דילוג לתוכן העיקרי

המאבק על ההכרה באלישע כיורשו של אליהו | 2

קובץ טקסט

אלישע בראשית דרכו: המאבק על ההכרה בו כיורשו של אליהו (המשך)

ג. ריפוי מי יריחו

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה
וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת.
וַיֹּאמֶר: קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח
וַיִּקְחוּ אֵלָיו
וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה
לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת.
וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר. (י"ט-כ"ב)

1. התרחבות ההכרה באלישע כנביא הדור

מבחינת מיקומו והקשרו שייך תיאור אירוע זה לסדרת האירועים שבהם נאבק אלישע על ההכרה כנביא הדור. לאחר שזכה אלישע שבני הנביאים יכירו בו כנביא אשר נחה עליו רוח אליהו, ולאחר שהתגבר על הפקפוק שהתעורר בהם ביחס לכך (כמתואר בעיון הקודם), מתרחבת ההכרה בו מתחומם של בני הנביאים אשר ביריחו אל אנשי העיר הפשוטים. להכרתם של אנשי יריחו באלישע, עוד בטרם הכירו בו ישראל כולם, ישנה משמעות סמלית: אלישע חצה את הירדן במקום שחצו אותו יהושע וכל ישראל, ובאותו הכיוון, ואף הוא מתחיל את דרכו ב'כיבוש' יריחו שהיא "נגרא (- הבריח) של ארץ ישראל"[1]. כיבושה הרוחני של יריחו ואנשיה בידי אלישע, דהיינו הכרתם בו, מהווה פתיחה סמלית לכיבושה הרוחני של כל הארץ על יושביה.

והנה הכרתם של יושבי יריחו באלישע ניתנת לו בפסקתנו מראש, ללא כל תנאי או פקפוק. הם באים אליו ושוטחים בפניו את בעייתם הקיומית. הם עושים זאת בלשון נעימה (הם פותחים בטוּבה של עירם) ובדרך ארץ כלפיו ("כאשר אדני ראה"). הם אינם תובעים ממנו במפורש לפתור את בעייתם, ואין כל רמז לכך שהם מעמידים אותו בניסיון. ואכן, באמת לא להעמידו במבחן הייתה כוונתם. הם באו אליו בתום לב ובתקווה שאולי יוכל להושיעם. בזאת היו לראשונים במצעד הנזקקים שפנו לאלישע. בהמשך הפרקים שוב ושוב יבואו נזקקים לבקש מאלישע שיסייע בידם ויחלצם ממצוקתם, והנביא יענה להם בנפש חפצה, כפי שנענה לבקשתם של אנשי יריחו. ברור אפוא שעצם בקשתם מהווה הצהרת הכרה באלישע, כהשתחווייתם של בני הנביאים בחצותו את הירדן. אלא שכאן על אלישע להצדיק את הכרתם בו ולפתור את מצוקתם, וזאת הוא אכן עושה, ובכך הוא משלים את הכרת אנשי יריחו בו.

2. בין אליהו העובר ביריחו לבין אלישע היושב בה

בעשיית נס זה צועד אלישע את צעדו הראשון כנביא עצמאי. בנס חציית הירדן חזר אלישע על מעשה אליהו, השתמש באדרתו ואף ייחד את שם ה' על אליהו בקריאתו. במשאו ומתנו עם בני הנביאים לאחר מכן, דן עמם אלישע על אפשרות מציאתו של אליהו 'באחד ההרים או באחת הגאיות'. רק עתה, בפניית אנשי יריחו אליו, ובהיחלצו לסייע בידם במעשה נס שהוא כולו פרי יזמתו (ראה סעיף 4 להלן), לא נזכר שם אליהו כלל. לפיכך חשוב לברר את טיבו של מעשה זה שעשה אלישע בפתח דרכו העצמאית, שהרי מעשה זה בודאי מהווה סימן לבאות - להמשך פעילותו הנבואית רבת השנים של אלישע.

האם העובדה ששמו של אליהו לא נזכר באירוע זה, מפקיעה את סיפורנו מן הדיון אודות הקשר בין אלישע לבין אליהו? דבר זה אינו מסתבר, שהרי אלישע פועל את פעולתו העצמאית הראשונה בעיר שבה עבר אליהו באחרונה בדרכו אל מקום עלייתו. והרי כבר אמרנו כי אלישע שב על עקבות רבו באותו תוואי גיאוגרפי שאליהו הלך בו. דבר זה עצמו מרמז על קשר בין מעשה אלישע ביריחו למעשי אליהו.

אליהו חלף לפני זמן קצר ביריחו. מדוע לא פנו אליו אז אנשי העיר בבקשתם? הרי הוא נביא הדור הגדול והמפורסם במופתיו![2] התשובה על כך היא שאליהו רק חלף בעירם, כדי להיפרד מבני הנביאים שבה, בדרכו למקום עלייתו, ואילו אלישע ישב ביריחו פרק זמן כלשהו.[3] דבר זה עצמו מדגים את השוני בין אליהו לבין אלישע: אליהו אינו מתעכב ביריחו ואינו יושב בה, כשם שלא מצאנוהו יושב בשום עיר מערי ישראל. לעולם הוא בתנועה.[4] משמעות הדבר היא שאליהו אינו מעורב עם הבריות, וממילא אינו יכול להיות ער למצוקותיהם. ריחוקו מישראל הגביה את דמותו בעיניהם, עד שלא חשו אפשרות לפרוש לפניו את בעיות היום-יום שלהם.[5]

הנה, אף בני הנביאים אשר בבית אל וביריחו לא מצאו עוז בנפשם לשאת דברים אל אליהו בעת שעבר בעריהם; קל וחומר שאנשי העיר 'הפשוטים' לא העזו לפנות אל הנביא הגדול בעניינים 'פעוטים' כמו בעיית המים הרעים של עירם[6].

אולם אלישע הוא נביא בעל אופי אחר. צמיחת אלישע לנביא החלה בתלמי שדה אביו באבל מחולה, ובהם היה עוסק בחריש בזרע ובקציר. אלישע חש עצמו כאחד מאנשי יריחו, והוא אף מקרין זאת על הסובבים אותו.[7] בדרכו לשוב על עקבות רבו אין הוא מסתפק במעבר בעיר יריחו, אלא הוא יושב בה ימים אחדים, ומטה אוזן למצוקת תושביה.

3. בין המעשה הראשון של אליהו למעשהו הראשון של אלישע

ועדיין לא מיצינו את זיקת הניגודים בין מעשה התלמיד למעשי רבו. אף אליהו החל את דרכו כנביא (לפחות בתיאור המופיע במקרא[8]) בגזרו גזרה על מים (מל"א, י"ז, א), וראוי להשוות בין שני המעשים הללו ואף לערוך אותם זה לעומת זה:

אליהו (י"ז, א)

אלישע (ב', כא-כב)

אֵלִיָּהוּ … חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה' 

אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר

רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה, לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. 

כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר 

בדומה לאליהו הנשבע בשם ה', אף אלישע מכריז כי מעשהו נעשה בשם ה'. אולם שבועתו של אליהו חלה על מניעתם של מים, ופירושה כיליון ומוות - הללו מתוארים בהמשך הסיפור שם, בהתייבשותו של נחל כרית וברעב שפקד את הארץ עד להכרתת צומח חי ואדם - ואילו הכרזתו של אלישע חלה על ההפך הגמור: על מניעתו של המוות באמצעות ריפוי המים הנותנים חיים לעולם.

גזרתם של שני הנביאים אמנם מתקיימת: ה' עשה כדבר הנביא אשר דבר. אולם 'דברו של אליהו', המביא צער וייסורים לעולם, הולך ונהדף על ידי דבר ה': ה' מנסה להשיב את הנביא משבועתו, עד לציווי:

וַיְהִי, יָמִים רַבִּים, וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר:
לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (י"ח, א)

ואילו דברו של אלישע קיים ועומד:

וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.[9]

מובן: אליהו ואלישע פעלו את פעולותיהם ההפוכות בנסיבות שונות לגמרי. בהצביענו על הניגוד בין שני המעשים אין אנו מתכוונים לשפוט ביניהם, איזה מהם עדיף.[10] מטרתנו אינה אלא להצביע על 'אקורד הפתיחה' של כל אחת משתי פרשות החיים הללו של שני הנביאים הגדולים, ולהשוותם זה לזה. כשם שביצירה מוסיקלית משמש לעתים אקורד הפתיחה לשם הצגת הנושא - המוטיב המרכזי של היצירה, וההמשך אינו אלא פיתוחו של הנושא הזה; כך גם בפרשות חייהם של הרב ושל תלמידו מסמנות הפתיחות השונות וההפוכות דרך חיים שונה של כל אחד מהם, ותפיסות מנוגדות ביחס לדרך שבה על הנביא למלא את תפקידו בקרב עמו.

אלישע, היושב ביריחו ונענה למצוקת אנשיה; המרפא את מימי יריחו והמסיר מעליה את קללתה, מרפא אגב כך גם את דרכו המחמירה של רבו, אשר הייתה כרוכה במניעת מים ובהורדת אש. בכך הוא מגשים את ייעודו לשמש כיורשו של אליהו: זו הייתה הצוואה שנמסרה לאלישע בעת שראה את אליהו עולה בסערה השמיימה.

4. האם מעשהו של אלישע נעשה בדבר ה' או בדברו של אלישע?

העיון בסיפורנו מעורר מבוכה ביחס לשאלה זו. תגובתו המיידית של אלישע למשמע דבריהם של אנשי יריחו, (כ) "ויאמר: קחו לי צלחית חדשה ושימו שם מלח", מלמדת לכאורה שאלישע פעל ביזמתו ועל פי שיקול דעתו. לא נאמר שאלישע התפלל לה' שיורה לו את דרך הריפוי של המים, וגם לא שקיבל דבר מאת ה' בנבואה כדי שיענה לאנשי יריחו. ממילא אף המעשה המתואר להלן (כא) "ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח" נראה כמעשה שעשה אלישע מדעתו.

אולם בהמשך פסוק כא מצרף אלישע הכרזה למעשהו:

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה…

מהכרזה זו משמע שה' הורה לאלישע שעליו לפעול לריפוי המים, וה' הוא שעומד מאחרי המעשה שעשה אלישע (ומסתבר אפוא שגם הורה לו על דרכי הריפוי).

בבואנו לסיום הסיפור גוברת מבוכתנו:

וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר. (כב)

והרי דברו של אלישע לא היה אלא "כה אמר ה'", ואם כן היה הכתוב צריך לומר 'כדבר ה' אשר דבר' או 'כדבר ה' אשר ביד אלישע'. סיום מפתיע זה מחזירנו לרושם הראשון שהתרשמנו מראש הסיפור, כי אלישע פעל ביזמתו ועל פי שיקול דעתו.

נראים לנו דברי ר"י אברבנאל בפירושו לפסוק כב:

והנה אמר הכתוב 'וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר', לפי שהוא אמר רפואת המים בשם ה', 'כה אמר ה' רפאתי למים האלה', וזכר הכתוב שעם היות שהנביא עשה זה הנס בשם ה' ובכוחו, הנה הוא מעצמו, בלי ציווי א-לוהי גזר על המים הרפואה, והתפעל הטבע מדברי הנביא וגזרתו מפני כח קדושתו, ולזה אמר 'כדבר אלישע אשר דבר'.

מדוע אפוא אמר אליהו בפסוק כא "כה אמר ה'", דברים העשויים להטעות את שומעיו? מדברי רי"א עולה התשובה שהוא עשה זאת כדי להדגיש באזני אנשי העיר כי הנס נעשה "בשם ה' ובכוחו".

במבוא ל'פרקי אליהו' (שברובו הוא גם מבוא לפרקי אלישע), בסעיפים ג-ו, עמדנו בהרחבה על תופעה זו, שאינה מיוחדת רק למקומנו. אף המעשים שעושה הנביא ביזמתו ועל פי שיקול דעתו, כיוון שהם נעשים במסגרת שליחותו הנבואית, ומתוך התכוונות השליח לדעת משלחו, ייאמר עליהם (בפי הנביא או בלשון הכתוב) כי הם נעשו בדבר ה'. אין בכך לשנות את הגלוי לעין, כי הנביא פעל מעצמו, בלא ציווי, ואילו מטרת האמירה שמעשיו נעשו בדבר ה' היא לחתום את מעשיו בחותמת א-לוהית של הסכמה והיענות של ה' ליזמתו.

5. נספח: ריפוי מים במקומנו ובשני מקומות נוספים במקרא

מלבד בפרקנו, בשני מקומות נוספים במקרא מדובר בנס של המתקת מים וריפויים. בכל אחד משלושת המקומות הללו ישנה מטרה אחרת לנס ריפוי המים ומסר כללי שונה. מן העניין הוא להשוות כאן בקצרה בין שלושת המקומות.

המתקת המים במרה - שמות ט"ו, כג-כו

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם
עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.
וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה.
וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ
וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם
שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.
וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְווֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ
כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.

ריפוי מי ים המלח במי הנחל היוצא מן המקדש - יחזקאל מ"ז, א-יב (בדילוגים)

וַיְשִׁבֵנִי, אֶל פֶּתַח הַבַּיִת ( - בית המקדש) וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה…
…וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה
וּבָאוּ הַיָּמָּה ( - ים המלח) … וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם.
וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם - יִחְיֶה
וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד, כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ
וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל.
וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל
לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר
כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

בולט הדמיון בין הנס שחולל משה בהמתקת המים במרה לבין הנס שחולל אלישע בריפוי מי יריחו. בשניהם מתואר מעשה שהיה, ואשר נביא עומד במרכזו ופועל לפתרון מצוקה הקשורה במים. החזון ביחזקאל, לעומתם, שונה מהותית משניהם: מתואר בו עתיד רחוק שבו נגאל חבל ארץ משממונו (- מדבר יהודה מירושלים עד ים המלח) באמצעות שינוי כביר שחל בו. נחל שמוצאו במקדש יזרום מזרחה, בזרימה ההולכת ומתגברת, יפריח בדרכו את שתי גדותיו, ובהישפכו אל ים המלח ירפא את מימיו המלוחים, ויהפכהו לים של חיים. אין מדובר בחזון זה במעשה שהיה, אלא בתהליך עתידי מופלא, ואין הנביא מעורב בריפוי המים, אלא רק עֵד לנס זה.

למרות הדמיון בין מעשה משה במרה למעשה אלישע ביריחו, בולטים ביניהם הבדלים אחדים. לא נעמוד על כולם אלא רק על אלו המדגימים את המטרה השונה של כל אחד מן הנסים הללו.

במרה אין מעמדו של משה עומד במרכז התיאור כפי שהדבר במעשה אלישע ביריחו. משה אינו יודע כיצד לפתור את בעיית המים והוא פונה בצעקה אל ה'. ה' מורהו עץ ומשה משליך עץ זה למים המתמתקים בכך. אלישע, לעומת זאת, אינו מתפלל: בעצמו הוא יודע מה עליו לעשות "קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח, ויקחו אליו, ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח". משה אינו מלווה את השלכת העץ למים דיבור, ואילו אלישע מכריז "כה אמר ה': רפאתי למים האלה". בכך נוצר איזון מסוים בין המקומות. תפילתו של משה שקדמה למעשהו הייתה הראיה שמשה הוא שליח ה' להמתקת המים; אלישע, שעשה מה שעשה מעצמו, מלווה את מעשהו בהכרזה זו, כדי להבהיר שמעשהו שלו הוא באמת מעשה ה'.

מהו המסר בסיפור הנס במרה? ניתן לענות על כך באמצעות פסוק מספר משלי המתאר את החכמה-התורה:

עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. (משלי ג', יח)

המתקת המים באמצעות הוראה של ה' למשה שישליך למים עץ, אינה אלא הקדמה לסיום המעשה:

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

שים לב: משפט זה כלול בפסוק אחד עם "וירהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים" ומהווה לו סיפא. החוק והמשפט שהורה שם ה' לישראל הסתמלו קודם לכן בהוראת ה' על העץ, הוא 'עץ החיים' שאליו נמשלת התורה. עץ זה הוא המרפא את המים ונותן חיים לישראל. וכך נאמר במכילתא בשלח (מסכתא דויסע):

דורשי רשומות אמרו: הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה' וגו'.

המשמעות הסמלית הזאת של המעשה במרה מתבטאת בבהירות במסקנתו:

וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְווֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו
כָּל הַמַּחֲלָה… לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. (כו)

מצוות התורה וחוקיה הם המביאים רפואה וחיים למקיימהם, כשם שהעץ שעליו הורה ה' למשה ריפא את המים המרים.[11]

המים המרים במרה הם אפוא סמל לישראל ש"פירשו מדברי תורה שלושת ימים".[12] נמצא כי פרשת הנס במרה לא נועדה לפתור את מצוקת המים לשם עצמה, אלא כדי לשמש מבוא והקדמה על דרך המשל לתביעה מן העם לשמור את מצוות ה' וחוקיו שניתנו שם בהמשך.

הסיפור על ריפוי מי יריחו נועד להראות, כפי שביררנו בראש עיון זה, כי אלישע ירש את תפקידו של אליהו, וזכה להכרה בכך מצדם של אנשי יריחו הודות לנס שחולל בעבורם. מכאן המקום המרכזי והעצמאי של אלישע בסיפור, ומכאן הנס הנגזר על פי דבריו שלו, וה' מקיימו, ומכאן גם הסיום המיוחד של הפסקה: "כדבר אלישע אשר דבר" ולא: 'כדבר ה' אשר ביד אלישע'.[13]

אולם מהי תכלית הנס עצמו שעשה אלישע, ובאמצעותו זכה להכרת אנשי יריחו בו כנביא? אין תכליתו אלא לפתור את בעיית העיר יריחו ואת מצוקת תושביה! אין במעשה זה כל תביעה כלפי אנשי יריחו, ואין הוא מהווה משל וסמל למה שמעבר לו. גאולתה של יריחו מקללתה והבאת חיים לאנשיה הסובלים ממוות ומשכול הן עצם הנס ותכליתו. ונס זה, לא זו בלבד שסייע לאנשי יריחו באותו הדור, אלא הוא שינה את אופייה של העיר יריחו מכאן ואילך "עד היום הזה".[14]

גאולת הארץ וגאולת העם היושב עליה שבאו בעקבות מעשה הנס של אלישע מקרבות את מעשהו דווקא לחזון יחזקאל. אף שם חוזר השורש רפ"א פעמיים ביחס למים[15] כמו במקומנו, והאזור הגיאוגרפי המתואר שם - מדבר יהודה וים המלח, הוא האזור שבו נמצאת גם העיר יריחו.

מעשה הנס שעשה אלישע נושק אפוא בחזון אחרית הימים של יחזקאל, בהיותו גאולה לארץ ומתן חיים ליושבים בה.


[1] "אמר ר' שמואל בר נחמני: יריחו נגרא של ארץ ישראל - אם נכבשה יריחו - מיד כל הארץ נכבשת" (במדבר רבה טו, טו).

[2] שאלה דומה העלה הרד"ק.

[3] כנאמר בפסוק יח "והוא ישב ביריחו".

[4] אף כשישב שנה בנחל כרית ושנה נוספת בצרפת אשר לצידון (מל"א י"ז, ב-טז), הייתה זאת ישיבה מאולצת במסגרת יציאתו משומרון והסתתרותו מפני אחאב.

[5] כאשר פתר אליהו מצוקה, לדוגמה כשהציל את האלמנה בצרפת מן הרעב, או כשהוריד גשם לאחר המעמד בכרמל, עשה כן בהקשר לפעילותו הנבואית באותה שעה, ולא לשם עצמם של הסובלים.

[6] אמנם אפשר ויראתם של בני הנביאים, שלא פנו לאליהו אלא לאלישע, נובעת מן הנושא המיוחד שנידון בדבריהם: לקיחתו של אליהו באותו יום מן העולם.

[7] על משמעות הופעתו הראשונה במקרא של אלישע בשדות אבל מחולה, ועל משמעות מעשיו שם ראה בעיוננו "המפגש הראשון בין אליהו לאלישע" סעיפים 5-4.

[8] ראה 'פרקי אליהו' בצורת א1 עמ' 24-22.

[9] מדרשם של רבותינו ביחס למקומו של אליהו בעת שגזר על עצירת המטר וביחס לנסיבות שבהן גזר זאת, יוצר זיקה עוד יותר ברורה בינו למעשהו העצמאי הראשון של אלישע. הפסוק המקדים את הופעתו של אליהו לפני אחאב בשבועתו הוא זה:

(מל"א ט"ז, לד) בימיו (- של אחאב) בנה חיאל בית האלי את יריחה

באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה

כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן-נון.

וכך דורשים חז"ל את סמיכות העניינים הזאת (ירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה ב בתרגום לעברית, מקבילות: בבבלי סנהדרין קיג ע"א; אליהו זוטא פ"ח):

וכי מה עניין זה אצל זה? אלא אמר הקב"ה לאליהו: חיאל זה אדם גדול הוא, לך הסבר לו פנים (- לנחמו באבלו). אמר לו: אין אני הולך. אמר לו: למה? אמר לו: שאם אני הולך והם אומרים דברים שמכעיסין אותך, אין אני יכול לסבול. אמר לו: אם אומרים דבר שמכעיס לי, כל מה שאתה גוזר אני מקיים. הלך ומצאם עוסקים בפסוק זה (יהושע ו', כו) 'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר: ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה'. אמר (- אליהו): ברוך הוא א-להיהם של צדיקים שמקיים דברי צדיקים. והיה שם אחאב. אמר להם אחאב: וכי מי גדול ממי, משה או יהושע? אמרו לו: משה. אמר להם: בתורתו של משה כתוב (דברים י"א, טז-יז) 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם' ומה כתוב אחר כך 'וחרה אף ה' בכם ועצר השמים ולא יהיה מטר', ולא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה, וכל טובות ונחמות שיש בעולם באות בדורי! דברי משה אינם מתקיימים ודברי יהושע מתקיימים?! אמר לו אליהו: אם כדבריך, "חי ה' א-להי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי."

נמצא לפי מדרש זה כי ביריחו גזרו אליהו ואלישע את גזירתם הראשונה. גזירתו של אליהו משתלשלת מקיומה של קללה עתיקה שקילל יהושע בן נון את מי שיבנה את חומות יריחו, וקללה זו הביאה למותם של בני חיאל שעבר על האיסור. אלישע, לעומת זאת, מסיר קללה מיריחו ברפאו את מימיה. בהכריזו "לא יהיה משם עוד מוות ומשכלת" נדמה שיש תיקון לא רק לבעיית מימיה של יריחו, אלא גם לאותה קללה עתיקה שהביאה למות בניו של חיאל ושהפכה אותו לאב שכול. ואכן פרקנו משמש מקור לדברי ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא סנהדין יד, ב כי: "מי שנבנתה ( - יריחו על ידי חיאל) הותרה ליישב בה. וכן הוא אומר 'ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע'". כלומר, המצאותם של בני הנביאים ואלישע ביריחו ודאי מלמדת על היתר הישיבה בה, שהרי הללו לא ישבו בה באיסור. אם כן בריפוי מימיה של יריחו על ידי אלישע ישנו עיצוב סמלי ברור של הלכה זו, שלאחר בנייתה בטלה מעל יריחו קללת המוות והשכול.

[10] אף שהסיפור אודות גזרת אליהו בפרק י"ז ומה שהשתלשל ממנה הוא סיפור על ויכוח עם דרכו של הנביא (ראה 'פרקי אליהו' בסדרת העיונים 'בצורת'), מה שאין כן הסיפור על אלישע במקומנו, שאין בו כל מתיחות, ואדרבה יש בו ביטוי להסכמה גמורה של ה' עם המעשה שעשה "עד היום הזה".

[11] השורש רפ"א משותף לכל שלושת המקומות שאנו משווים. אמנם בפרשת מרה משתמש הכתוב בפועל אחר - "וימתקו המים" - שהוא פועל מובחן יותר ומתאים למה שהיו המים קודם לכן - "כי מרים הם". בכל זאת מופיע השורש רפ"א בנמשל של האירוע במרה: "כי אני ה' רפאך".

[12] על הפסוק שקדם למעשה במרה (שמות ט"ו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" נאמר במכילתא: "דורשי רשומות אמרו 'ולא מצאו מים' - דברי תורה שנמשלו למים... לפי שפרשו מדברי תורה שלושת ימים".

[13] השווה לדוגמה למל"א ט"ז, לד ושם י"ז, טז.

[14] נראה שבכך נבדל הנס ביריחו מן הנס במרה: המתקת המים במרה נראית מעשה חד-פעמי שנועד להרוות נודדי מדבר צמאים, אך אין זה שינוי קבוע במימיה של מרה. אולם ביריחו הוסרו 'המוות והמשכלת' ממקור מימיה לצמיתות.

[15] בפסוקים ח-ט, ועוד פעמיים בא השורש הזה בהקשר שונה: בפסוק יא נאמר כי "בִּצֹאתָו וגבאיו לא ירפאו - למלח נתנו" כלומר, ריפוי ים המלח לא יכלול את הביצות וגבי המים שסביבותיו, שכן אלו מספקים מלח. בפסוק יב נאמר על העצים הגדלים בגדות הנחל "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)