שיעור 5 - שבת (ג)

  • הרב עזרא ביק

שבת חלק ג'

א. משמעות הקידוש

קידוש השבת על ידי ה' ועל ידי האדם

בשיעור זה נמשיך לעיין בהלכות שבת או בעניינים הלכתיים הקשורים אליה, ונראה אילו עקרונות עולים מכך. הפעם נתמקד בצדדים החיוביים של שבת - "כבוד" ו"עונג".

הגמרא לומדת את דין אמירת הקידוש בכניסת השבת מהפסוק "'שמור את יום השבת לקדשו" (שמות, פרק י"ט, פסוק ח'):

זוכרהו על היין...דכי קדיש תחלת יומא. (פסחים קו.).

רש"י מפרש שהמילה "לקדשו" רומזת לתחילת היום (כלומר, עם רדת הלילה), כאשר היום מתקדש. השם ("קידוש"), הפסוק ("לקדשו") והזמן (תחילת יום השבת) חוברים זה לזה כדי להביע שאנו, בני האדם, מהווים כלים להתקדשות היום. כמובן שגם אם האדם אינו מקדש את השבת, יש בה עדיין קדושה: כבר בבריאת העולם, לפני שהיינו יהודים וכאשר אדם וחווה היו בני דקות אחדות בלבד, ה' ברך את היום השביעי וקדשו (בראשית, פרק ב', פסוקים א' - ג') . אף על פי כן, מצווה עלינו, ככל הנראה, להעניק ליום קדושה באמצעות זכירה, קרי - הצהרה, שהוא קדוש גם מבחינתנו. אל לנו להסתמך על הקדשתו של ה' בלבד, אלא עלינו ליטול אחריות לקדושת היום.

אם הדבר אכן כך, יש לציין שמילות הקידוש נראות מוזרות במקצת. הקידוש הוא מעין ברכה, ובכל ברכה, החתימה, המופיעה במשפט האחרון, מבטאת את מהות הברכה. חתימת הקידוש היא "ברוך אתה ה', מקדש השבת". כלומר, אנחנו מקדשים את השבת באמירה שה' הוא זה שקידש אותה!

דבר זה לא יראה לנו מוזר אם נזכור את משמעותה המקורית של המילה "קדוש", אשר כמעט ואיבדה את כל משמעותה, מלבד כמלת הבקשה או נרדפת ל"מיוחד". בהמשך נדון בתוכנה הספציפי של המילה "קדוש", אך גם עכשיו יש להדגיש שהמילה "קדוש" קשורה לאלוקים, למה שהוא מעל ומעבר לטבעי, למה שאין שורשו טמון בעולם הזה. שימו לב: כאשר ה' ברא את העולם, כתוב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית, פרק א', פסוק ל"א); "טוב" - ולא קדוש. רק בשבת "ברך ה' את היום השבת ויקדשהו"[1]. משמעות המילה "קדוש" איננה "דבר טוב", "יפה" או "בעל ערך", גם לא בעיני אלוקים. העולם הטבעי של ששת ימי המעשה הוא טוב, אך לא קדוש; השבת, שהיא, כאמור, מובדלת מהעולם הטבעי של ששת ימי המעשה, מקודשת על ידי אלוקים. לפיכך, על מנת שאני אוכל לקדש משהו, עלי לקשר אותו לשמו של אלוקים.

זהו תיקון הכרחי למה שיכול היה להשתמע כמסקנת השיעור הקודם. אם השביתה ממלאכה מציינת את יצירתיותו הפנימית של האדם, ניתן להסיק בטעות שקדושת השבת היא יצירה אנושית. בקידוש, אנו מצהירים שדווקא תכונות אלו, יצירתיות וצמיחה, הן אלוקיות ביסודן. האדם נוצר בצלם אלוקים; יש לו את היכולת לגדול אל עבר האלוקים. כלומר, מכיוון שאלוקים קידש מרכיבים מסוימים בעולם, יש לנו את האפשרות לקדש את עולמנו שלנו.

האדם כגשר בין ה' לבין העולם

נרמז כאן אחד הרעיונות הגדולים ביהדות, העומד ללא ספק ביסודה של השבת. יש להתייחס לשני צידי המשוואה - על האדם לקדש את השבת על ידי הצהרה שאלוקים הוא מקדש השבת - במלוא כובד הראש. למרות שכל קדושה נובעת מאלוקים, יש לי את האפשרות לקדש. האדם, שנברא בצלם אלוקים, מסוגל להחדיר את השכינה בעולם, בזמן, ובמקום.ובעצמו קיימות אידיאולוגיות רבות השולחות את האדם לחפש את הקדושה אחר המקום בראש הסולם המגיע השמימה, אליו הוא נדרש לעלות. כנגדן, קיימות אידיאולוגיות הומניסטיות רבות הסוברות שאם יש בכלל משהו קדוש, הוא ה"כאן ועכשיו", האדם כפי שהוא, העולם הטבעי בטהרתו כפי שנגלה לעינינו. ביהדות אמנם ישנו הר קודש, הר המוריה בירושלים, אליו עלינו לעלות (שלוש פעמים בשנה, כפי שנראה כשנעסוק במועדים); אך ישנה גם השבת, בה אין אנו עולים בהר ה', אלא מקדשים את המקום בו אנו נמצאים, את קיומנו שלנו, שאין בו קדושה במצבו הטבעי, בכך שאנו מקדישים אותו בשם ה'. האדם אינו קדוש; הוא "צלם אלוקים", ולפיכך באפשרותו ליצור קדושה מתוך היותו מגשר בין ה' לעולם. עולם המשקף את היצירתיות והנשגבות של אלוקים בתוך קיומו הטבעי הינו קדוש בקדושת ה'. ההשתקפות מתגלה בתוך האדם, צלם האלוקים.

האדם, שנברא ביום השישי יחד עם בעלי החיים, מסוגל להחדיר בסביבתו את השכינה, שאינה חלק מכל יום אחר בבריאה. העולם הגשמי, עולמנו, אינו קדוש, אך האדם יכול לקדש אותו, בשם וברוח ה', ולא רק באמצעות ירידתו של ה' ממעל. מורי ורבי, הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, תמצת רעיון זה באומרו שבשלושת הרגלים אנו הולכים לבקר בבית ה', אך בשבת הוא בא לבקר אצלנו. מצוות הקידוש אומרת: אל תותיר את קדושת השבת לפעולה חד-צדדית של ה', אלא עשה מעשה וקח אותה לידיך: הכרז עליה וקבל עליך את המשימה שבהכרזת הברכה והקדושה שבמנוחתו של אלוקים ביום השבת.

זו הסיבה שהשבת היהודית לא נועדה להיות "יום האל", כמו להבדיל, בנצרות. אנו פותחים את הקידוש באמירה "אשר קדשנו...ושבת קדשו...הנחילנו...". המילה "הנחילנו" באה מהשורש "נחלה", המתייחס לא רק לבעלות אקראית, אלא לבעלות העוברת בירושה מדור לדור; השבת אינה בבעלותו של ה' אלא בבעלות עמו הנבחר.

חשיבות ההבדלה לקידוש השבת

הרמב"ם לוקח הגדרה זו של הקידוש לכיוון מעניין. ראינו שהגמרא ציינה רק את תחילת השבת. הרמב"ם לעומתה, מגדיר את "זכור את יום השבת לקדשו" כדלהלן:

מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות, פרק י"ט, פסוק ח'), כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. (משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"ט, הלכה א').

הרמב"ם, בניגוד לפרשנים אחרים, כולל במצוות "זכור..." את ההבדלה, הטקס המלווה את סוף השבת. מטרת מצווה זו הינה, אם כן, להגדיר את גבולות השבת. הכללה זו מבוססת על רעיון חשוב אחר ביחס לקדושה. בהלכה, קדושה פירושה הבדלה והבחנה, ומתוך כך - נשגבות. זו משמעות המילה "הבדלה", המהווה את שם הברכה בסוף השבת. בברכת ההבדלה אנו אומרים "...המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". אף על פי שאמרנו לעיל שהשבת כוללת בתוכה את רעיון קידוש העולם הזה, ניתן לעשות זאת רק על ידי הקמת מחיצה בין השבת לסביבתה. גם כאן, העולם מיצד עצמו הוא חול, מצב ניוטרל מבחינה עירית; הקדושה היא מעין איים בתוך העולם, המוקמים בעמל בני האדם ומתמידים רק על ידי שמורה מתמשכת ללא הרף. כשלעצמה, הקדושה פועלת על פי חוקי האנטרופיה בכך שהיא מתנוונת ושוקעת אל תוך העולם הקאוטי. דבר זה מובן אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שקדושת האדם נובעת מצמיחתו, התפתחותו ושאיפתו לעצב את עצמו ולהתקרב לאלוקים. הקודש מתעלה מעל החול, ולפיכך עליו קודם כל להתבדל. מכאן עולה כי הרמב"ם מפרש שהפסוק מתייחס ליציאת השבת כפי שהוא מתייחס לכניסתה: אין בידינו לגרום לכך שהשבת תמשך לעד או שתימוג לה מעצמה; על מנת לשמור על אופייה החיובי, עלינו לשרטט לה גבולות מובהקים וברורים, ופסוק זה מטיל את החובה שבשמירה על החומות הללו עלינו.

באופן פרדוקסלי מעט, קדושת השבת תלויה בכך שנוציא אותה לא פחות משהיא תלויה בכך שנכניס אותה. מכיוון שהקידוש לפני הארוחה ביום שישי בערב (ליל שבת) הוא טקס מוכר יותר מההבדלה שבשבת בלילה, זהו עניין הראוי לתשומת לב[2].

אסכם כעת בקצרה מספר הלכות הממחישות עקרון זה.

ב. דברי חול

הרמב"ם (על פי הגמרא) מסכם את ההוראות ההלכתיות הנובעות מן הפסוק "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג):

...אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה...אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן... וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת--שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו...ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר "מעשות דרכיך" - שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול...ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר "ודבר דבר" - שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת. מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה...והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ...ונאמר "עשות חפציך" - חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין. (משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"ד, הלכות א' - ה').

האדם אמור לארגן את פעולותיו באופן כזה שיהיו מובדלות מענייני היום-יום, גם אין הן קשורות במלאכה אסורה. באופן כלשהו, הצעדים, הדיבור והמחשבות אמורים לסבוב סביב השבת. נראה כאילו בשבת שאר השבוע אינו קיים; אין זה אי בודד בזמן, אלא אי של זמן - הזמן עוצר מלכת. זהו אחד הדברים הקשים ביותר להבנה בנוגע לשבת, במבט מחוץ לה. אם קיימת מידה מסוימת של מנוחה בשבת - וכמובן שישנה כזו - זהו שורשה: לא בפנאי, אלא בהתנתקות, בהפוגה ממרוץ הזמן.

מדהים לראות כיצד התפתחויות מודרניות מבטאות זאת בצורה כה ברורה. כל מי שהניח לטלפון לצלצל בשבת ולא הרים את השפופרת (ואני מעריך שלוקח זמן להתרגל לכך) מכיר את תחושת השחרור הנובעת מהתנתקות מדרישותיו הכובלות של הזמן. "צעדי השבוע" מוגדרים מבחינה הלכתית כריצה, אך בשבת הולכים בנחת (זו הסיבה שהחתם סופר פסק שאסור לנסוע באופניים בשבת). העניינים הכי דחופים יכולים לחכות - וחייבים לחכות - לא כי אסור לי לטפל בהם, אלא מכיוון שהם לא קיימים עבורי, לא קשורים ולא נוגעים אלי בשבת. זהו היום הקדוש שלי לא משום שאנו צמים ונמצאים בבית הכנסת כמו ביום הכיפורים, אלא מכיוון שהוא מנותק מרצף דרישות החיים וכיוונם. אנו משתחררים מהאזיקים למשך 24 שעות.

הקדושה נוצרת מתוכי, כאשר הבדלתי את היום הזה מהעולם הגשמי והטבעי. קשה להגדיר מה נכלל ב"לא כמו בימות השבוע", ולדעתי מותר ומצופה מכל אחד להגדיר זאת לעצמו באופן אישי: אתה אמור להתרחק מכל מה שבאופן טבעי מגדיר את עיסוקיך בימות החול. וכך אומרת המכילתא על הפסוק "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת" (שמות, פרק י"ט, פסוקים ט'- י'):

וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה.

ג. עונג וכבוד שבת

שתי הקטגוריות הללו הוזכרו בפסוק מישעיה המצוטט בראשית החלק הקודם, ונדון בהם בשבוע הבא. כעת ברצוני רק להביא כאן מספר הלכות מקטגוריות אלו שיתקשרו לנושא של השבוע. אני משאיר לכם לחשוב על ההשלכות. חשבו על כל אחת ואחת:

א. מצווה ללמוד תורה בשבת (שו"ע, או"ח, סימן ר"צ, סעיף ב', ומשנ"ב שם) עם זאת, ההלכה מציינת שעל מי שרוב זמנו במהלך השבוע מוקדש ללימוד תורה, לנצל את השבת לדברים אחרים, כמו למשל - לישון (שם).

ב. כבוד שבת מתבטא בין השאר בלבישת בגדים מיוחדים לשבת, יפים יותר - אך בעיקר שונים; גם מי שלובש בגדרים יפים במשך כל ימות השבוע, צריך לקנות חליפה מיוחדת לשבת (עיינו שם, סימן רס"ב סעיף ב' ומשנ"ב שם).

ג. המדרש (בו נעסוק בשבוע הבא) כותב שלאוכל בשבת יש טעם שונה וטוב יותר.

ד. לפי חז"ל, בימות החול אוכלים בדרך כלל שתי ארוחות (ולא חמש!); בשבת - אוכלים שלוש ארוחות (עיינו מסכת פאה, פרק ח' משנה ז').

ה. עניין שכיום, בחברה הטכנולוגית שלנו, מובן יותר מבעבר: רוב האיסורים בשבת מונעים מאיתנו להשתמש במכונות. לפיכך, יש לנו יותר זמן לאנשים. השבת היא בין השאר זמן שנועד הלכתית לשידוכים.

ו. אסור לאכול או לשתות, אפילו כזית, לפני קידוש או הבדלה (עיינו שו"ע שם, סימן רע"א, סעיף ד', וכן סימן רצ"ט)..

ז. אמירת "שבת שלום" אינה רק מנהג, אלא הלכה. אדם צריך לברך את חברו בשבת באזכור של השבת. דרך אגב, אין פירוש הברכה "שבת שלום" שתהיה לך שבת שלווה. בכל יום אנו מברכים איש את רעהו ב"שלום". בשבת, אנו פשוט מוסיפים את שבת לברכה, ואז פירושה "שלום בשבת" או "שלום של שבת".



[1] מנוסח הקידוש.

[2] מבחינה מעשית יש בהבדלה חשיבות שאינה קיימת בקידוש. אם אדם לא עשה קידוש, מסיבה כלשהי, אין לכך השלכה מעשית על השבת. השבת תכנס בין אם קבלת אותה ובין אם לאו. עם זאת, עד שלא נאמרה ההבדלה בסוף השבת, איסורי השבת עדיין תופסים. על מנת לחדול מאיסור המלאכה, די לומר את מילות ההבדלה, גם בלי היין ושאר המרכיבים - הנר והבשמים. תפילת ערבית בסוף השבת כוללת למעשה הבדלה במילים, וניתן לומר אותן ללא קשר אליה - די באמירת המילים "ברוך המבדיל בין קודש לחול". בעצם, חייבים לומר הבדלה במילים לפני שמבדילים על היין, אחרת אסור להדליק את נר ההבדלה. ההבדלה על היין היא טקס נוסף, ואין לאכול אחרי השבת לפני שמיעת ההבדלה על היין (עיינו שו"ע או"ח, סימנים רצ"ד - רצ"ט, ובמשנ"ב שם).