שיעור 52: מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א –לח) חלק ט

  • הרב אלחנן סמט

ט. נבואה ראשונה של מיכיהו בן ימלה

טז           וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ: עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ 

אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'. 

יז             וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים

כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

וַיֹּאמֶר ה': לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה

יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. 

יח            וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: 

הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע.  

1. הציפייה לדבר ה' מפי מיכיהו

הדברים שאמר מיכיהו לאחאב באירוניה בראשית הדו-שיח ביניהם, אשר נידונו בעיון הקודם, הביאו תועלת רבת חשיבות: אחאב, שזימן את מיכיהו שלא מרצונו שלו, אלא בלחצו של יהושפט, הופך להיות גם הוא בעל עניין בדבר ה': הוא מבקש כעת לשמוע "רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'", והוא מזרז את מיכיהו להשמיעו אותה (טז).

הכול שרויים עתה במתח ומייחלים למוצא פיו של מיכיהו: יהושפט, שהיה הגורם להבאתו של מיכיהו; שלוחו של אחאב, אשר ניסה בתמימותו להשפיע על מיכיהו שידבר 'טוב', והוא מצפה לראות אם דבריו הועילו; ארבע מאות נביאי השקר ובראשם צדקיה, אשר סיימו זה עתה את הופעתם המרשימה לפני המלכים והעם (י–יב); והחשוב מכול, אחאב עצמו, שיחסו האמביוולנטי לנבואה ולנביא ה' תואר בעיונים ה–ו.

לאחר דברי הלעג הקודמים של מיכיהו, איש אינו מצפה שהוא יתמוך ביציאה למלחמה זו. בפתיחת הדו שיח כבר גילה בדרך בוטה את אי-שייכותו לחבורת הנביאים העומדים בשער שומרון ולעג לסיסמתם "עֲלֵה וְהַצְלַח...". אולם עדיין קיים טווח של התייחסויות אפשריות מצדו: החל בנייטרליות ועד להתנגדות חזיתית לנביאי השקר והיפוך דבריהם עד הקצה.

ושמא קיימת דרך שונה?

 

2. הטקטיקות האפשריות וחסרונותיהן

אנו נזכרים בנביא אחר שניסה ואף הצליח למנוע יציאה למלחמה שה' לא חפץ בקיומה. לאחר פרישת שבטי ישראל ממלכות רחבעם ניסה הלה להשיב אליו בכוח את השלטון על שבטי ישראל הפורשים:

י"ב, כא  וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל... מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה

לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.

או אז שלח ה' את שמעיה איש הא-להים אל רחבעם למנוע את קיומה של מלחמה זו:

     כד      כֹּה אָמַר ה': לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה

והתוצאה הייתה:

                וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה', וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'.

גם במקומנו יכול היה מיכיהו לנבא מעין זאת. על השאלה: "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל" (טו), יכול היה לענות מעין דבריו של שמעיה: 'לא תעלו ולא תלחמון עם ארם, שובו איש לביתו, כי לא יתן ה' בידכם את רמות גלעד'. בדברים אלו יש תשובה מעין השאלה, וגם היפוך דבריהם של נביאי השקר ושל צדקיה העומד בראשם.

אלא שבסיטואציה שבה עומד מיכיהו בן ימלה כעת, נבואה מעין זו עלולה שלא להשיג את מטרתה: העמדת דברו כניגוד לדבר נביאי השקר 'זה לעומת זה' הייתה יוצרת בין שתי הנבואות מצב של תיקו. ומדוע ישתכנעו הנמענים להאמין דווקא לנבואתו של היחיד ולא לזו של הרבים? הם יאמרו לעצמם בוודאי כי יחיד ורבים – הלכה כרבים.[1]

ועוד חיסרון לדרך זו: התנגדות מתוך נימוקים דתיים לעצם יזמת המלחמה של אחאב, כמו שהיה הדבר בנבואת שמעיה איש הא-להים וכפי שהיה ניתן לעשות בלא ספק גם במקומנו, לא הייתה משיגה את ההשפעה הרצויה באווירה הקיימת כעת במחנה ישראל. הרי הטענה כי "לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד", היא הטענה המוסרית והלאומית שהעמיד אחאב כבסיס ליזמתו לצאת למלחמה זו; יהודה וישראל על מלכיהם מוכנים לצאת למלחמה זו בלב אחד, כאיש אחד, למען מטרה זו; את האווירה הפטריוטית הזאת ואת האמונה בצדקת הדרך מלבים ארבע מאות נביאים וצדקיה בראשם. מי ישמע ומי יקבל במצב דברים זה אמירה 'מתגרה' ולפיה אין ה' חפץ במלחמה זו?

אפשר שמיכיהו צריך לנקוט בטקטיקה שונה: לא לשלול בטענות דתיות את היציאה למלחמה אלא דווקא להבליט את גורלו האישי של אחאב במלחמה זו. העובדה שהוא עתיד למות במלחמה, עשויה להרתיעו מלצאת אליה יותר מכל שיקול אחר.

דא עקא, גם טקטיקה כזו עלולה להתקבל בהתנגדות: דיבור חריף ובוטה מדי של מיכיהו כנגד אחאב בשלב זה, עלול לאשש את החשש שהביע אחאב ביחס לנביא הזה, ולהוכיח כי הוא אכן עוין אותו אישית, כפי שאמר אחאב "וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע".

 

3. האפקט של נבואת מיכיהו בשמיעה ראשונה

בין שתי האפשרויות הללו – הודעה על התנגדות ה' למלחמה זו ועל כישלונה, או הבלטת גורלו האישי של אחאב שימות במלחמה זו – מעוצבת נבואתו הראשונה של מיכיהו כמלאכת מחשבת:

           יז             וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים

כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

וַיֹּאמֶר ה': לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה

יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם.

מאזיניו של מיכיהו שציפו בדריכות לשמוע את דבריו, ודאי הופתעו מנבואתו. משמיעה ראשונה של דברי מיכיהו נראה כי אינו נושא דברי פורענות כלל. אין הוא מוסר את הערכתו לגבי מלחמה זו כשלעצמה, לא לחיוב ולא לשלילה, אין הוא נותן הוראה מעשית, לא ללכת למלחמה ולא לחדול. מיכיהו מבין כי בסיטואציה הנוכחית, לאחר דבר ארבע מאות הנביאים ואווירת ההתגייסות לקרב, יהיו דברים מעין אלה חסרי תוחלת כאמור, ואף יעוררו התנגדות כלפיו.

על כן אופייה של נבואת מיכיהו הוא חזותי – "רָאִיתִי...". מיכיהו רק מתאר באוזני שומעיו ציור מוחשי של העתיד לקרות במלחמה. יסיקו הם את המסקנות המעשיות שיסיקו אם לצאת למלחמה אם לא, על פי הבנתם את המצב המתואר ועל פי שיקולי הכדאיות שלהם. כך מנטרל מיכיהו את ההתנגדות של שומעיו כלפיו, ונותן להם להיות בעצמם הפרשנים של דבר ה'.

בנוסף, נבואה זו עוסקת לכאורה בגורלם של ישראל ולא בגורלו של אחאב, ואין בה תיאור פורענות מבהילה הצפויה להם, אלא להפך. האווירה בחזון מיכיהו כמעט פסטורלית: צאן הנפוץ אל ההרים, אמנם ללא רועה, אך אין כאן אסון. קולות קרב אינם נשמעים בציורו של מיכיהו, וסיום הנבואה ממש חיובי: "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם". שלוחו התמים של אחאב ודאי אומר לעצמו, הנה הועילו דבריי, לפחות במקצת. אמנם נביא זה אינו אומר 'עֲלֵה וְהַצְלַח', אולם לפחות הוא אומר "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם", וזהו כמעט 'דבר טוב'.

 

 

 

 

4. משמעות נבואתו של מיכיהו לאחר עיון מדוקדק

אולם אחאב אינו כה תמים. אזניו כרויות לדברי הנביא והוא מבין נכונה את משמעותם: באמת, רק במסגרתה החיצונית מתארת הנבואה את גורלם של ישראל, אולם בחלקה הפנימי עוסקת הנבואה בגורלו שלו, של אחאב. אלא שעיסוק זה בגורלו של אחאב נעשה ברמיזה עדינה ובעקיפין.

שני חלקים בנבואת מיכיהו: ראשיתה חיזיון שבו מתאר הנביא את מראה עיניו. בחזון מסוג זה מובלטת תחילה העובדה הניכרת לעין: "רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן", ורק לאחר מכן בא ההסבר המשוער והסיבה לחיזיון שנגלה לעיניו: "אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

חלקה השני של נבואת מיכיהו הוא שמיעת דבר ה' שנאמר על החיזיון שראה. ה' מאשר את הסיבה המשוערת במראה הקודם כנכונה: "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה".[2] ומתוך הסיבה הזאת לכך שישראל 'נפוצים אל ההרים' – מחמת חסרון 'האדון' לאלה – גוזר ה' את הפתרון: יפסיקו להתרוצץ על ההרים, וישובו איש לביתו בשלום.[3]

ובכן, כזהו מבנה הנבואה:

 

העובדה

סיבתה

הפתרון

החלק החזותי

יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים

אֵין לָהֶם רֹעֶה

 

החלק השמיעתי

 

(אכן) לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה

יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם.

 

ובכן, שמיעת דבר ה' פתרה את המצוקה שבאה לידי ביטוי במראה שראה הנביא: הצאן, שהוא "צֹּאן אָדָם" (יחזקאל ל"ו, לז–לח), מצא את פתרון פִזרוֹנו בכך שכל איש ישוב לביתו בשלום. ברם, הסיבה שגרמה למצוקתו של הצאן במראה הנבואי – זו הרי לא נשתנתה גם בדבר ה', ואדרבה, היא קיבלה אישור: "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה!".

נבואת מיכיהו היא נבואה 'טובה' לישראל, אך ממנה יוצאת נבואה 'רעה' לאחאב מלכם. אם לצאן המפוזר יש תקווה, הרי הרועה שהיעדרו גרם לפיזור הצאן – לא ישוב עוד בשלום לביתו.

 

מדוע נבואה זו העוסקת כביכול אך בגורלם של ישראל, כה מתאמצת להסתיר את גזר דינו של אחאב ולהסוותו? נראה שצודק רלב"ג באמרו:

           ולא רצה לומר זה בביאור לחלוק כבוד למלכות.

הרבה התחשבות בכבודו של אחאב יש בכך שמותו לא נידון ישירות בנבואה. מיכיהו אינו רוצה להכריז בגלוי ובמפורש על מותו של אחאב גם בשל רגישותו של הלה ליחס הנביא והנבואה כלפיו, כפי שהוסבר לעיל.

 

5. "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי"

האם נבואה זו היא 'לרעת' אחאב (כשם שיטען הלה באזני יהושפט מיד בפסוק יח)? ההֵפך הוא הנכון: נבואה זו מגלה לאחאב את העלול להתרגש עליו בעתיד, ובכך היא מאפשרת לו להימנע מלממש עתיד זה.[4] מטרת הנבואה לסייע לאחאב להציל את עצמו בדרך מכובדת שלא תפגע בכבודו. לוּ היה אחאב נוהג בפיקחות, היה נענה למגמת הנבואה הזאת, ואומר ליהושפט כמסיק מן הנבואה: אם זהו 'דבר ה' באמת' – אין טעם לצאת למלחמה זו, שבסיומה ישובו כולם 'איש לביתו בשלום', אך ללא ההישג שלשמו אנו יוצאים למלחמה. לו היה אחאב נוהג כך, איש לא היה מרגיש כי הוא מבטל את היציאה למלחמה מתוך דאגה לגורלו האישי. אחאב היה מציל את חייו, והפרשה כולה הייתה מסתיימת בטובה ובדרך מכובדת.

רמז לכך שזו המסקנה המעשית שיש להסיק מן הנבואה מצוי בנבואה עצמה: המילים המסיימות אותה "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" יכולות להתפרש כהוראה מעשית לשעה זו: כיוון שבכך נגזר גורל המערכה (- פיזורם של ישראל כצאן שאין להם רועה), ישובו עתה איש לביתו בשלום! אל יֵצאו כלל למלחמה, וכך לא תתממש גזירה זו.[5]

אולם אחאב בטיפשותו ובעקשנותו הגיב שלא כמצופה ממנו. כיוון שהבין כי עוקצה של הנבואה מכוון כלפיו, לא התרשם מן העדינות שברמיזה, ולא ניצל את האפשרות שיצר עבורו מיכיהו לשמור על כבודו בקבלת ההוראה המשתמעת מן הנבואה. במקום זאת, קפץ אחאב כנשוך נחש, ופנה כנעלב אל יהושפט (יח): "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע". וכך חשף אחאב את קלונו, בהדגישו לכול את הפורענות האישית המיועדת לו שהנבואה ניסתה להסתיר. בטענתו כי דברי הנביא נאמרו 'עליו' והופנו אישית כנגדו, הפנה אחאב עורף לדבר ה' הרחום שנאמר לו.

מעתה יש צורך להחריף את האמצעים ולחדד את המסר הנבואי כדי לנסות להניא את אחאב מלצאת למלחמה.

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

 

 


[1] א. כוונתנו לאחאב ולעם, שאינם רואים פגם בהתנבאותם של ארבע מאות נביאים 'פה אחד', ואינם מחזיקים בכלל ש"אין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד". וראה דברינו בעיון ה.

 

[2] בדבר ה' הזה יש חזרה מן הדימוי של ישראל לצאן שאין להם רועה, אל המדומה האנושי.

[3] המעבר בדבר ה' מן הדימוי לצאן בחזרה אל המדומה האנושי (כפי שציינו בהערה הקודמת) הוא המאפשר פתרון זה: צאן ללא רועה אינו יכול להיאסף מעצמו אל הדיר, אולם בני אדם שמת אדונם יכולים לשוב לביתם גם בלעדיו.

[4] ראה דברינו בעיון לפרשת מקץ בסדרה השלישית, עמוד 218, ביחס לתכנית הפעולה שמציע יוסף לפרעה, שהיא המסקנה הדתית המתחייבת מגילוי העתיד שמגלה ה' לפרעה בחלומו.

[5] א. על פי פרשנות זו לסיום הנבואה, הופכת נבואת מיכיהו לדומה לזו של שמעיה איש הא-לוהים (ראה סעיף 2), שאמר: "שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ".

ב. פרשנות זו ניתן למצוא בפירוש 'כלי יקר' לרבי שמואל לניאדו, ואילו א"ש הרטום פירש כך באופן נחרץ: "רמז שהמלך ייהרג במלחמה... ולכן ישוב כל איש לביתו – שלח את העם ואל תצא להילחם בארם".

ג. אפשר שסיום הנבואה הוא דו-משמעי במכוון: אם יֵצאו למלחמה – 'יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם' מפיזורם על ההרים, ועל כן, אל יֵצאו כלל למלחמה, אלא כבר מעתה 'יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם'.