נפש החיים | 3

אנחנו ממשיכים במסענו בספרו של רבי חיים מוולוז'ין, נפש החיים.

בשיעור הקודם ראינו את הגדרת התפילה בתור "צורך גבוה". לדברי נפש החיים, התפילה לא נועדה לצרכינו האישיים אלא עבור הקדוש ברוך הוא. מבחינה זו, כפי שראינו, מובן כיצד חז"ל דימו את התפילות לקרבנות התמיד – התפילה היא כמו קרבן, מטרתה לעלות כלפי מעלה.

אמירה זו כוללת את ההבנה שאין לפרש את מילות התפילה לפי פשוטן. נדמה שהמילים עוסקות בצרכים האישיים שלנו, אך באמת איננו אמורים לחשוב בתפילה על משמעות המילים. מאחורי המילים עומדות כוונותיהם העמוקות של אנשי כנסת הגדולה, לצורך העולמות העליונים.

 

לפי המהלך עד עתה, לכאורה אין מקום לנפש בתפילה. אם אי אפשר להבין את משמעות המילים, לכאורה המתפלל אמור רק להגיד אותן בפיו. האמירה שלו היא שפועלת ומשפיעה על העולמות העליונים, וההשפעה הזו תתרחש מעצמה, בלי קשר למה שמתחולל אצל האדם מבפנים. בשונה מהתפילה החסידית, שבה הנפש תופסת מקום מרכזי, בתפילה שבה רק פועלים רק על ידי אמירת המילים – נראה שאין כמעט עבודה פנימית.

נפש החיים בכל זאת מחפש את מקומה של הנפש, ויכול להיות שזה עניינה של השאלה שפותחת את שער ב: מובן איך עובדים את ה' "בכל לבבכם", אבל מה משמעות "בכל נפשכם"?

בפרק יד חוזר נפש החיים לביטוי "בכל נפשכם", ומכניס את הנפש באופן משמעותי לעבודת התפילה:

אמנם ביאור הכתוב הנ"ל בתחלת דברינו ולעבדו כו' ובכל נפשכם, שעבודת התפלה השלימה צריכה שתהיה עם הנפש, הוא ענין גדול ליודעים ומבינים קצת. וכאשר יתמיד האדם תפלתו בזאת המדרגה שיתבאר אי"ה, יתוסף לו טהרה על טהרתו. כי מצינו בכמה מקומות במקרא ובדברי רז"ל שהתפלה נקראת בשם נפש. כי כמה הלכת' גברוותי בעיקרי התפלה איכא למשמע מקראי דחנה. וכתיב בה ואשפוך את נפשי לפני ה'... והענין שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה ולכן עיקר הכפרה היה תלוי בזריק' הדם הוא הנפש. וכן הקטרת האימורים עיקרם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפלה הוא להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה. כי כח הדבור של האדם נקרא נפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו, יוצא מפיו רוח והבל הלב. והדבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה, אם כן כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו.

לזאת בעת עומדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו, היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו, שלא תהיה עבודת תפלתו רק בהנפש ורעותא עלאה דילי'ה. והוא שקודם עומדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאתו וכל עניניו, עד שיוקבע במחשבתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל, ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו, ידביק בה רעותיה מאד ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי, ולהדביקה בשרש העליון של תיבות התפלה העומדים ברומו של עולם, וכמ"ש בזוהר ויקהל הנזכ' בהגה"ה, ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן לביה יכוין רעותיה יסתלק לעילא לעילא ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבתין ברזא דקיימא בא"ס. ואז יחשב כאלו הוא מסולק מזה העולם, והוא מבני עליה למעלה. עד שגם אחר התפלה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לענייני זה העולם, ויהא בעיניו כאלו נופל ומטפס ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת גם אחר התפלה. והוא שכתב ג"כ האריז"ל הטעם ע"ז כדי להשהות עוד המוחין וכו'. והוא ענין מאמרם ז"ל (יבמות ק"ה ב') המתפלל צריך שיתן לבו למעלה. וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו ית' בכח נפשו, עד שיהא חושק ומתאוה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפלה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי ותתעלה להתדבק כביכול בו ית"ש: ז"ש כאן ולעבדו כו' ובכל נפשכם. וכן מ"ש חנה ואשפוך את נפשי לפני ה'.

                                           (נפש החיים ב, יד).

בדברים אלה, נפש החיים מדבר על הצורך לעזוב את ענייני העולם הזה לפני התפילה, "לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאתו וכל ענייניו".

מלבד זאת, נפש החיים מדבר על מסירות נפש, "להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה". התפילה דומה לקרבן; כפי שבקרבן מוסרים את הדם שהוא הנפש למעלה, כך בתפילה מוסרים למעלה את הנפש – על ידי הדיבור. הדיבור הוא המקביל לדם שהוא הנפש.

למה מתכוון נפש החיים כשהוא מדבר על מסירות נפש? אפשר להבין שהמשמעות היא להתכוון בתפילה למסור את הנפש על קידוש השם – כפי שבהקרבת קרבן מוסרים את נפשו, זו צריכה להיות התודעה בתפילה. אין ספק שכל יהודי צריך לחיות בתודעה כזאת, להיות מוכן למסור את הנפש על קידוש השם, השאלה היא אם לזה מתכוון נפש החיים בדבריו כאן על התפילה. אפשר גם להבין אחרת: אצל הבהמה, יש רק דרך אחת למסור את הנפש – להעלות את הבהמה על המזבח. לאדם, לעומת זאת, יש נתיבים נוספים להעלאת נפשו. הוא אינו צריך למות חלילה בשביל זה.

בפרקים שלאחר מכן, מדבר נפש החיים על האותיות, הניקוד והטעמים – שמקבילים למעשה, דיבור ומחשבה, וכן לנפש, רוח ונשמה. התפילה היא דיבור, אבל מאחורי הדיבור עומדות רוח ונשמה, ואת כל הכוחות והרבדים האלה אמור האדם לקשר לתפילה. ככל שהאדם יערב יותר את נפשו בתפילה, היא תהיה משמעותית יותר.

איך כל זה קשור לעמדה הכללית בנפש החיים, של תפילה לצורך גבוה?

 

בפרק האחרון בשער, כותב נפש החיים:

והנה אחר שכבר הורגל וסדורה לו תפלתו בהתקשרות הג' בחינות נר"ן שבכללות נפשו ע"י האותיות ונקודות וטעמים שבכל תיבה כמו שנתבאר לעיל פרק ט"ז, יתעצם בטוהר מחשבתו וכוונתו. לדבק אחרי זה כל הג' בחינות נר"ן בבחינת נשמתא לנשמתא הנ"ל שהוא שורש נשמתו, ע"י צרופי האותיות של התיבה בשורש קדושתם העליון. וכשיתדבק בזאת המדרגה אז יוכל להחשב כאלו אינו בעולם כלל. וממילא יתבטל בעיניו מכל וכל. כי בחינה זאת היא נעלה ממדרגת האדם עתה כמש"ל. ויכלול עצמו בשורש נשמתו בכלל שורש העליון של כלל נשמות ישראל יחד.

                                        (נפש החיים שם, יח).

כשהאדם נכנס לתפילה תוך התנתקות מהעולם הזה, הוא כבר עושה את הצעד הראשון לקראת ייעודה של תפילה. אם האדם אמור להשתחרר מהמחשבה שהתפילה עוסקת בענייני העולם הזה, ברגע שהוא מתנתק מעניינים אלה – הוא כבר בדרך הסלולה למשמעות האמתית של התפילה, לצורך גבוה.

בנוגע למעורבות של הנפש בתפילה, כשאדם עוזב את ענייני העולם ומכניס את הנפש שלו לתפילה – הוא רואה את עצמו כפועל לצורך גבוה. הוא רותם את כל כוחות נפשו למען הקדוש ברוך הוא. הוא חייל בצבאו של המלך. משמעות העובדה שאדם משרת כחייל של המלך אינה מסתכמת בסיכוי שלו למות; מטרתו אינה למות אלא לפעול למען המלך. אמנם פעולת התפילה היא דיבור בלבד, אמירת המילים מבלי להתרכז במשמעותן, אבל כשמחברים את כל כוחות הנפש לדיבור כזה – מתנתקים מענייני העולם הזה ומתמסרים לצורך גבוה. מבחינה זו, למעורבות הנפש יש תפקיד משמעותי, שקשור באופן עמוק לגישה הכללית של עבודה לצורך גבוה.

גם בחסידות מדובר על מעורבות הנפש בתפילה, אלא ששם המטרה היא להסיר את המחיצות של העולם, ולהתבטל לפני האלוקות; אצל נפש החיים, האדם אמור לעמוד ולשמש לפני הקדוש ברוך הוא. באופן כללי, נפש החיים מזכיר כאן מושגים שמופיעים גם בחסידות – אהבה, דבקות, ביטול – אבל באופי המיוחד שלו. אם אצל המגיד ממזריטש האהבה היא בין הבן לאב, אצל נפש החיים האהבה היא התמסרות של החייל למלך. הדבקות אצל נפש החיים הופכת לדבקות במשימה, כמו בקוד האתי של כל צבא. הביטול מופיע גם הוא בנפש החיים, אבל לא כלפי האלוקות אלא לשורש של כלל ישראל שהוא גילוי אלוקי. גם בזה מזכיר הדבר את ביטולו של החייל למען ממלכתו השלמה של המלך. לא ניכנס כאן לכל עומקם של המושגים הללו, אלא רק נבחין שהביטול של נפש החיים אינו התאיינות, אלא קיום ועמידה של האדם כדי לעמוד במשימה האלוקית.

*

חשוב לציין דגש שנפש החיים חוזר עליו: כל האמור בשער זה אינו גורע מחשיבותם של הגדרים ההלכתיים. כחלק מהצבת העמדה הנגדית לחסידות, הוא אמנם מדבר על המשמעות הפנימית של התפילה, אבל מדגיש כמה פעמים שאין זה בא על חשבון המסגרת המעשית, כגון זמני התפילה. לאורך כל הספר הוא עומד על המשמר ומגן על הסדר.

הערה כללית נוספת על דברי נפש החיים – הוא אינו מורה כיצד לתקן בפועל את התפילה, כיצד להתמודד עם הבעיות שעולות סביבה. הוא קובע מה צריך לעשות. הוא גם מדבר על תשובה ותיקון במקרה שהאדם לא עשה מה שצריך, אבל לא על עצם ההתמודדות. זה תואם את האווירה הכללית של נפש החיים: הוא אינו נכנס לנפש האדם פנימה ומדבר על קשייו ומה שעובר עליו, אלא מציב את האידיאות, את העקרונות.

בשיעור הבא נסיים את עיוננו בנפש החיים, ונראה כיצד הוא מתייחס לשני היסודות שראינו בדברי האר"י – העלאת העולמות ובירור הניצוצות.