שיעור 47 - דש (7)

  • הרב ברוך גיגי

דש (7)

בשיעור זה נמשיך במלאכת דש ונעמוד בו על הנקודות הבאות:

1. סחיטת לימונים.

2. חליבה בשבת.

3. חליבה לתוך אוכל.

סחיטת לימונים

כתב הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ב'):

"וששאלת על סחיטת לימוני"ש נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת".

ונפסקו הדברים בש"ע. וכתב בביאור הלכה שכוונת הרא"ש והש"ע היא:

"וע"כ ר"ל כיון שאין המנהג לסחטן למימיהן לכך מי שירצה לסחטן למימיהן מותר כדין שאר פירות דבודאי לא הוצרך הרא"ש להתיר לסחטן לתוך אוכל דהרי אפילו אשכול של ענבים מותר לסחטו לתוך אוכל וכ"ש לימוני"ש דהוי כשאר פירות עכ"ל ספר מטה יהודה וכן משמע ממ"א ושארי אחרונים דכונת השו"ע הוא אפילו למשקין[1]"

והיינו שכיוון שאין דרך לסחוט למשקה אלא לטבל בו המאכל, דינו כאוכלא דאיפרת ומותר. ובעצם הדבר נחלקו בזה, בשבלי הלקט סי' צ':

"כתב הרב רבי יאשיה כל שדרכו בסחיטה כגון תפוחים שמוציאים מהם יין וכן לימונים חדשים שסוחטין אותם למימיהם אסורים דדמו לרימונים והרב רבי יהודה ב"ר בנימין כתב נראה דמותר לסחוט הלימוני... אבל הלימוני דומים לפגעין ופרישין דאין דרכן בכך ומותר לסחטן בקערה אף על פי שאין בה אוכל ועתיד לערב שם אוכל דכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה".

שיטת הרא"ש תואמת כמובן את שיטת רבי יהודה ב"ר בנימין. אלא שהבית יוסף כתב לתמוה על כך, שיש מנהג להתיר לסחוט לימונים לאו דווקא לטיבול מאכלים אלא אף לשתייה:

"שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר ואפשר דלא מיתסר אלא כשותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר אי נמי דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי".

שני טעמים כתב הב"י כדי ליישב קושייתו מהמנהג להכין לימונדה במצרים:

1. אין איסור אלא כשסוחטים על מנת לשתות את המשקה הנסחט כפי שהוא, אבל אם מערבים אותו במשקה אחר מותר.

2. אין איסור אלא כשסוחטים את המשקה ואחר כך מערבים אותו, אבל אם סוחטים ישירות לתוך משקה אחר מותר.

הנפקא מינה בין שתי הדרכים היא שלפי הדרך השנייה אין היתר לסחוט לימון אלא לתוך משקה אחר. וכן נראה שהכריע במשנה ברורה כי לאחר שהביא את שני הטעמים הנ"ל של הב"י כתב:

"ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חבית למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה דאפשר דדמי לתותים ורמונים כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם וע"כ צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפני עצמו דהוי כמשקה הבא לאוכל".

ההתלבטות שלו נובעת מכך שיש מנהג לסחוט את הלימונים בלי תערובת לתוך חביות, ומפני זה רצה לאסור אף כשסוחטים לתוך משקה כי ברגע שסוחטים עצמאית הרי זה כתותים שאסורה סחיטתם. אולם כל זה נכון רק אם נדחה את הדרך הראשונה של הב"י, שהרי לדרך זו מותר לסחוט לתוך חביות ריקות, כי אין דרך לשתות בלא תערובת, ומוכח אם כן שהכריע כדרך השנייה, ולכן הכריע לאסור לסחוט לימונים אלא לתוך אוכל (סוכר) תחילה ואחר כך להכין הלימונדה, וסחיטה לתוך תבשיל או סלט לטיבול פשוט שמותר[2].

אמנם, החזון איש (סי' נו ס"ק ז') פסק לאסור סחיטת לימון על סוכר אם אין כוונתו לצורך הסוכר אלא כדי לתת את הלימון עם הסוכר לתוך המשקה, שבאופן זה עיקר כוונתו בסחיטת הלימון הוא לצורך המשקה, ואסור. אם סוחט לימון על סוכר כדי לאוכלו כך, יש להתיר, והחזו"א שם נטה להתיר אף אם אוכל את רוב הסוכר, ומערב את היתרה במים. ז"ל החזו"א שם:

"לסחוט לימון על סוכר, ולאכול את הסוכר, ודאי מותר כדין לסחוט על האוכלין המבואר סי' שכ ס"ד, אבל אם דעתו לתת את הסוכר לתוך המים נראה דסחיטה זו אסורה, דכיוון שדעתו למשקה חשיב משקה כשיוצא קודם שנבלע בסוכר, ואף אם היה אפשרי שלא יהיה המשקה בעולם אלא היה נפרש לתוך הסוכר,י"ל דחשיבא סחיטה כיון שסוחט למשקה, ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים מותר, ואם צריך ליתן מיץ לימון לתינוק לרפואה יש לעשות כן".

והמשנה ברורה התיר לגמרי כשנותן לתוך סוכר, כאמור לעיל, ותמך דבריו בשו"ת רדב"ז ח"א סי' י':

"ומפני קושיא זו למדתי לסחוט הלימונין על הסוכר קודם שיתנו עליהם מים דהוי משקה הבא לתוך האוכל ומותר אפילו לדעת הפוסקים כשמואל".

ונראה שהמחלוקת היא מפני שלדעת הרדב"ז והמ"ב כשסוחטים לתוך אוכל אין זה סחיטה כיוון שמשקה הבא לאוכל כאוכל חשוב, והוי אוכלא דאיפרת, והחזון איש שהחמיר מפני שהוא סובר שכיוון שעיקר מגמתו לעשות משקה, אף שכרגע בא לאוכל, מכל מקום, כיוון שסופו להיות משקה, אין זה אוכלא דאיפרת והוי כסוחט לצורך משקה ואסור.

כתב אגלי טל דש ס"ק ל':

"וראיתי בסוף תשובת הרמב"ם נדפסה תשובה אחת אשר השיג על הטור שאסר לסחוט הבוסר לתוך הקדירה משום שאין הבוסר ראוי לאכילה כדעת ר"ת והתיר לסחוט לימינעס (לימונים), ומעולם לא ראה אוכלין לימינעס".

שאלתו היא מה בין בוסר ללימון. יש להדגיש שקושיה זו לא תתאפשר אלא כשמניחים אחת משתי הנחות:

א. איסור סחיטת בוסר לתוך המאכל הוא מדין בורר, כיון שהבוסר לא ראוי לאכילה, והוא הדין בלימון.

ב. ההיתר לסחוט לימון הוא רק לתוך מאכל או לתוך סוכר כנ"ל, ואז יקשה למה בוסר אסור, והלא שניהם אינם ראויים לאכילה.

אבל אם נסבור שמותר לסחוט לימון גם שלא לתוך אוכל כי אין לו תורת משקה או מן הטעמים שהוזכרו לעיל בבית יוסף. וכן, אם נסבור שאיסור סחיטת בוסר הוא לא משום בורר אלא משום דש, אין מקום להשוואה בין לימון לבוסר, שהבוסר רגילים לסחוט אותו למשקה, ויש לו תורת משקה[3], וחייבים על סחיטתו משום דש, אבל בלימון שאין לו תורת משקה אין בו דישה כלל[4]. ובדעת הפוסקים שסוברים שאין לסחוט לימון אלא לתוך אוכל, צריך לחלק כדרכו של האגלי טל שם:

"דבוסר המשקה היוצא ממנו ראוי בפני עצמו לטבל בו אבל לימון אינו לטבל בו רק לשתותו עם מים ואף כשמעורב במים אינו ראוי בלא מיתוק הסוכר, ועל ידי מיתוק הסוכר אף הלימון בעצמו הוא ראוי כשמטגנין אותו עם סוכר ועושין ממנו מרקחת, רק שבלא טיגון אינו מתערב הסוכר היטב בלימון... מ"מ כיון דכמו שאוכלין עתה במיתוק הסוכר ראוי הלימון בעצמו על ידי טיגון הוי מפרק אוכל מאוכל".

ובקצרה, בבוסר הפרי לא ראוי לאכילה והמשקה ראוי לאכילה על ידי טיבול, ולכן הוי מפרק אוכל מפסולת, אבל בלימון הפרי והמשקה ראויים לאכילה ע"י מיתוק הסוכר, ולכן הוי מפרק אוכל מאוכל. אמנם, חומרא אחת יצאה לנו מדברי האגלי טל שם שסיים:

"ולפי זה נראה אם יסחוט הלימון לטבל בו בפני עצמו (כפי שנהוג לעיתים לסחוט לתוך סלט ירקות) שוב יאסור כמו סחיטת הבוסר"

וכן כתב גם בספר תהילה לדוד (סי' שכ ס"ק ז') שלימונים שלנו אינם ראויים לאכילה, וראויים רק על ידי הדחק וממילא דינם כדין בוסר שאסור לסוחטו גם לתוך אוכל. אך לענ"ד נראית חומרא יתירה, שלכאורה יותר פשוט להתיר לתוך אוכל מאדר לתוך מדקה, וכדמוכח מן החזון איש הנ"ל, וכן מבואר להדיא בשיבולי הלקט שהבאנו בשיעור הקודם, ועוד נראה שלימונים נאכלים לעיתים גם בלא מיתוק, וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סי' יא) שאף הוא הכריע להתיר, וכן נראה למעשה.

חליבה בשבת

לא נאריך יותר מדי בנקודה זו, ורק נציין שעיקר הדיון בשאלה החליבה בשבת התעורר סביב השאלה של דישה בגידולי קרקע, שנידונה אצלנו בהרחבה בשיעורים הקודמים, ובעקבות זה יש שפסקו כר' יהודה שיש דישה שלא בגידולי קרקע, או שהלכה כרבנן ובהמה נחשבת גידולי קרקע[5]. ויש שכתבו שאף שבהמה אינה גידולי קרקע, חליבה אסורה מן התורה כתולדה, ובתולדות אין צורך בגידולי קרקע[6]. ואחרים כתבו שכיון שאין דישה אלא בגידולי קרקע דישה אסורה מדרבנן בלבד[7].

במסגרת זו נדון בשיטותיהם של כמה ראשונים שסברו שחליבה אינה תולדת דישה מכוח הקושי הנ"ל של גידולי קרקע וחידשו לאסור אותה מטעמים אחרים, וכפי שנפרט:

1. כתב רש"י שבת צה. ד"ה מפרק:

"ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש".

פירוש זה שנדחה על ידי רש"י הוא שיטת הירושלמי (שבת ז/ב) שרואה בחליבה תולדת קוצר, שאף זה "קצירת" יבול מן הבהמה, וז"ל הירושלמי שם: "החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר".

2. תוס' שבת עג: כתבו:

"ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו".

דברי ר"ת בזה קשים מאוד לענ"ד, ומלבד מה שהקשו עליו בתוס' שם:

"ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה[8]".

עוד יש להקשות שמיחוק הדד והחלקתו אינו חלק מהותי בחליבה, ובודאי שאין לו עניין בזה, ועיקר מגמתו הוצאת החלב, והוי לכל היותר רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, וצ"ע.

3. כתב היראים:

"מפרק פי' תולדה דטוחן ורבותינו פירשו תולדה דדש ולא כיוונו דתניא בפ' כלל גדול הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה ורבנן סברי אין דישה אלא בג"ק ואינו יכול להעמיד סתם התלמוד כר' יהודה".

ונראה שהוא סבור שהחלב בעטיני הבהמה הוא בצורה גושית וכשחולב ומקלח טיפין טיפין הרי זה טוחן.[9]

כתב המאירי שבת עג:

"וי"מ בכל מפרק שהוא תולדת גוזז שכל שמסיר מעליו דבר המכבידו הוא תולדת גוזז"

וכן הוא בשטמ"ק כתובות ס. בשם רבינו שמשון בן אברהם:

"והר"ש בר אברהם פירש דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה".

4. כתב הרשב"א שבת קמד:

"מכל מקום הוה ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר".

לכל השיטות שאינן מפרשות את חיובו של חולב מדין דש, תקשה מאוד הסוגיה של חליבה לתוך אוכל, שלכאורה, אין לה מובן לשיטתם, ועל כך נדון מיד בהמשך.

חליבה לתוך אוכל

בשבת קמד: נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה".

מחלוקת גדולה בין הראשונים[10] אם מדובר בשבת או ביום טוב דווקא. התוס' שם ד"ה חולב כתבו:

"נראה לר"ת דהיינו דווקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה"ג דבי"ט איירי".

מדברי ר"ת נראה שההיתר בחליבה הוא ביום טוב דווקא ולא בשבת משום שהבהמה אסורה באכילה בשבת מצד איסור שחיטה ולכן נחשבת הבהמה לפסולת, וכשחולב לתוך הקדירה נחשב אוכל מתוך פסולת, ויש שרואים בזה בורר או דש[11] . וביום טוב שהותרה שחיטה נחשבת הבהמה אוכל ומותר לחלוב לתוך אוכל. אך רבים חלקו וסוברים שיש להתיר אף בשבת, משום שהבהמה אוכל היא אף בשבת ואיסור שחיטה הוא רק כעין אריא דרביע עלה[12], וז"ל הרמב"ן בחידושיו שם:

"ועוד יש לי לפרש ולומר דגבי חולב לקדירה דאפי' בשבת שרי דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוא מפרר אוכל מאוכל שהעז עצמו אוכל הוא, ואע"פ שהיא אסורה לישחט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר, אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול, הלכך אין כאן משום מלאכת דישה".

אמנם מתשובת הרי"ף (סי' שיב) נראה שיסוד החילוק בין שבת ליום טוב הוא אחר, וז"ל:

"שמעת דחולב הוא חייב משום מפרק דאמר לענין יונק מפרק כלאחר יד הוא טעמא דיונק הוא מפרק כלאחר יד הא בידו מפרק גמור הוא ומתוך שמלאכת אוכל נפש בי"ט בדברים שאפשר[13] לעשותן מעי"ט שריא חולב נמי בתוך האוכל נמי מותר ואע"ג דהוא מלאכה וחולב לתוך הקערה והיא מלאכת משקין לא הותרה בי"ט".

נראה מדבריו שבשבת אסור לחלוב בין לתוך הקדירה ובין לתוך הקערה[14], כי בשני האופנים נחשב מלאכת מפרק שהוא תולדת דש, אלא שביום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש, ולכן יש להתיר חליבה לתוך הקדירה, דהיינו, לתוך אוכל, אבל לתוך הקערה, שהיא מלאכת משקין אסורה ביום טוב, וצ"ע.

והרמב"ן שם כתב לפרש דברי הרי"ף:

"ולדברי רבינו ז"ל דמוקי לה בי"ט ל"ק דכל תיקוני מיכלא בי"ט שרי, ומיהו לתוך הקערה אסור דהו"ל נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה, א"נ כל למשקין גזירה משום משקין שזבו דהוא משום שמא יסחוט, ובהן עצמן י"ל שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה, הא ליומה לאוכל מותר[15]".

הרמב"ן כתב שני הסברים בדעת הרי"ף לאסור חליבה למשקה ביום טוב: נולד, וגזירה שמא יסחוט או גזירה שמא יחלוב לגבן. לשני הטעמים משמע שאין בזה איסור תורה.

נותר לנו לברר לשיטות הראשונים שסוברים שחליבה אינה תולדת דש אלא שייכת למלאכות אחרות כפי שהבאנו לעיל, מה הוא יסוד החילוק לשיטתם בין חליבה לאוכל לחליבה לקערה, ושמא יש לומר שהם יסברו שחילוק זה ביום טוב הוא, וכשיטת הרי"ף הנ"ל, ובשבת אין הבדל בין חליבה לאוכל או למשקה, ושתיהן אסורות. אך ביום טוב מותר שמלאכת אוכל נפש היא , ולמשקה נאסרה מן הטעמים שכתב הרמב"ן בדעת הרי"ף.

בדרך נוספת הוסבר החילוק ביום טוב בתשובה המודפסת בסוף החי' המיוחסים לר"ן, והדברים הובאו על ידי שביתת השבת באר רחובות ס"ק סח:

"דהיתר חולב משום אוכל נפש אך לתוך הקערה דלא מוכח שחולב לצורך היום אסור ודוקא לתוך הקדרה שמוכח שחולב לצורך אוכל שבקדירה מותר כמו מבשל ביום טוב.. ".

אמנם, בדעת ר"ת עצמו הדברים לא ברורים. לעיל בדף עג: הביאו התוס' בשמו שחולב משום ממחק, ובדף קמד: הביאו בשמו שחילק בחליבה לאוכל בין שבת ליום טוב, שבשבת שהבהמה אסורה באכילה אין זה אוכלא דאיפרת, נחשבת החליבה לאוכל כדישה. וצ"ע והלא לשיטתו אין חליבה בכלל דישה. וכבר עמד על כך בחי' חתם סופר לסוגיה עג, ותורף דבריו הוא שאף ר"ת מודה שיש בחליבה איסור דישה דרבנן ואינו דאורייתא מפני שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ולכן בסוגיה צה. שרוצים לחייב על חליבה סבר ר"ת שהחיוב הוא משום ממחק, אבל בקמד: שם הדיון הוא רק מצד דישה דרבנן, ומה שאין שם דין ממחק הוא מפני שאין ממחק באוכלין, ולכן בשבת שהבהמה אינה אוכל יש איסור ממחק, וביום טוב שהותרה הבהמה הרי היא אוכל ואין ממחק באוכלין. וראה שם גם דרכים נוספות, ואצלי הדברים עדיין צריכים עיון כי לא מסתבר לי לתלות שאלת ממחק באוכלין במעמד הבהמה ביום טוב ביחס לשבת, וצ"ע.

בעניין חליבה בשבת וביום טוב ודרכי ההיתר לא נוכל להתייחס במסגרת זו, ואי"ה, נדון בזה בשיעור נפרד בתיאור השתלשלות ההיתרים היסטורית והלכתית, ועוד חזון למועד.



[1] וכן הוא מפורש בבית יוסף שם: "ולסחטן לתוך התבשיל בלאו הני טעמי שרי כדבעינן למימר לקמן סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה".

[2] א. הביאור הלכה כתב שבלימון אין לחוש לשיטת ר"ח: "ודע דמה שכתבנו בסוף דברינו דמותר לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל היינו דבזה אין צריך לחוש לחומרת הר"ח שכתבנו גבי אשכול של ענבים דלתירוץ הראשון של הב"י שהבאתי במ"ב בכל גווני אין להחמיר לענין לימוני"ש"

ב. והמשנה ברורה הוסיף: "ודע דהשו"ע דמתיר לסחוט לימוני"ש היינו קודם שנכבשו אבל אם כבושים במלח וש"ד דינם ככבשים ושלקות"

[3] אלא אם נאמר שגם בוסר הוא מין בפני עצמו ושווה בכל ללימון שאינו עשוי אלא לטבל בו מאכלים, וצ"ע.

[4] ומה שאין בכל סחיטה משום בורר, כתבו אחרונים שהוא משום שנחשב כמין אחד ולא שייך בו בורר.

[5] עיין תוס' שבת עג:, ותוס' שבת עה , וצה., וראה גם מ"מ שבת ח/טו ועוד.

[6] עיין בכל זה במה שכתבנו שם משמו של ר' אברהם בן הרמב"ם, והרמב"ן, ומה שפירשנו בדבריהם.

[7] עיין ברמב"ן וברשב"א שבת צה., וז"ל הרשב"א: "אלא שאף לדברי רש"י ז"ל נמי קשיא אידך דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וי"ל דרבי אליעזר לית ליה הכין ולא קיימא לן כוותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה.

[8] ולהלן בפרק הבא כשנדון בחליבה לאוכל נרחיב בקושיה זו על ר"ת.

[9] וברור שלשיטתו אף שאין דישה אלא בגידולי קרקע, יש טוחן שלא בגידולי קרקע, ועיין להלן במלאכת טוחן.

[10] בשיעור הקודם עסקנו בנקודה זו בעניין סחיטה לתוך אוכל, אבל כאן נתמקד רק בעניין חליבה לתוך אוכל.

[11] עיין בהרחבה בנקודה זו בדיוננו מן השיעור הקודם בעניין סחיטת בוסר.

[12] אריה רובץ עליה, פירוש הדברים - הבהמה היא אוכל אלא שיש מניעה צדדית מלאכול אותה.

[13] עיין בחי' הרמב"ן שם ובמלחמות שגרס בדברי הרי"ף: "שאי אפשר" וכך מסתבר יותר, ראה הערה הבאה.

[14] החילוק שבין סחיטה לאוכלין שמותרת בשבת לרי"ף, לחליבה לאוכל שאסורה לדעתו היא כנראה משום שבפירות כשסוחט לאוכלים הוי אוכלא דאיפרת, אבל חליבה אינה יכולה להיחשב אוכלא דאיפרת כי ברור הוא שאוכל שונה הוא מן הבשר של הבהמה, ולכן ברור שמדובר כאן בפירוק דבר מדבר, ויש בזה חיוב, ודו"ק.

[15] "ואע"פ שאין דשין בי"ט כדמפיק לה בירושלמי מאשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות במס' ביצה, ה"מ דישה בעלמא שדרך בני אדם לדוש הרבה ולתקן ממנו לימים הרבה, הא בכגון זה שדרך לחלוב בכל יום והוא נפסד מיום לחבירו מותר לצורך היום" - רמב"ן שם.