דילוג לתוכן העיקרי

מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 3

קובץ טקסט

ג. מבוא – חלק שלישי:

מקומו של סיפור נבות שבפרק כ"א בתוך המכלול הסיפורי המקיף אותו

1. סיפור כרם נבות חוצץ בין פרק כ' לפרק כ"ב

בעיון הקודם הראינו כי פרקים כ' ו-כ"ב נכתבו כאחד, וכי הם מהווים 'מכלול סיפורי'. פירטנו את מגוון הקשרים ונקודות הדמיון בין שני הפרקים, והראינו שיש ביניהם המשכיות ברורה: כרונולוגית, נושאית וסגנונית. אולם המכלול הסיפורי במקומנו שונה מאלו המוכרים לנו בספרים אחרים: בשאר המקומות שבהם אנו פוגשים מכלול סיפורי, באים הסיפורים הבודדים שמרכיבים את המכלול בזה אחר זה ברצף. רצף זה הוא שמעניק לקובץ הסיפורים את האחדות, ויוצר מהם 'סיפור על'.

אולם במקרה שאנו דנים בו עתה, אין הפרקים כ' ו-כ"ב מצויים ברצף. ביניהם חוצץ סיפור כרם נבות הכלול בפרק כ"א! סיפור זה שונה באופן בולט משני הסיפורים המקיפים אותו: הוא עוסק באירוע פנים-ישראלי, ביחס שבין אחאב לאחד מאזרחי ישראל, ואינו נושא אופי צבאי או פוליטי; הנביא העומד מול אחאב בסיפור זה הוא אליהו, כבשאר הסיפורים אודות אחאב מלבד פרקים כ' ו-כ"ב; ועלילתו של סיפור זה אינה נראית קשורה בשום דרך לעלילתם של הסיפורים הסובבים אותו.[1]

בעיונינו לסיפורים אחדים במקרא הראינו לא אחת מקרים שבהם סיפור אחד מופיע במקרא כשהוא מפוצל.[2] במהלך שיבוצו של סיפור בתוך ספר, יכולים שיקולים שונים להביא לפיצולו של הסיפור לשתי יחידות שאינן באות ברצף. לעתים נעשה הדבר מתוך כוונה להכניס יחידה ספרותית אחרת בתוך הסיפור עצמו, מה שגורם להפרדה בין חלקיו.[3]

לפנינו תופעה דומה במקצת – לא 'סיפור מפוצל', אלא 'מכלול סיפורי מפוצל': במהלך קביעתו של המכלול הסיפורי המורכב משני סיפורים רצופים (פרקים כ' ו-כ"ב) בתוך ספר מלכים, התפצל המכלול לשניים, באמצעות שיבוץ סיפור כרם נבות בין שני חלקיו. הווה אומר, המצב שלפנינו במה שנוגע לשלושת הפרקים כ'–כ"א–כ"ב, הוא תולדת עריכת ספר מלכים. השאלה הנשאלת עתה היא, מה היו השיקולים למעשה זה.

2. מדוע שובץ סיפור כרם נבות במקומו?

ברור שלא ניתן היה לדחות את סיפור כרם נבות ולמקם אותו לאחר המכלול הסיפורי, שהרי בסיום הסיפור שבפרק כ"ב אחאב מוצא את מותו. אולם מדוע לא הובא סיפור כרם נבות לפני הסיפור הכלול בפרק כ', בדרך שתותיר את המכלול הסיפורי רצוף ובלתי מפוצל?[4]

ואכן, בתרגום השבעים כך הוא סדר הסיפורים: סיפור כרם נבות בא בראשונה, ואחריו באים ברצף שני הסיפורים על מלחמות אחאב בארם (פרקים כ' וְ-כ"ב בנוסח המסורה).[5] אף יוסף בן מתתיהו ב'קדמוניות היהודים' שלו מרצה את האירועים על פי הסדר שבתרגום השבעים.[6]

נראה שרצף הפרקים כ'–כ"א–כ"ב כפי שהוא בנוסח המסורה שלפנינו, נועד לקבוע את סדר הזמנים של האירועים המתוארים בשלושת הפרקים הללו. כלומר, לקבוע כי רצח נבות וירושת כרמו על ידי אחאב, וכן התוכחה הנבואית שהוכיחו אליהו, התרחשו בפסק הזמן של שלוש השנים שבין המערכה השנייה כנגד ארם המתוארת בפרק כ' למערכה השלישית שעליה מסופר בפרק כ"ב.[7]

נוכל אפוא לנסח את שאלתנו בדרך זו: מדוע היה חשוב למקם את האירוע של רצח נבות ומה שהשתלשל מכך, דווקא בזמן הזה שבין המערכה השנייה למערכה השלישית? והרי בסיפור על רצח נבות אין כל ציון זמן מפורש המחייב לקבוע את מיקומו דווקא בשלוש השנים הללו, ואם כך, האם לא עדיף היה לשמור על הסדר הספרותי, שבו צמודים פרקים כ' וכ"ב זה לזה ברצף סיפורי, כשסיפור רצח נבות מקדים אותם?

התשובה לכך היא שסידור זה היה מעורר תמיהה קשה: רצח נבות וירושת כרמו היו החטא החמור ביותר של אחאב, והתוכחה מפי אליהו על חטא זה היא נוקבת וקשה מאוד. לו היה מובא סיפור זה לפני סיפור מלחמותיו הראשונות של אחאב עם בן-הדד, היו מתקבלים ניצחונותיו של אחאב וההדרכה הנבואית שבה זכה לקראתם כתמוהים ביותר ובלתי מובנים לקורא.[8]

בעיונינו הראשונים לסיפור שבפרק כ', עיונים ב–ג–ד, הראינו כי ניצחונות אחאב המתוארים בפרק כ' וההדרכה הנבואית המבשרת לאחאב עליהם ומדריכה אותו לקראתם באו לו לאחאב בזכותו ובזכות דורו. טענתנו הייתה (בין שאר הטענות), שהאירועים שקבעו את הערכת הנבואה כלפי אחאב ובני דורו באותה שעה הם אלו שאירעו בהר הכרמל, המתוארים בפרק י"ח המובא לפני כן.[9] הקדמת פרשת נבות לניצחונות אחאב על ארם הייתה הופכת את הקערה על פיה.

מחמת שיקול זה, ברור שזמנו של האירוע המתואר בפרשת נבות צריך להיות לאחר הניצחונות המתוארים בפרק כ', וכמובן לפני מותו של אחאב ברמות גלעד, הווה אומר, באותו פסק זמן שבין פרק כ' לפרק כ"ב.

משנקבע בהכרח מקומו של סיפור כרם נבות בין שני חלקי המכלול הסיפורי העוסק במלחמות ישראל וארם מן הטעם האמור לעיל, מתבלטים מאליהם יתרונות ברורים לסדר זה. סיפור כרם נבות תורם להבנה מעמיקה יותר של הסיפור הכלול בפרק כ' מחד, ומכין את הקורא להתרחשות שעליה מסופר בפרק כ"ב, מאידך. יתרונות אלו גדולים בהרבה מן החיסרון שבהפרדת שני חלקי המכלול הסיפורי זה מזה. בסעיפים הבאים נבחן כיצד תורם סיפור כרם נבות למכלול הסיפורי המקיף אותו בכך שהוא ממוקם בתוכו.

3. תרומתו של סיפור כרם נבות להערכת מעשהו של אחאב בחנינת בן-הדד[10]

מעשהו של אחאב בסוף פרק כ' – חנינתו את בן-הדד ושילוחו לארצו בברית – עשוי להיתפס כגילוי אנושי חיובי, במיוחד תחת רושם דברי עבדי בן-הדד:

           כ', לא     הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם.

ואם כן, הביקורת הנבואית הקשה כנגד אחאב המלווָה בעונש, עשויה להיראות כבלתי מוצדקת.[11]

אולם פרק כ"א מראה מיד "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – אחר החייאת בן-הדד – עד כמה היה אחאב רחוק ממידת החסד והרחמים. הרי בפרק זה הוא שותף סמוי לרצח זדוני ומרושע של אחד מאזרחיו! כך אומר ר"י אברבנאל על הפסוק הפותח את פרשתנו:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – כיוון בזה להודיע, שאחאב חמל על בן-הדד כמו שחמל שאול על אגג מלך עמלק, ובזה היה מֵהרֶשע, לפי ש"רַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי י"ב, י), ולא חמל על נבות היזרעאלי מבני ישראל, שהרגוֹ לגזול את כרמו. ובזה היה מוסיף על חטאתו פשע, שהרג את הצדיק ומילט את האויב הרשע. ועל כדומה לזה אמר דוד: "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע" (תהלים ז', ה) – רצה לומר שהיה גומל רע לאשר היה בשלום עמו – "וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" – ואם חילץ הצר הצורר ריקם בלי סיבה, יהיה מהעונש על זה שירדוף אויב נפשו וישג וירמוס לארץ חייו, וכבודו לעפר ישכן סלע (– על פי פסוק ו שם). וכל זה נתקיים באחאב. ולכוון אל קשר הסיפורים האלה וייחוסם, אמר כאן "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

על הדוגמה שהביא ר"י אברבנאל משאול שחמל על אגג, יש להוסיף, כמובן, את מעשה שאול בהשמדת נוב עיר הכוהנים. וכבר קשרו חז"ל בין שני המעשים הללו, וציינו כי שורש משותף לשני ההפכים. וראויים דבריהם להיאמר גם על אחאב (תנחומא, מצורע א):

אמר ר' אלעזר: כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים. כתיב: (שמ"א ט"ו, ט) "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" וכתיב בנוב עיר הכהנים (שם כ"ב, יט) "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב".[12]

מה שהוכיחו חז"ל ממעשיו של שאול בשני מקרים רחוקים זה מזה, על ידי קישור ענייני ומילולי, מוכח אצלנו ביחס לאחאב מעצם סמיכות הפרשיות והזמנים של פרקים כ' וְ-כ"א. הבלטת הניגוד בין שני המעשים של אחאב – החייאת בן-הדד והריגת נבות – היא מכוונתה של קביעת סיפור נבות לאחר פרק כ'.

4. שורש משותף לשני חטאיו של אחאב

שתי ההתנהגויות הסותרות של אחאב (ובדומה, גם של שאול) מקור מושחת אחד להן, והוא: העדפת האינטרס המעמדי שלו כמלך. בשני המקרים אחאב מנצל את מעמדו כמלך לטובתו האישית, על חשבון טובת העם או טובת אחד מבניו, גם כשהדבר כרוך ברמיסת ערכים שעל קיומם הוא אמור להיות מופקד, ובכך הוא מועל בתפקידו:

בפרק כ' מביאה אותו 'אחוות המלכים' ("הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!") להשאיר את בן-הדד בחיים.[13] דבר זה מנוגד לטובתם של ישראל, שעתידים לשלם על כך בהיותם נקראים למלחמה נוספת בארם כעבור שלוש שנים. מעשה זה מנוגד גם לרצון ה', שכן בן-הדד כשלעצמו אינו ראוי לרחמים לאור התנהגותו כפי שהיא מתוארת במהלך פרק כ', שעליה הוא זוכה לכינוי 'איש חרמו' של א-לוהים (כ', מב).[14]

בפרק כ"א, פועל אחאב מתוך אותה תודעה – תודעת מלך שאינו מחויב לנתיניו ואיננו כפוף לחוק הא-ל. בהיותו מלך, הוא חפץ בנחלת אחד מנתיניו הסמוכה להיכלו. אדם פשוט לא היה מעלה על דעתו דבר כזה, ואף לו היה הדבר עולה על דעתו, היה מסיר את הרעיון מלבו אילו היה נתקל בסירוב תקיף ומנומק כמו זה של נבות. לא כן אחאב, שסירובו של נבות אינו מתקבל על לבו. אחאב אינו מוצא מנוחה עד אשר הוא משיג את מבוקשו. אולם השגת מבוקשו כרוכה בשפיכת דם נבות.

בשני הסיפורים הללו מצינו תגובה נפשית דומה אצל אחאב. בסוף פרק כ', לאחר דברי הנביא המבשר לו את עונשו על שהשאיר את בן-הדד חי:

           כ', מג      וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף[15] וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.

בפרק כ"א, מול סירובו התקיף והמנומק של נבות:[16]

           כ"א ד     וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי.

וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם.

בשני המקרים נובע תסכולו של אחאב מן הניגוד בין טענות צודקות המוטחות בו ובאות להגבילו, לבין רצונו לנהוג שררה באשר מלך הוא ולממש את מטרותיו האישיות. בשני המקרים אין ביכולתו לטשטש את האמת, אך גם אין ברצונו לוותר על שאיפותיו. אמנם, גדול זעפו בפרק כ"א יותר מבפרק כ'. שהרי בפרק כ' עשה אחאב כחפצו, וזעפו בא רק על כך שהוטחה בו ביקורת ונאמר לו עונשו על מעשהו. ואילו בפרק כ"א אחאב נקלע לחוסר יכולת לממש את שאיפתו, מול סירובו של נבות. אחאב יודע שמכירתה לצמיתות של נחלת אבות עבֵרה היא, ודבר זה – צדקת סירובו של נבות – מביאו לדיכאון.

אולם מצב דיכאוני זה לא נמשך זמן רב. כפי שבפרק כ' העדיף אחאב לנצל את מעמדו המלכותי לטובתו האישית על פני חיזוק עמו ועל פני התביעה האלוהית המשתמעת ביחס לבן-הדד, כך גם כאן, העדיף אחאב את מימוש תאוותו לשדה נבות, על פני כל ערך שעמד לו למכשול.

יש לתת את הדעת על כך, שנבות נהרג כמורד במלכות, ובתור שכזה, יורד המלך לרשת את כרמו. אחאב יורד אפוא לשדה נבות כמלך, שרצונו מתממש בכל מחיר, אף על גבי גופתו המתה של אזרח שניסה לעמוד כנגדו על זכויותיו.

כך משרטטים שני הפרקים כ' ו-כ"א יחדיו את חטאיו של אחאב כשני חטאים שתשתית אחת להם. במסגרת חטאים אלו הוא מועל בתפקידו כמלך ומעוות את דמות המלך הישראלי שעליו נאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ). מסתבר כי חטא זה של אחאב – רום הלב המלכותי – מתבטא בכל תחומי חייו, הן בתחום המדיני והן בתחום האזרחי. חטא זה על ביטוייו השונים הוא שהביא לגזר דינו.

5. תרומתו של סיפור כרם נבות לפרק כ"ב שאחריו

עתה נבחן כיצד תורם סיפור כרם נבות בפרק כ"א לסיפור מותו של אחאב בפרק כ"ב.

מותו של אחאב במלחמה נגד ארם הוא ביסודו עונש על חטאו בהשארת בן-הדד חי, וכפי שנאמר לו שם (פסוק מב): "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ". זוהי מידה כנגד מידה: מלך ארם היה חייב מיתה ואתה החיית את נפשו – ועל כן תשלם בחייך ותמות תחתיו. מותו של אחאב דווקא במלחמה עם ארם הוא מימוש ברור של גזרה זו.

בתיאור העונש כפי שנתקיים בפועל מצוי פרט אחד שהכתוב קושר אותו לדבר ה':

           כ"ב, לח  וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.

היכן היה דבר ה' הזה? פרט זה נאמר בנבואתו של אליהו בסיפור כרם נבות:

           כ"א, יט בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת

יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.[17]

אם כן ניתן לומר כי עונשו של אחאב בסיפורנו קשור ישירות גם לחטאו בפרק כ"א – לרצח נבות. נראה כי שני עונשי מיתה מידה כנגד מידה נענש אחאב על שני חטאיו. די היה בכל אחד מחטאיו כדי לחייבו במיתה. בתיאור דרך מותו של אחאב בסיפורנו יש אלמנטים הנובעים מחטאו הראשון ויש שנובעים מחטאו השני.

יחס של מידה כנגד מידה מתקיים בין חטא רצח נבות למות אחאב, לא רק במה שהבאנו לעיל – שהכלבים לקקו את דם אחאב כשם שלקקו את דם נבות. מידה כנגד מידה ניתן למצוא בפרטים נוספים בסיפור:

 נבות נהרג בהליך משפטי שנראה תקין כלפי חוץ, אולם באמת התבסס על שקרים ועל הטעיה כפולה: כך ציוותה איזבל על זקני יזרעאל לפני שיבואו עדי השקר להעיד נגד נבות: "קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (כ"א, ט), ואכן כך עשו (פסוק יב). נראה שמטרת הטעיה זו הייתה להעניק לנבות כבוד מדומה לבל יחוש בסכנה המאיימת על ראשו, וכך יֵקל ללוכדו במשפט השקר.[18] הטעיה נוספת הייתה במשפט נבות עצמו שהתבסס על עדות שקר של שני "בְּנֵי בְלִיַּעַל".

אף דרכו של אחאב אל מותו הייתה רצופה בהטעייה כפולה:

ראשית – רוח השקר הנשלחת אל נביאי השקר כביכול מאת ה' לפני המלחמה, והיא נועדה לפתות את אחאב לעלות אל רמות גלעד על מנת שימצא שם את מותו. תרמית זו שבאה מנביאי השקר המחניפים לאחאב מקבילה להושבת נבות בראש העם בכדי ללוכדו שם בערמה ולהמיתו. הצד השווה בין שני המעשים הוא במתן כבוד, המשמש כפיתוי לאדם ומונע ממנו לחוש בסכנה האורבת לו.

ואכן חז"ל קשרו בין רצח נבות על ידי אחאב, לבין רוח השקר המפתה אותו לעלות לרמות גלעד (סנהדרין קב ע"ב ובמקבילות):

"וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ..." – מאי רוח? אמר רבי יוחנן" זה רוחו של נבות היזרעאלי![19]

בפעם השנייה, מופיעה הטעות בעצם הריגתו של אחאב. אחאב הופיע למלחמה מחופש לחייל פשוט, כדי להטות מעליו את חצי חיילי האויב. הללו נצטוו על ידי מלכם:

           כ"ב, לא לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ.

אולם "לא יועילו התחבולות שלא ברצון האל", כדברי רד"ק.

           כ"ב, לד  וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן

נבות, שאדם כשר היה, נהרג על ידי בני בליעל שזממו נגדו מזימת זדון, להרגו על עבֵרה שלא עבר. ואילו אחאב שרשע היה וחייב מיתה, אך ניסה להסתתר ולברוח מזהותו האמתית, נהרג על ידי חייל פשוט, הפועל לתומו, ואין בכוונתו כלל להרוג את אחאב מלך ישראל. והנה, גם את פסוק זה קשרו חז"ל לרצח נבות (סנהדרין לט ע"ב):

"וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה..." רבא אמר: לתמם (- רש"י: להשלים) שתי חזיונות: אחת של מיכיהו (– שלדעת חז"ל הוא הנביא הפועל בפרק כ'.[20]) ואחת של אליהו (- בכרם נבות).

 


[1] אופיו השונה של הסיפור בפרק כ"א מהסיפורים שבפרקים כ' ו-כ"ב בא לידי ביטוי בכך שאחאב מכונה בו לכל אורכו חמש-עשרה פעמים בשמו הפרטי, וזאת בהשוואה לכינוייו הרווחים בסיפורים שבפרקים כ' ו-כ"ב: "המלך" ו-"מלך ישראל". וראה בעיון המבוא הקודם, סעיף 1ב.

[2] ראה על כך בנספח לעיון על פרשת חיי שרה ב'עיונים בפרשות השבוע', סדרה שנייה, עמודים 96–98. וראה בסדרת העיונים לפרק י"ג

'נגד מזבח בית אל וכהניו' בעיון המבוא א סעיף 2.

[3] הנה דוגמאות לכך: סיפור מותו של משה, המתחיל בדברים ל"ב, מח, נחלק לשניים, מפני כניסת הברכות שבירך משה את שבטי ישראל בין שני חלקיו; סיפור ירידת יעקב וביתו מצרימה המתחיל בבראשית מ"ה, כח, מתפצל אף הוא, מפני כניסת רשימת שבעים בני ישראל הבאים מצרימה. ישנם גם סיפורים שסיפור אחר נכנס לתוכם מסיבות שונות וגורם לפיצולם. ראה לדוגמה ב'עיונים לפרשות השבוע', סדרה שלישית, פרשת ויחי סעיפים ה–ו (עמ' 254–258)

[4] שאלת מקומו של פרק כ"א נידונה בספרנו 'פרקי אליהו', בעיון המשמש כנספח לסדרת העיונים 'נבות' (עמודים 405–411). בעיון זה יובאו עיקרי הדברים המופיעים באותו עיון, בשינויים המתבקשים מחמת המסגרת השונה שבה מופיעים הדברים, ומחמת השנים שעברו מאז.

[5] קשה לדעת אם תרגום השבעים משקף נוסחה עברית אשר עמדה לפני המתרגם, שעדיין לא נעשה בה מעשה העריכה של הכנסת סיפור כרם נבות בין חלקי המכלול הסיפורי, או שמא משקף התרגום "שיפור" שהחליט המתרגם להכניס בנוסח המסורה, כיוון שהתקשה בקושיה שהעלינו למעלה, ופתרה בכך שהחליף את סדר הפרקים כ' ו-כ"א. והאפשרות האחרונה נראית יותר.

[6] ספר שמיני, סעיף 355 והלאה. נוסח השבעים שימש את יוסף בדרך כלל בעבודתו בשכתוב המקרא. על השימוש של יוסף בתרגום השבעים במקומנו, ראה אצל א' שליט, מתרגם 'קדמוניות היהודים', בהערה 463 שם.

[7] נוכל לדייק אף יותר ולקבוע את נקודת הזמן המדויקת שסידור הפרקים שלפנינו מכוון לה: הכללת הפסוק "וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"(כ"ב, א)  בסוף פרשת המסורה החותמת את פרשת נבות (שלא כחלוקה הנוצרית לפרקים), קובעת את פרשת נבות בתחילתן של שלוש שנות השקט שבין המערכה השנייה למערכה השלישית, בזמן סמוך לסיום המערכה השנייה ולתוכחת הנביא שלאחר אותה מערכה – "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"(כ', מב). לכך רומזת אולי אף פתיחת פרשת נבות: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת..." (כ"א, א)  – אחר הדברים המתוארים בסוף הסיפור הקודם – אחר ניצחונו הגדול של אחאב את הארמים, אחר חטאו בחנינת בן-הדד ושילוחו בברית לארצו, ואחר תוכחת הנביא והעונש שייעד לאחאב. סמיכות זו של פרשת נבות לאירועים המתוארים לפניה היא בעלת חשיבות שתובהר למעלה בהמשך הדברים.

[8] כניעתו המינורית של אחאב לה' בסוף פרשת נבות, אינה יכולה לשמש הסבר לניצחונות אלו. כפי שמפורש בדבר ה' לאליהו בסוף סיפור נבות (כ"א, כח–כט), היה בתשובתו של אחאב כדי לדחות את הפורענות על בית אחאב לימי בנו, אך לא היה בה כדי לבטל את הפורענות כליל, קל וחומר שלא היה בה כדי לזכות את אחאב בניצחונות הגדולים המתוארים בפרק כ'. וראה 'פרקי אליהו', בסדרה נבות, עיון ו 'משמעות כניעתו של אחאב' (עמודים 383–387).

[9] ראה עיון ב שם סעיף 2.

[10] בסעיפים 3–4 להלן אנו אמנם דנים בשני סיפורים שכבר דנו בהם בעבר: בסיפור שבפרק כ', שעסקנו בו בסדרת העיונים הקודמת, ובסיפור שבפרק כ"א, שעסקנו בו בסדרה 'נבות' בספר 'פרקי אליהו'. אף על פי כן המקום לדיון זה הוא דווקא כאן, כשמתעוררת בעיית הרציפות הנקטעת בין פרק כ' לפרק כ"ב.

[11] על מניעיו של אחאב לחנינת בן-הדד דנו בעיון ה בסדרה הקודמת סעיף 3.

[12] מה שנצטווה לעשות "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק...ֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" לא קיים בעמלק, אולם עשה זאת בנוב.

[13] זהו אינטרס מעמדי מובהק של מלכי כל העמים, אף בשעה שהם נלחמים אלו באלו. עמדנו על כך בהרחבה במקום המצוין בהערה 11 בתת-סעיף ג שם, 'אפשרות שלישית – הזדהות מעמדית'. הבאנו שם את פירושו של רבי אהרן אבן חיים המפרש בדרך זו, ובהערה 6 הזכרנו את דבריה של נחמה ליבוביץ ע"ה, שפירשה אף היא בדרך זו את חטאם של שאול ושל אחאב בלא להכיר את פירושו של רבי אהרן.

[14] דיון בחטאו של אחאב ובפרשנות האשמתו על ידי הנביא (כ', מב) "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד" מובא בעיון ו בסדרה הקודמת.

[15] הצירוף 'סַר וְזָעֵף' מופיע במקרא רק כאן, ולהלן כ"א, ד. אפשר שמילים אלו בסוף פרק כ' נוספו כחלק ממעשה העריכה הנוגע לשלושת הפרקים כ'–כ"א–כ"ב, כדי לקשר בין שני הסיפורים, ולרמוז למכנה משותף מהותי בין שני החטאים של אחאב.

[16] סירובו של נבות הוסבר בהרחבה ב'פרקי אליהו' בסדרה 'נבות', עיון ג.

[17] טענה זו, כי ב"דְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר" הכוונה לנבואת אליהו בפרק כ"א, מעוררת קושי: אליהו אמר בשם ה' "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת" – ומקום זה היה כמובן יזרעאל, ואילו התגשמות דבר זה הייתה בברכת שומרון (כמבואר בְ-כ"ב, לח)!

יתרה מזאת: כוונת נבואת אליהו הייתה שהכלבים ילוקו את דם אחאב מגופתו המתה בדרך ביזוי, ואילו מה שאירע בפועל הוא, שהכלבים שתו את מימי בריכת שומרון כדרכם, אלא שבמים אלו היו מעורבים דמי אחאב שנשטפו מן המרכבה, וזאת לאחר שאחאב זכה בקבורה מכובדת!

נדון בשאלות אלו בהגיענו לסיום הסיפור, אולם בכל זאת ברור שלשון סיפורנו מכוונת עם לשונו של אליהו, והכוונה היא אפוא לתאר התגשמות חלקית וחלושה של נבואת אליהו, שנתרככה בפועל מסיבות שעוד נדון בהן.

[18] טכניקה דומה נקטה אסתר שהזמינה את המן למשתה עם המלך, כדי להפתיעו אחר כך בהאשמתה אותו.

[19] וכך פירש מלבי"ם את הפסוקים על פי דברי חז"ל הללו, אלא שהוא קושר את 'רוח השקר' לעדי השקר במשפטו של נבות:

אחר שדמי נבות אשר שפך (– אחאב) על ידי עדות שקר הוא העוון היותר מוכן להשחיתו, לכן יצא הרוח של נבות 'וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'' לתבוע משפטו... וה' שאל 'בַּמָּה' – רוצה לומר: כי צריך שיהיה העונש מידה כנגד מידה. 'וַיֹּאמֶר...' – השיב: כמו שיצא רוחי ונהרגתי על ידי עדות שקר שהזמין אחאב, השקר הזה יישפך על נביאיו עד שגם הם יגידו לו שקרים ובזה יפול, מידה כנגד מידה, כמו שנפלתי אנוכי. וה' הסכים אל העונש הזה כי היה כמידתו.

[20] על זיהוי זה של חז"ל נעמוד בעיון המתאים בהמשך סדרה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)