שיעור 55 - לש (3)

  • הרב ברוך גיגי

לש (3)

התרי לש

השנה נמשיך את הדיון באבות מלאכה ונפתח בהשלמת הדיון במלאכת דש. בגמרא שבת קנה: - קנו. נאמר:

"תנו רבנן: אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים? אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב חסדא: על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא - בעבה, הא - ברכה. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת - נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ"

שני דברים נידונו בסוגיה זו: קמח קלי ושתית [1]. דין השתית יבואר בהמשך. בקמח קלי נחלקו התנאים - רבי אוסר גיבולו של קמח קלי ור' יוסי בר' יהודה מתיר, בתנאי שיעשה בשינוי, דהיינו, על יד על יד. בראשונים פירשו שהכוונה להתיר רק גיבול בכמויות קטנות.

כזכור, יש מחלוקת האם גיבול מורסן יש בו איסור תורה או לא [2], והוא הדין בקמח קלי, לפי שאף הוא אינו מתגבל לגמרי לכדי עיסה ממש. לשיטות שאין בגיבולו איסור תורה, מובן יותר ההיתר של גיבול בכמויות קטנות, ואף שבדרך כלל יש איסור דרבנן, בכמות קטנה שהוא שינוי לא גזרו או שהתירו את האיסור דרבנן לצורך אכילה. וזאת, על פי שיטת הריטב"א שכתב שם:

"פי' קלי הוא קמח של תבואה שנתייבשה כשהוא כרמל בתנור... ואין עושין ממנו עיסה שאינו בן גיבול לעשות ממנו ככרות, ואין בגיבולו אלא איסורא דרבנן דגזרינן משום גיבול הקמח כדגזרינן במתניתין גבי מורסן, משום הכי ע"י שינוי מותר, והיינו דאמרינן מאן יש אומרים ר' יוסי בר יהודה היא, דאמר דאף בקמח ליכא איסור תורה אלא בגיבול ולהכי שרי נתינת מים במידי דלאו בר גיבול ושרי גיבול ע"י שינוי ... ואמרינן היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד. פירוש שמגבל מעט מעט ואוכל לשעתו ולא יגבל הרבה ביחד".

לראשונים הסוברים שקמח קלי יש בו גיבול מן התורה (תוס' ורמב"ן ועוד), קשה יותר להבין את ההיתר של גיבול כמות קטנה. הרמב"ן כתב:

"אבל לריבר"י דלא מחייב אלא בגיבול אפשר לה לשנויי על יד על יד שאע"פ שהוא מגבל כל צרכו אין דרך גיבול בכך שאין דרכו אלא במרובה".

אפשר שלדעה זו גיבול מעט הוא שינוי גמור שאין בו איסור אפילו מדרבנן, או שמא אינו אלא שינוי קל שיש לאוסרו עקרונית מדרבנן, ורבנן התירוהו לצורך שבת. ויש לעיין לשיטה זו האם מותר לגבל מעט מעט פעמים מספר ולצרף הכל יחד, ושמא כיוון שמגיע לכמות גדולה אין זה שינוי. או שכיוון שעושה בכל פעם כמות קטנה ואין דרכו בכך לטרוח לכמות קטנה שרי [3] , וצ"ע. שוב ראיתי שהחזון איש (סי' נח סק"א) פירש כן את הסוגיה, שמעט מעט, היינו שאינו מגבל את כל הכמות הדרושה בבת אחת, אלא מגבל מעט מעט ומצרף אח"כ את כולם. וטעם הדבר, שכיוון שטורח לעשות כן בכמויות קטנות אין זו דרך לישה כלל, ולענ"ד לא משמע כן מן הראשונים שמדובר באופן זה, אלא שמגבל כמות קטנה בלבד.

בביאור הלכה [4] דן באריכות בהיתר זה של קמח קלי:

"ולדעת התוספות וסייעתם דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא מפרש [5] מה שאמר הגמרא על יד על יד דהיינו ע"י שינוי דכלאחר יד ונסתייע בזה מדברי רש"י אבל באמת חלילה לנטות בזה מדברי הראשונים היינו הרי"ף כתב בהדיא דפירושו מעט מעט... וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי, א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף ע"ד בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה בכך וה"נ בזה ואף דהגמרא לא ס"ל למסקנתו שם סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל".

היסוד שעליו בונה הביאור הלכה את הסברו הוא שבדבר מבושל שנותנים לתוכו רוטב אין זו לישה מן התורה [6], אע"פ שמתגבל בכך, משום שאינו אלא תיקון אוכל בעלמא. אמנם, איסור דרבנן נשאר, והוא הותר מצד השינוי של מעט מעט, או מצד דרך אכילה.

כתב הפרי מגדים (במשבצות זהב שכא/יב), שלדעת הסוברים שקמח קלי בר גיבול, וחייבים על גיבולו, יש להרחיב את ההיתר של מעט מעט גם למי שרוצה לגבל קמח רגיל לתרנגולים, ולא נקטו בסוגיה קמח קלי אלא מפני שקמח רגיל אינו ראוי לאכילה. על דעתו זאת חלקו נשמת אדם וביאור הלכה (עיין שם בד"ה שמא). בנשמת אדם חלק עליו מפני שהבין את ההיתר של מעט מעט שהוא דווקא בחצי שיעור, ודווקא בקמח קלי שאין איסור לגבלו מן התורה, אבל בקמח רגיל קיי"ל שחצי שיעור אסור מן התורה. לדעת התוס' הסוברים שקמח קלי אסור מן התורה, כתב הנשמת אדם להסביר שהיתר קמח קלי אינו קשור לכמויות אלא שכל הגיבול נעשה בשינוי כלאחר יד. אבל ביאור הלכה סובר שההיתר הוא באמת בכמות קטנה (אבל לאו דווקא פחות מכשיעור), וחלק על הפרי מגדים הנ"ל על פי היסוד שלו שקמח קלי הותר מפני שהוא כבר אפוי והוי כתיקון אוכל בעלמא, משא"כ בקמח רגיל שהוא לישה גמורה. וז"ל בסוף דבריו:

"אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל ע"ש ולא הותר בלישה לתרנגולים כ"א באופן המבואר במורסן בסימן שכ"ד ס"ג עי"ש".

ולפי מה שהבאנו למעלה בשם הרמב"ן שקמח קלי מותר מעט הואיל ואין דרכו אלא במרובה, יש לעיין בהרחבת ההיתר לקמח לתרנגולים [7]. לטעם השני המוזכר למעלה שיש בזה שינוי קל שהתירוהו חכמים לצורך שבת, שמא לא התירו באופן זה אלא לאכילת אדם ולא לתרנגולים. ולמעשה, ברור שאין להתיר בדבר שיש בו ספק איסור תורה, וכהכרעת האחרונים דלא כפרי מגדים.

הבאנו בראש דברינו את סוגיית הגמרא, ושם הוזכר גם היתר השתיתא [8] בבלילה רכה ובשינוי סדר הנתינה מן הנהוג בימות החול. בגמרא נראה שהיתר זה הוא אליבא דרבי, שאף הוא שסבור בדרך כלל שנתינת מים זהו גיבולו, מכל מקום אינו אלא בבלילה עבה, אבל בבלילה רכה מותר אף לשיטתו. לראשונים הסבורים שאין איסור תורה בגיבול קמח קלי, ואומרים זאת גם בדעת רבי [9], ההיתר מצטמצם לדעה זו, רק בדברים שאים בהם גיבול מן התורה. אבל לראשונים הסבורים לפחות בדעת רבי שיש איסור דאורייתא בגיבול קמח קלי, נתחדש כאן חידוש גדול בדעתו, שיש להתיר בלילה רכה בשינוי, אף בדבר שיש בו איסור תורה.

מקצת הראשונים כתבו שהיתר זה של בלילה רכה נחוץ גם לריבר"י, אם רוצה להכין כמות גדולה. כאמור, לשיטות אלו, אין בין קמח קלי לשתיתא, אלא שבלילה עבה הותרה בכמות קטנה בלבד, ובלילה רכה הותרה בכמות גדולה בשינוי סדר הנתינה. וז"ל הר"ן בפירושו לרי"ף:

"הלכך נקטינן דבעבה על יד על יד שרי ואפילו לגבל לגמרי, וברכה אפילו טובא נמי שרי והוא דמשני".

אמנם יש מהראשונים שכתבו שהואיל והדיון בסוגיה הוא אליבא דרבי, יש לומר שלריבר"י יש להתיר בלילה רכה בלי שינוי כלל, ובלילה עבה בכמות קטנה. ואם ירצה בלילה עבה בכמות גדולה, יוכל לעשות זאת בשינוי סדר הנתינה, כן כתב הריטב"א בחידושיו:

"פירוש דאפילו ברכה לא שרי אלא בשינוי שלא יעשה כדרך שבוחשים, ואליבא דת"ק (= רבי) אתינן דאילו ליש אומרים לא בעי שינוי ברכה דהא שרי לגבל את השתית בשינוי, וכיון שכן אפילו בעבה נמי שרו בשינוי [וא"כ] ברכה לא בעי שינוי, והא קי"ל כיש אומרים דקיימי כר' יוסי בר יהודה דסתם מתניתין כותיה".

שני חידושים שמענו בגישה זאת: לריבר"י מותר רכה בלי שינוי, ומותר עבה כמות גדולה בשינוי סדר הנתינה. בהמשך דבריו שם הציג דעה שונה:

"אבל י"ל דאפילו ר' יוסי בר יהודה דשרי גיבול בשינוי דלעיל מודה דבעינן בשתית רכה שינוי כל דהוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, והיינו דאמרינן היכי משני ופרישנא דבחול נותן את החומץ תחלה ובשבת נותן את השתית תחלה, וזה נראה דעת הפוסקים ז"ל".

לדעה זו אף ריבר"י מצריך שינוי סדר הנתינה ברכה, אבל משמע שבשינוי זה יש להתיר אף בעבה, כי בנקודה זו לא חלק על הדרך הראשונה, ואינו מוכרח כי אפשר שהוא סבור ששינוי סדר הנתינה אינו אלא שינוי מועט [10], ומועיל רק ברכה, אבל בעבה אין להתיר כי אם מעט מעט. הב"י דייק מלשון המ"מ שהוא סבור שלדעת ריבר"י יש להתיר אפילו בלילה עבה בשינוי סדר הנתינה, וז"ל:

"אלא שחידש לומר דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי מותר אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ דכי מקשינן והאמרת אין גובלין היינו דקתני רישא אין גובלין דרבי והכא קתני ושוין שבוחשין וקשיא דרבי אדרבי ושני קלי דרישא בעבה שתית דסיפא ברכה ולדברי הכל מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי שינוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי רבי יוסי ב"ר יהודה אפילו בעבה"

אך החזון אי"ש (נח,ב) כתב שאין הכרח לפרש כן בשיטת המ"מ, ואפשר שכוונתו להתיר לריבר"י בלילה עבה דווקא בשינוי של מעט מעט. ונראה שהם חלוקים בהבנת דברי המ"מ באותו יסוד שהזכרתי קודם בדרכו השנייה של הריטב"א.

עד כה הלכנו בשיטות רוב הראשונים שלא חילקו בין קמח קלי לבין שתית. אבל הרמב"ם סבור ששתית שונה מקמח קלי והיא עשוייה מתבואה שלא הביאה שליש, וז"ל בפכ"א הלכה לג:

"מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ".

לדעת הרמב"ם נאמרו בסוגיה שני היתרים. קמח קלי הותר מעט בבלילה עבה, ושתית הותר בלילה רכה בכמות גדולה בשינוי סדר הנתינה. לשיטה זו, יש שכתבו שבשתית אפשר להתיר בשתי דרכים - בלילה עבה בכמות קטנה, ובלילה רכה בכמות גדולה, אבל קמח קלי הותר רק בכמות קטנה, בין אם עושה בלילה עבה ובין אם עושה בלילה רכה. כן משמע מדברי המשנה ברורה (ס"ק נה) שכתב שכיוון ששתית היא טחינה גסה אינו דומה כל כך לקמח רגיל, ולכן:

"ר"ל דלא שייך למיגזר דלא ליתי למיחלף בלישת קמח שאינו קלי דאינו בכלל קמח לפיכך התירו בזה ברכה אפילו הרבה"

ומזה משמע שהיתר כמות גדולה ברכה הוא רק בשתיתא ולא בקמח קלי, וכן כתב להדיא בחזון איש נח/ב.

בש"ע שכא/יד [11] פסק בעקבות הרמב"ם:

"אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ".

בדעת הש"ע יש שהבינו שכוונתו להתיר בלילה רכה בשתית אף בלי שינוי סדר הנתינה, ורק בבלילה עבה של שתית הוצרך לשנות מסדר הנתינה, והיינו כמובן כשעושה כמות גדולה. לפיכך הוצרך הרמ"א להגיה על דבריו ולומר שאף בבלילה רכה צריך לשנות מסדר הנתינה, ובלילה עבה אסורה בכמות גדולה אף אם ישנה מסדר הנתינה אלא אם עושה כמות קטנה בלבד. ולענ"ד נראה שזהו הפשט הנכון גם בש"ע [12], ואף הוא הצריך שינוי סדר הנתינה בבלילה רכה.

כתב הט"ז (שכא/יא) שקמח מצה כיוון שהוא טחון טחינה גסה, דינו כשתיתא, ועקרונית היה צריך להתיר לתת לתוכו יין או מי דבש, אם יעשנו בבלילה רכה בשינוי סדר הנתינה, אך כיוון שאין ידוע מה הוא סדר הנתינה, הסיק לאסור. אך, בתרומת הדשן כתב בסי' נג שבמקום שאין ידוע המנהג יעשה השינוי הכתוב בגמרא, וז"ל:

"וקאמר נמי התם, דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי בנתינת משקים, כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואח"כ המשקה, וזה היה שינוי לדידהו. ונראה דאף לדידן, אע"ג דבחול אין לנו מנהג קבוע, איזה מהן ליתן מתחילה, מ"מ סגי לן בהך שינוי דמפרש תלמודא".

והפרי מגדים במשבצות זהב יא, הביא תרומת הדשן הנ"ל, וכתב שנראה מדברי הרמ"א בסעיף טז, שאין להתיר אלא בשינוי ידוע, כשיטת הט"ז. והאחרונים (עיין מ"ב נז) צידדו להקל בזה :

"ובא"ר כתב דאם אין ידוע יעשה שינוי דמפרש בגמרא שיתן המאכל תחלה ואח"כ המשקה וכן בחק יעקב בסימן תע"ג מצדד להקל בזה וטוב להחמיר שלא לערב בכף רק מנענע הכלי עד שיתערב".

ואם רוצה לעשות כמות קטנה יכול לעשות כן אף בלא שינוי סדר הנתינה ואף בבלילה עבה, וכמו בקמח קלי דלעיל.

כל ההיתרים שכתבנו בזה בבלילה עבה הם רק אליבא דריבר"י, ולא אליבא דרבי, ונכונים לפי פסק הש"ע בלבד, אבל לשיטת הרמ"א שחושש למעשה לשיטת הפוסקים כרבי, כפי שנבאר בשיעור הבא, אין להתיר כלל בלילה עבה.

בשיעור הבא נעסוק, אי"ה, בקבוצה נוספת של היתרי לישה המוזכרים בגמרא, ולאחר מכן נעסוק בפסקי ההלכה, ובסיטואציות מיוחדות הנוגעות ללישה בזמננו.



[1] קלי - קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור, ואותו קמח לעולם מתוק, והוא קמחא דאבשונא, ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו- רש"י שם.

[2] עיין בשיעור הקודם.

[3] לאפשרות השנייה שהשינוי הוא קל והיה מקום לאוסרו מדרבנן והותר רק לצורך שבת, יותר פשוט שלא התירו באופן זה, וברור שגם לשיטת הריטב"א שכל ההיתר הוא לאכול לפי שעה, אין לצרף מספר גיבולים מועטים, אא"כ כל הגיבולים הם לאכול לפי שעה, וצ"ע.

[4] סי' שכא ד"ה שמא, וכנראה לא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל.

[5] כוונתו לדברי הנשמת אדם

[6] ועיין עוד להלן שנרחיב בחידוש זה

[7] עיין חזון איש נח/א שמשמע ממנו שפשוט לו ההיתר גם בקמח, לשיטתו שהבין מעט מעט, דהיינו, גיבול כמות גדולה בשלבים של כמויות קטנות, וזהו השינוי לדעתו בקמח קלי, וממילא ה"ה בקמח -עיין מה שהבאנו למעלה בשמו.

[8] שתיתא בארמית, או שתית בעברית עשויה אף היא מקמח קלי אלא שהיו עושים אותה בבלילה רכה ושותים אותה, ועיין להלן בשיטת רמב"ם.

[9] עיין בכל זה בדברינו בשיעור הקודם.

[10] וידוייק בלשונו : "שינוי כל דהוא וכו'"

[11] אני מעתיק כאן רק לשון הש"ע בהשמטת הערת הרמ"א. והיא לגמרי לשונו של הרמב"ם.

[12] שהרי לשונו זהה ללשון הרמב"ם, מלבד אות אחת, שנראה לי שאין לזה חשיבות. (הרמב"ם כתב וצריך לשנות, והש"ע כתב צריך לשנות)