דש | 6

בשיעור זה נמשיך את הדיון בסחיטת פירות ונעסוק בו בשתי שאלות עיקריות: סחיטת פירות לתוך אוכלים והשלמת עניינים שונים במלאכת דש.

סחיטה לתוך אוכל

בגמרא שבת קמד: נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא".

וברש"י שם פירש:

"לתוך הקדרה - של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה - דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש - לא מוכחא מילתא, ואיכא איסור".

טעם ההיתר שכתב רש"י - יש לעיין בכוונת דבריו, דהיינו:

א. אפשר להתיר באופן שמוכחא מילתא שאינו מתכוון למשקה, כגון שסוחט לתוך הקדירה, אין זו דרך פריקתו, ובאופן זה יש להתיר אף כשסוחט לקדירה שאין בה אוכל בשעה זו, וייתן אותו רק לאחר מכן. אבל, אם סוחט לתוך קערה אע"פ שיש בה אוכל כיוון שאינו מוכח שאינו מתכוון למשקה - אסור, ואע"פ שבדרך כלל לא שותים בקערה, מכל מקום ההיתר הוא דווקא אם מוכחא מילתא שלא מתכוון למשקה. אמנם באופן זה שסחט לתוך אוכל אין בזה איסור תורה שהרי הפריד אוכל מאוכל, ומכל מקום אסור מדרבנן. ובקצרה - כדי לרדת מאיסור תורה די לסחוט לתוך אוכל, או לסחוט למקום שמוכח שאינו מתכוון למשקה אפילו כשאין בו אוכל. כדי להתיר לגמרי צריך דווקא מוכחא מילתא.

בדברי רש"י לשיטה זו חומרא וקולא. כך הבין תוס' רי"ד בדבריו של רש"י, וז"ל שם בד"ה אבל:

"אבל לא לתוך הקערה פירש המורה דזמנין דלמשקה קאי. ואע"ג דבקערה לא שתי אינשי לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא".

כך לעניין החומרא המשתמעת מדברי רש"י. ולעניין הקולא כתב התוס' רי"ד שם, להסתייג מדברי רש"י:

"אלא אע"ג דמוכחא מילתא דלא בעי לה לשתייה אלא לערות התבשיל מתוך הקדרה עליו הי' אוסר דעד כאן לא שרא אלא משקה הבא לאוכל שלעולם לא עמד המשקה בעינו אבל לתוך הקערה שעמד המשקה בעינו לא היה מתיר וה"ה לתוך הקדרה אם היתה ריקנית".

נראה מדברי התוס' רי"ד שאינו מקבל את הקולא של רש"י ומתיר רק כשסוחט לקדירה מלאה באוכל, אמנם לעניין החומרא של סוחט לקערה לא ברור מדבריו אם מקבל את החומרא של רש"י ואוסר כיוון שלא מוכחא מילתא, או שלדעתו ברור לגמרי שיש להתיר כל סחיטה לאוכל ולא הוזכרה קערה אלא מפני שאין בה אוכל [1].

ב. רבים הבינו את דבריו באופן פשוט שהכול תלוי אם סוחט לתוך אוכל או לתוך כלי ריק, שאם סוחט לכלי ריק או שיש בו משקה, הרי זה מפרק שהוא תולדת דש אבל אם סוחט לתוך אוכל נחשב מפרק אוכל מאוכל, ואינו דש וכך כתב הרשב"א:

"הכא שאני שסחטן לתוך הקדירה שיש בה אוכל וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל והוה ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחלה".

וכן המנהג הפשוט כדעה זו שההיתר הוא דווקא בסוחט לתוך אוכל, כפי מה שפסק בש"ע סי' שכ סעיף ד':

"מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל אסור"

ובביאור הלכה שם כתב:

"ואף דמדברי רש"י משמע דבקערה אף שיש בה תבשיל ג"כ אסור משום דלא מוכחא מילתא דזימנין למשקין קבעי לה [כן הוא ביאורו של רש"י וכ"כ בספר מטה יהודה וכן מצאתי במאירי ודלא כאיזה אחרונים שלא הבינו דברי רש"י כן] מדברי כל הפוסקים הראשונים והם הבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והטור ורבינו ירוחם והמאירי משמע דאין שום חילוק בין קדרה לשאר כלי אם יש בה תבשיל והא דחילק הגמרא בין קדרה לקערה הוא משום דסתם קדרה יש בה תבשיל וסתם קערה אין בה תבשיל".

פירשנו עד כה את הסוגיה על פי פירושיהם של רוב הראשונים, שההיתר של שמואל הוא בשבת, והרי"ף הביא בשם הלכות פסוקות (וגדולות? [2]) שהיתרו של שמואל ביום טוב בלבד הוא, אבל בשבת אסור. וכן כתב האור זרוע משמו של רבינו שמשון, וז"ל:

"אבל ה"ר שמשון זצ"ל הי' מוכיח דרב ושמואל ע"כ ביו"ט הוא דאיירו דסוחט אדם אשכול של ענבים דאלת"ה קשיא דרב ושמואל אדרב ושמואל דלקמן מתרצי תרוייהו לברייתא אבל זתים וענבים לא יסחוט דמשמע לא יסחוט כלל בשבת דהיינו חומרא דזתים וענבים דמסתמא בכל ענין אסורה בין לגופן בין למימיהן מה שאין כן בכבשים ושלקות אלא ע"כ רב ושמואל ביו"ט איירי ולא תקשי ולא מידי".

לדברי רבנו שמשון נראה שהוא סבור שיש לחלק בין זיתים וענבים שאסורים בסחיטה לגמרי, ואפילו לתוך אוכל, לבין פירות אחרים שבהם אפשר שיש להתיר סחיטה לתוך אוכל אף בשבת. ממילא, פירש ר' שמשון שההיתר של אשכול ענבים לתוך הקדירה הוא ביום טוב בלבד. ביסוד העניין, נראה שיש להבדיל בין זיתים וענבים שיש על המשקה שבתוכם שם משקה גם לפני סחיטתו, ולכן אף אם סוחט לתוך אוכל, זהו דש וחייבים עליו. אבל בשאר פירות ובכבשים ושלקות אין שם משקה על היוצא מהן אלא אם כוונתו למשקה, דהיינו למימיהן, אבל אם סוחט לתוך אוכל הוי אוכלא דאיפרת ומותר אף בשבת.

ובחילוק בזיתים וענבים לתוך אוכל שבשבת חייב חטאת וביום טוב מותר, צריך לומר שסחיטה ביום טוב מותרת מן התורה [3], ואין בה כי אם איסור דרבנן ביום טוב, ובזה הוא שהתירו לתוך אוכל, כיוון שאינו ניכר המשקה שבו. אמנם מדברי בה"ג נראה שהוא סבור שהאיסור בשבת הוא רק מדרבנן וביום טוב התירוהו. ז"ל בה"ג בהלכות יום טוב סי' טז:

"סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ביום טוב, אבל לא לתוך הקערה.... אלמא קסבר משקה לאוכל אוכל. .. וכיון דלא מיקרי משקה לית לה למיחש משום סחיטה".

משמע מדבריו שמעיקר הדין יש היתר כי אין בו תורת משקה, וצריך לומר שאסרוהו בשבת מדרבנן בלבד [4].

היוצא מדברינו שסחיטת זיתים וענבים בשבת לתוך אוכל שלוש דעות יש בה: מותרת לגמרי (שיטת רוב הראשונים), אסורה מדאורייתא כמשתמע מדברי רבינו שמשון או רק מדרבנן כמשתמע קצת מדברי בה"ג.

אמנם יש דעה רביעית, והיא דעת רבינו חננאל, שבפירוש הסוגיה פירש שרב ושמואל התירו סחיטת אשכול לתוך אוכל אף בשבת, אלא שלהלכה לא קיי"ל כשיטתם, אלא כשיטת רבי יוחנן לפי הבנתו שאוסר מדאורייתא כל סחיטה של כל פרי ואפילו לתוך אוכל, ולהבנתו מעשה הסחיטה של הוצאת המשקה מתוך הפרי הוא גוף האיסור ואינו תלוי אם אוכל הוא אם משקה [5].

וכבר הבאנו למעלה שהש"ע פסק כשיטת רוב הראשונים להתיר סחיטת פירות לתוך אוכלים בשבת. אמנם להלן שם באותו סימן סעיף ז' כתב:

"לסחוט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור. ולר"ח, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל. (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור)".

וכתבו אחרונים [6] שראוי להיזהר באיסור דאורייתא ולחשוש לשיטת הר"ח, וכן הכריעו במשנה ברורה ובשביתת השבת שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

כתב בביאור הלכה שם ד"ה ולר"ח:

"ודע עוד דאפילו לשיטת הר"ח דסובר כר"י מ"מ מודה דשאר פירות מותר לסחוט למימיו לכתחלה וכנ"ל בס"א [ולהכי לא הזכיר המחבר כלל בס"א דעה זו לענין שאר פירות אפילו לחומרא בעלמא] שכן איתא בר"ח שבידינו בהדיא דסוחטין לכתחלה בפגעין ופרישן וע"כ טעמו משום דס"ל דכבשים ושלקות דרך לסחטן משא"כ בשאר פירות או משום דהבלוע בכבשים שם משקה עליו מקודם וכמ"ש במ"ב והנה בהגהות סמ"ק הוכיח מהא דכבשים ושלקות דאף בסחיטת פירות אסור למימיהן ובאמת מפירוש ר"ח מוכח איפכא וע"כ הטעם כמו שכתבנו".

מדבריו יוצא ששיטת הר"ח שמחמיר בסחיטה לתוך אוכל הוא משום אחד משני טעמים:

1. דרך לסחוט אותן פירות, ולכן אסרו אפילו לתוך אוכל, דמכל מקום סחיטה היא. אבל שאר פירות שאין דרך לסוחטן כלל, לא אסרו. ובתותים ורימונים אסור מדרבנן [7], ועיין בזה בסעיף א' שם ובביאור הלכה בהרחבה.

2. כבשים ושלקות אסור לסוחטן לתוך אוכל הואיל ויש שם משקה עליהם מקודם שנבלעו בפרי, וצריך לומר לשיטה זו שאף בזיתים וענבים שהחמיר הר"ח הוא מפני שיש שם משקה על הפרי גם במצב שהוא כנוס בפרי מפני שהמשקה אגור בתוכם, וכמו שכתב רש"י בברכות לט: לעניין שמן, ד"ה אגור:

"מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים".

אמנם בדעת הש"ע שהביא את חומרת הר"ח רק בעניין כבשים ושלקות ולא הביאה בסעיף ד' גבי זיתים וענבים לתוך האוכל, וסתם שם להתיר, אפשר שהוא מפני שהוא סבור שיש לחלק ביניהם. אפשר, שלדעתו רק בכבשים ושלקות שמשקה גמור נבלע בהם, יש להחמיר שלא לסחוט לתוך אוכל, ולא הוי אוכלא דאיפרת כי כבר יש לו שם משקה, מה שאין כן בזיתים וענבים שמעולם לא היה להם שם משקה עד שיצא מגופו של פרי, ובאותה שעה כשסוחטו לתוך אוכל, משקה הבא לאוכל כאוכל הוא, ואם כן לא ירד לתורת משקה והוי אוכלא דאיפרת. [8]

סחיטת בוסר

בדיוננו עד כאן דנו בסחיטת פירות הראויים לאכילה לתוך האוכל, אמנם בעניין סחיטת בוסר שאינו ראוי לאכילה לתוך אוכל נחלקו ראשונים. כתב המרדכי שבת סי' תלז:

"ה"ר יוסף פורת מתיר לקחת בוסר ולדוך שומין [ביו"ט [9]] ולסחוט משקין בבוסר לתוך השומין הנידוכין דהוי משקה הבא לאוכל כסחיטת אשכול לקדירה ולא הודה לו ר"ת דדוקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראויין לאכילה אבל בוסר אין ראוי לאכילה כי אותו שאוכלו בטלה דעתו והוי כמו בורר אוכל מתוך פסולת"

ובש"ע סעיף ה' הביא שתי הדעות:

"יש מי שאומר דה"ה לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל, ור"ת אוסר בבוסר ( הואיל ואינו ראוי לאכול)".

ולמעשה נקטו הפוסקים שיש לחוש לשיטת ר"ת, וגם מפני שהש"ע הביא דעת ר' יוסף בלי לנקוב בשמו ואת שיטת ר"ת בשמו. [10]

ביסוד המחלוקת הזו אפשר לפרש שהם חלוקים אם בוסר נחשב אוכל או לא, ושאלה זו תלויה כמובן בגודלו של הפרי ונוגעת גם להלכות ברכות ולדיני טומאת אוכלים ועוד, ולא נרחיב בה במסגרת זו. אך, אפשר שרבי יוסף שהתיר סבור שאין לי עניין בשאלה אם הפרי אוכל או פסולת ועיקר הנקודה בדש היא אם מפרק משקה או לא, וכיוון שסוחט לתוך אוכל, אין לו תורת משקה ומותר. אבל ר"ת שאסר יש להבין דבריו בשתי דרכים.

1. כפי המשתמע מדברי המרדכי שהבאנו נראה שטעמו של ר"ת מצד איסור בורר, שכיוון שהפרי הוא פסולת הוא בורר אוכל מתוך פסולת. אלא, שאם זהו הטעם היה לנו להתיר אם עושה כן לאלתר. ואכן כך כתב המשנה ברורה שם ס"ק כ' בשם עו"ש וט"ז:

"ואם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל בסימן שי"ט לענין בורר דמותר באוכל מתוך פסולת אם הוא לצורך אותה סעודה דהא משום סחיטה ליכא כאן כיון שבא לתוך האוכל".

אבל המ"א השיג על זה וסבור שאף אם זה נחשב לבורר, לא שייך כאן ההיתר של לאלתר:

"דהא דמותר שם משום שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת משא"כ בזה דרך ברירתו הוא דאי אפשר בענין אחר".

ונראה שהמ"א והט"ז חלוקים בגדרי היתר לאלתר בבורר אם הוא משום שהוא דרך אכילה (ט"ז), או משום שאין זו דרך ברירה [11] (מ"א). וסיים משנה ברורה שם:

"ועיין בבה"ל שכתבנו דנכון להחמיר כדעת המ"א. אך אם הבוסר ראוי לאכול ע"י הדחק מי שסומך על דברי העו"ש וט"ז אין למחות בידו".

2. בדרך אחרת יש לפרש דברי ר"ת שטעם האיסור לשיטתו הוא, מפני שהפרי אינו אוכל אין זה אוכלא דאיפרת, ולכן נחשב תולדת דש. ולפי זה דישה היא בהוצאת שני דברים שונים - משקה מאוכל או אוכל מפסולת בדרך של סחיטה. כך משמע שהבינו התוס' שבת קמד: ד"ה חולב. ובביאור הלכה שם ד"ה לאכול האריך בנקודה הזו:

"ועיין בפמ"ג שרמז דבתוספות איתא הטעם לענין חולבת משום דש שנוטל האוכל מן הפסולת ובעניננו ג"כ הבהמה היא כפסולת וכשנוטל האוכל ממנה כדישה חשיבא וכן ה"ה לענין בוסר ולפ"ז נסתר הקולא לגמרי דבדישה אין נ"מ בין לאלתר לאח"ז ועיין בספר חמד משה שמצדד דכונת הר"ן והטור שכתבו כבורר אוכל מן הפסולת ג"כ היינו דמשום זה חשיבא כדש וכמו שכתבו התוס' אך שקצרו בלשונם .. ונראה שכן הוא האמת שראיתי באור זרוע שמעתיק לשון ר"ת באריכות כתוב שם ג"כ בהדיא דהוא כמו דש שמפרק האוכל מן הקש ..ע"כ בודאי מהנכון להחמיר כדעת המג"א אף אם נסבור דאין בזה משום בורר. אך אם הבוסר ראוי לאכילה ע"י הדחק דלענין בורר ליכא בזה אלא איסורא מדרבנן וכדלעיל בסימן שי"ט ודש נראה ג"כ דלא שייך כ"כ באופן זה מדאורייתא דאין דומה למפרק מן הקש מסתברא דיש לסמוך להקל בשעת הדחק כדעת הט"ז ועו"ש".