שיעור 5 - בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים

  • הרב אליהו שי

בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים

בשיעורים האחרונים עסקנו בהכנותיו של הכהן הגדול לעבודות היום. בשיעור זה נעסוק בהיבט נוסף של הכנות אלו - בגדי הכהן.

הבגדים

התורה בפרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, ד) מצווה על בגדים מיוחדים שעל הכהן ללבוש ביום הכיפורים:

"כתונת בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ומצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם."

פסוק זה נדרש בספרא (אחרי מות פרק א' הלכה ה' - ט'):

'בד' - שיהיו של בוץ; 'בד' - שיהיו חדשים; 'בד' - שיהיו כפולים; 'בד' - שלא ילבש עמהם בגדים אחרים. יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן, אבל ילבש עמהם בגדי צמר? תלמוד לומר 'בד'. יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן אבל ילבש עמהם בגדי חול? תלמוד לומר 'בד'.

ומה תלמוד לומר 'בד' 'בד' ארבעה פעמים? למעט ארבעה כלים שנאמר בהם 'לפני ה'':

א. בתוך שנאמר בחושן 'ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד' יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר 'בד' ולא בחושן.

ב. בתוך שנאמר באפוד 'ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון' יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר 'בד' ולא באפוד.

ג. בתוך שנאמר במעיל 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש' יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר 'בד' ולא במעיל.

ד. בתוך שנאמר בציץ 'והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה' ' יכול יכנס בו לפני ולפנים? תלמוד לומר 'בד' ולא בציץ."

ראשית, ננסה להבין את מבנה הדרשה. דרשה זו מורכבת משתי יחידות של דרשות נפרדות. היחידה הראשונה עוסקת בחומרים מהם עשויים הבגדים וממעטת כמה מהן, ואילו השניה ממעטת ארבעה בגדים מתוך שמונת הבגדים הקבועים של כהן גדול. המשותף לשתיהן הוא, שהמיעוטים השונים נלמדים כולם מהמילה 'בד'. היחידה השניה בונה את סדרת המיעוטים על הופעת המילה 'בד' ארבע פעמים: "ומה תלמוד לומר 'בד בד' ארבעה פעמים...". אך אם נבדוק נשים לב שגם היחידה הראשונה מתבססת על ההופעה המרובעת של מילה זו בפסוק, למרות שהיא לא מציינת זאת במפורש[1].

הקשיים במדרש

קריאת מדרש זה מעלה מספר קשיים: ראשית, יש לשאול באופן כללי (במיוחד ביחידה הראשונה) כיצד בדיוק נרמזים במילה "בד" המיעוטים השונים על בגדים חדשים, כפולים ובלא בגדים אחרים, ואת הדרישה שהחומר ממנו עשויים הבגדים יהיה בגד פשתן דווקא?! כיצד יתכן שמילה תמימה זו רומזת לכל כך הרבה?

אך הקשיים בהבנת המשך הדרשה חמורים יותר. המסקנות שהוסקו ביחידה הראשונה הן אמנם מעבר לעולה מפשטי הכתובים, אך עם זאת עדיין הן אינן עומדות בניגוד לו. לעומת זאת בדיקה של הפסוקים המובאים ביחידה השניה מגלה שמסקנות הדרשן הבנויות על מילה זו סותרות באופן חזיתי את המשתמע מפשוטו של מקרא! ניתן לשים לב לבעיה זו כבר בלשון הדרשן עצמו בניסוח ההוא אמינא בכל שלב ("למעט ארבעה כלים שנאמר בהם לפני ה'" ועוד). אך ניתן לחוש בעוצמת הפער רק כאשר קוראים את הפסוקים בהקשרם. נבדוק מיעוטים אלו אחד לאחד:

א. בחושן נאמר:

"ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקדש לזיכרון לפני ה' תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד.[2]"

ונשים לב למילות המפתח:

1) "בבואו אל הקודש" - בפשטות הפסוק מתייחס לקודש הקודשים. ואי אפשר כמובן להתעלם מהזיקה הברורה ל"ואל יבוא בכל עת אל הקודש[3]", "אשר לבש בבואו אל הקודש[4]" שבפרשתנו!

2) "לזיכרון" - מהותו של יום הכיפורים - זכירה של ישראל לפני ה'.

3) "לפני ה'"

4) "תמיד"!

הרושם המתקבל באופן ברור הוא, שגם ביום הכיפורים יש כניסה עם החושן, לקודש הקודשים. רושם זה מתחזק גם מהעובדה שעניין זה מודגש ונכפל בשני פסוקים - כ"ט ו-ל'.

ב. ביטויים דומים מופיעים גם באפוד:

"ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד, אבני זכרון לבני ישראל, ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון.[5]"

ג. הפתעה נוספת מתגלה מבדיקה בפסוקי המעיל:

"והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו, ולא ימות.[6]"

ראשית, בדומה לחושן ישנה כאן רמיזה לפרשתנו: "בבואו אל הקודש" - "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". אך ישנה רמיזה חריפה הרבה יותר: המילים "ובצאתו ולא ימות" שולחים אותנו ישירות לתחילת פרשתנו: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת... ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת"[7]! הקשר בין המעיל ליום הכיפורים הוא, אם כן, הדוק.

ד. קשר חזק כזה מתגלה אף בציץ:

"והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.[8]"

גם אנו מוצאים כאן את ביטויי המפתח המוכרים: 'תמיד', 'לרצון', 'לפני ה''. אך נוספת להם הגדרת תפקידו של הציץ כנושא את עוון הקודשים, שזהו בדיוק מטרתה של עבודת יום הכיפורים:

"וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם..."[9]!

בדיקה בפשטי הכתובים מעלה אם כן, שלא רק שאין עניין בהימנעות מכניסה עם ציץ, חושן, אפוד ומעיל לתוך קודש הקודשים, אלא אף להיפך - יש עניין להיכנס דווקא איתם בשל תפקידם החשוב בכפרה ובהזכרת ישראל לפני ה', שזה גורם מהותי ומשמעותי בעיקר ביום זה! כיצד, אם כן, ניתן להסביר מסקנה זו של הדרשן, הנראית רחוקה כל כך מהמשתמע מפשטי המקראות?

כניעות ושיפלות רוח

נראה שביסוד מדרש זה על שתי יחידותיו, עומדת תפיסה עקרונית של מהות עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והאופן שבו יש להיכנס לקודש הקודשים. הכניסה לפני ולפנים, שם מתרחש מפגש ישיר עם השכינה, דורשת כניעות וכפיפות רוח. בגדי פשתן לבנים הם בגדים המבטאים באופן ברור יסוד זה של פשטות[10].

עיקרון זה אינו פרי רוחי בלבד[11]; ניתן למצוא אותו במקומות אחרים כבר אצל חז"ל עצמם, וזה מבסס את ההנחה שיתכן ורעיון זה עומד גם ביסודה של הדרשה כאן. ונביא לדוגמא את דברי הירושלמי במסכת יומא (פרק ז' הלכה ג):

"מפני מה אינו משמש בבגדי זהב? מפני הגאווה. אמר ר' סימון על שם (משלי כ"ה, ו) 'אל תתהדר לפני מלך'."

אם נקבל שעיקרון זה הוא העומד בתשתיתה של הדרשה, נוכל לבאר על פיו את שתי יחידותיה:

ביחידה הראשונה, המסקנה של מיעוט החומרים השונים מהם עשויים בגדי הכהן אינה נובעת רק מדיוק פורמלי במילה "בד" - בו כאמור קשה לתלות כל כך הרבה[12], אלא גם מהסברא העקרונית הטמונה מאחוריה. יסוד זה של פשטות וכניעות דורש שהבגדים יהיו רק מפשתן; אין לצרף אליהם בגדים נוספים, לא בגדי צמר ולא בגדי חול[13].

על פי זה נוכל להבין גם את היחידה השניה.

מאפיין בולט של בגדי הכהן נזכר בספר שמות (כ"ח, ב):

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת."

תפיסה זו היא העומדת ביסוד ה"סטיה" הדרשנית מפשוטו של מקרא: לא יתכן ביום כזה, שכל מהותו היא ענווה ושפלות רוח, להיכנס בבגדים עליהם נאמר "לכבוד ולתפארת"[14]!

בגדי קודש

המדרש (שם הלכה י') ממשיך לעסוק בבגדי הכהן:

"'קודש ילבש' - שיהו משל קודש.
אין לי אלא אלו בלבד, מניין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים?
תלמוד לומר: 'בגדי קודש' - בניין אב לכל הבגדים שיהו משל קודש."

הדרשן מסיק מלשון הכתוב "קודש ילבש" שבגדי הכהן הגדול צריכים להיות ממומנים מכספי ההקדש. אמנם, על פי הפשט, "קודש" בפסוק אין משמעותו 'מכספי ההקדש', אלא - 'שהוא קדוש' כלומר - מיועד לעבודת הקודש. וזו משמעותו הרגילה של 'קודש' במקרא, כמו "שבת קודש", "מקרא קודש" ועוד. אך מכל מקום הדרשן לא הבין כך.

לאחר שהבנו את הבסיס הלשוני של הדרשה, יש לנסות להבין מהי משמעותה של הלכה זו - שבגדי הכהן יהיו דווקא מכספי ההקדש? כדי להבין זאת עלינו לזכור שכספי ההקדש מגיעים בעיקר מתרומת הלשכה שמקורה בתרומות הציבור. ויתכן לשער ששורשה של הלכה זו טמון במשמעות של תפקיד הכהן הגדול ביום הכיפורים: הכהן פועל ביום זה כנציגם וכשלוחם של כלל ישראל. ומכיוון שכך, יש צורך שגם הבגדים שעימם הוא עובד ייצגו אף הם באיזשהו אופן את כלל ישראל. לכן עם ישראל כולו משתתף, כביכול, במימון בגדי הכהן.

ייתכן לנסח תפיסה זו באופן חד יותר: הכהן עובד ביום הכיפורים לא רק כנציג שמונה לבצע פעולות שונות עבור עם ישראל ביום זה, אלא כמגלם, במובן מסויים, את עם ישראל כולו.

נקודה נוספת בדרשתנו שיש להעיר עליה היא, שיתכן שניתן להצביע על זיקה המקשרת בין דרשה זו לדרשה שלפניה[15]. לעיל הסברנו, שהסיבה לכך שביום הכיפורים הכהן לא נכנס אל הקודש עם בגדי הזהב שלו היא מפני הפשטות והכניעות האמורות לאפיין אותו ביום זה.

אולם, יתכן שסמיכותה של הדרשה שאנו עוסקים בה כעת לדרשה זו, רומזת למשמעות נוספת הטמונה בדרישה לבגדי בד: כניעות היתר הנדרשת מהכהן ביום זה נובעת גם מהעובדה שהכהן הוא נציגם של כל ישראל. שליח אמיתי נדרש להנמיך מעט את עצמו כדי שיוכל להתמסר כולו למשלחו.

הטבילות

לאחר שהמדרש סיים לדון ממה עשויים הבגדים עצמם, הוא עובר לעסוק בצורך בטבילה במעבר בין הבגדים (שם, הלכה יב - יג):

"ומנין המשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, ומבגדי זהב לבגדי לבן שיהא טעון טבילה?
תלמוד לומר: 'בגדי קודש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם'.
יכול המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב, ומבגדי לבן לבגדי לבן יטעון טבילה?
תלמוד לומר 'הם'.
יכול יטעון טבילה בין מכנסיים לכתונת, בין כתונת לאבנט, ובין אבנט למצנפת?
תלמוד לומר 'ולבשם' - כולם כאחת."

הדרשות שלפנינו עוסקות בטבילה של הכהן לפני לבישת בגדיו. דרשות אלו בנויות ממסקנה אחת, ושתי הצעות תיאורטיות שנדחות. ראשית, הדרשן מסיק שיש צורך לטבול לשם המעבר בין בגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך. לאחר מכן, לאור מסקנה זו, הוא מעלה את האפשרות שתידרש טבילה גם בהחלפת בגדי זהב לבגדי זהב, ובין בגדי לבן ללבן. אפשרות זאת נדחית, ולאחריה עולה הצעה נוספת - שנצריך טבילה גם בין בגד לבגד. אפשרות זו נדחית אף היא למסקנה.

ננסה להבין דרשות אלה, את שורשיהן בפסוקים, את משמעותן ואף את המהלך בו הן בנויות.

השלב הראשון

בשלב הראשון, הדרשן מחפש תשובה לשאלה "מנין המשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, ומבגדי זהב לבגדי לבן שיהא טעון טבילה?". התשובה מסתמכת על המילים - "בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם". אמנם, על פי הפשט יש להפריד בין שני חלקים אלה של הפסוק: 'בגדי קודש הם' הוא סופו של תיאור הבגדים מתחילת הפסוק, ואילו 'ורחץ במים' הוא המשך תיאור פעולותיו של הכהן הגדול. אולם הדרשן מבין, שיש זיקה בין שני החלקים: "בגדי קודש הם" משמש כסיבה לכך שיש לרחוץ במים.

אך הבנה זו של הפסוק זוקקת בירור: גם אם נבין את היחס בין חלקי הפסוק כפי שהבין אותו הדרשן, דהיינו - שיש צורך לרחוץ במים מכיוון ש"בגדי קודש הם", "בגדי קודש הם" מתייחס רק לבגדי הלבן; ואם כן מובנת מסקנת הדרשן שיש לטבול בין בגדי זהב לבגדי לבן (שהרי בכך עוסק הפסוק), אך מנין שיש לטבול גם במקרה ההפוך - בין בגדי לבן לבגדי זהב?!

הדרשן לא חילק בין המקרים, אלא החיל את הצורך בטבילה על שני המקרים. את דבריו יש לבאר בשתי רמות של הסבר:

1) יתכן שקביעתו שיש לטבול גם בהחלפת בגדי לבן לזהב נסמכת על הפסוקים בהמשך הפרשה (פסוקים כג - כד):

"ובא אהרן אל אוהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש, והניחם שם. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו, ואת עולת העם..."

סביר אם כן, שפסוקים אלו עמדו לעיני הדרשן כשדרש את הדרשה אצלנו.

2) ניתן להסביר את מסקנתו של הדרשן, אף אם לא נאמר שהוא נעזר בפסוק נוסף שלא נזכר בדרשה. הדרשן אכן מודע לעובדה שמהפסוק שלנו - "בגדי קודש הם ורחץ..." ניתן להסיק רק את החובה לטבול בין בגדי זהב ללבן. אלא שלדעתו, אם נעמיק במשמעותה של טבילה זו - נבין שיש להרחיבה גם להחלפת בגדי לבן בזהב.

כנראה שלדעתו הטבילה היא דין בבגדים, כלומר שהגורם היוצר את חיוב הטבילה הוא עצם החלפת הבגדים. אם אנו מבינים כך את שורש הדין, הרי שאין סיבה לחלק בין החלפת בגדי זהב בלבן או לבן בזהב - בשניהם יש החלפת בגדים הזוקקת טבילה.

השלב השני

עד כה דנו בשלב הראשון של הדרשה, בו הדרשן מסיק שיש לטבול בחילופי בגדי הזהב והלבן. בשלב השני - הדרשן מעלה אפשרות להרחיב את חיוב הטבילה לכל חילוף בגדים שהוא: לא רק בין זהב ללבן ולהיפך, אלא גם בין לבן ללבן ובין זהב לזהב.

מלשון הדרשה נראה, שאפשרות זו מהווה המשך ישיר של המסקנה שבשלב הראשון. לאור האופן בו בארנו את מסקנת הדרשן בשלב הקודם, נוכל להסביר גם את המשכו של הדיון בשלב זה: אם אנו מבינים שחיוב הטבילה נובע מעצם החלפת הבגדים (ושלכן אין הבדל בין החלפת בגדי זהב בלבן והחלפת לבן בזהב), הרי שכל חילוף בגדים שהוא יחייב טבילה - גם לבן בלבן וזהב בזהב?

למסקנה הדרשן דוחה הצעה זו, וקובע שישנו הבדל בין סוגי החלפות בגדים: בין זהב ללבן, ולהיפך - הכהן טובל, ולא בין זהב לזהב, ולבן ללבן.

במסקנתו הוא נסמך על המילה "הם". כיצד יש להבין דיוק זה?

נראה שבדומה ללימוד בשלב הקודם, הוא מבין את הביטוי "בגדי קודש הם" כמנמק את "ורחץ במים". אך כאן הוא מוסיף גם הדגשה מיוחדת של 'הם' , כלומר: "הם" = בגדי הלבן, הם בגדי קודש, ולכן צריך לטבול. ומכאן שבבגדים אחרים (כמו המעבר מלבן ללבן או מזהב לזהב), אין צורך לטבול.

הכנה לקראת העבודה הבאה

אך מעבר לדיוק המילולי, עלינו להבין גם את משמעותה של מסקנה זו. מהי הסיבה לכך שבהחלפת בגדים שונים - לבן לזהב ולהיפך יש חובת טבילה, ואילו בהחלפת זהב לזהב או לבן ללבן אין חובה כזו?

כדי להבין זאת עלינו לעמוד על יסוד הדין - מדוע הכהן בכלל נדרש לטבול בכל החלפת בגד זהב בלבן ולהיפך, הרי הוא כבר טהור?!

ומסתבר שמטרת הטבילה כאן איננה לצורך היטהרות, אלא כהכנה לקראת העבודה הבאה (כמו קידוש ידיים ורגליים) אם כן, בגדי הזהב והלבן כשלעצמם לא הם היוצרים את חיוב הטבילה, אלא העבודה החדשה המתבצעת לאחר החלפת הבגדים. בגדי הזהב והלבן משמשים רק כסימן לכך שהחלה עבודה חדשה, לקראתה צריך לטבול.

ומהי משמעותם של לבן וזהב דווקא? כנראה שישנם שני סוגים כלליים של עבודות במהלך היום, שהן בעלות אופי שונה, ובשל אופיין השונה כל אחת מהן נעשית בבגדים אחרים - עבודה בבגדי זהב ועבודה בבגדי לבן, ולפני כל סוג עבודה כזאת צריך טבילה.

על פי הסבר זה נבאר את מסקנתו של הדרשן: גם למסקנה יש להבין שהטבילה היא תוצאה של החלפת הבגדים - כפי שאכן הבנו בתחילה, אך עם תיקון קל: חיוב הטבילה הוא לא מצד הבגדים כשלעצמם, אלא מתוקף היותם מייצגים או פותחים סוג חדש של עבודה. לכן בהחלפת בגד לבן בלבן אין טבילה, כיוון שבהחלפה זו הכהן ממשיך לעבוד בעבודות השייכות לקבוצת ה"עבודות בלבן" ואין צורך בטבילה נוספת.

בסופו של המהלך, מעלה הדרשן הוא אמינא נוספת: שנצטרך טבילה גם בין כל בגד לבגד.

כיצד ניתן להבין את ההוא אמינא והמסקנה בדרשה זו? לא הצלחתי להבין עד הסוף את משמעותה של הוא אמינא זו; אך נדמה לי שבכל זאת ניתן לומר, שמההוא אמינא משתקפת תפיסה הרואה את כל אחד מארבעת הבגדים כעומד בפני עצמו, ויש לו תפקיד ייחודי ובעל משמעות, ועל כן יש צורך לטבול לפני לבישת כל אחד מהם. אך למסקנה, כנראה, משתנה התפיסה, ועלינו לראות בכולם מערכת אחת של בגדים שמתפקדת יחד בכפרת היום.

לשאלות, הארות ותגובות: [email protected]

מקורות לשיעור הבא:

ספרא אחרי מות פרשתא ב' הלכה א'.

פרק ב' הלכה א - ג, הלכה ז.


 

[1] למרות שבמבט ראשון נראה שיש כאן שישה מיעוטים מ'בד' ולא ארבעה, יש לשים לב ששני המיעוטים האחרונים - להוציא בגדי צמר ובגדי חול, הם רק פירוט של המיעוט הרביעי - שלא ילבש עמהם בגדים אחרים.

[2] שמות כ"ח, כט-ל.

[3] ויקרא ט"ז, ב.

[4] שם, שם, כג.

[5] שמות כ"ח, יב.

[6] שמות כ"ח לה.

[7] ויקרא ט"ו, ב.

[8] שמות כ"ח, לח.

[9] ויקרא ט"ז, טז.

[10] בגדי הפשתן הלבנים מעוררים אסוציאציה נוספת - תכריכים! ושמא יש גם בדימוי זה כדי להצטרף למגמה הנ"ל.

[11] להבדיל, ראה "עולם התנ"ך" על פסוקים אלו המסביר באופן כזה את הדרישה לבגדי פשתן, כבר ברובד הפשט!

[12] במיוחד שהוא יוצא ממש כנגד פשוטו של מקרא! קשה לראות בו דיוק כל כך חזק כדי שיהיה ביכולתו להפקיע את הכתוב ממשמעותו הפשוטה.

[13] לא הצלחתי להסביר על פי יסוד זה את הצורך בבגדים חדשים וכפולים דווקא. מי שימצא הסבר מניח את הדעת לכך, מוזמן להאיר את עיני.

[14] הצעתי להסביר את בחירתו של הדרשן לפרש פסוקים אלה בניגוד מסויים לפשוטו של מקרא, כנובעת מתפיסה עקרונית של מהות היום. לפי זה, אין לדרשן בסיס טקסטואלי לפרשנותו, וכל דרשתו מבוססת רק על סברא. אך העיר את עיני הרב אברהם וולפיש שיתכן שלדרשן ישנו גם בסיס פרשני להסתמך עליו, ביחזקאל מ"ד, יז-יט:

"והכהנים הלווים בני צדוק... מה יקרבו אלי לשרתני... והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה. פארי פשתים יהיו על ראשם, ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם, לא יחגרו ביזע. ובצאתם אל החצר החיצונה אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכות הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם."

מסתבר לפי זה, שפסוקים אלו עמדו לעיני הדרשן, והוא הסתמך עליהם בהסקת מסקנתו.

[15] אנו רומזים כאן לעיקרון מתודולוגי, שמשמעותו היא חיפוש משמעות נוספת גם באופן בו הדרשות מסודרות ובנויות. נרחיב ונדגים אי"ה עקרון זה בשיעורים הבאים.