מידת ארך אפים

שיעור 5 - ארך אפים

המידה הששית היא מידת ארך אפים. מהי פעולתה של מידה זו ומה משמעותה?

הגמרא בירושלמי (תענית פ"ב סוף הלכה א') דנה באריכות במידה זו. נלמד יחד את הסוגיה ונבין את חלקיה השונים.

הגמרא פותחת בהתייחסות לזה שהמידה מנוסחת בלשון רבים - ארך אפים ולא ארך אף.

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן: ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עם צדיקים ומאריך רוחו עם רשעים.[1]

לשון הגמרא מורה שיש הבדל בין המידה של הארכת הרוח עם הצדיקים לבין מידת הארכת הרוח עם הרשעים. זו הסיבה שיש ראשונים שמונים את ארך אפים כשתי מידות מתוך מניין הי"ג. כפי שהזכרנו בשיעור הראשון, יש ראשונים שאינם מונים את הוי"ה הוי"ה כשתי מידות אלא כאחת, ואף יש סוברים שלא מונים שמות אלו כלל. כיון שכך, הם חייבים למצוא תחליפים כדי להשלים למניין י"ג המידות, ופיצול ארך אפים לשניים הוא אחת האפשרויות. פיצול כזה יחייב אותנו להסביר מה ההבדל בין מאריך אף לצדיקים ומאריך אף לרשעים, ולהצדיק את מנייתן כשתי מידות שונות באיכותן. אולם, כיון שאנו מגבילים את עצמנו לשיטה המקובלת למניין המידות, שיטת ר"ת, ובה ארך אפים נמנה רק כמידה אחת, לא נתייחס לרעיון מעניין זה, לפחות בשלב זה. נמשיך בירושלמי:

רב אחא ר' תנחום בי ר' חייה בשם ר' יוחנן: ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפיים, מאריך רוחו עד שלא יגבה, התחיל לגבות מאריך רוחו וגובה.

אנו נתייחס למאמר זה ביתר פירוט בהמשך, אך כעת אני מבקש לשים לב לביטוי חדש שמופיע כאן - הגבייה. ארך אפים עומד מול פעולת "גבייה" של הקב"ה. נדמה שהגמרא מתייחסת לעצם הלשון של ארך אפים - אם עד עכשיו החסד עמד מול הדין, החסד שבמדת ארך אפים עומד מול ה"אף" - הכעס והחמה. הגמרא מתרגמת את כעסו של הקב"ה ללשון "גבייה". כלומר, כעסו של הקב"ה הוא העונש שבפועל פוגע באדם. ביטוי זה ילווה אותנו בהמשך. בינתיים נמשיך למאמר הבא:

אמר רבי חנינה: מאן דאמר דרחמנא ותרן, יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה (תרגום: מי שאומר שהקב"ה ותרן הוא, יתפרקו בני מעיו, אלא שהוא מאריך רוחו וגובה את שלו).

במבט ראשון נראה מאמר זה כמאמר הבהרה ותיקון לטעות משוערת. היינו יכולים לחשוב שה' מאריך אף לעולם, והמאמר בא לתקן שאין המצב כך - ה' מאריך אף למשך זמן רב, אך בסוף גובה את שלו.

ולא היא. אין רבי חנינה מתקן טעות אפשרית אלא מסביר את עצם המידה. יש שני פירושים אפשריים למידת ארך אפים: הראשון, שרבי חנינא בא לשלול, הוא שהקב"ה ותרן ולא אכפת לו כל כך ממעללי בני אדם. לכן ייתכן שהוא יוותר, יסתכל לצד השני, ולא יכעס על החוטאים. אם זאת הייתה המידה, ייתכן שהמידה תאריך ותמשיך לעולם בלי הגבלה. הפירוש הנכון של המידה הוא שה' מאריך ברוחו וגובה את שלו. הבסיס להארכת הרוח איננו ותרנות או העדר אכפתיות, אלא ההיפך - הוא יכול להאריך ברוחו בגלל שבסוף הוא יגבה את שלו. פירוש הדברים אינו שלמרות שהוא מאריך אף בסוף הוא יגבה, אלא להיפך, בגלל שבסוף הוא גובה, בינתיים הוא יכול להאריך אף. אי אפשר לוותר על מידת הדין, ומידת הדין דורשת עונש - זהו ה"גבי דיליה", גביית החובות. אך בניגוד לבן אדם שממהר לגבות היום, כי הוא תמיד מפחד שמא מחר לא יצליח, הקב"ה יכול להרשות לעצמו לחכות. הגבייה מובטחת, העתיד אינו צופן שום מכשולים, ולכן אין סיבה למהר לגבות. ה"גבי דיליה" אינו עומד בסתירה ל"מאריך ברוחו", ואינו מתקן אותו, אלא הוא הבסיס שלו. זהו חלק מעצם המידה.

הירושלמי מיד מסביר את העניין:

אמר רבי לוי: מהו ארך אפים? רחיק רגז.

לפעמים אנו כל כך רגילים לביטוי, שאנו לא שמים לב להבדל בהבנת הפשט. ברור שארך אפים היא מידה שפירושה שה' אינו כועס. אך מבחינת פירוש המלים, נראה הדבר תמוה. הלא "אף" הוא שם נרדף לכעס, ואם כן ארך אפים היה אמור להתפרש כמאריך בכעסו, כלומר, שכועס הרבה ואינו נרגע!? לכן מסביר הירושלמי ש"מאריך" פירושו "מרחיק". הקב"ה מאריך את המרחק בינו לבין הכעס, כך שהכעס אינו בא לידי ביטוי, לפחות בינתיים. כך גם מתרגם אונקלוס את המונח "ארך אפים" - "רחיק רגיז". זהו פשט המידה, אך עלינו להבין - מה פירושה של הרחקת הרוגז? מה פירושו של מרחק בנוגע למידה של הקב"ה?

הירושלמי עונה במשל:

[משל] למלך שהיו לו שני לגיונות קשים. אמר המלך: אם דרים הם עמי במדינה, עכשו בני המדינה מכעיסים אותי והן עומדין אותם, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה, שאם הכעיסו אותי בני מדינה, עד שאני משלח אחריהן, בני המדינה מפייסים אותי ואני מקבל פיוסן.

כך אמר הקב"ה: אף וחמה מלאכי חבלה הן. הרי אני משלחן לדרך רחוקה שאם מכעיסים אותי ישראל, עד שאני משלח אצלן ומביאן, ישראל עושים תשובה ואני מקבל תשובתם.

נבין את המשל: העם חטא והכעיס את המלך. הביטוי לכעס הוא שילוח הלגיונות לפגוע בעם. יש לציין שהתמונה המצוירת כאן לא הייתה זרה לאוכלוסיית האימפריה הרומית, ובתוכה עם ישראל, ולגיונות שמשתוללים לשם עונש הם תופעה מקובלת. מדובר בדבר השונה לחלוטין ממשפט בפני שופט, ממצב שבו אדם אחד שעובר עבירה מקבל עונש לפי הרשום בחוק. אין כאן את הקרירות המידתית של המשפט, אלא אף וחמה, התפוצצות זעם בתגובה להתגרות פרובוקטיבית. ואם כן, הלגיונות בדרך, כי הכעס כבר קיים. הכעס הוא תגובה אינסטינקטיבית למעשי העם, ולא החלטה מדודה. אלא, שבפועל, יש זמן עד שיגיעו הלגיונות. כלומר - בהעברה לנמשל - יש פער בין הכעס לבין השלכותיו. כאן יש, לכאורה, הבדל עצום בין המשל ובין הנמשל. אצל מלך בשר ודם, קיים תמיד פער מסוים בין החלטה לבין ביצוע, כי הוא בשר ודם. מבחינה תיאולוגית, דבר כזה לא אמור להתקיים אצל מי שאמר והיה העולם, מלך מלכי המלכים, אשר דיבורו הוא מעשה - אמר ולא יעשה? דיבר ולא יקימנה? מידת ארך אפיים, אם כן, היא מידה מיוחדת של חסד. מידה זאת יוצרת טריז בין כעסו של הקב"ה, בין תגובת מידת הדין למצב האדם, לבין ביצוע מה שנובע בהכרח מאותה תגובה. הקב"ה כועס עליך, הכעס בוער, אך לא תפגע בינתיים מאותו כעס כי "רחוק רגיז". אין פירוש הביטוי שהוא יתברך אינו כועס - מרחיק את הכעס ממידותיו - אלא, כפי שברור מהמשל, שלמרות שהוא כועס, הוא מרחיק את ההשלכות המעשיות של אותו כעס. הקב"ה שולט בכעסו ואינו נותן לו להתפרץ מיד. כאן, בפעם נוספת, אנו חשים את הכוח הדרוש למידות החסד, כפי שלמדנו במידת א-ל.

ואם תאמר, מה זה משנה? הלא לא מדובר ביותר מאשר השהיה, כפי שהסברנו, מאריך אף - וגבי דיליה. כיון שיש כעס, בסוף הוא חייב לפרוץ בפועל. מה מרוויח האדם מזה שהקב"ה מאריך אף ומשהה לזמן מסוים את העונש? התשובה ניתנת בגמרא. השהיית פעולת הלגיונות, השהיית התפרצות הכעס, נותנת הזדמנות לתשובה. אין המידה אלא קריאה להתפייסות, לתשובה אשר תבטל את סיבת הכעס מלכתחילה.

כאן הגענו למה שנאמר בשיעור השני בנוגע לשם הוי"ה השני - "אחרי שהאדם יעשה תשובה". ארך אפים פועל לפני שיעשה האדם תשובה, ואולם רק מפני שמצפים לתשובה. התשובה היא סיבה לקיום המידה, אך סיבה עתידית. ברור גם, שארך אפים אינה מידה של כפרה ולא של סליחה. העוון נשאר, וגם הקשר המחייב בין עוון ובין עונש. כיון שמדובר בסך הכול בהשהיית העונש, ברור שמדובר רק באמצעי שמאפשר לאדם להמשיך להתקיים, כפי שהדגשנו כבר במידות הקודמות. במקרה הזה - הוא ימשיך להתקיים לזמן מוגבל, כי הקיום שניתן בידי "ארך אפים" הוא קיום בצל הכעס - הלגיונות כבר יצאו לדרך ובכל רגע הם מתקרבים. אדם בעל אוזן קשבת, רגיש לקולות הרועמים מתחת למעטה המרגיע של החסד. גם ברגע של קבלת החסד של ארך אפים, ישמע את צעדי הלגיונות בדרכם אליו. אין מידת החסד הזאת מעניקה לאדם רווחה, אלא מטילה עליו לחץ ואימה. זאת לא מידה שנוגדת כעס, זאת מידה שדוחה את הכעס - לעתיד מובטח ומחויב המציאות. כל האומר הקב"ה ותרן הוא - אני ניצלתי, אני יכול לנשום לרווחה, כי למרות חטאי הוא לא כועס עלי - יתוותרון בני מעיו. אלא - מאריך אף, וגבי דיליה. אתה תשרוד, אבל רק לזמן מועט, אם לא תשכיל לנצל את הזמן לתיקון יסודי של המצב הבסיסי של החטא.

כל האומר הקב"ה ותרן הוא, לא רק שהוא טועה אלא שיתוותרון בני מעיו. אם אתה סבור שסיבת אי-קבלת עונש מיידי היא משום שאין כעס, שהא-ל אדיש, ולין דין ולית דיין, אז אתה בעצם גוזר על עצמך כליה. כי אם הקב"ה מוותר לך, הוא מוותר עליך. כבר הדגשנו כמה פעמים, שאי אפשר להתקיים מחוץ לרצונו והתעניינותו של הוי'ה אלוקים. ואם הקב"ה, שופט כל הארץ, מסתכל עליך ומתעניין בך, ואתה חוטא - אז ודאי שזו תהיה הסתכלות של כעס וחמה. מידת ארך אפים מאפשרת לחוטא להתקיים בתוך מבט כועס של הקב"ה - אך מגבלת הזמן היא קריטית. ניתן להתקיים רק לזמן מועט, עד הגעת הלגיונות. עדיף לקבל תשומת לב מהתעלמות מוחלטת, אך בסופו של דבר תשומת לב כועסת תביא לידי השמדה, אם לא תמציא כנגדה "התפייסות". המידה המפייסת למידת הכעס היא מידת התשובה.

נשים לב: כעס שונה מדין. הייתי מרחיק לכת ומעיז לומר - כעס הוא בעצם, בעומק מהותו, מידת חסד. כפי שראינו, ה"גבי דיליה" כלול במידת החסד של ארך אפים. הכעס נולד רק אחרי שכבר עברנו את המידות הקודמות. עד מידת חנון, המידות עמדו כנגד מידת הדין. דין פירושו משפט, המבוצע ע"י שופט. ברור לכולנו ששופט אינו כועס. הוא יושב בדין, מתון ושקול, ומסתכל מלמעלה על הנידון. אדרבה, שופט שכועס נפסל מלשבת בדין. התגובה של השופט היא לפי הספר - עשית כך וכך, מגיע לך עונש כך וכך. אין סיבה ששופט יכעס. מתי אדם כועס? כשהחטא אינו רק פגם אובייקטיבי, עבירה על החוק, אלא כשזה פוגע בו אישית. השופט לא נפגע ממעשי העבריין ולכן הוא יכול לשפוט אותו, בשם הצדק והחוק. הכעס מורה על נגיעה אישית והנוגע בדבר אסור לו לדון. על פי הסבר זה ברור שמידת ארך אפיים פועלת כאשר אנחנו כבר לא נמצאים בזירת הדין. מתי עזבנו את זירת הדין? במידת חנון. במידה זו, כפי שהסברנו בשיעור הקודם, כבר כלו כל הקיצים מבחינת המשפט, וכפי שכתבו התוספות, העונש כבר נגזר. הסברנו שצעקת האדם מעוררת את ההזדהות האישית של הבורא עם בריאתו, של אלוקי האלוקים עם הנברא בצלם אלוקים. אם כן, כבר ממידת חנון, המידה הקודמת, מדובר בנגיעה אישית של הקב"ה. כל פעולת החנינה מבוססת על זניחת מידת הדין והתייחסות אישית, מתוך הזדהות, וכן - משוא פנים - של הקב"ה לבניו. ולכן - המצב הבא הוא מצב של כעס!

מאחר שהמבט האלוקי החל ממידת חנון הוא מבט של הזדהות, במצב שהאדם חוטא התגובה היא כעס, תגובה אישית, כביכול מתוך פגיעה אישית. אם צלם אלוקים חוטא, הוא חוטא ופוגע באלוקים, בשכינה בעולם. לא ניכנס כאן לשאלות פילוסופיות, איך תיתכן פגיעה אישית והרגשת כעס אצל האלוקים; את זה נשאיר לרמב"ם ולר' חסדאי קרשקש. בזמן שאדם מחפש להציל את נפשו, נואש ונפחד, אין לו צורך ולא אפשרות לטוות תיאוריות תיאולוגיות בנוגע לשכל, לרגש ולתארי האלוקים. כרגע נבין רק את המשל: חז"ל מייחסים כעס לקב"ה, ויהיה ההסבר הפילוסופי אשר יהיה, פירוש הדבר שמעשי האדם מעוררים אצלו תגובה רגשית שראויה להתעורר בעקבות פגיעה אישית. כביכול, ה' מסתכל על החוטא ומתפוצץ מזעם. למה? כי הוא רואה, כביכול, את עצמו, הוא רואה את השכינה מתקלקלת. הוא רואה את הקדושה מתחללת. ולמה הוא רואה את החטא כך ולא במבט השקול של השופט, ללא אינטרס אישי בתוצאה? כי צעקתי - והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ההצלחה של המידה הקודמת יוצרת את הצורך במידה הבאה.

לכן מדגישה הגמרא דווקא בנקודה הזאת, שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יתוותרון בני מעיו. אחרי מידת החנינה, אין כלל אפשרות להעלות על הדעת שהקב"ה יוותר עלינו, לא אחרי שהזכרנו לו בצעקותינו ודרשנו שיראה בנו את צלם האלוקים, את המרכבה לשכינה, את הפוטנציאל של קיום האלוקות בתוך העולם. בלי ההזדהות והדאגה האישית, לא נעבור את שלב החנינה. אך דווקא עם ההזדהות והדאגה האישית, בא ההיפך מוותרנות ומאדישות, בא הכעס - ולכן ודאי שיגבה את שלו. הוא ידרוש את החשבון האישי שלו, כי פגעתי בצלם האישי שלו. ואולם, יש מידת ארך אפים - השהיה. אתה, אבינו מלכנו, כועס, ואני מקבל על עצמי את זה ואת הסיבה לכעס - קיומי נועד לשמש צלם אלוקים, ואני בגדתי בייעוד זה. אך בתוך הכעס הזה אני תולה את יהבי בזה שתיתן לי הזדמנות לפייס אותך, כי אתה ארך אפים. האדם אולי יעדיף לקוות שהקב"ה יוותר, ישכח ממנו - אך זה כבר לא אפשרי בשלב הזה. המוצא היחידי הוא לקבל את הקרבה המאיימת והכועסת של ה', ולנסות לתקן, באמצעות תשובה. בינתיים, עד התשובה, אנו מבקשים לחיות בתוך האף והחמה, על פי מידת ארך אפים - מאריך אף וגבי דיליה.

וכך, לדעתי, יש להבין את הריבוי במילת אפים (מבלי להפוך אותה לשתי מידות נפרדות), מאריך אף לצדיקים ומאריך אף לרשעים. האף והחמה מבוססים על קירבה, אהבה והזדהות. יש יסוד משותף למאריך רוחו לצדיקים ולרשעים. האף עצמו הוא ביסודו מידה חיובית, מידה של חסד, של הזדהות של ה' עם האדם. האדם החוטא, אינו מבקש מידה מיוחדת שמתאימה לרשעים דווקא, מידה של וותרנות והתעלמות; להיפך, הוא מבקש את המידה שמתאימה לצדיקים, מידה שמבוססת על כך שהקב"ה יראה בו מרכבה לשכינה. לכן במידת ארך אפים הוא חייב לכלול גם את העתיד המתקרב של "גבי דיליה". אין כאן, ולא יכול להיות כאן, ניסיון התחמקות, אלא קבלה של סיבת הכעס והבטחה - לפחות עתידית - לפיוס. בלי המאריך רוחו לצדיקים אין כלל אפשרות למאריך רוחו לרשעים. החוטא חושף את עצמו מדעת לכעס, כדי לבקש זמן לפיוס. בלי להגביר את הסיבה הבסיסית לכעס, ההזדהות של צלם האלוקים, אין מקום למידת החסד של ארך אפים.

הפשט של התרגום והגמרא ל"ארך אפים" הוא מרחיק רוגז. כפי שהוכחנו מהמשל, הרחקת הרוגז אינה מבטלת את קיום הרוגז עצמו - הוא קיים והוא כבר יוצא לדרך. נדמה לי שמבחינת הפשט אפשר להסביר את הביטוי "ארך אפים" בצורה קצת שונה, ודבר זה יעצים עוד יותר את התמונה שציירנו.

למה המילה "אף" מציינת כעס? התשובה היא, כמובן, שכשאדם כועס, הוא נושף ונושם בחוזקה, ולכן נדמה שהכעס יוצא לו מהאף. כשאדם הולך להתפוצץ מכעס, הוא קודם נושם נשימה עמוקה ואז נותן לה להתפרץ החוצה. אני רוצה להציע שה"אף" מתייחס לשלב הראשון הזה, הנשימה הארוכה שמקדימה את ההתפרצות. מאריך אף הוא המאריך בנשימה המקדימה. כשאתה יושב מול אדם ומכעיס אותו, אתה רואה אותו יושב ומכניס אויר לתוך ריאותיו, ממש מתנפח לפניך, ומתמלא חמה - ואתה יודע שעוד מעט, החמה הצבורה שנאגרת בפנים תפרוץ החוצה ותשטוף אותך. הקב"ה מאריך אף - זה אומר שהוא משהה את ההתפרצות, ומאריך בצבירה ובהתמלאות.

פירוש זה מבהיר את התוכן שגילינו במידת ארך אפים. עתה ברור ומורגש ששלב ארך אפים אינו מבטל את הכעס אלא רק דוחה אותו - ועוד יותר, הוא בעצם מעצים אותו. במשל הלגיונות הצעתי, שהאדם ישמע את צעדי הלגיונות ברקע בזמן שהוא מבקש אריכות אפים. במשל הנוכחי, הלא אי אפשר שלא להבחין בכעס המתקרב ובא - כי ההשהיה של הכעס והכעס הם אותו דבר. ההשהיה היא ההכנה של הכעס. אם לא תשכיל לפייסו - אז כל ההשהיה הייתה לא רק לשווא, אלא היא זו שיצרה את העוצמה של שטף החמה שתשטוף אותך בסוף.

מצד שני, ההסבר של חז"ל, רחיק רגיז, והמשל שמסביר אותו, מוסיפים לנו הבנה בסיבת ההשהיה בהפעלת הרוגז והעונש. סיבה זו תתבהר לנו אם נמשיך ונעמיק בהמשך הדיון בסוגיה בנוגע ללגיונות המלך המרוחקים מן המדינה.

בירושלמי מופיעים שני דימויים בנוגע להשהיית העונש. בראשון הדימוי הוא של מרחק: "אמר הקב"ה: אף וחמה מלאכי חבלה הן. הרי אני משלחן לדרך רחוקה". רבי יצחק מוסיף דימוי שונה:

אמר רבי יצחק: לא עוד, אלא שנעל בפניהם. הדה הוא דכתיב, יפתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו. אדו פתח אדו טרד, רחמויי קריבון (תרגום: עד שיפתח ועד שיטרח, הרחמים מתקרבים).

מבחינת המשל, יש הבדל בין לגיונות רחוקים לבין לגיונות נעולים. ההבדל יתבטא בעוד כמה דקות של השהיה. אך מה ההבדל בנמשל, בנוגע לקב"ה? מה מוסיף רבי יצחק להבנה המקורית?

כדי לענות עלינו להבין את משמעות ה"ריחוק" וה"נעילה" של המידות ביחס לקב"ה. יש מידות קרובות ויש מידות רחוקות, וה' מרחיק את הכעס. למה הכוונה? כל מידותיו של הקב"ה נובעות מן הטוב. הקשר והיחס בין הבורא לבין העולם מבוססים על הטוב ועל רצון ה' להיטיב. גם מידת הדין וגם מידת הכעס נובעות מן הטוב. אלא שיש הבדל באיכות החיבור בין המידות לבין הטוב. ההטבה, החסד והנתינה הן מידות שנובעות ישירות מן הטוב, כי "טבע הטוב להיטיב", בלשונו של ר' חסדאי קרשקש. הכעס, דרישת גבייה שהאלוקים מציב לפני החוטא, מוצדק רק משום שבסופו של דבר הוא משרת את הטוב. בעיקרון, הוא מידת "בדיעבד". יש כאן במפורש ירידה לצורך עלייה. הקשר של מידות הכעס והחמה עם הטוב הוא בכך שהן אמצעי לטוב, והן משרתות את הטוב.[2] לפחות בנוגע לכעס, ניתן לומר שהוא שייך למידות הרע, ומצטרף לטוב רק כדי לשרת אותו.

נדמה שלשון הגמרא - רחוק וקרוב - בא לבטא את החילוק הזה. אף על פי שהכעס הוא ממידותיו של ה', בכל זאת הוא מידה "רחוקה", הוא מידה שהקב"ה מפעיל רק אחרי שהמידות ה"קרובות" לא השיגו את מטרתן. כמו שבתורת המוסר, משלמה המלך דרך הרמב"ם ועד בעלי המוסר בימינו, ניתנת העצה להתרחק מן הכעס כמה שיותר, כך גם במוסר האלוקי. אף על פי שהכעס נחוץ, הוא כביכול רחוק מלהיות מידה טבעית בתוך הטוב האלוקי. הכעס הוא מידה מושאלת, אמצעי ולא מהות. הוא מצטרף לרחמים, כי הוא משרת את הרחמים, והוא פועל כדי לקיים את האדם עד שיחזור למוטב, אך תמיד נשארת סתירה מסוימת בין הטוב עצמו לבין הכעס, כיוון שיש בכעס יסוד מן הרע. הסתירה הזאת מתבטאת ב"מרחק" שבין ה' עצמו, לבין הכעס - לגיונות החיילים שהוא מפעיל. בפועל המרחק הזה מתבטא בזמן, בהשהיית הכעס, וזה עיקר התוצאה של מידת ארך אפים. הלשון של "ריחוק" מסבירה את יסוד ההשהיה הזאת - מדובר בהפעלה של יסוד "זר" ולא בחנינה מתוך הפנימיות האלוקית. אם הקב"ה מקרב אותי, זהו חסד. אם הוא דוחה אותי - כדי שאתקרב - זה מוצדק ובסופו של דבר טוב, אך בפועל, בזמן ההפעלה, מדובר בשחרור כוחות הרע וההשחתה. כביכול, אפשר לומר שכואב לקב"ה לעשות כן, כמו שכואב לאבא להעניש את בנו. גם כשהוא יודע שהוא חייב - לטובת בנו - להעניש אותו, הוא מפנה את הראש הצידה. לכן התגובה אינה מיידית, אלא מושהית, עוד קצת ועוד קצת, שמא יחזור בתשובה בלי העונש, ואז יוכל הקב"ה לפעול בדרך ה"לכתחילה", של האהבה והחנינה, ולא בדרך ה"בדיעבד", של האכזריות והכעס.

זהו "מרחיק". מה מוסיפה המילה "נועל"? רבי יצחק מוסיף, שכיוון שיש יסוד מן הרע בכעס, יש כאן - לפחות מהמבט של לכתחילה - ירידה בשלימות וטהרת האהבה והחנינה של האלוקים. אם כן, יש כביכול "קושי" לקב"ה להשתמש בכעס. הכעס נעול, הוא לא מזומן לשימוש. עד שיש החלטה סופית להשתמש בו, הוא כאילו לא נכלל ברשימת האמצעים. כיוון שהכעס מגונה, והוא סותר (במבט ראשון) את הטוב האלוקי, הוא לא עומד לפני ה' כמידה עד שנוצר הכרח, בלית ברירה אחרת, לחפש אחריו. כביכול, כל זמן שאין הקב"ה כועס, הוא איננו בר כעס. מידת הכעס אינה כלל אפשרית, עד שזה הכרחי. ה"רחוק" מביע את זה שהכעס הוא מידת בדיעבד, ה"נעול" אומר שהוא מידה דחויה. אין כאן מחלוקת אמיתית, אלא העמקת הרעיון הבסיסי. הקב"ה מתמלא בחמה, אך דוחה את ההתפרצות, כי הכעס הוא מידה זרה לו - ועוד יותר, הוא מידה שסותרת את טובו. עד שהוא יתברך יחליט לקרב את המידה, ועד שהוא יתלבש במידה שכל כך לא מתאימה לו, יש סיכוי שהרחמים יתגברו, שהחוטא יעשה תשובה ויפייסו - ישכך את הכעס ויבטל את הסיבות לו.

אני מודע לכך שגם כאן תלמידי בעל מורה הנבוכים יזקפו גבה. האין כל המידות של האלוקים זהות עם מהותו? הוא ורחמיו אחד. הוא וכעסו אחד. מן הסתם הם צודקים, אך בכל זאת, להיות אחד עם מידת הכעס נראה לקב"ה כדבר שכדאי לא להגיע אליו. עד שהוא יכעס - אדו פתח אדו טרד - עד שזו תהיה מידה אחת עם שאר מידותיו, בפועל, בעולם המתנהל בתוך הזמן, בעולם שלנו, יש שהות לתשובה.

לסיכום: כשאדם חוטא, הוא לא רק מקבל ציון גרוע ממי שמחלק ציונים. הוא גורם לכעס ממי שציפה ממנו להישגים, למעשים טובים יותר, כי החטא הוא לא רק כשלון, הוא פגיעה בקדושת הבורא. הכעס הוא תוצאה של היותנו צלם אלוקים. אך הקב"ה דוחה ומרחיק את הכעס לקצה האפשרי, בלי לבטל אותו - לא בגלל שהוא לא רוצה לבטל אותו אלא בגלל שלא ניתן לבטל אותו. מתוך המתח הזה - של דחיית הכעס ביחד עם הנחיצות שלו, צומחת הזדמנות עבורנו לחזור בתשובה. התשובה יכולה לבטל את הכעס (לפייס, בלשון הירושלמי), אחרי שהחסד הצליח רק להשהותו. לכן, מידת ארך אפים, בתודעת המתפלל, חייבת לכלול גם הרגשה קיומית של כעס בפועל של הבורא, וגם נצנוץ של אפשרות התשובה.

---