שיעור 50 - המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ד)

  • הרב אלחנן סמט

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ו', כד-ז', כ)

ה. נבואת אלישע (ז', א-ב) והתקיימותה (טז-כ)

1. בין שתי פסקאות אלו לבין שאר חלקי הסיפור

שתי הפסקאות הללו - נבואת אלישע (ז', א-ב) והתקיימותה (טז-כ) הן לוז הסיפור, ובהן מונחת עיקר בשורתו. כל שאר חלקי הסיפור לא נועדו אלא "לשרת" את שתי הפסקאות הללו, בכך שהם נותנים להן רקע ונסיבות. הבה נבאר את דברינו:

המצג של סיפורנו (ו', כד-כה) פורש לפנינו את העובדות, ההכרחיות להבנת נבואת אלישע. הזיקה בין דברי המצג בפסוק כה "ויהי רעב גדול בשמרון... עד היות ראש חמור בשמנים כסף ורבע הקב דב יונים בחמשה כסף" לבין נבואת ההצלה של אלישע (ז', א) "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון" - גלויה לעין.[1]

הפסקה הראשונה של סיפורנו (ו', כו-לג) נראית במבט ראשון בלתי קשורה לנבואת אלישע (ראה דברינו עיון ב1 בקשר לכך), אולם במבט יותר מעמיק מתגלה קשר ביניהן:

· כפי שנרמז בפסקה המפרטת את נבואת אלישע (ז', א-ב) וכמפורש בפסקה המתארת את התקיימותה (טז-כ) נכח מלך ישראל בעת שאלישע ניבא את נבואתו. ובכן, מה היו הנסיבות לפגישה זו שבין המלך לנביא והיכן היא התקיימה? על שאלות אלו עונה לנו הפסקה הראשונה: הפגישה נתקיימה בביתו של אלישע, ונסיבות ירידתו של מלך ישראל לשם מתוארות באותה פסקה.[2]

· חשובה עוד יותר השאלה מה היו הנסיבות המהותיות שהביאו את אלישע לנבא בעיתוי זה, ולהבטיח נס. גם על שאלות אלו (ובעיקר עליהן) עונה לנו הפסקה הראשונה בסיפורנו: האילוסטרציה המובאת בה לחומרת הרעב בשומרון (בצעקת האישה אל המלך) מגלה לנו את שפל המדרגה שאליה הדרדרה שומרון מחמת הרעב. דחייה של ימים אחדים בהבאת ההצלה תהא הרת אסון. על כן, משהגיעה שומרון לירידה התחתונה שאין למטה ממנה, נחלץ נביא ה' להבטיח את הפסקת הרעב תוך זמן קצר ביותר - "כעת מחר". וכבר הבאנו את הפסוק במל"א (י"ד, כו-כז) "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד... ואין עזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם...".[3]

· מלך ישראל עבר כמה שינויים במהלך הפסקה הפותחת את סיפורנו, ורק עם השלמתם הגיעה שעתה של הנבואה להינתן. עמדנו על כך בהרחבה בעיון ד1 בסוף אותו סעיף, ובראש סעיף 2 שם.

הפסקה השלישית בסיפורנו, הבאה אחר נבואת אלישע (ז', ג-ה), נראית אף היא במבט ראשון בלתי שייכת לנבואת אלישע: מה לארבעת המצורעים המחפשים דרך להחיות את נפשם באמצעות נפילה למחנה ארם ולנבואת ההצלה הקודמת?

אלא שככל שיתקדם הקורא בקריאת סיפורנו תתברר לו השייכות האמיצה בין נבואת אלישע וסיפור המצורעים: הללו הם שלוחי ההשגחה לגלות את התקיימותה של נבואת ההצלה ולבשר עליה בשער שומרון.[4]

כבר סיומה של הפסקה השלישית (ה) "ויבאו עד קצה מחנה ארם והנה אין שם איש" - מאותתת לקורא שאירע משהו דרמטי במחנה ארם, ואולי הוא המפתח להתקיימותה של נבואת אלישע.

כאשר ממשיך הקורא אל ה'ציר המרכזי' של סיפורנו, אל פסוקים ו-ז בהמשך, מתחזק הרושם הקודם והופך לוודאות: הנה הנס המפליא שיביא להתגשמות מלאה של דברי הנבואה.

הפסקה הבאה, עוסקת שוב בארבעת המצורעים (ח-י), ומקדמת את התגשמות הנבואה בכך שמתואר בה כיצד הביאו הללו את בשורת ההצלה לשער שומרון ולמלך ישראל. בשורתם היא שתפתח בהמשך את שער העיר להמון הרעב שיצא לבזוז את מחנה ארם.

הפסקה החמישית בסיפורנו (יא-טו) מתארת עיכוב קל בהתגשמות הנבואה: מלך ישראל נותן פירוש לבשורת המצורעים שאינו מתאים למציאות, ויש בו כדי לגרום להמשך מדיניות ה"שב ואל תעשה" בעיר הנצורה והרעבה. דבריו של מלך ישראל מראים לנו עד כמה רחוקה בעיניו אפשרות ההתגשמות של נבואת אלישע, ועד כמה אין הוא מאמין ואינו מצפה להתרחשותו של נס הצלה.

אלא שפקפוקו של מלך ישראל אינו קובע את התוצאה הסופית: עצת אחד מעבדיו מתקבלת, והמלך עצמו שולח שני רכב סוסים לבדוק את פשר דבריהם של המצורעים. השליחים מגלים את מה שאנו יודעים זה מכבר - כי הארמים נסו כל עוד נפשם בם, והם שבים אל העיר ומדווחים זאת למלך. עתה נפתח הפתח להתגשמות מלאה של נבואת אלישע ואנו מגיעים לפסקה המתארת זאת בפרוטרוט.

נוכחנו אפוא, כי סיפורנו כולו אינו אלא סיפור העוסק בנסיבות להופעת דבר ה' בפי אלישע ובנסיבות שהביאו להתגשמותו.

ובכן, מה יש בה בנבואת אלישע ובדרך התקיימותה שמצריך סיפור בן שלושים פסוקים? ניתן היה להעמיד את סיפורנו על עיקרו תוך קיצור דרסטי שלו: מפסוקי המצג (ו', כד-כה) ניתן היה לעבור לנבואת אלישע (ז', א-ב), וממנה אל הציר המרכזי של הסיפור (ו-ז) שבו מתוארת התרחשות הנס. אחר הציר המרכזי ניתן היה לעבור ישירות לפסוק טז - לפסקה המתארת את התקיימות הנבואה. בדרך זו היה הסיפור מתקצר לאחד-עשר פסוקים בלבד!

לאריכות זו בסיפורנו ניתן לתת שני טעמים שונים:

א. נבואת ההצלה שבפי אלישע נראית בלתי סבירה: כיצד ייתכן שתוך יממה אחת או פחות ייפסק הרעב בבת אחת? האפשרות העולה על הדעת היא שהארמים יפסיקו את המצור על שומרון, אולם אף אז לא מובן כיצד ייפסק הרעב בבת אחת. ועוד: יחסי הכוחות בין ישראל לבין חיל ארם הצר על העיר הם כאלו שאין כל סבירות להפסקת המצור.

מי שמביע בבהירות את חוסר אמונו באפשרות התקיימותה של הנבואה הוא השליש:

וַיֹּאמַר: הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם [5]
הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?! (ז', ב)

הסיפור בהמשך מתאר בפרוטרוט ומתוך רוחב יריעה אֶפי כיצד הבלתי אפשרי הפך לאפשרי, וכיצד נודע הדבר גם למי שפקפק בנבואת אלישע.

קיצורו של הסיפור (בדרך שהוצעה לעיל) היה פוגע קשות בתחושת הפלא שאותה רוצה הסיפור לעורר.

נמצא כי סיפורנו אינו רק סיפור על נבואה והתקיימותה (- כאלה יש רבים במקרא ואף בין פרקי אלישע), אלא סיפור על נבואה שקיומה נראה בלתי אפשרי ובלתי הגיוני, ועל התקיימותה למרות כל זאת בדרך מפליאה שאיש לא יכול היה לצפותה מראש.

ב. סיפורנו אינו מתכוון רק לספר על עצם התקיימות נבואתו של אלישע, אלא לא פחות מכך על אופי הנס. אופי הנס מבטא את יחסה של ההשגחה הא-לוהית לעיר שומרון ולמלכה. כדי ללמוד על אופי זה, חשוב לשים לב מתי נשא אלישע את נבואתו (- לאחר שהרעב בשומרון הפך להיות בלתי נסבל ומסוכן); כיצד התרחש עצם הנס (- ללא מעורבות של ישראל); מי היו שליחי הבשורה על הנס (- ארבעה מצורעים) וכיצד התגשמה הנבואה בפועל (- באנדרלמוסיה ומתוך רמיסת אדם למוות). כל הפרטים הללו, ועוד אחדים שלא הזכרנו, מלמדים אותנו על נס הצלה שנעשה בדוחק ולא במאור פנים.[6] ההתרכזות בצדדים הטכניים של נבואת אלישע ובהתקיימותה (כפי שהוצע בהצעת הקיצור לעיל), הייתה מטשטשת במידה רבה את המגמה הזו של הסיפור.

2. דבר ה' ודברו של אלישע

כפי שכבר נאמר בסוף העיון הקודם (ד), מורכבת נבואת אלישע משני רכיבים שונים מאד זה מזה:

א. נבואת הצלה הנאמרת במפורש ובמודגש בשם ה' ("שמעו דבר ה', כה אמר ה'...").

ב. נבואת פורענות המופנית אל השליש, ומייעדת לו עונש על לעגו לנבואה הראשונה. נבואה זו לא נאמרה בשם ה', ונראה שאלישע הוא שעומד מאחריה; מכוח היותו נביא ה' הוא רשאי לפעול במסגרת שליחותו הנבואית גם באופן עצמאי.[7]

אף תיאור התקיימותה של נבואת אלישע מורכב מאותם שני רכיבים: התקיימות נבואת אלישע שנאמרה בשם ה', והתקיימות דברו שלו. אלא שהפרופורציות בין שני רכיבים אלו בפסקה המסיימת מעורר תמיהה:

 

נבואת אלישע

התקיימותה

נבואה ראשונה  

שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר ה'
כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל
וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (א)

וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם
וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל
וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'. (טז)

נבואה שנייה

 

וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ
אֶת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמַר:
הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם
הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?
וַיֹּאמֶר: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ
וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. (ב) 

וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר
וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. (יז) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:
סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (יח)
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. (יט) וַיְהִי לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. (כ)

תיאור התקיימותה של הנבואה הראשונה הוא באותו אורך של הנבואה עצמה - פסוק אחד - טז - ואורך הפסוק דומה לאורכו של פסוק א.

מאידך, תיאור התקיימותה של הנבואה השנייה משתרע על פני ארבעה פסוקים, ושניים מהם - יז; יט - ארוכים ועמוסים כמו פסוק ב עצמו.

מדוע אפוא מאריך הכתוב דווקא בתיאור קיום דברו של אלישע ומקצר בתיאור קיום דבר ה'?

ראשית, עלינו לענות על שאלה מקדימה: מה כוללת הארכה זו, והאם אינה מיותרת? לכאורה די היה בפסוק יז: בפסוק זה מתוארת העובדה המכריעה - מות השליש בשער - ונסיבות מותו - מינויו בידי מלכו לווסת את התנועה בשער. בפסוק זה גם נקשר מותו לנבואת אלישע: "וימת כאשר דבר איש הא-להים, אשר דבר ברדת המלך אליו". שלושת הפסוקים הבאים - יח-כ - אינם נראים כמוסיפים דבר חדש על הנאמר בפסוק יז (ופסוק כ אף חוזר על חלק מפס' יז). ובכן מדוע נכתבו?

נראה שכוונת אריכות זו היא להפנות את תשומת לבו של הקורא אל מה שהיה עשוי להחמיץ מקריאתו של פס' יז בלבד. מפסוק יז כשלעצמו משתמע כי השליש מת, משום שכך דיבר איש הא-לוהים. אולם המשווה את פסוק יז עם פסוק ב ייווכח בחוסר התאמה לכאורה בין הנבואה לבין התקיימותה: אלישע לא אמר שהשליש ימות, ומה שאכן אמר - "הנכה ראה בעיניך ומשם לא תאכל" - אין מתואר קיום הדבר.

פסוקים יח-כ באים לטעון שקיימת התאמה גמורה בין הנבואה לבין התקיימותה. לשם כך חוזרים פסוקים יח-יט על האירוע המתואר בפסוקים א-ב, והם משמשים משפט טפל ארוך למשפט העיקרי הבא בפסוק כ. פסוק יח חוזר על נבואתו הראשונה של אלישע בפסוק א ומשמש מבוא לפסוק יט; פסוק יט חוזר על פסוק ב - על נבואתו השנייה של אלישע ועל נסיבותיה. טעמה של החזרה בפסוק יח היא במילותיו האחרונות: הצלת שומרון מן הרעב תתבטא במחירי התבואות בשער שומרון. ממילא, כאשר אומר אלישע בפסוק יט "הנך ראה בעיניך" - מתחייב מכך שענשו של השליש יתרחש בשער שומרון, וכך יראה השליש בעיניו כי אכן דבר ה' בפי אלישע נתקיים שם במלואו (כמתואר בפסוק טז). אולם השליש לא יזכה לאכול מן התבואות שיימכרו בשער שומרון. ומדוע לא יזכה לכך? התשובה לכך, משום שהוא יירמס בשער שומרון למוות.[8] החזרה בפסוק כ על הנאמר בסוף פס' יז - "וירמסו אתו העם בשער וימת" - נובעת מכך שעתה יש לתיאור זה משמעות חדשה, ועל כן מקדימות את המילים הללו שבסוף פס' כ המילים "ויהי לו כן" - כלומר, בדיוק כפי שגזר עליו אלישע.

עתה עלינו לשוב לשאלה הראשונה ששאלנו - מדוע מאריך הכתוב בתיאור קיום דברו של אלישע ומקצר בתיאור קיום דבר ה'?

התשובה על כך היא שהתקיימות דבר ה' בפי אלישע (פס' טז בהשוואה לפס' א) אינה מעוררת כל קושי - בדיוק כפי שניבא אלישע כך נתקיים במציאות, ואין צורך בכל הבהרה. רק שתי מילים מוסיף פסוק טז אחרי תיאור התקיימות הנבואה: "כדבר ה'."

אולם בתיאור התקיימות דברו של אלישע יש צורך בהבהרה שמה שאירע לשליש אכן תואם בדייקנות את מה שאמר אלישע, ומכאן האריכות בפסוקים יח-כ.

אך יחד עם תשובה זאת יש לענות תשובה נוספת: אין זה נכון שתיאור קיום דבר ה' מצוי בפסוק טז לבדו. פסוק זה הוא אך שיאו של תהליך המתואר החל מפסוק ג - "וארבעה אנשים היו מצרעים...", ותהליך זה מיועד כולו לענות על השאלה - כיצד נתקיים דבר ה' המופלא והנראה בלתי מציאותי. נמצא שתיאור התקיימות נבואתו הראשונה של אלישע משתרע על פני 14 פסוקים, ואילו תיאור התקיימות נבואתו השנייה משתרע על פני ארבעה פסוקים בלבד.

* * *

האריכות בפסקה המסיימת את סיפורנו נותנת בדיעבד מימד סגנוני-תוכני נוסף לסיפורנו. בסיפורים אחדים במקרא שבהם עומד דבר ה' במבחן התקיימותו במציאות מופיע השורש דב"ר פעמים רבות כפועל או כשם עצם, והוא משמש מילה מנחה בסיפור.[9]

צירופן יחד של שתי הפסקאות שנידונו בעיון זה (נבואת אלישע (ז', א-ב) והתקיימותה (טז-כ)) חושף שאף כאן השורש דב"ר משמש מילה מנחה. שורש זה חוזר שבע פעמים בשבעת הפסוקים הללו:

1. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר ה'... (ז', א)
2. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ... הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? (ב)
3. וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל.... כִּדְבַר ה'. (טז)
4. וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים
5. אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. (יז)
6. וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל... (יח)
7. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ...הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? (יט)

המעיין ברשימת הופעותיו של השורש המנחה דב"ר יגלה על נקלה כי חמש מהן, בראש הרשימה (3-1) ובסיומה (7-6), קשורות בדבר ה' על הצלת שומרון, ורק הופעות 5-4 עוסקות בדברו של אלישע ביחס לשליש.

עוד מלמדת אותנו רשימה זו כי אין להפריד בין דבר ה' לדברו של אלישע, אלא הם קשורים זה בזה קשר בל יינתק. אף שדברו של אלישע נזכר בקשר לענשו של השליש רק בהופעות 5-4, הרי ש'דבר' כפול זה בא כנגד שתי הופעות של המילה 'דבר' בפי השליש (2;7). בשתי הופעות אלו חטא השליש, אולם חטאו הרי מתייחס לדבר ה'. נמצא כי השליש נתפס כמתנגדו של דבר ה' בסיפורנו, והתנגדותו לו נעשית בדברי לעג וביטול. כמו במקומות נוספים במקרא, מתייצב הנביא להגן על דבר ה' שבפיו, והוא גוזר בדברו שלו את עונשו של המתנגד. רק לאחר שמתקיים דברו של הנביא, ומתנגדו של דבר ה' נענש כדבר הנביא, מתקיים דבר ה' במלואו, לאחר שסרה ההתנגדות לו.[10]


ו. ארבעה מצורעים (ג-ה; ח-י)

בעיון ב3 (הקבלת מחציות הסיפור זו לזו) כבר עמדנו על היבטים אחדים הנוגעים לשתי הפסקאות העוסקות בארבעת המצורעים. עמדנו שם על ההקבלה הניגודית בין שתי הפסקאות הללו, הניצבות משני צדדיו של הציר המרכזי, ועל משמעותה במסגרת הסיפור השלם. עוד עמדנו שם על סדר הזמנים של ההתרחשויות - מתי קמו המצורעים לבוא אל מחנה ארם ומתי ברחו הארמים, וזאת עשינו תוך דיון בתיבה "נשף" המופיעה הן בפסוק ה והן בפסוק ז. כיוון שכך לא נחזור על דברים אלו בעיון זה.

1. מקומם של ארבעת המצורעים "פתח השער"

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר... (ג)

מדוע ישבו ארבעה המצורעים האלו בפתח השער מבחוץ?

בתורה נאמר (ויקרא י"ג, מה-מו):

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים
וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא
בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

המילים האחרונות - "מחוץ למחנה מושבו" - מנוסחות בהתאם לתנאי החיים של העם במדבר - חיים במחנה נודד. מה יהא דינו של המצורע בעת שישראל יושבים בארצם? כך נתפרש דינו במשנה כלים פ"א מ"ז:

עירות המוקפות חומה מקודשות ממנה (- מארץ ישראל בכללה) שמשלחין מתוכן את המצורעים.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש ג, ח ובהלכות בית הבחירה ז, יג.[11]

ובכן, כיוון שהמצורעים שולחו אל מחוץ לעיר מוקפת החומה, היכן ימצאו לעצמם מקלט? במסכת פסחים מובאת מימרא זו:

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? מפני שמצורעין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.[12]

שער העיר לא היה פתח בחומתה בלבד, אלא מבנה בעל נפח שניתן היה להסתופף תחתיו. מסיפורנו ניתן להסיק שמקומם של המצורעים היה בחלק החיצוני של השער, הפתוח אל מחוץ לחומה, שכן אחרת לא היו יכולים ללכת בחופשיות אל מחנה ארם.

נמצא כי בסיפורנו מתואר קיומה של הלכה עתיקה, שאת ניסוחה אנו מכירים רק בדברי המשנה והתלמוד.

שאלת ישיבתם של המצורעים מחוץ לעיר בשעת מלחמה ומצור. עדיין זוקקת ביאור: האם אין כאן מצב של פיקוח נפש לאותם מצורעים, ופיקוח נפש הרי דוחה את מצוות ישיבתם בדד מחוץ למחנה?[13]

ייתכן שגם הארמים הכירו במצבם המיוחד של המצורעים, והם נחשבו ל"בלתי מזוהים" עם שום צד במלחמה, ועל כן לא היו בסכנת נפשות. אולם ייתכן שלפנינו איור של מערכת ערכים מעוותת של תושבי שומרון: טומאת המצורעים נחשבה להם חמורה יותר מפיקוח נפש; השמירה על קדושת העיר שומרון, שלא תטמא מחמת ישיבת המצורעים בתוכה, חשובה להם יותר משמירת חייהם של אותם ארבעה מצורעים.

וכך מספרת ברייתא במסכת יומא כג, ע"א:

מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש (- כדי שהמנצח בתחרות יזכה בתרומת הדשן של המזבח). קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו... בא אביו של תינוק (-זה שנרצח) ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין! ללמדך, שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

2. התדיינותם של המצורעים (ג-ד)

... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ?
אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר - וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה - וָמָתְנוּ
וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם
אִם יְחַיֻּנוּ - נִחְיֶה, וְאִם יְמִיתֻנוּ - וָמָתְנוּ. (ג-ד)

האם השיקול של ארבעת המצורעים היה נכון? הם הלכו לסכן את חייהם במיתה מִיָּדית, אך בכך פתחו פתח להצלה. הם העדיפו תקווה זאת על פני המשך הישיבה במקומם. ההשארות במקומם אמנם תאפשר להם להמשיך לחיות זמן מה, אך סופה הוודאי של ישיבה פסיבית זו יהא מוות ברעב.

התלמוד מצדיק שיקול זה ואף לומד ממנו הלכה. במשנה במסכת עבודה זרה (כז ע"א) נאסר לישראל להתרפא על ידי גוי מחמת הסכנה שבדבר - שמא יהרגנו הגוי. והנה מובא בגמרא (שם ע"ב) דין בשמו של ר' יוחנן:

ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהן - (- שהסבירות שהגוי יהרוג את היהודי גדולה, ועדיף לא להתרפא ממנו, שאולי יחיה מחוליו). ודאי מת - מתרפאין מהן (- שהרי בלאו הכי הוא עומד למות, ואולי ירפאנו הגוי).

על היתר זה שואלת הגמרא: "האיכא חיי שעה" - והרי יש ערך גם לחיי שעה, ובלכתו לגוי אפשר שהוא מקצר את חייו ממה שהיה חי לו היה מת ממחלתו?

על כך עונה הגמרא: "לחיי שעה לא חיישינן". ומניין שאין חוששין במצב כזה לחיי שעה? על כך מביאה הגמרא את סיפורנו:

ומנא תימרא (- ומניין תאמר) דלחיי שעה לא חיישינן? דכתיב "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר - ומתנו שם". והאיכא (- והרי יש) חיי שעה? אלא לאו, לחיי שעה לא חיישינן.

צדקו אפוא המצורעים בשיקול דעתם: אף שסיכנו את חייהם בסכנה מִיָּדית, כיוון שמותם מרעב בהמשך מובטח, עדיף להסתכן כדי לזכות בסיכוי לחיות.

ואולי נוסיף חיזוק לצדקת שיקולם: מוות ברעב הוא מוות איטי ונורא, וייסוריו רבים, ואילו מוות בחרב קל ממנו, כדברי המקונן באיכה (ד', ט):

טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב
שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי.[14]

בדבריהם של המצורעים שהובאו בראש סעיף זה מצוי 'צמד הפכים מנחה',[15] והוא צמד השורשים מו"ת-חי"ה. פעלים הגזורים משורשים אלו מופיעים שבע פעמים בדברי המצורעים:

1. מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ?
2. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר ... וָמַתְנוּ שָׁם
3. וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה - וָמָתְנוּ
4. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ
5. נִחְיֶה
6. וְאִם יְמִיתֻנוּ
7. וָמָתְנוּ. (ג-ה)

צמד ההפכים הזה מלמדנו על תודעתם של ארבעת המצורעים ועל הערכתם את סיכויי ההישרדות שלהם: חמש פעמים מופיע בדבריהם השורש מו"ת ואך פעמיים השורש חי"ה. ועוד: רשימת ההופעות פותחת ומסיימת בשורש מו"ת, ורק באמצע - בהופעות 5-4 - מופיע השורש חי"ה. נמצא שבתודעתם הם קרובים יותר למוות מאשר לחיים.

אף על פי כן יש לשים לב לכך ששלוש ההופעות הראשונות של השורש מו"ת (3-1) מתייחסות למוות הוודאי המצפה להם בשומרון, ואילו ארבע ההופעות הבאות של צמד ההפכים המנחה מתייחסות למה שצפוי להם מיד הארמים, וכאן הסיכויים שקולים: "אם יחינו נחיה - ואם ימתנו נמות". נמצא כי הללו העדיפו את הסיכוי לחיות על פני המשך השהייה חסרת המעש שתביא למותם הוודאי, משום ש"לחיי שעה לא חיישינן".

3. 'הציר המרכזי' בין שתי הפסקאות העוסקות במצורעים

לציר המרכזי בפסוקים ו-ז אמנם קיימת חשיבות הנוגעת לסיפור השלם כולו, אך בראש וראשונה הוא קשור לשתי הפסקאות העומדות משני צדדיו ועוסקות במצורעים.

לאחר שהחליטו המצורעים בפסוקים ג-ד ליפול אל מחנה ארם ולמצות בכך את הסיכוי היחיד שנותר להם לחיות, הם עוברים לעשייה:

וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם
וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם (ה)

אך להפתעתם הרבה הם נוכחים:

וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ.

פסוקים ו-ז באים להסביר לנו, הקוראים, מה פשר הדבר:

וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל... (ו)

הפועל העומד בראש המשפט - "השמיע" - הוא בצורת עבר רגיל. (ולא בצורה האופיינית לסיפור המקראי - עתיד מהופך 'וישמיע'). במקרים רבים במקרא משמעות הדבר היא שפועל זה קדם לאירועים המתוארים ברצף הסיפורי שבו נמצא הקורא, והרי זה 'עבר מושלם' (past perfect). ובכן, כוונת המשפט היא שה' השמיע בעבר, עוד לפני בוא המצורעים, קולות אלו. מתי היה הדבר?

בעיון ב3 הראינו כי דבר זה אירע זמן קצר לפני בוא המצורעים למחנה ארם: בעת שהללו התדיינו ביניהם נשמעו הקולות, ובעת שהללו קמו "בנשף" לבוא אל מחנה ארם, קמו הארמים ונסו על נפשם - גם כן "בנשף", כמבואר בפסוק ז.

מנוסתם המבוהלת של הארמים הותירה אחריהם "את אהליהם... המחנה כאשר היא", ודבר זה הוא שמאפשר למצורעים בפסקה הבאה להיכנס לשני אהלים ולעשות את מעשיהם. אולם חשוב מכך: בעובדה זו טמון נס ההצלה מן הרעב "כעת מחר".

עם חזרת הסיפור אל דמויותיהם של המצורעים, נעשית "חזרה מגשרת": לפני כניסת הציר המרכזי לסיפור נאמר עליהם (ה) "ויבאו עד קצה מחנה ארם" ומתואר מה ראו במחנה ארם: "והנה אין שם איש". פסוקים ו-ז מסבירים מה התרחש לפני כן עד שמצאו המצורעים מחנה ריק. עתה חוזר הכתוב אל מעשיהם (ח): "ויבאו המצרעים האלה עד קצה המחנה". מילים אלו הן כמעט אותן מילים שסיימו את תיאור מעשיהם בפסקה הקודמת. וכך משמשת חזרה זו 'גשר' על פני הסוגריים שבהם נתונים פסוקים ו-ז. זוהי תופעה נפוצה במקרא במקרים מעין אלו.

לסיום סעיף זה נעיר שתי הערות ביחס ל'ציר המרכזי':

א. על אפיו המיוחד של נס ההצלה שנעשה באמצעות "קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול" ועל הקשר בין נס זה לבין אלישע הנביא עמדנו בסופו של עיון א1 - ועיין שם.

ב. הקורא בסיפורנו צריך לתת את הדעת לכך שמה שסופר לו בפסוקים ו-ז, לא נאמר כלל למצורעים: הללו אינם יודעים מה פשר הבריחה של הארמים מן המחנה, משום שלא שמעו כל קול!

ראיה לכך היא בדבריהם אל שער העיר בפסוק י: הם מדווים על מה שראו עיניהם, אך אינם מסבירים את הטעם לכך.

דבר זה יש לו השלכות על אותה התייעצות לילית שערך מלך ישראל עם עבדיו, ובה העלה המלך את החשש למלכודת.

אולם אף כאשר התבדה חשש זה, והתברר בוודאות שהארמים ברחו בריחה מבוהלת על נפשם, לא היה לתושבי שומרון ולמלכם, וגם לא למצורעים, כל הסבר מניח את הדעת לבריחה זו.

נמצא כי לא זו בלבד שאנשי שומרון לא היו מעורבים בכל דרך פעילה בהבאת הנס (- הם לא נלחמו כלל בארמים), אלא הם אפילו לא זכו להבינו. כל מה שמותירה להם ההשגחה הוא להיות צרכניו של הנס.

(המשך עיון זה בשבוע הבא)


[1] ראה מה שנכתב בעיון ג בחלקו הראשון, שם נתפרטה ההשוואה בין שני המקומות הללו.

[2] ראה מה שנכתב בעיון ד1 אות ה אודות ירידתו של מלך ישראל אל ביתו של אלישע.

[3] על האמור בפסקה זו ראה עיון ג 'הרעב', בייחוד בסופו.

[4] על הטכניקה הספרותית הזו בסיפור המקראי עמדנו בעיון ב הערה 5.

[5] ארובה היא פתח בגג הבית שעשוי לשמש למטרות שונות: להוצאת עשן מן הבית או לכניסת תאורה או דברים אחרים אל הבית. כמה מתוך תשע הופעות השם במקרא מכוונות בהשאלה לפתחים בשמים שדרכם מוריד ה' גשם על הארץ. גם במקומנו יש שפירשו בדרך זו את דברי השליש. אלא שהרעב בסיפורנו אינו תוצאה של בצורת, אלא של מצור, והגשם שיֵרד לא יפתור כלל את בעיית הרעב. לפיכך יש לפרש את דברי השליש בדרך שונה: "הנה ה' עשה ארבות (- פתחים) בשמים" ומוריד בהם מזון (כשם שעשה במן) "היהיה הדבר הזה". ובדרך הפלגה אמר כן.

[6] ראה עיון א סעיפים 3-2 בעיקר בסופם של שני סעיפים אלו.

[7] במבוא לפרקי אליהו עמדנו על דבר זה בהרחבה.

[8] אף במקום אחר במקרא ראיית דבר ללא האפשרות ליהנות ממנו משמעה מוות: (דברים ל"ב, נב) "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא"; (שם ל"ד, ד) "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר".

[9] עמדנו על כך בפרקי אליהו, אחזיה י (עמ' 472-469), ובהערה 1 שם הבאנו כמה דוגמאות מן המקרא.

[10] ראה בפרקי אליהו, אחזיה ה7 (עמ' 438) תיאור דומה.

[11] אמנם כמה ראשונים (מפרשי המשנה במסכת כלים הר"ש, הרא"ש ורע"ב; רש"י בפירושו למסכת שבועות טז ע"א ד"ה כל המצוות האלו) כתבו מסברה שדין שילוח המצורעים הוא רק מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן-נון, כפי שהדבר בכמה עניינים אחרים המיוחדים לערים מוקפות חומה בארץ ישראל. אולם דבר זה לא נשנה במשנה ואף הרמב"ם לא הזכירו. סיפורנו תומך בכך שאין צורך שהעיר תהא מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון דווקא, שהרי שומרון נבנתה בידי עמרי. אך ראה בתוספות ר' עקיבא איגר למשנה בכלים.

[12] בעל משנה למלך בביאורו לדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ז, יג מסתפק אם דין זה מיוחד לירושלים או שמא הוא נכון ביחס לכל הערים מוקפות החומה בארץ ישראל, שהרי המצורעים זקוקים להגנת השער גם בהן. סיפורנו מטה לאפשרות השנייה.

[13] בעניין שונה אנו מוצאים את הרכבים יושבים בבתים בזמן המצור על ירושלים ובכך עוברים על מצוות אביהם שציווה עליהם (ירמיהו ל"ה, ז) "ובית לא תבנו... כי באהלים תשבו כל ימיכם". הרכבים מנמקים את מעשיהם: "ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו. ויהי בעלות נבוכדנאצר מלך בבל אל הארץ, ונאמר: באו ונבוא ירושלם מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם, ונשב בירושלים" (שם י-יא). דהיינו: פיקוח נפש דוחה זמנית את קיום מצוות אביהם.

[14] על חלקו השני של הפסוק נאמרו פירושים שונים, וראה מה שכתב י"צ מושקוביץ בפירושו לאיכה בסדרה דעת מקרא.

[15] על התופעה של 'צמד הפכים מנחה' במקרא, על חשיבותה בסיפור המקראי ועל דרכי השימוש בה, עמדנו בספרנו פרקי אליהו, אחזיה ח4, עמ' 459-458.