לש | 1

מבוא

בלישת קמח ועפר נחלקו התנאים, רבי ורבי יוסי בר' יהודה: מאימתי מתחייב משום לש? מנתינת מים או משעת הגיבול. בדיו נחלקו האמוראים אביי ורב יוסף, לאביי - מודה בזה ריבר"י לרבי שחייב מנתינת מים, ולרב יוסף אף כאן סבור ריבר"י שאינו חייב עד שיגבל. באפר ובמורסן נחלקו ראשונים אם דינם כאחד המוצרים הקודמים, או שאין שייך בהם גיבול כלל. ביסודות הדינים הללו ובביאור מחלוקותיהם של התנאים, האמוראים והראשונים נתמקד בשיעורנו זה, תוך ניסיון להגדיר את מלאכת הלישה.

לישה בקמח ועפר

בלישת קמח ועפר נחלקו, כאמור התנאים:

"דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי אומר: אינו חייב עד שיגבל" (שבת יח.[1]).

רבי סבור שנתינת מים בקמח זהו גיבולו. ביסוד שיטה זו ניתן להציע מספר הסברים:

א. עצם העירוב שבין המים והקמח הוא גוף האיסור של לישה. זוהי הבנת האגלי טל (לש ט,יג):

"דרבי סובר דהחיוב הוא משום הרכבת קמח במים וזה נעשה תיכף בשעת נתינת המים"

כדעה הזאת מצאנו גם בספר בשמים ראש סי' שמא (הובא בספר שביתת השבת פתיחה למלאכת לש אות יב):

"ואמנם לרבי תערובת מועט נמי גיבול מיקרי כל שהמים נבלעים בו".

ב. גם רבי מודה שאין החיוב מצד תערובת לחוד, אלא מצד יצירת העיסה, אלא שיש לחייב לדעתו גם על תחילת התהליך שבו נוצרת העיסה, שכבר בשעת נתינת המים מתחילה העיסה להיווצר, אף על פי שלא נעשית גוף אחד עד לאחר הגיבול. כהבנה זו יש להוכיח, לדעתי, מדברי הריטב"א שכתב שבמורסן אין חיוב לישה לרבי מן התורה, כיוון שלעולם אין עושים ממנו עיסה. ברור שלשיטה זו רבי לא מחייב מצד העירוב לבד ששייך גם במורסן[2], ועל כרחנו שלריטב"א אף רבי מודה שהחיוב בלש הוא מצד תחילת התהליך של יצירת העיסה.

כן מוכח גם מדברי המשנה ברורה בסי' שכא ס"ק נ':

"הנה בענין לישה תניא בברייתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול וכ"ז בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול כגון אפר וחול הגס דעת הרמב"ם וסייעתו דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא ודעת הרבה ראשונים להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו".

הרי שכתב שיש סוברים שאפר וחול הגס לאו בני גיבול הם ואין בהם איסור תורה, ולא ציין שזה רק לשיטת ריבר"י ולא לרבי. ועוד מבוארים הדברים בביאור הלכה שם ד"ה אין מגבלין:

"עיין מה שכתב במ"ב דדעת בעה"ת לפסוק כרבי דתיכף משנתן בו מים חייב וזו היא דעת הי"א הנזכר פה בסט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה".

ברור שתפיסה זאת אפשרית, רק אם נבין שיש חיוב ביצירת העיסה, כי אם החיוב הוא רק בעצם העירוב, כיוון שנתערב כבר מערב שבת, אין סיבה לחייב מצד העיסה הנוצרת[3]. אבל אם החיוב הוא ביצירת העיסה, אפשר לדמותו לבישול כמאב"ד שמשלימו לכל צרכו, שלדעת רבים מן הראשונים יש לחייב עליו.

יסוד העניין הזה מוסבר על פי דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים פרק ח'. בהלכה ב' שם הוא כותב:

"אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחילת דבר שנילוש שנאמר ראשית עריסותיכם"

ובהלכה ד' שם הוא כותב:

"מאימתי תתחייב העיסה בחלה? משתתגלגל בחיטים... ותיעשה כולה גוף אחד, ואוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל".

מדבריו מתברר שיש שני שלבים ביצירת העיסה:

1. תחילת לישה - נתינת הקמח במים - וזה מה שנקרא "ראשית עריסותיכם", ומאותה שעה רשאי להפריש חלה, אבל עדיין אפשר לאכול עראי מן העיסה בלא להפריש.

2. גלגול - גמר לישה -הפיכת העיסה לגוף אחד, ומאותה שעה חייב להפריש חלה.

אפשר שבזה נחלקו רבי וריבר"י, לרבי יש לחייב על מלאכת לישה בשבת כבר מן השלב הראשון שהוא תחילת עיסה, ולריבר"י אין לחייב בשבת אלא על גמר התהליך, שהוא גלגול העיסה.

ההבדל בין שתי הדרכים שהוצעו בשיטת רבי שמחייב משעת נתינת המים בקמח, יבוא לידי ביטוי בדיונו של הביאור הלכה שהבאנו למעלה בעניין מי שנתן מים בקמח מערב שבת, ובשבת גלגל את העיסה. שלדעתו, יש לחייב אפילו אליבא דרבי, וכתבנו שהוא מובן אם נבין את מלאכת הלישה כיצירת העיסה, ומחייבים על תחילת התהליך, וממילא יש מקום לחייב גם על המשכו וסיומו. אבל אם המלאכה היא בעצם העירוב של הקמח והמים, אין לחייב. הביאור הלכה הביא ראיה לשיטתו מן הירושלמי בפרק ז' הלכה ב':

"וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב".

אמנם באגלי טל (שם ס"ק ד') העיר שמדברי תרומת הדשן לא משמע כן[4], וכתב האגלי טל שם שאם יש לחייב בזה לפי רבי הוא רק על פי דין הירושלמי שמחייב בעורך ומקטף, שהן פעולות המשך ללישה. ואם כן, יש מקום לומר שלרבי, אף הגיבול הוא פעולת המשך להרכבה ולעירוב ונחייב בזה, אבל אם לא נקבל את הירושלמי אין לחייב בזה. אבל לביאור הלכה הנ"ל, נראה שיסוד החיוב אינו בגלל פעולת המשך ללישה, אלא הוא חלק מעצם המלאכה, אלא שאנו מחייבם גם על תחילת התהליך, ולדעתו יש לחייב גם על עצם הגיבול שהוא מהותה של לישה.[5]

ונראה שיש להביא ראיה לשני הצדדים הנ"ל מדברי הראשונים:

בתרומת הדשן סי' נג[6] כתב:

"והטעם משום דקיי"ל כרבי, גבי רבי יוסי ברבי יודא, דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן, ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול, ומאי דערביתו בשבת אין קפידא, רק שלא יטרוף, אבל אי יהיב משקה בשבת, אנתינת משקה הוא דמחייב, ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי".

ובסוף הסימן כתב עוד:

"ועוד נראה אפילו בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו, דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא תשיב גיבול, א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה, דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל, ובעינן שינוי בגיבול".

בשני הקטעים הנ"ל מוכח שלרבי האיסור הוא בעירוב ולכן אין איסור לדעתו כשמערב בשבת לאחר נתינת מים מערב שבת, ומסוף הקטע יש להוכיח שלא דרש שינוי בגיבול אלא לשיטת ריבר"י שנתינת מים לא זהו גיבולו. אבל לרבי שנתינת מים זהו גיבולו, אין צורך בשינוי בגיבול לפי שאינו חלק מן המלאכה ודי בשינוי בסדר הנתינה של הדברים.

ברמב"ן קנו. כתב שזעירי שמתיר שם לנער את המורסן מכלי לכלי ולא מתיר גיבול מלא הוא רק אליבא דרבי, ומוכח שסובר שיש איסור גם בגיבול שאחר כך, אע"פ שקדם לו העירוב של המורסן במים.[7]

ג. אמנם מדברי הרא"ש בביצה (ד,ד) נראה שהוא סבור שלרבי העירוב הוא כל המלאכה, והיא מסתיימת בנתינת המים, וז"ל שם:

"אמר רבינא וקיטמא שרי. פירש רש"י שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביום טוב לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי. והקשה ר"ת מהא דאמרי' בפ"ק דשבת (דף יח א) אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. אלמא כי מגבל ליה לכ"ע חייב. ועוד מוכח התם בפרק מי שהחשיך (דף קנה ב) דמיחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו. ואליבא דר' אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מערב יום טוב ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מערב יו"ט"

מוכח מדבריו שהוא סבור בדעת רבי שמרגע שנתן בו מים נעשה הגיבול[8]. ומכאן צ"ע על הביאור הלכה שהקשה על שיטתו שלרבי יש חיוב בגיבול שאחר נתינת המים מדברי הרא"ש, ותירץ שבדבר שהוא לאו בר גיבול אין לחייב על הגיבול שאחר הנתינה. ודבריו יכולים להיות מובנים אילו היינו מאמצים את שיטת הראשונים (רש"י, רמב"ם, תוס' רי"ד ועוד) הסוברים שאפר הוא לאו בר גיבול ופטור על גיבולו לריבר"י[9], מפני שאינו חשוב גיבול, ומפני זה ביום טוב הותר לגמרי, ואז יש לטעון שלשיטה זו, גם לרבי אין לחייב על הגיבול שלאחר הנתינה, וחייבים רק על עצם נתינת המים. אבל הרא"ש פוסק להדיא שלריבר"י יש חשיבות בגיבול האפר, ואין לחייב אלא לאחר שיגבל, לא סביר שנאמר שהגיבול באפר חשוב רק לריבר"י ולא לרבי, וצ"ע[10].

שיטת רבי יוסי ברבי יהודה

ועכשיו נבוא לפרש שיטת ריבר"י שאינו חייב עד שיגבל. לשיטתו, ברור שהמלאכה היא ביצירת העיסה דווקא, אלא שיש לדון בדבריו אם החיוב בלישה הוא יצירת בצק או יצירת גוף אחד דווקא, ונדון בזה להלן גבי אפר.

האגלי טל (לש ס"ק ב') כתב שלדעת ריבר"י אין לחייב על לישה אלא אם כן אדם אחד נתן בעצמו המים לקמח וגיבל אחר כך, אבל אם נתן אחד את המים והאחר גיבל או שהוא נתן את המים מערב שבת ועושה את הגיבול בשבת אין לחייב בזה, כי לריבר"י החיוב הוא על כל הלישה - העירוב והעיסה. והביא כמה ראיות לדבריו, ואחת מהן היא ממה שאמרו (שם בדף קנו) שמותר לבחוש את השתית[11] בשבת בבלילה רכה, ובלבד שישנה את סדר הנתינה ממה שנוהג לעשות בחול. בראשונים מבואר שההיתר הוא אף לריבר"י, ומתיר לעשות באופן זה אף כמויות גדולות[12].

על כך טען האגלי טל שאם לריבר"י רק הגיבול הוא החלק של המלאכה, מה מועיל שינוי סדר הנתינה, ומכאן רצה להוכיח שגם נתינת המים היא חלק בלתי נפרד מן המלאכה. לכן לא אמר ריבר"י: "אינו חייב אלא המגבל", ונקט הלשון המדויקת: אינו חייב עד שיגבל, שפירושה גיבול בנוסף לנתינת המים. אולם לענ"ד, לא מסתבר כלל לומר כן, ופשוט הוא בעיני שאף אם הייתה נתינת מים מערב שבת ובא לגבל בשבת, שהוא חייב.

ונראה שיש לדחות ראייתו, שהרי הגמרא שם כתבה שהיתר בלילה רכה הוא גם אליבא דרבי, ואף על פי שהראשונים (הרמב"ן ועוד) כתבו שלרבי דנתינת מים זהו גיבולו, אי אפשר לשינויי דכל נתינת מים אחת היא. ואם כן, כשם שעלינו לומר אליבא דרבי, שאע"פ שכל נתינת מים אחת היא, ואי אפשר לשנות כשעושה בלילה עבה, מכל מקום בבלילה רכה שאין בה לישה דאורייתא ואסורה מדרבנן בלבד התירוה בשינוי סדר הנתינה, כך יש לנו לומר גם אליבא דר' יוסי בר' יהודה, אע"פ שלשיטתו נתינת המים אינה קריטית כל כך, מכל מקום בבלילה רכה שהמוקד הוא בנתינת המים הרבים אמרו חז"ל שיש להתירה בשינוי הסדר.

יש לדון לשיטת ר"י בר"י האם יש איסור כלשהו בנתינת מים גרידא או שהיא היתר גמור כל זמן שאינו מגבל. כמה ראשונים הסבירו את ההיתר בסוגיה שם לתת מים למורסן משום שאין בו איסור גיבול מן התורה[13], ומוכח שבאופנים של איסור דאורייתא כגון קמח, יש איסור דרבנן בנתינת מים. וז"ל תוס' רי"ד שבת קנו:

"דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת ודייקא דהכי הוא דלגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר' ולא קתני חייב ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן משום גזירה ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת בנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו משום גזירת גיבול דקמח".

ובמאירי שם כתב טעם אחר להיתר נתינת מים למורסן, והוא אסר בפירוש נתינת מים לקמח, וז"ל:

"הקמח הוא מחוסר גבול וגבולו נקרא גבול ומתוך כך נתינת מים לתוכו אינה מחייבת אלא שלכתחילה אסור שמא יגבל".

אך ברמב"ן שם יש להתלבט בדבריו, וז"ל:

"משום הכי אית לן למימר דמאי דשרי ריבר"י במורסן לא פשיטא לן אי משום דעביד כקמח דבר גיבול הוא או משום דשרי אפילו היכא דלאו בר גיבול".

משמע מדבריו שהיתר נתינת מים למורסן יש מקום לדמותו לנתינת מים לקמח, ולכאורה משמע שרבנן לא אסרו נתינת מים, אך אפשר שכוונתו שכיוון שאין בנתינת מים גרידא איסור גמור מן התורה התירו חז"ל לצורך התרנגולים, וכיו"ב במאירי שם[14].