שיעור 54 - זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע (ג)

  • הרב אלחנן סמט

"זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע" (ח', א-ו)

ג. גיחזי (המשך)

3. דמותו של גיחזי בסיפור השונמית ובסיפורנו

עד עתה עסקנו בעיון זה בדמותו של גיחזי בסיפורנו בהקשר לדמותו בסיפור אודות נעמן. נותר עדיין לברר כיצד מתקשרת דמותו של גיחזי בסיפורנו עם דמותו בסיפור השונמית שבפרק ד'. והרי זהו הקישור הבולט לעין והמפורש בסיפורנו.

שלוש פעמים בסיפור השונמית מינה אלישע את גיחזי לבצע שליחויות שונות בקשר לאישה השונמית, ובשלושתן נחל גיחזי מפח נפש:

השליחות הראשונה הייתה להציע לאישה גמול על טובתה עם אלישע:

וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ: קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת ...
וַיֹּאמֶר לוֹ: אֱמָר נָא אֵלֶיהָ
הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת
מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?
וַתֹּאמֶר: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (ד',יב-יג)

ובכן נכשל הניסיון למצוא דרך לגמול עם האישה על טובתה. ניסיון זה נעשה באמצעות גיחזי - הוא שימש מתווך בין רבו לבין השונמית.[1]

בפעם השנייה שלח אלישע את גיחזי לשאול בשלום השונמית בבואה אל הר הכרמל:

וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ:
הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.
עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ:
הֲשָׁלוֹם לָךְ, הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?
וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם. (ד',כה-כו)

ושוב הניסיון לברר באמצעות גיחזי את מצוקתה של האישה נכשל. היא מסתירה מפניו את סיבת בואה ועונה לשאלותיו ב"שלום" אירוני.

בשלישית, שלח אלישע את גיחזי להחיות את הנער המת באמצעות שימת משענת הנביא על פני הנער, והתוצאה הייתה:

וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב
וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (ד',לא)

ובכן, מהו פשר הכישלון המשולש הזה של גיחזי?

בסדרת העיונים 'אלישע והאישה השונמית' בעיון ה2 (לקראת סופו) ביררנו את סיבת כישלונו של גיחזי להחיות את הילד באמצעות המטה. שללנו שם את הדעות התולות את הכישלון באישיותו של גיחזי או במעשיו, שכן על פי פשוטי המקראות אין בכתוב שום רמז לכך. בעיון ו11 השלמנו דיון זה בטענה שלכישלון ניסיון ההחייאה הראשון אחראי אלישע. הסברנו שם שהכישלון נובע מכך שאלישע שולח את נערו לפעול במקום שבו מתחייבת פעולתו של הנביא עצמו.

ואכן, תפקידו של גיחזי בסיפור ההוא אינו כזה הכרוך בכישלונות בלבד. במקום אחד מהווה התערבותו במהלך הסיפור נקודת ציון מרכזית המניעה את כל המשך העלילה:

וַיֹּאמֶר (- אלישע לגיחזי): וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ?
וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ, וְאִישָׁהּ זָקֵן. (ד',יד)

תשובתו של גיחזי היא שיידעה את הנביא למצבה של השונמית והיא שהביאה את אלישע לקרוא לה בשנית ולגזור:

לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן. (ד',טז)

אמנם הדברים מסתבכים בהמשך, עם מות הילד, אולם לבסוף מגיע הסיפור אל סיומו הטוב בעת שאלישע מצליח להחיותו ולהשיבו אל אמו.

נמצא אפוא שכל עלילת הסיפור ההוא תלויה באינפורמציה שסיפק גיחזי לרבו. הניתן אפוא לראות בגיחזי דמות שלילית בעלילה?[2]

אם צודקים אנו בהגננו על דמותו של גיחזי בסיפור השונמית, יוצא גיחזי באותו סיפור מקופח שלא באשמתו. כישלונותיו הנשנים בביצוע המשימות שהטיל עליו רבו ביחס לאישה השונמית וודאי גרמו לו למפח נפש ולעלבון.

והנה ניתן לומר כי בסיפורנו ניתן לגיחזי פיצוי מה על כך. הפעם גיחזי הוא השליח שבאמצעותו זוכַה האישה השונמית לישועה - להשבת הבית והשדה שנגזלו ממנה. אולם שלוחו של מי הוא גיחזי? הוא שלוחו של אלישע, אף שלא מינהו לכך (ואפשר שלא ראה כלל את גיחזי בעת האחרונה). כיוון שזימון מופלא זה של האירועים נעשה בעיקרו לכבודו של אלישע ולשם קיום דברו (שלא תצא ממנו תקלה לשונמית ולבנה), ניתן לומר שבהצבתו של גיחזי במוקד האירוע הפכה אותו ההשגחה לשלוחו של אלישע שלא מדעתו (והרי הכלל ההלכתי בהלכות שליחות הוא 'זכין לאדם שלא בפניו' - קידושין כג ע"א ובמקבילות).

אף העניין שבו הצליח גיחזי בסיפורנו להביא ישועה לשונמית מהווה פיצוי גלוי לעין למה שנכשל בו בסיפור ההוא: בספרו למלך על החייאת בן השונמית ובהצביעו על האישה ועל בנה כמושאי הסיפור הזה, קיים גיחזי סוף סוף את מה שהציע אלישע לאישה בתיווכו "היש לדבר לך אל המלך?"

גיחזי מצדו, מסיר מלבו בסיפורנו כל מרירות שיכלה ללוותו מחמת כישלונותיו בסיפור השונמית. הרי הוא בחר לספר למלך דווקא על החייאת בנה של השונמית כמופת לגדולות שעשה אלישע. סיפור זה הרי כרוך בכישלונו המוקדם של גיחזי להחיות בן זה. בין אם סיפר גיחזי על כישלונו ובין לא סיפר על כך, ברור מבחירתו דווקא בסיפור זה, כי אין בלבו על רבו באותה פרשה.

נמצא כי סיפורנו הוא סיפור של פיוס ושלום. ה'נס' שעליו מסופר בסיפורנו נועד, לא רק כדי לפתור את מצוקת השונמית ובנה ואת בעיית כבודו של הנביא, אלא אף כדי לשמש תיקון גמור לחטאו של גיחזי כלפי רבו בפרשת נעמן מחד, ופיצוי על עוול שנגרם לו שלא באשמתו בפרשת השונמית מאידך.

לאווירת הפיוס והשלום הזאת מצטרף גם מלך ישראל: אם בסיפורים קודמים גילה פקפוק וחוסר אמון בדברי אלישע, ואף התעמת עמו בדרך זו או אחרת, הרי עתה מופיע מלך ישראל לפנינו כחסיד נלהב של הנביא. המלך חפץ לשמוע על המעשים הגדולים שעשה אלישע וממהר לפעול טובתם של השונמית ושל בנה לכבודו של הנביא.

ד. נספח: הרקע המשפטי של סיפורנו

צעקתה של השונמית אל המלך על ביתה ועל שדה, שנגזלו ממנה במשך שבע השנים שבהן נעדרה מהם, מכניסה אותנו לתחום המשפטי של ההכרעה בסכסוכי קרקעות. נושא זה נידון במשנה ובתלמוד בכמה מקומות בסדר נזיקין, ועיקרו נדון בפרק השלישי של מסכת בבא-בתרא, פרק 'חזקת הבתים'. ברצוננו לבחון את ההתאמה או את אי-ההתאמה בין מה שמתגלה בסיפורנו לבין ההלכות השנויות במשנה ובתלמוד.

הבה נברר תחילה כמה הלכות יסודיות הנוגעות לענייננו ואת התאמתן למה שנראה בסיפורנו.

במשנה הראשונה בפרק חזקת הבתים במסכת בבא-בתרא (פ"ג מ"א) שנינו:

חזקת הבתים... ובית השלחין (- שדה מושקה)... וכל שהוא עושה פירות תדיר - חזקתן שלוש שנים מיום ליום. שדה הבעל (- הניזון ממי גשמים) חזקתה שלוש שנים ואינן מיום ליום.

רש"י בפירושו לתלמוד (בבא בתרא כח ע"א) פירש את דברי המשנה "חזקתן שלוש שנים" וכתב:

אם החזיק בה (- המחזיק) שלוש שנים שלמות, אין צריך להביא שטר מכירה, ואם ערערו עליה בעלים הראשונים וזה אומר: מכרת לי ואבד שטרי, חזקתו מועלת לו.

והנה מתעוררת שאלה ביחס לסיפורנו: הרי היעדרותה של השונמית מביתה ומשדה נמשכה שבע שנים ("ויהי מקצה שבע שנים ותשב..." - פס' ג). אם כך, חזקת שבע השנים צריכה להועיל למחזיקי הבית והשדה !

התשובה על כך תלויה כמובן במה שטוענים הללו. החזקה בקרקע כשלעצמה אינה כלום לפי ההלכה (וזאת בניגוד לשיטות משפט אחרות). משך הזמן שבו החזיק המחזיק, אף לו יהא בן שנים רבות, אינו יוצר כל בעלות, אף לא דה-פקטו. תפקידה של החזקה אינו אלא לסייע בידנו לפסוק בין טענות הצדדים, במצב שבו כל אחד מהם טוען לבעלות חוקית על השדה, בעלות שקדמה לשנות החזקה.

חזקת שלוש השנים, שבמהלכן לא ערערו הבעלים הראשונים ולא מחו על ישיבת המחזיק בקרקע, מועילה רק כאשר המחזיק טוען שרכש את הקרקע מיד המערער עוד לפני תחילת תקופת החזקה. לאחר שלוש שנים, מתבטלת התביעה מן המחזיק להוכיח את בעלותו באמצעות שטר, כיוון שאפשר שאבד במשך הזמן הזה.

וכך שונה משנה אחרת באותו פרק (פ"ג מ"ג):

כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה. כיצד: אמר לו, מה אתה עושה בתוך שלי? והוא אמר לו, שלא אמר לי אדם דבר מעולם, אינה חזקה. שמכרת לי, שנתת לי במתנה... הרי זו חזקה.

הבה נשוב עתה אל סיפורנו, ונשאל על מה שלא כתוב בו: מה טענו מחזיקי ביתה ושדה של השונמית? אם טענו שהקרקע נמכרה להם, אלא שאיבדו את השטר במהלכן של שבע השנים שהשונמית נעדרה מעירה, הרי אנו מצויים בעימות משפטי מובהק בענייני קרקעות. עלינו לברר האם הנסיבות באותן שנים אפשרו זרימת מידע בין שונם שבעמק יזרעאל לבין ארץ פלשתים שבה ישבה השונמית. אם המצב הביטחוני לא אפשר זרימה כזו (בלשון ההלכה, השעה הייתה 'שעת חרום'), אין חזקתם של הללו חזקה, שכן היה עליהם לשמור את השטר כל השנים. במקרה כזה ייתכן שהשמועה על ישיבתם של אנשים אלו בשדה לא הגיעה כלל אל האישה, ואף מחאתה לא יכלה להגיע אליהם, ועל כן אין שתיקתה במשך השנים הללו ראיה לדבר.[3]

מאידך, אם השעה לא הייתה 'שעת חרום', הרי חזקתם של היושבים בשדה - חזקה היא - אלא אם כן מחתה השונמית בפני עדים על ישיבתם של הללו בשדה בעת שישבה בארץ פלשתים. אם עשתה כן, ותוכל להוכיח זאת בפנינו, אנו מניחים שמחאתה הגיעה אל המחזיקים, ושוב אנו דורשים מהם לשמור את השטר אף מעבר לשלוש שנים.[4]

אם כך, תמוהה הוראת המלך לסריסו:

הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה. (ו)

המלך לא שמע כלל את הצד השני! והרי נדרש כאן בירור משפטי מורכב, העשוי להימשך זמן מה, והוא כרוך בטענות ובטענות שכנגד.[5]

נראה אפוא שלא בכך מדובר בסיפורנו. הגזלנים שפלשו לשדה האישה ולביתה לא טענו כלל טענת קניין, ועל כן חזקתם היא 'חזקה שאין עמה טענה'. על השאלה ששאלה האישה 'מה אתם עושים בתוך שלי', ענו הללו: 'שלא אמר לנו אדם דבר מעולם'.

מתי התנהל דו-שיח משוער זה בין השונמית לבין המחזיקים בשדה? בעיון הקודם (סעיף 1 הערה 5) מצאנו רמז לכך, כי לפני בוא השונמית לצעוק אל המלך, הלכה לעירה ונוכחה במצב הדברים, ורק כשראתה שאין המחזיקים בנחלתה מוכנים לפנותה, הלכה לשומרון לצעוק אל המלך.

הרמז לכך נמצא בפסוק ג:

וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים
וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ, אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ.

הלשון הרגילה הייתה אמורה להיות "ותשב... ותבא לצעק אל המלך...". ובכן מניין 'יצאה' האישה? נראה אפוא שלא באה השונמית לצעוק אל המלך מיד בשובה (הרי בשלב זה אינה יודעת כלל שזרים יושבים בנחלתה), אלא שמה פעמיה אל עירה, ותבעה שם מן הפולשים לפנות את השדה. רק כשהללו סרבו, 'יצאה' מעירה אל עיר הבירה כדי לצעוק אל המלך.

אכן מסתבר שבכך מדובר בסיפורנו - בחזקה שאין עמה טענה. משטר הקרקעות ששרר בישראל בתקופת המקרא היה שונה במידה רבה מזה ששרר בישראל בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופתם של חז"ל התקיים מסחר קרקעות חפשי, ועל כן רבו הסכסוכים והספקות בנוגע לבעלות על הקרקע. ההלכות הרבות העוסקות בכך נועדו לקבוע כללים ולהנחות במצבים מסובכים.

מאידך, בישראל של תקופת המקרא הייתה ההיצמדות לקרקע המשפחתית, "נחלת אבות", מן היסודות החברתיים המרכזיים.[6] החיים היו שבטיים ומשפחתיים, והתרכזו סביב הנחלה המשותפת.

מכירת נחלת אבות לא הותרה בתורה אלא בדוחק, ואף אז אין זו מכירה לצמיתות אלא רק עד היובל: "כי מספר תבואת הוא מוכר לך" (ויקרא כ"ה, טז). אם כבר הגיע אדם לידי כך שמרוב עוניו נאלץ למכור את נחלתו, היה הקונה אותה בדרך כלל 'גואלו' - קרוב משפחתו, ולא אדם זר (ראה ויקרא כ"ה, כה; ירמיהו ל"ב, ו-ט). אף אם קנה אותה אדם זר, היה הגואל רשאי לסלקו תמורת דמים (ויקרא שם).

לפיכך טענה של אדם זר כי קנה את השדה מיד בעליו הייתה טענה שאינה מצויה ושאינה מתקבלת על הדעת.

מסתבר אפוא כי טענת המחזיקים בסיפורנו לא הייתה כלל שהם קנו את השדה ואיבדו את השטר - טענה כזו לא הייתה מצויה בנסיבות החיים בתקופה ההיא, אלא הם פשוט סרבו לעזוב את גזלתם, תוך ניצול חולשת האישה האלמנה התובעת זאת מהם.

אם כן הבעיה שעמדה לפני השונמית בסיפורנו לא הייתה בעיה משפטית סבוכה: כל בר דעת היה מאשר את זכות האישה ללא כל עיכוב. הבעיה הייתה בתחום אכיפת החוק על אנשים שגזלו שדה ובית וניצלו את חולשת הבעלים האמיתיים.

זו בדיוק הסיטואציה שלשמה נועד מוסד 'הצעקה אל המלך'. השונמית לא בקשה מן המלך שיעיין במשפטה כשם שמעיינים בסוגיה סבוכה. בקשתה הייתה שהמלך ישתמש בכוחו ובסמכותו כדי להגן על העשוקה מיד עושקיה.

כאן נשאלת השאלה, מניין יכול היה המלך לדעת שזו הטענה שטוענת האישה? על כך ניתן לענות תשובות אחדות:

ראשית, מעצם בואה של האישה 'לצעוק אל המלך' יכול היה להסיק זאת, כפי שהוסבר לעיל.

שנית, מסתבר שהאישה פרטה את תלונתה באזני המלך, ואף שאין הדבר נזכר בפירוש, הוא נרמז במילות הכתוב "והנה האשה... צעקת אל המלך אל ביתה ואל שדה".

שלישית, אפשר שסיפורנו רומז לבירור שעשה המלך בשאלה זו עצמה: "וישאל המלך לאשה ותספר לו" (פס' ו). אמנם רלב"ג והמלבי"ם ביארו דו-שיח זה ביחס להחייאת הבן, כדברי המלבי"ם "והמלך שאל אותה וכוונו דבריהם (- שלה ושל גיחזי) שמזה ידע אמתת הסיפור".[7] אולם אפשר שפסוק ו מכוון למשמעות אחרת, או נוספת, שהייתה לאותו דו-שיח: המלך שאל את האישה לפרטי תלונתה, והיא סיפרה לו שהגזלנים אינם מוכנים לפנות את נחלתה בלא שום טענת בעלות.[8]

המלך אפוא האמין לאישה ופעל על פי דבריה. הוראתו לסריס מבוססת על ההנחה שדברי האישה תואמים את העובדות. דבר זה יתברר על נקלה בבוא שליח המלך לבצע את הוראת מלכו. לו יהפכו המחזיקים לטועני טענת בעלות מכוח קניין שקנו את השדה בעבר (דבר שכאמור אינו מסתבר שיקרה בתנאי החיים אז) ייפתח הדיון המשפטי בעניינם מחדש.

לבסוף עלינו לעמוד על טעמה של הוראת המלך לסריס:

הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ
וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה. (ו)

בדבריו האחרונים מתכוון המלך לרווח שהפיקו הגזלנים מן השדה בשבע השנים שבהן השתלטו עליו.[9]

הוראתו זו של המלך אינה בגדר זכות יתר לאישה, הניתנת לה בגלל הנסיבות המיוחדות שבהן פגשה את המלך.[10] הוראת המלך תואמת הן את ההיגיון הפשוט והן את ההלכה הפסוקה בתלמוד ביחס למקרה מעין זה, שבו בטלה זכות החזקה של המחזיק והקרקע מושבת לבעליה הראשונים. וכך אומר רב נחמן ביחס למקרה מעין זה (בבא בתרא לג ע"ב): "הדרא ארעא והדרי פירי" כלומר, חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות לבעליו האמיתיים של השדה.[11]

כאן מתעוררת שאלה: מדוע הורה המלך לסריס להשיב לאישה רק את כל תבואות השדה של שבע השנים, והרי הגזלנים גם דרו בביתה באותן שבע שנים. אם כן עליהם להעלות לה שכר דירה של שבע שנים - 'פירות' הבית, וכבר אמרנו כי "הדרא ארעא והדרי פירי"!

רלב"ג הרגיש בשאלה זו, וכך ענה עליה:

וציווה שישיב לה את כל אשר לה מהקרקעות ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ, ואולם מהבית - לא ציווה לתת לה שכירות, וזאת קצת ראיה ש"הדר בחצר חברו לא מדעתו, אינו חייב להעלות לו שכר".

הציטוט שבסוף דבריו לקוח מן התלמוד במסכת בבא-קמא, מן הסוגיה הדנה בשאלה זו בדף כ, ע"א - כא, ע"א. בסוגיה זו נאמרו דעות שונות ביחס לשאלה זו, והבעיה העקרונית שבה התלבטה הגמרא היא האם "זה נהנה וזה לא חסר" - חייב הנהנה לשלם על הנאתו או פטור. אף כי בסוגיית התלמוד נאמרו דעות לכאן ולכאן בבעיה עקרונית זו, נראה מתוכה שרוב האמוראים פסקו שפטור, וכך גם פסק הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה ג, ט:

הדר בחצר חברו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לְשַכר, אינו צריך להעלות לו שכר... שזה נהנה וזה אינו חסר.

אפס, נראה שהמקרה המיוחד בסיפורנו אינו תלוי בשאלה העקרונית הנידונה באותה הסוגיה, מה הדין ב'זה נהנה וזה לא חסר'. המקרה שאנו דנים בו מתאים באופן מובהק למקרה המובא בגמרא שם כא, ע"א (לקראת סוף הסוגיה), מקרה שבו התיישב אדם בבית עזוב:[12]

אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר (ישעיהו כ"ד, יב) "ושאיה יוכת שער" (רש"י: שד ששמו 'שאייה' מכתת שער בית שאין בני אדם דרים בו, והלכך זה שעמד בו ההנהו. לשון אחר: בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם - יוכת שער, מזיקין מכתתין אותו)... רב יוסף אמר: ביתא מייתבא - יתיב (רש"י: בית שהוא מיושב בדירת בני אדם, 'יתיב' - יישובו קיים, לפי שהדרין בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנין אותו).[13]

והרי בסיפורנו מדובר בבית שנעזב למשך שבע שנים, ואלמלי אלו שישבו בו שלא ברשות היה הבית ניזוק ונהרס כדרכם של בתים עזובים. לפיכך אין לתבוע מן היושבים בו שכר דירה, בלא קשר לשאלה מה הדין ב"זה נהנה וזה לא חסר" (שהרי כאן זה נהנה וזה נהנה).[14]

* * *

הארכנו להראות כי הרקע המשפטי של האירועים בסיפורנו תואם את ההלכות שבתלמוד ובפוסקים.[15] האם אין במעשה זה אנכרוניזם? האם מלך ישראל היה בקי במשנה ובסוגיות התלמוד שנערכו יותר מאלף שנים לאחריו?

טענתנו היא כי אותם צרכי חיים ואותם עקרונות של צדק והגיון משפטי מתגלים הן בסיפורי המקרא הן בהלכות אשר ניסחו חז"ל במשנה ובתלמוד. לפיכך, במקום שמתגלה התאמה כזו, יש להצביע עליה, ואילו במקום שמתגלה ההפך, יש לברר ממה נובעות הסתירות. זה הדבר שניסינו לעשות בעיון זה.[16]


[1] בסדרת העיונים "אלישע והאישה השונמית" עיון ד2, בהערה 1 שם, הנחנו שגיחזי לא חזר על שאלת רבו, ושהשונמית הגיבה בתשובתה ישירות לדברי הנביא. אף אם כך הדבר, אין זה מפקיע מגיחזי את מעמדו כמתווך בין רבו לבין השונמית בדו שיח זה.

[2] עמדנו על דברים אלו בעיון ה2 בסדרה ההיא, הערה 25.

[3] דינים אלו נידונים במסכת בבא-בתרא לח ע"א-ע"ב. דעת מלבי"ם היא אכן ששנות היעדרותה של השונמית היו שעת חרום בין ישראל לפלשתים, והוא משתדל להוכיח זאת מספר דהי"ב כ"א, טז-יז. לפיכך אין מועילה חזקה למחזיקים בשדה השונמית.

[4] ראה בבא-בתרא לח ע"ב.

[5] וכך שואל המלבי"ם: "הנה, כפי הדין היה לו (- למלך) לשאול תחילה את המחזיק, פן יטען שקנה השדה, כיוון שאכלה שני חזקה. וכן היה צריך שהיא תביא ראיה שהיה השדה שלה!". עיקר תשובתו היא, כאמור בהערה 3, בהנחה שהשעה הייתה שעת חרום.

אולם אף בלא הנחתו של המלבי"ם כי השעה הייתה שעת חרום, ניתן להסביר את פסיקתו של המלך.

בטור חושן משפט סימן קמג הובאה הלכה שחידש ר"י ברצלוני. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך חושן משפט קמג, ד. הנה לשון הטור: "כתב הרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל: השבויין והנטושין והרטושים והשוטים - אין מחזיקין בנכסיהם. רטוש - מפני שאין אדם יודע אנה הוא... לא שכיחי שיירה, ואינו יודע מי מחזיק בשלו - אין צריך למחות".

וכך נפסק בשולחן ערוך: "יש מי שאומר שאין מחזיקין בנכסי... רטושין (רמ"א: פירוש, אנשים שאין יודע אנה הם)... דאינן יכולין למחות... משום שאינן יודעים מי מחזיק בשלהן".

וביאר הסמ"ע הלכה זו (שם): "מוכרח בגמרא (בבא-מציעא לח ע"ב-לט ע"א) דנטושין מקרי מי שנטש נכסיו בעל כרחו מחמת איזה אונס והלך לו... ורטושין קרי למי שהולך מדעתו, ואין אנו יודעין להיכן הלך... ורוצה לומר: כיוון שאין אנו יודעין להיכן הלך, שמא הוא במקום שאין רגילין שיירות לבוא שמה, הן שהוא במקום רחוק או קרוב".

[המונחים הללו ופירושם לקוחים מן הגמרא במסכת בבא-מציעא, כפי שציין הסמ"ע, אלא ששם לא נידונו לעניין חזקת שלוש שנים. יישומם של מונחים אלו בדיני חזקת שלוש שנים הוא חידושו של ר"י ברצלוני.]

עזיבתה של השונמית ושל בנה הייתה אל מחוז חפץ בלתי ידוע, כפי שציווה עליה אלישע "וגורי באשר תגורי". לבסוף מצאה את מקומה בארץ פלשתים, אולם לא נראה שידעה זאת מראש, ודבר הליכתה לשם לא נודע אפוא במקומה. לפיכך מעמד נכסיה בשונם הוא "נכסי רטושין" - נכסים שנעזבו ואין יודעים לאן הלכו בעליהם. בנכסים אלו, לדעת הפוסקים שהובאו לעיל, אין דין חזקת שלוש שנים, משום שהשיירות העוברות ממקום למקום (אף כשהשעה אינה שעת חרום) אינן יודעות היכן בעל השדה כדי שיוליכו אליו את שמועת ההחזקה בשדהו ויאפשרו לו למחות. לפיכך, על המחזיק בשדה רטושין לשמור את שטרו לעולם.

מעתה מובן פסקו של המלך: אף אם יטענו היושבים בשדה השונמית טענת חזקה, זו לא תועיל להם (ורק אם יראו שטר תקף שהם קנו את השדה ישתנה הדין, והוראתו של המלך לשלוחו לא תהא תקפה אז, כמובן).

[6] ראה את טעמו של נבות לסירובו למכור את נחלתו לאחאב (מל"א כ"א, ג) ואת מה שכתבנו על כך בפרקי אליהו נבות ג עמ' 373-370.

[7] חיזוק לדעה זו נמצא בשורש ספ"ר החוזר לפני כן פעמיים ביחס לסיפור הגדולות אשר עשה אלישע.

[8] אם כך הדבר, פסוק זה (ו) מתאר באמצעות ציטוט עקיף את מה שאנו מוצאים בדרך כלל ביחס לצועקים אל המלך בציטוט ישיר, שהמלך שואל את הצועק אליו "מה לך" והלה מפרט את תלונתו (ראה לדוגמה ו', כח).

[9] אף שהיו אלו שנות רעב, אין פירושו של דבר שהשדות לא הצמיחו יבול כלל, אלא שרמת היבול ירדה. על כן המשיכו אנשים לעבד את שדותיהם והפיקו מהם רווח כל שהוא.

[10] לו היה הדבר כן, היה המלך גורם עוול למחזיקים בשדה ומוציא מהם ממון שלא כדין, ואלישע היה הגורם העקיף לכך.

[11] סיפורנו מהווה ראיה לדינו של רב נחמן.

[12] בסוגיה לפני כן נראה שמדובר בחצר שהיא אמנם ריקה, אולם רק באותה שעה, ואינה עזובה מכל וכל. וכיוון שאינה עומדת להשכרה, אנו מצויים בתחום הספק מה הדין ב'זה נהנה וזה לא חסר'.

[13] בהבחנה שעשינו בהערה הקודמת בין מה שנידון לאורך הסוגיה לבין המקרה הנידון לקראת סופה, נמצאת תשובה לקושיית הלחם משנה על הרמב"ם שדבריו הובאו לעיל. הוא מקשה על הנמקת הרמב"ם לפטורו של הדר בחצר חברו "שזה נהנה וזה לא חסר": "ואם תאמר, והא בגמרא פירש טעמא משום 'ושאיה יוכת שער' או משום ביתא מייתבא יתיב!" הרמב"ם פסק את דינו בבית ריק, אך שאינו עזוב, ושם הטעם לפטור הדר בו הוא ש"זה נהנה וזה לא חסר" - פטור מתשלומין. דברי רב סחורה בשם רב נאמרו בבית עזוב, שבו לכולי עלמא פטור הדר בו מתשלומין, אף לדעת הסובר שזה נהנה וזה לא חסר חייב. טעמו של רב אינו נחוץ אפוא לדעת הרמב"ם שפסק כדעה שזה נהנה וזה לא חסר - פטור.

[14] אפשר שמחמת כן כתב רלב"ג בהסתייגות, כי מסיפורנו "קצת ראיה שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו חייב להעלות לו שכר". רק בחצר עזובה לזמן מרובה ניתן להוכיח כך, ולא בכל חצר.

[15] ההלכות שנידונו הן: "כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה"; "הדרא ארעא והדרי פירי"; "הדר בחצר חרו שלא ברשות אינו חייב להעלות לו שכר".

[16] עבודה חשובה בהתאמה שבין סיפורי המקרא להלכות בתורה שבעל פה עשה הרב ישעיה רייכער בספרו מקרא ומסורת חלק ראשון, קלויזנבורג (- רומניה) תרפ"ד, ואף חלק מדברינו בעיון זה נמצאים שם בקיצור נמרץ בסימן צ"ג עמ' 120.