שיעור 5 - קידושי קטנה

  • הרב בנימין תבורי

שיעור 5: קידושי קטנה / הרב בנימין תבורי[1]

הקדמה

הגמרא בדף ג: מזכירה את ההלכה שלאב יש יכולת להשיא את בתו. קיום תהליך הקידושין דורש, בדרך כלל, את הסכמתה של האישה. קטנה - שאיננה נתפסת בהלכה כאישיות שיכולה לתפוש את מלוא משמעותה של מערכת היחסים הנוצרת בקידושין - אינה יכולה לספק את ההסכמה המשפטית הדרושה מצד האישה לקידושין, ועל כן אין היא יכולה לקבל קידושין מאיש בכוחות עצמה. ברם, התורה נתנה לאב את היכולת לקבל קידושין עבור בתו הקטנה. כיצד מוגדרת קטנה? על פי ההלכה אישה נחשבת קטנה עד שתגיע לגיל שתים עשרה שנים (ותגדל שתי שערות במקום הערווה). בשלב זה הופכת הקטנה לנערה למשך שישה חודשים, ולאחר תקופה זו היא נחשבת לבוגרת ומקבלת עצמאות משפטית מלאה, ומעתה רק היא יכולה להחליט למי תינשא. חשוב לזכור שהתורה נתנה לאב זכויות נוספות בבתו הקטנה - האב יכול למכרה לאמה (עד גיל שתים עשרה) והוא זכאי בכל רווח שיוצא מעבודתה ואפילו במציאה שהיא מוצאת - וכי כל הזכויות האלה פגות כאשר האישה הופכת לבוגרת.

תפקידו של האב

השאלה המרכזית שבה נתמקד בשיעור זה העסיקה אחרונים רבים. מה משמעות הזכות שנתנה התורה לאב למסור את בתו לאיש ולהכניסה למערכת קידושין: האם זאת אומרת שיש לאב הזכות המשפטית לפעול בצורה עצמאית במקום האישה עצמה, או שמא האב רק מוסמך לפעול כנציגה של בתו?

קידושין ג:

הגמרא מעלה שתי שאלות: מהו המקור לקידושי כסף בכלל, ומניין שכסף הקידושין ניתן לאב: "מנלן דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוא? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [שמות כ"א, יא, לגבי אמה עברייה המגיעה לגיל בגרות] 'ויצאה חנם אין כסף' - אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אב!", כלומר: מסירת הבת לאישות כרוכה במעבר של כסף. כעת חוקרת הגמרא באשר לשאלתנו השנייה: "ואימא לדידה?" - מניין שהכסף עובר לאב? שמא האישה עצמה מקבלת את הכסף? תחילה תמהה הגמרא על השאלה: "הכי השתא? אביה מקבל קידושיה... ואיהי שקלא כספא?!" - הלוא מסתבר שמי שבידו לקדש הוא גם הזכאי בכסף! אולם עד מהרה היא דוחה את התמיהה: "ואימא הני מילי קטנה, דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה, דאית לה יד לקבל קידושין - תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא?". בשלב זה משנה הגמרא כיוון ומנסה להוכיח את הדינים מן העיקרון " 'בנעוריה בית אביה' (במדבר ל', יז) - כל שבח נעורים לאביה" - עיקרון שלפיו כל רווחיה הממוניים של נערה שייכים לאב, אולם היא מסיקה שדין "בנעוריה בית אביה" מוגבל לזכותו של האב להפר את נדרי בתו, ובסופו של דבר היא לומדת את הדין שהאב זכאי בכסף הקידושין מן הפסוק המקורי - "ויצאה חנם אין כסף" (על דרך הלימוד המדויקת ראה רש"י ותוספות).

הדיון בגמרא סב לכאורה על שאלתנו. הגמרא יודעת שהאב יכול לקדש את בתו הקטנה, ואף על פי כן היא מוצאת לנכון לדון בשאלה מי זכאי בכסף: האם האב פועל מטעם הבת - ואם כן היא זכאית בכסף - או שמא האב זכאי בו, כשם שהוא זכאי להחליט למי תינשא בתו? בשלב מסוים טענה הגמרא כי ברור שאם התורה נתנה לאב את היכולת לקדש את בתו היא גם זיכתה אותו בכסף הקידושין. ההיגיון מאחורי טענה זו הוא שהאב פועל מכוחו ולצורכו, כלומר: לאב יש זכות אישית בקידושי בתו, ולכן ברור שהכסף שלו (וכך כותב הריטב"א בחידושיו בבירור). ברם, הבנה זו אינה ההבנה היחידה האפשרית במהלך הגמרא. ייתכן שהגמרא סברה שהאב פועל כנציג בתו ושעובדה זו עצמה מקנה לו את הזכות לקבל את כסף הקידושין (דעתו של רש"י בנקודה זו לוטה בערפל; הרב יהושע יגל, ראש מדרשיית נועם, טוען שזהו הפשט ברש"י, ראה בספרו: נתיבות יהושע, חלק ב, תשנ"ו, עמ' קטז-קיז). כן הדברים גם ביחס להצעת הגמרא בהמשך שהאב מקבל את הכסף משום שהוא נכלל בהגדרת "שבח נעורים": אפשר שהגמרא מבינה שהאב פועל רק כסוכן של בתו - ולא שהוא הזכאי בקידושיה - אלא שכסף הקידושין נכלל בהגדרת "מעשה ידיה" - כסף שהיא מרוויחה; הבת היא, אם כן, המקבל הראשוני של כסף הקידושין, היא בעלת הזכות להינשא, והאב, שפועל רק כסוכן, זכאי בכסף מסיבה חיצונית (כשם שהוא זכאי במשכורתה של הבת).

[כאן המקום להעיר את תשומת הלב לכך שטענתה הראשונה של הגמרא, שממנה משמע בפשטות שהאב הוא המקבל הראשוני של הכסף, נאמרה ביחס למקרה שהבת עודנה קטנה, ואילו כשהגמרא מיישמת את דין "שבח נעורים" מדובר בנערה, המוגדרת כגדולה. ואפשר שאכן יש לחלק בין המקרים: אצל נערה, שהיא ישות משפטית עצמאית, האב פועל רק כסוכן, ואילו אצל קטנה הוא פועל בצורה עצמאית.]

כדי לראות כיצד הבינה הגמרא את תפקידו של האב בסוף הדיון דרושה בחינה של המקור לכך שהאב הוא הזכאי בכסף הקידושין על פי מסקנת הגמרא. אולם היות שנושא זה הוא מוקד לדיון נרחב בראשונים, אשר יסיט אותנו מהחקירה המרכזית שבה אנו עסוקים, לא נתייחס לעת עתה למסקנת הגמרא.

חשוב להזכיר בהקשר זה פסקה בירושלמי שמצטטים תוספות במקומנו. הגמרא הביאה את דברי המשנה "האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה". מה משמעות הביטוי 'זכות בקידושי הבת'? השאלה עולה במשנה תוקף ביחס לקידושי ביאה: זכותו של האב בקידושי כסף היא, כמובן, קבלת הכסף, אך במה זכאי האב כשבתו מתקדשת בביאה? רש"י מפרש שבקידושי כסף ושטר האב זוכה בכסף ומקבל את השטר, ואילו בקידושי ביאה יש לאב זכות להחליט למי תתקדש בתו בביאה אולם אין הוא מעורב במעשה הקידושין כסף. ברם, תוספות מביאים מימרא מן הירושלמי שלפיה האב יכול לדרוש מן הבעל כסף תמורת קידושי בתו. עמדה זו מורה על כך שהאב איננו פועל רק כמשדך עבור בתו אלא לטובת עצמו. העובדה שהוא יכול לדרוש תשלום עבור קידושי בתו מורה על כך שהוא פועל כ'בעלים' על זכויותיה ולא רק כסוכן.

קידושין מג:

להלן מג: מביאה המשנה את מחלוקתם של ר' יהודה ורבנן מי מקבל את גטה של נערה - האם גם היא עצמה יכולה לקבל את גטה (כדעת רבנן) או שמא יש לתתו דווקא לאב (כדעת ר' יהודה). מה דעתם של ר' יהודה ושל רבנן ביחס לקידושין? נחלקו בכך ר' יוחנן וריש לקיש: "אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ור' יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא".

ייתכן שמחלוקת זו סבה גם היא על השאלה הראשונה שהעלינו. ר' יוחנן סובר שהאב פועל עבור עצמו ומפעיל את הזכויות שיש לו בבתו, ועל כן אין להעלות על הדעת שהבת תקבל קידושיה בעצמה, ואילו ריש לקיש סובר שהאב פועל רק כנציג של בתו ולכן אם יש לבת היכולות הטכניות הדרושות לכך אין סיבה שלא תקבל את הקידושין בעצמה. יש להדגיש כי גם אם הנערה תקבל את קידושיה בעצמה האב הוא שיקבל את הכסף (ראה ריטב"א דף ה., עמ' 29 במהדורת מוסד הרב קוק). ברור, אם כן, שלשיטת ריש לקיש האב אינו אלא סוכן לענייני כספים של בתו.

סיכום

דנו עד עתה בשאלה אם יכולת האב לקדש את בתו מבוססת על כוח וזכות שיש לו בבתו או שמא אין כאן אלא מעיין שליחות (לא במובן ההלכתי אלא במובן הפשוט) המובנית בהלכה שהאב פועל עבור בתו כל עוד היא תחת חסותו. הצענו שנושא זה הוא שנדון בסוגיה בדף ג:, שמסקנתה לגביו אינה ברורה, והצענו גם שזהו שורש מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש להלן מג:. נבחן עתה את השאלה הזאת בתחומים אחרים שבהם יש לאב זכות מסוימת שקשורה בבתו.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לאונס

בעונשם של אונס ומפתה (שמות כ"ב, טו-טז; דברים כ"ב, כט) כלול תשלום כספי לאב. למרות מסקנת סוגייתנו שדין "בנעוריה בית אביה" אינו מקנה לאב אלא את היכולת להפר את נדרי בתו (וראה תוספות בבא קמא פז. ד"ה כיון) מייחס הרמב"ם (הלכות נערה בתולה פ"ב הי"ד) את נתינת קנס אונס ומפתה לאב לדין "שבח נעורים". נראה, מכל מקום, שלדעת הרמב"ם האב איננו צד שמעורב ישירות במקרה של אונס ופיתוי והוא מקבל את הכסף - שמגיע, למעשה, לנערה כפיצוי על שנעשה בה - רק בעקיפין, בגלל זכותו בהכנסותיה הכספיות.

להנחה זו אפשר להביא תימוכין מן ההלכה הקודמת ברמב"ם: "אמרה לו: 'אנסת אותי', והוא אומר: 'לא כי, אלא פתיתי' - הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה". הרמב"ם מיישם אפוא דין שבועת מודה במקצת במקרה של חוסר התאמה בין תביעת הבת לבין טענת האונס/ המפתה. הראב"ד חולק: "אין כאן שבועה - שהרי א י ן כ א ן ת ו ב ע ... ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין, ובדרישה: 'איך תדע שיהיה זה אונס?' " - לטענת הראב"ד אין דין מודה במקצת במקרה שצייר הרמב"ם מכיוון שדין מודה במקצת קיים רק כשמי שטוען כנגד הנתבע לתשלום גבוה יותר הוא בעל דינו, ולדעתו הבת אינה נחשבת בעל דין במקרה זה. הרמב"ם והראב"ד חולקים, אם כן, במפגיע בשאלה שבה אנו דנים:הרמב"ם טוען שהאב משמש כסוכן של בתו והיא עצמה בעלת הדין, בעוד שהראב"ד סובר שהאב הוא בעל הדין.

ניתן להוכיח את הבנתנו גם מפסק הרמב"ם בהלכה הבאה כי אם תביעת הקנס הובאה לבית דין לאחר מות האב זוכה הבת בכסף: האב אינו אלא נציג הבת, וכל עצמו לא זכה בכסף אלא מדין "שבח נעורים", ועל כן אם אין הוא עוד בין החיים זוכה הבת בכסף לעצמה. לדעת הראב"ד, הסבור שהאב הוא הכתובת הישירה של הקנס, יש לחלק במקרה זה את הקנס בין יורשיו (כלומר:בין בניו).

[נקטנו בהסברו של ר' חיים סולובייצ'יק בחידושיו על הלכות נערה בתולה פ"ב הי"ג; הסבר הפוך הציע הרב מ' גולדוויכט, "בדין זכות האב בבתו וזכות הבעל באשתו", בתוך: בית יצחק כה, ניו יורק תשנ"ג, עמ' 162-161.]

סתירה בשיטת הרמב"ם

הסברנו בדעת הרמב"ם שהאב פועל כשלוח בתו עולה בקנה אחד עם שיטת ריש לקיש בדף מג: (שנערה יכולה לקבל את קידושיה). דא עקא: הרמב"ם פוסק כדעת ר' יוחנן (הלכות אישות פי"א הי"ג), שנערה אינה יכולה לקבל את קידושיה בצורה עצמאית! לפיכך נציע הסבר אחר בדעת ר' יוחנן, הסברו של הגאון ר' חיים שמואלביץ (שערי חיים על מסכת קידושין, עמ' 24). הזכרנו כבר (ועוד נדון בכך בהרחבה בשיעורים הבאים) שלדעת הרמב"ם שונים דיני קניין כסף בקידושין מדיניהם בקניינים רגילים: בקידושין אין די במתן כסף ויש צורך ב"כסף של הנאה" - כסף שהמקבל יכול ליהנות ממנו (סברה זו מוסברת בהרחבה באור שמח, הלכות אישות פ"ה הכ"ד). עיקרון זה יכול להיות לנו לעזר גם בהסבר פסיקותיו של הרמב"ם בנידון דידן. גם אם תוכל הנערה באופן עקרוני לקבל את קידושיה בעצמה - כדעת ריש לקיש - יינתן הכסף לאב בהיותו "שבח נעורים", מה שיקשה על הבת להשיג ממנו הנאה כל שהיא. ניתן, אם כן, להסביר שר' יוחנן פוסל קידושין שנתקבלו על ידי הבת עצמה לא מפני שהיא אינה יכולה לקבלם באופן עקרוני כי אם בגלל העובדה שלא תוכל להפיק הנאה מהכסף. לעומת זאת, אם האב יקבל את הכסף (דרך בתו, כמובן) יוכל הכסף להיחשב "כסף של הנאה", שהרי האב יכול ליהנות ממנו. על אף שהרמב"ם מדגיש את היות הבת צד פעיל לא תוכל נערה לקבל קידושיה בעצמה מכיוון שהיא אינה יכולה להפיק מכסף הקידושין הנאה ישירה.

סיכום

השאלה העיקרית שבה עסקנו הייתה האם בקבלו את קידושי בתו מייצג האב את בתו הקטנה או שמא הוא משתמש בזכויות משפטיות שיש לו בבתו, המאפשרות לו בין השאר גם לקדשה. הראינו ששאלה זו היא אולי מוקד הדיון בסוגייתנו (ג:), שייתכן שהיא גם יסוד מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש להלן מג:, ושהיא עשויה לעמוד ביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לתשלומי אונס ומפתה. לבסוף יישבנו את שיטת ר' יוחנן עם הבנתנו ברמב"ם.


מקורות לשיעור הבא:

1. קידושין ד. "גופא... משנינן"; תוספות ד"ה דלא וד"ה בבגרות; יד רמ"ה על בבא בתרא דף קנה: סימן ק"נ.

2. נדה מז: משנה וגמרא עד "שנותיו"; יבמות פ. "איתמר... משמאי".

3. רמב"ם הלכות אישות פ"ב הלכה א והלכה י.

שאלות מנחות:

1. נתח את מחלוקתם של רב ושמואל ביבמות (פ)..

2. מה הן שלוש האפשרויות שמעלים הראשונים בשיטת רב בהסבר בגרותה הרטרואקטיבית של איילונית?

3. מדוע חוזר הרמב"ם על עצמו פעמים כה רבות בהלכות הנ"ל?



[1] סיכום שיעור.