שיעור 55 - אלישע בדמשק (א)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע בדמשק (ח', ז-טו)

וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק, וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה
וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר: בָּא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים עַד הֵנָּה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל: קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים
וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר: הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה?
וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ, וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל
וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר:
בִּנְךָ בֶן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: לֵךְ אֱמָר לא (לוֹ) חָיֹה תִחְיֶה
וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת.
וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד בֹּשׁ, וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים.
וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל: מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה?
וַיֹּאמֶר: כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג
וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ.
וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל: כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה?
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וַיֵּלֶךְ מֵאֵת אֱלִישָׁע וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו
וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ אֱלִישָׁע?
וַיֹּאמֶר: אָמַר לִי, חָיֹה תִחְיֶה.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם וַיִּפְרֹשׂ עַל פָּנָיו וַיָּמֹת
וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו. (ח',ז-טו)

א. שייכותו של סיפורנו לסיפורי הנס הקודמים שעשה אלישע

עם סיום פירושו לסיפור הקודם, אודות השבת השדה לשונמית (ח', א-ו), כותב ר"י אברבנאל: "בזה השלים הכתוב לספר הנסים שעשה אלישע".[1] עתה מתפנה רי"א מפירושו הסדיר לכתובים, ופורש יריעה רחבה של סיכום מעשי המופת של אלישע: "והכלל העולה מסיפורי נפלאות אלישע, שהוא עשה... שמונה עשרה נפלאות",[2] וכאן הוא מונה אותן אחת לאחת וממיינן לארבעה סוגים.

את מקומו של הסיפור הקודם כחותם סיפורי הנס של אלישע הסביר רי"א בסיום פירושו לסיפור ההוא:

ובא אם כן הסיפור הזה בזה המקום, להיותו מעניין הנסים שעשה אלישע, ושהיו מלכי ארץ מתבהלים מהם, והיה הדבר נודע וגלוי, ונתאמת לפני המלך.

בסיפור הקודם ביקש המלך מגיחזי (ד) "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע", וגיחזי אכן סיפר לו ואימת מיד את סיפורו עם הופעת האישה ובנה. על פי רי"א, כל זאת נועד ללמדנו כי מעשי הנס של אלישע כולם נתפרסמו עוד באותו הדור, ואף מלך ישראל היה מעוניין בידיעתם. הוראה זו של הסיפור מתאימה אפוא לסיום סיפורי הנפלאות של אלישע.

מדוע מוציא רי"א את סיפורנו - 'אלישע בדמשק' - מכלל סיפורי הנס של אלישע? את התשובה על כך נוכל ללמוד מהמשך דבריו, שבהם הוא מסביר את קנה המידה שהנחה אותו במניין שמונה עשר הנסים של אלישע:

ואמנם מה שניבא מהעתידות, כמו אמרו לשלושת המלכים (ג', יח) "ונקל זאת בעיני ה', ונתן את מואב בידכם"; ומה שאמר (ז', א) "כה אמר ה', כעת מחר סאה סלת בשקל... בשער שמרון"; ומה שאמר לחזאל (- בסיפורנו) שימלוך על ארם ומה שיעשה לישראל; ומה שאמר בשעת מותו של מלך ישראל (י"ג, טו-יז) "קח קשת וחצים... הרכב ידך על הקשת... ירה, וַיּוֹר, ויאמר: חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" - אלה כולם לא מניתי אותם בכלל הנסים כי הם הודעת העתידות ונבואתם, ואין ראוי שיקראו 'נפלאות', עם היות, כפי האמת, כל נבואה - נס, ואין כל נס - נבואה, כמו שכתבתי בספר מחזה שדי אשר לי.

קשה להסכים עם הבחנתו זו של רי"א. כבר בדבריו שלו ניכרת התלבטות, שהרי כפי שכתב "כל נבואה - נס". מהו אפוא הטעם להבחנה בין נסים שבהם משתנה מנהגו של עולם בעשיית מעשה, לבין נסים שבהם משתנה מנהגו של עולם בהודעה מדויקת של העתיד?

הבחנתו הסמנטית של רי"א בין "הודעת העתידות ונבואתם" לבין "נפלאות", אין מקורה במקרא; במקרא אין מצוי כלל מונח לנסיו של אלישע,[3] וודאי שאין מצויה בו הבחנה בין נסים לבין הגדת העתיד.

ובאמת, אף כמה מן הנסים שמנה רי"א במניין שמונה עשר הנסים שעשה אלישע הם בגדר נבואה וידיעת העתיד (או ידיעת ההווה הנסתר) וקשה להבחין בינם לבין מה שהוציא מכלל שמונה עשר הנסים.[4]

הבחנתו של רי"א בין 'נבואה והגדת העתיד' לבין 'נפלאות', עשויה להיות תקפה ומועילה בהבחנה בין המסופר במקרא על פעולותיו של אלישע לבין נבואותיו של נביא כירמיהו או הנביאים הדומים לו. אף שירמיהו הרבה לנבא על חורבן ירושלים ועל נתינתה בידי מלך בבל ועל הגלות שתבוא עקב כך, אין לראות בכך 'סיפור נפלאותיו' של ירמיהו, אלא נבואה שנועדה להוכיח את ישראל ולהקטין את אסון החורבן.

אולם במה שנוגע להבחנה הפנימית שעושה רי"א בתוך סיפורי אלישע, נראה שאין להבחנה זו תוקף. 'הודעת העתידות ונבואתם' אינה משמשת בידי אלישע לצורך תוכחה או אזהרה, ולא לצורך נחמה, כפי שהדבר בפי הנביאים הנואמים. הודעת העתידות משמשת בידי אלישע לצרכים פרגמאטיים. הוא משתמש בה, ובידיעת הנסתרות בכלל, לצורך מטרותיו, ממש כפי שהוא משתמש בכוחותיו האחרים. אין כל הבדל עקרוני בין הטבתו של אלישע עם השונמית בגזרו "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", או בהחיותו את בנה המת, לבין השימוש בידיעת העתיד שלו כדי להצילה מרעב של שבע שנים. תכלית אחת לכל המעשים: להיטיב עם השונמית.

כלומר, ידיעת העתיד של אלישע היא חלק מידיעת הנסתרות שלו בכלל, והוא משתמש בה למימוש מטרותיו הנבואיות. בהודעתו עתיד זה מדובר בפעולה פונקציונאלית, כמו כל שאר הנסים שחולל, ואין כל מקום להבחין בינה לביניהם.[5]

ויכוח זה שערכנו כאן עם רי"א לא נועד אלא לקבוע שסיפורנו על אלישע בדמשק אינו חורג מכלל סיפורי הנפלאות של אלישע ואינו מצוי מחוץ לתחומם, כפי שכתב רי"א, אלא הוא מהווה המשך ישיר של אותם סיפורים והוא אבר מאבריהם. וכמו ששאלנו על מופתיו האחרים של אלישע מהי מגמתם, כך יש לשאול אף על סיפורנו: מהי מטרתו של אלישע בפעולותיו השונות בסיפורנו - לאיזה צורך השתמש בידיעת העתיד שלו ולשם מה הודיע עתידות אלו.

מה הן אפוא נפלאות אלישע שעליהן מספר סיפורנו? הווה אומר: ידיעת העתידות בשלושה עניינים שונים המשתלשלים זה מזה. שתיים מהודעות העתיד הללו נוגעות לעתיד הקרוב, ותיאור התגשמותן מובא בסוף סיפורנו, ואילו השלישית נוגעת לעתיד קצת יותר רחוק, והתגשמותה מתוארת בפרקים הבאים בספר מלכים, אך עדיין בדורו של אלישע ובימיו. ואלו הן הודעות העתיד הללו:

1. ההודעה כי בן הדד ימות מחליו (י) "והראני ה' כי מות ימות"

2. ההודעה כי חזאל ימלוך תחתיו (יג) "הראני ה' אתך מלך על ארם"

3. הידיעה על מעשיו של חזאל לישראל כשיהיה מלך (יב) "ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה..."[6]

וכמו ששאלנו ביחס לשאר נסיו של אלישע, מה המטרה שרצה הנביא להשיג בעשייתו נסים אלו, כך נשאל גם כאן: מהי מגמתו של אלישע בהודעת העתיד שהודיע לחזאל הארמי?

לאחר שנדון בעיון הבא במבנה הסיפור , נקדיש את שני העיונים ג-ד לנבואת אלישע על מות בן הדד ועל עלייתו למלוכה של חזאל, ונדון בהם בבעיות שונות בכרוכות בנבואות אלו ובדרך התגשמותם.

את עיונים ה-ז נקדיש לנבואת אלישע על המעשים שעתיד חזאל לעשות לישראל, ורק אז נענה על השאלה שהצגנו בעיון הנוכחי.


ב. מבנה הסיפור

כדרכנו נפתח את הדיון במבנה הסיפור בשאלה היכן מצויה בסיפור קצר זה תפנית דרמטית המשנה את מהלכו של הסיפור? התשובה ניכרת לעין: פסוק יא מכיל את התפנית המפתיעה במהלכו של הסיפור: זהו הפסוק הקצר ביותר בסיפורנו (בן תשע מילים) ובו מתואר אירוע דרמטי יוצא דופן:

וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד בֹּשׁ, וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים.[7] (יא)

בכיו של הנביא מהווה חידה לנו, קוראי הסיפור, כמו גם לחזאל. פתרון חידת בכיו של אלישע מעביר אותנו לנושא חדש בסיפור שלא נידון עד עתה. עד כה דנו בגורלו של בן הדד מלך ארם ונדמה היה לנו כי זהו נושא הסיפור; עתה אנו עוברים לדיון בעתידו של חזאל (שנדמה היה לנו קודם כי אינו אלא שליח הממלא שליחותו) ובהשפעתו של זה על גורלו של עם ישראל.

נמצא כי פסוק יא ראוי להיחשב ל'ציר המרכזי' של הסיפור. הוא מצוי במרכזו המדויק של הסיפור ומחלק אותו לשתי מחציות שוות (ארבעה פסוקים כל אחת, 75 מילים במחצית הראשונה ו- 73 בשנייה).

נושאה של המחצית הראשונה (ז-י) הוא גורלו של בן הדד החולה, ועל פי נבואת אלישע הוא עתיד למות בקרוב ממחלתו.

נושאה של המחצית השנייה (יב-טו) הוא עתידו של חזאל, ועל פי נבואת אלישע הוא עתיד למלוך במקום בן הדד ולהצר מאד לישראל.[8]

נושאיהן של שתי מחציות הסיפור מסומנים בלשון משותפת שבה משתמש אלישע בשתי נבואותיו:

מחצית א : בן הדד

וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת(י)

מחצית ב : חזאל

הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם (יג)

המעבר מן הנושא של המחצית הראשונה לזה של השנייה נעשה באמצעות בכיו של אלישע בפסוק יא: הבכי הזה פותח דיון חדש בין חזאל לאלישע, ובדיון זה מתברר שחזאל עומד למלוך על ארם. נמצא שפסוק זה מהווה 'ציר מרכזי' גם בכך שהוא נושא בתפקיד של העברת עלילת הסיפור מן הנושא של המחצית הראשונה לזה של השנייה.

פסוק יא אמנם מעביר את עלילת הסיפור ממחצית למחצית, אולם הוא עצמו נראה שייך לנושא המחצית השנייה: בכיו של הנביא הרי נובע מן האמור בה - מן העובדה שחזאל עתיד למלוך ומן המעשים שיעשה לישראל. דבר זה קצת מחליש את אופיו של פסוק יא כ'ציר מרכזי'. בדרך כלל מהווה הציר המרכזי מסקנה של כל האמור במחצית הראשונה ונקודת מוצא לכל מה שיתפתח בשנייה. בשל כפילות זו במשמעותו, אין הפסוק שייך רק למחצית הראשונה ולא רק לשנייה, אלא הוא איבר בפני עצמו בעל משמעות ייחודית בסיפור השלם. ובכן, נראה שלא כך הדבר בסיפורנו.

אולם באמת אין הדבר כפי שאמרנו: הציר המרכזי בסיפורנו אכן שייך למחצית הראשונה של הסיפור כמסקנה הנובעת ממנו, וגם מהווה נקודת מוצא להתרחשות במחצית השנייה. שייכות כפולה זו שלו אינה רק במישור האובייקטיבי של ההתרחשות כפי שיוסבר להלן, אלא גם ובעיקר במישור נוסף:

בפסוק זה מסתתרת תחבולה אירונית שמפילה את הקורא (ואת חזאל) בפח. הבה נסביר זאת: סמיכות בכיו של אלישע לסוף הפסוק הקודם "והראני ה' כי מות ימות" מעלה על דעתו של הקורא כי הבכי הוא מרוב צער על מותו הקרוב של בן הדד. שהרי בשורת מיתתו של אדם חולה מתקשרת בתודעה בדרך טבעית עם תגובת בכי.

אלא שכאן תמה הקורא ביחד עם חזאל ושואל:

מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה? (יב)

ויפה מפרש ר"י אברבנאל את שאלתו של חזאל על פי הזיקה המשוערת הזו בין הבכי לבין בשורת המיתה:

רוצה לומר: מה לך ממיתת המלך שתבכה עליו?

אין זה מסתבר שיחסו של אלישע כה קרוב לבן הדד עד שיבכה על מותו הצפוי, מה עוד שמדובר במוות של אדם שבע ימים המת כדרך כל הארץ.

התשובה הצפויה לשאלה זו מבחינת הקורא ומבחינת חזאל אמורה להביע חיווי כלשהו אודות בן הדד - הסבר כלשהו ליחסו המיוחד של אלישע אליו. אולם לא זאת התשובה שבפי הנביא, אלא תשובה מעוררת תמיהה: מה לסיטואציה הנוכחית שבה נידון גורלו של בן הדד ולחזון המבעית העולה לפתע בפי הנביא ביחס לחזאל? הרי חזאל לא נידון כלל עד עתה, ותפקידו כשלוחו של בן הדד היה טכני בלבד! ומדוע מייחס לו הנביא מעשים 'גדולים' אלו? זוהי אכן שאלתו הבאה של חזאל:

כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה?(יג)

ואז מגלה תשובתו של אלישע את הקשר בין בכיו וסיבת בכיו לבין הדיון במחצית הראשונה על גורלו של בן הדד:

הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם!

וכוונת אלישע: כשימות בן הדד אתה הוא שתמלוך במקומו, ותעולל לישראל את אותם דברים שמביאים אותי לידי בכי.

נמצא כי בכיו המפתיע של אלישע אכן מהווה תוצאה של נבואתו במחצית הראשונה "והראני ה' כי מות ימות". אולם אין הוא תוצאה ישירה, כפי שמתפתה הקורא לחשוב בקריאה ראשונה, שזהו בכי על מותו של בן הדד, אלא, כפי שמתברר מן ההמשך, הוא תוצאה עקיפה בלבד של מות בן הדד.

ובכן, בהיפוך אירוני מתברר במהלך סיפורנו כי לא הבשורה 'העצובה והמרה' על מות בן הדד היא הגורמת לבכי הנביא, אלא דווקא הבשורה 'המשמחת' על עלייתו של המלך החדש.

האירוניה הכרוכה בפסוק יא אינה נובעת אך ורק מן הקשר של פסוק זה אל מה שלפניו ואל מה שאחריו, אלא נמצאת בו עצמו - בניסוחו המיוחד.

נושאן של שתי הפעולות הראשונות בפסוק זה אינו מפורש:

וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד בֹּשׁ.

ובכן, מיהו הנושא? הקורא פסוק זה לתומו יפרש כי הנושא הוא חזאל. שתי סיבות ישנן לכך: ראשית, מסתבר כי המשרת 'הנאמן והמסור' של בן הדד הוא המגיב בצורה כה רגשנית לבשורה, ולא הנביא הנשאל.

שנית, האופי הדיאלוגי של הפסוקים שבתוכם משובץ פסוק יא מחייב מעבר מדובר אחד לתגובתו של רעהו. כיוון שהדובר הקודם היה אלישע ('והראני ה' כי מות ימות"), סבור הקורא כי התגובה, אף שאינה מילולית, שייכת לזה שכנגדו - לחזאל.

אולם סיומו של פסוק יא מתקן את טעות הקורא למפרע:

וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים!

וכיוון ששתי הפעולות הקודמות היו 'הכנה לבכי', ובהן מתואר שלב ההתאפקות והנסיון לגבור על התפרצות הבכי[9], משחזר הקורא מחדש את התהליך כולו, והפעם מייחסו לאלישע.

מדוע מנוסח פסוקנו בדרך כה מוזרה ומטעה, ולא בדרך הפשוטה, שבה שמו של אלישע יופיע בתחילת הפסוק: 'ויעמד אלישע את פניו, וישם עד בש ויבך'?

התשובה הנראית היא שפסוקנו אכן מעוניין ליצור הפתעה אצל הקורא, והתהליך העובר עליו בקריאת הפסוק הוא תהליך מכוון. תחילה מייחס הקורא לתומו את ההכנות לבכי לחזאל, ופתאום מתברר לו, שהבוכה הוא דווקא האישיות שבכיה הוא בלתי צפוי - איש הא-להים. בכך גדלה הפתעתו של הקורא נוכח הבכי הזה, והוא שואל עצמו: לבכי, מה זה עושה?


[1] כוונתו לכך, שמכאן ואילך המסופר אודות אלישע אינו על מעשי נפלאותיו, אלא על מעורבותו הנבואית באירועים הפוליטיים בארם ובישראל. מובן שלהבחנה זו שעשה רי"א יש יוצא דופן ברור אחד (שגם רי"א מציינו): נס החייאת המת שנגע בעצמות אלישע בקברו (י"ג, כ-כא) החותם את מחזור סיפורי אלישע. תיאורו של נס זה, המתרחש לאחר מותו של אלישע, חייב לבוא כמובן במקום הזה דווקא.

[2] כאן מוסיף רי"א: "ועם היות שחז"ל מנו נפלאותיו בשש עשרה (- ברייתא דל"ב מידות, מידה א) הנה כפי פשט הכתובים הם באמת שמונה עשרה".

[3] המילה 'נס' במשמעות דבר פלא החורג ממנהגו של עולם מצויה רק בלשון חכמים. במקרא אין פירושה אלא מוט של דגל וכדומה (ולעתים באה משמעות זו בהשאלה). המונח היחיד המוזכר ביחס לנסי אלישע הוא "הגדלות אשר עשה אלישע" (ח', ד).

[4] כך דברי אלישע (ג', טז) "עשה הנחל הזה גבים גבים" אינם אלא נבואה על שטפון העומד להגיע לאותו מקום (כך פירשו זאת במדרש וכך פירש יוסף בן מתתיהו, ראה בעיון המתאים, אולם לא כך פירש רי"א, ועל כן מנה זאת בין הנסים שעשה אלישע).

אף דברי אלישע לשונמית (ח', א) "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" אינם אלא נבואה לעתיד, ורי"א מונה זאת בין מופתי אלישע משום שלדעתו "היה אלישע סיבת הרעב הזה", ודבריו דחוקים.

[5] לפי דברינו אלה יגדל מאד מניין המופתים של אלישע ויגיע לעשרים וחמשה מופתים ויותר. וראה הערה 2.

[6] א. סדרנו אותן לפי סדרן ההגיוני והכרונולוגי המצביע על השתלשלות דבר מתוך דבר. אולם בסיפור מופיעה כמובן ההודעה השלישית לפני ההודעה השנייה, וזאת מחמת נסיבותיו של סיפורנו ואופיו של הדו-שיח בין אלישע לחזאל.

ב. בהצגה זו של שלושת המופתים בסיפורנו בולט הקשר המילולי בין 1 ל- 2: בשניהם נפתחת הודעתו של אלישע במילים "הראני ה'". לעומת זאת בולט בסגנונו השונה המופת השלישי: "ידעתי את אשר תעשה...". על הבחנה זו נעמוד באחד מעיונינו הבאים.

[7] בהמשך הסיפור קיים עוד רגע דרמטי: על שאלתו של חזאל בפסוק יג "כי מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הגדול הזה?" עונה אלישע תשובה בלתי צפויה ודרמטית: "הראני ה' אתך מלך על ארם". בכך למפרע מוסברים בפתע פתאום הן בכיו של הנביא והן נבואתו הקשה על מה שיעשה חזאל לישראל.

אולם מבחינת השתלשלות עלילת הסיפור תלויה תשובתו הדרמטית הזאת של אלישע בבכיו הקודם. הבכי המפתיע והבלתי מובן הוא ששימש עילה להמשך הדו-שיח בין חזאל לאלישע, ורק מחמת כן נתגלה לחזאל (ולנו הקוראים) כי הוא עתיד למלוך על ארם.

[8] לכאורה אין פסוקים יד-טו שייכים לנושא זה, אלא לנושאה של המחצית הראשונה. בפסוק יג משלים חזאל את שליחותו וחוזר אל אדוניו לומר לו את מה שציווה אלישע ("חיה תחיה"), ואילו בפסוק יד מתואר מותו של בן הדד ונסיבותיו. אולם ראשית, בפסוקים אלו מתוארת עובדה מכרעת המסיימת את הסיפור וששייכת במובהק לנושא המחצית השנייה: "וימלך חזאל תחתיו". שנית, אף נסיבות מותו של בן הדד, המתוארות בפסוק טו, שייכות באמת לנושא המחצית השנייה. כפי שנבאר באחד העיונים הבאים, בן הדד לא מת מעצמו, אלא נרצח בידי חזאל שחפץ לזרז את מותו. מעשה זה עשה חזאל מחמת הבשורה מפי אלישע "הראני ה' אתך מלך על ארם".

[9] כך מפרש רד"ק את שתי הפעולות הראשונות בפסוקנו: "העמיד פניו לצד אחר, שלא יראה חזאל, ושם ידיו על פניו, עד זמן שהיה מתאפק מלבכות ולא יכול". בדומה לו פירשו גם מפרשים אחרים.