נבנה ממנה, אך לא זו מטרתה העיקרית של עבודת ה'. לפי אפשרות זו עבודת ה' אינה דומה למטלה חינוכית שניתנת לילד, אלא יותר לשירות בצבא. נכון שהחייל יכול לעצב את האישיות שלו בצבא, אבל לא בשביל זה הצבא נועד, זו תועלת צדדית בלבד. החייל משרת את הצבא, לא להפך. בעבודת ה' האדם אינו פועל לצורך תיקונו האישי, אלא לצורך גבוה.

 

יש לזה השלכה משמעותית על הכוונה בעבודת ה'. לפי נפש החיים, כל מגמתו של האדם בעבודת ה' צריכה להיות להוסיף כוח למרכבה האלקית העליונה. בתפילה, למשל, הוא אינו אמור לבקש על ענייניו האישיים. ראינו עד כה את האמירה הזאת רק בנוגע לברכה, אבל נפש החיים מבהיר שהברכה היא אבטיפוס לעבודת ה' כולה:

 

וראוי לכל איש מעם הקדש אשר לבו חרד שיהיו מעשיו רצוים לפניו ית', לצרף זאת המחשבה וטוהר הכוונה הרצויה בעסק התורה ומעשי המצות כולם, להמשיך ולהוסיף ע"י אותו המזון קדושה ואור חדש בהעולמות.  (נפש החיים שער ב, ח).

 

לא רק הברכה היא לצורך גבוה – להוסיף שפע בעולמות העליונים, אלא גם המצוות והתפילה. כל עבודת ה' בנויה על היסוד המתבטא במטבע הברכה. נפש החיים מציג זאת כעין קל וחומר: אם כל המצוות הן לצורך גבוה כמו הברכה, כל שכן התפילה שדומה בעניינה לברכה. אולם מהלך זה אינו מובן מאליו כלל, שהרי אם בנוסח הברכה הפשט הוא שמוסיפים שפע כלפי מעלה – 'וברכת את ה' אלקיך', בנוסח התפילה הפשט הוא שמדובר בבקשות שלנו בשביל עצמנו.

 

נפש החיים מתגבר על זה על ידי טענתו שאין להבין את נוסח התפילה כפשוטו, מפני שאנשי כנסת הגדולה שתלו בו סודות עמוקים:

 

והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דוך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה.  (שם, י).

 

עם זאת, היסוד של עבודה לצורך גבוה משתקף לעיתים גם בפשט התפילה. את ראייתו המרכזית לזה מביא נפש החיים מתפילת ראש השנה:

 

ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י. ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל.    (שם, יא).

 

אכן, בתפילת ראש השנה ברור שהמוקד הוא מלכות ה', אבל זה ייחודה של התפילה בראש השנה; בשאר השנה, לעומת זאת, נראה שהתפילה מוקדשת בעיקר לבקשות אישיות. נפש החיים מסביר שתפילת ראש השנה היא אבטיפוס לכל התפילות, ולא תפילה חריגה. אמנם אפשר להבין שהתפילה הראשונה של השנה מסמנת את הכיוון לכל השנה, אבל נוסח התפילה הרגיל מעיד לכאורה אחרת, הוא מלא בבקשות על צרכיו של האדם.

 

כנגד קושיה זו, מביא נפש החיים את דברי חז"ל כי התפילה היא כנגד התמידים. במבט פשוט, אפשר להקשות כיצד התפילה באה במקום קרבנות – הרי קרבנות עניינם מסירה והעלאה מאיתנו לקדוש ברוך הוא, ובתפילה מבקשים מהקדוש ברוך הוא לתת לנו. כבר המהר"ל התמודד עם השאלה הזו בנתיב העבודה. נפש החיים פותר את הקושיה באופן פשוט: גם התפילה היא פעולה שמכוונת אל הקדוש ברוך הוא, כמו הקרבן. מטרתה איננה בקשות אישיות, כי אם פעולה כלפי שמיא. לאור זאת קובע נפש החיים מסקנה מרחיקת לכת – אין לכוון כלל בתפילה לצרכינו האישיים.

 

לדברי נפש החיים, התפילה אמנם מנוסחת באופן שנראה כמו בקשות אישיות, אבל באמת אנשי כנסת הגדולה כיוונו בכל מילה לצורך גבוה. מדוע הם עשו זאת? מדוע הם כתבו את התפילה כאילו היא לצורך עצמנו? אפשר היה לומר שאילו התפילה הייתה מנוסחת בתור פעולה לצורך גבוה, לא הייתה לנו מוטיבציה להתפלל; חכמים רצו לעורר אותנו להתפלל ולכן ניסחו אותה כמו בקשות אישיות. אולם מנפש החיים עצמו, בדבריו על הכוונה בתפילה, נראה כיוון אחר.

 

והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפל' מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:     (שם, יג).

 

נפש החיים מביא את הדברים ששמע רבי יוסף קארו מפי ה"מגיד" שהתגלה אליו, שלפיהם יש לכוון רק במילות התפילה עצמן. אין לחשוב על משמעות המילים, כי יש פער עצום בין המובן הגלוי של המילים ובין הכוונה האמתית שלהן! על פי אותו עיקרון, אין מקום לשאול מדוע נוסח התפילה נראה כבקשות אישיות, שהרי באופן כללי – אין לנו שום השגה בכוונות שמאחורי המילים שקבעו אנשי כנסת הגדולה.

על תפיסה זו עולה קושיה: איך ייתכן שאפשר לבקש בתפילה בקשות אישיות? על המילים שתיקנו חכמים אפשר לומר כי עומדת מאחוריהן כוונה עמוקה, אבל מה באשר למילים שאנחנו מוסיפים בעצמנו? נפש החיים אומר שזו אכן קושיה, אבל כל עניין הבקשות האישיות מעורר קושיה גדולה עוד יותר – איך אפשר לחדש בקשות מעצמנו, האם הקדוש ברוך הוא אינו יודע מה טוב לנו? אם הרופא גזר שהטוב ביותר לחולה הוא ניתוח, האם החולה יכול לבקש מהרופא שלא ינתח אותו?

 

מסביר נפש החיים כי יש משמעות להוספת בקשות – אם מבקשים אותן בשביל עם ישראל:

 

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש. להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים. או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אכך לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החוטאת במה תתכפר:

 

אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ואמרו בשמות רבה פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה. תמתי כו' מה התאומים הללו אם חשש א' בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אברי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה כו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובשוחר טוב תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה אחד מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. וע' זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה. וזהו עמו אנכי בצרה...    (שם, יא).

 

שם ה' מתגלה בעולם דרך עם ישראל, ולכן כל תפילה למען עם ישראל היא לשם ה'. תפילת העמידה מלאה בבקשות על עם ישראל, שבשיאן הבקשות הופכות להיות למען שם ה' – "המחזיר שכינתו לציון", "הטוב שמך ולך נאה להודות". לבקשות מסוג זה, שמכוונות למען כבוד השכינה, יש מקום בתפילה.

 

המהלך הזה מחזיר את נפש החיים למשמעות המילולית של התפילה המוכרת, עד כדי כך שלא ברור למה נצרך המהלך שראינו עד כה. אם אפשר להבין באופן פשוט כיצד התפילה מיועדת לשם ה', מדוע להרחיק אותה מההבנה האנושית ולתפוס אותה באופן מופשט כל כך, כמילים שאינן מכוונות למשמעותן הפשוטה אלא לסודות נסתרים שגנוזים באותיותיה ובמילותיה? למה לא לומר שהתפילה כולה היא למען עם ישראל, וממילא היא לצורך כבוד השכינה?

נראה כי התפילה משמשת לצורך גבוה בשני מישורים. תפילה לצורך גבוה מכוונת לכתחילה גבוה כמה שיותר, אלא שיש לה גם משמעות במציאות הארצית. נפש החיים אינו מוותר על הרמה הגבוהה יותר, שהיא עיקרה של התפילה. אמנם גם תפילות על עם ישראל הן לשם ה', אבל עיקרן הוא עדיין להרבות כבוד שמים במובן עליון ופנימי הרבה יותר.