שיעור 56 - אלישע בדמשק (ב)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע בדמשק (ח', ז-טו)

ג. תשובת אלישע לשאלת בן הדד: על אי-אמירת האמת לחולה מסוכן

על שאלתו של בן הדד החולה, שנשאלה על ידי חזאל, "האחיה מחלי זה", עונה אלישע תשובה מורכבת:

לֵךְ אֱמָר לא (לוֹ) חָיֹה תִחְיֶה
וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת. (י)

אלישע מבחין בבירור בין מה שיש לומר לבן הדד, לבין האמת שאותה הראה לו ה'. מהו טעמה של הבחנה זו?

שאלה זו הרי היא מן השאלות הקשות של האתיקה הרפואית, ובה מתלבט כל רופא העומד לפני חולה סופני: האם יש לגלות לחולה העומד למות את האמת המרה, ובכך להבהילו ולגרום לו ייסורי נפש נוספים על ייסורי מחלתו, ואולי אף לקרב בכך את מותו, או שמא יש להרגיעו באמירת שקר, ולהבטיח לו שהוא עתיד להבריא ממחלתו.[1]

החשש מגילוי האמת לחולה מסוכן, שמא יקרב הדבר את מותו, מופיע בדיונם של הפוסקים אף במקום שיש אינטרס הלכתי מובהק לאמירת האמת. במסכת שבת לב ע"א נאמר בברייתא:

תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות אומרים לו: התוודה.

אמירה זו יש בה הודעה משתמעת על מותו הקרוב של החולה, ועל כן מוסיף ר' יעקב בעל הטורים בטור יורה דעה של"ח:

וכדי שלא יישבר לבו אומרים לו: הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו ומתו, והרבה שהולכין בשוק ומתוודין. ובשכר שאתה מתוודה - אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא.[2]

מדברי הברייתא שהבאנו מדייק מפרש הטור בעל בית חדש (ב"ח שם):

משמע (- מלשון הברייתא "מי שחלה ונטה למות") דדווקא בנטה למות, אבל בלא נטה למות (- אף שהוא מסוכן) אין אומרין לו שיתוודה, כדי שלא יהא נשבר לבו... [ש]כשאומרין לו לאדם 'התוודה' - יודע שמסוכן הוא מאד, דאם לא כן, לא היו מזכירין מיתתו בפניו, ויהא נשבר לבו. לפיכך אין אומרים לו כך, אלא בנטה למות.[3]

נראה אפוא שערך אמירת האמת אינו עומד במקום שיש באמירתה נזק חמור, כפי שהדבר בחולה מסוכן. לפיכך מורה אלישע לחזאל "לך אמר לו: חיה תחיה", וכדברי בעל המצודות: "לנחמו אמור לו שיחיה".

אלא שבסיפורנו אין הדבר כה פשוט: אלישע אינו סתם אדם, ואף רופא איננו. אלישע הרי הוא נביא, איש הא-לוהים, ובתור שכזה פונה אליו בן הדד לברר אם יחיה או ימות מחוליו. הרי כך ציווה על חזאל:

... וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר:
הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? (ח)

האם רשאי אפוא אלישע בנסיבות אלו לצוות לענות לבן הדד תשובה שקרית? נדמה שהבעיה באי אמירת אמת במקרה זה אינה דומה כלל בחומרתה לבעיה הרגילה באי אמירת האמת לחולה המסוכן.

כיוון שאמירת אי-האמת על ידי נביא היא כה חמורה, מוסיף אלישע ואומר לחזאל "והראני ה' כי מות ימות". הוי"ו הפותחת משפט זה היא וי"ו הניגוד.[4] דברים אלו נועדו להעמיד מול השקר הטקטי את האמת הנבואית, שלא יטעו בני אדם ויחשבו שמה שנאמר לבן הדד הוא אכן דבר ה' בפי אלישע, ונמצא שם שמים מתחלל.

ועדיין הדבר קשה. הרי בן הדד הוא זה שביקש לדעת את דבר ה', והוא יתייחס אל התשובה השקרית הניתנת לו, כאילו הייתה דבר ה' באמת!

ואף על פי כן, תשובה זו של אלישע ניתנת לבן הדד לטובתו. כאשר יעבור לעולם האמת וייווכח בשקר שנאמר לו, יידע גם את צידוקו.[5]

אחר כל זאת, אנו מוצאים בדברי הפרשנים מאמץ ניכר לבאר את דברי אלישע בדרך שלא יהיו דברי שקר. מגמה זו מסתמנת כבר במסורה, המציינת בתשובת אלישע קרי וכתיב. הקרי משקף את ההוראה המעשית: "אֶמר לו: חיה תחיה", הכתיב, לעומת זאת, משקף את האמת הנבואית: "אֶמר: לא חיה תחיה". וכך אכן פירש רד"ק תופעה זו במקומנו: "כתוב באל"ף לפי שדעתו שלא יחיה, וקרי 'לו' בוי"ו, כי אמר לו (- בפועל) שיחיה".[6]

רש"י הוסיף ופירש אף את המלים "חיה תחיה" בדרך המפקיעה את השקר שבהן: "כלפי חזאל אמר, שיחיה תחת בן הדד למלכות".

האם סברו רש"י ורד"ק להציל אמירה זו של אלישע הצלה גמורה מהיותה אי-אמירת האמת? נראה שלא זו כוונתם. רש"י בפירושו במקומנו, ובמקומות נוספים בפירושו למקרא, התכוון ללמדנו דבר חשוב: אף כאשר הותרה, מכורח הנסיבות, אי-אמירת האמת, על האדם להשתדל לנסח את דבריו כמשתמעים לשתי פנים, כך שהוא עצמו יוכל להכניס בהם כוונה אחרת - אמיתית. אמנם ברור שדבריו יובנו לנמען שלהם בדרך שאינה אמיתית - הרי זו מטרתו באמירתם - אף על פי כן ינסח אותם בדרך שבינו לבינו יוכל לפרשם כדברי אמת.[7]

נראה כי טעם הדבר הזה הוא חינוכי: שלא ירגיל אדם עצמו לאמירת אי-אמת, שירגיש את הקושי שבדבר, ויתאמץ לפחות בינו לבינו שניסוח הדברים יאפשר לכוונת הלב להימנע מאמירת שקר.[8]

וכך הדבר אף במקומנו: אף שאלישע הוכרח לשנות את האמת בנסיבות של סיפורנו, מחמת רחמים על בן הדד החולה המסוכן, הרי בינו לבינו יכול היה להתכוון במלים "חיה תחיה" אל חזאל, ובכוונת לב זו אינן דבר שקר.

בדברים אלו יש קצת פתרון לבעיה העקרונית של אי-אמירת האמת (ולא רק לבעיה החינוכית): המושגים אמת ושקר ביחסים שבין בני האדם אינם מושגים מוחלטים. זאת, משום שהם תלויים בתקשורת שבין איש לזולתו, וזו לעולם תלוית הקשר ונתונה לפרשנות סובייקטיבית. אף במקום שאין כל כוונה להטעות את השומע, נוצרים לעתים 'קצרים' בתקשורת: השומע מפרש את דברי חברו כפי שנוח לו, אף שהדברים סובלים גם פירוש אחר, ואפשר שדווקא לפירוש האחר התכוון הדובר.

אף בן הדד נטה כמובן לפרש את דברי חזאל (על פי הוראת אלישע) - "אמר לי: חיה תחיה", כהבטחה שהוא - בן הדד - יחיה ממחלתו, ואכן, על מנת כן נאמרו לו הדברים בדרך זו. אולם מילותיו של חזאל כשלעצמן סובלות גם פירוש אחר: 'אמר לי שאני - חזאל - חיה אחיה'.

דרך נוספת לבאר את דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" כך שלא יהיו דברים שאינם אמת תידון בעיון הבא.


ד. רציחתו של בן הדד

מהו הקשר בין שתי נבואותיו של אלישע - "והראני ה' כי מות ימות"; "הראני ה' אתך מלך על ארם" ומה טיבו של קשר זה? האם תתקיים זיקה ריאלית בין שתיהן בשלב שבו תתגשמנה במציאות?

הכול מבינים כי קיים קשר בין העובדה שמלך זקן שוכב על ערש דווי ועומד למות תוך זמן קצר לבין העובדה שאחד משריו המקורבים אליו ביותר עומד למלוך במקומו. ברור שהעובדה השנייה משתלשלת מן הראשונה. אולם כיצד יתרחש המעבר הזה בין המלך לבין שרו?

דבר זה אינו נרמז במקרא, לא בנבואת אלישע ולא בתיאור התגשמותה בסיפורנו. אפשר שחזאל השתלט על המלוכה בכוח לאחר מות בן הדד, ואפשר שזו ניתנה לו על מגש של כסף. הדבר תלוי כנראה בשאלה אם בן הדד השאיר אחריו בן אם לאו, אלא שגם על כך אין רמז במקרא.

על כל פנים, הדמיון הלשוני בין שתי הנבואות שבפי אלישע, הפותחות שתיהן במלים 'הראני ה'', רומז לכך שאין מדובר כאן על שני אירועים רחוקים זה מזה, אלא על שני שלבים באותה תמונה נבואית שאותה הראה ה' לאלישע.

אם אכן השתלט חזאל בכוח על המלוכה אחר מות בן הדד, האם פעל בניגוד לנבואת אלישע? וודאי שלא כך. אדרבה, בכך הגשים חזאל את הנבואה, שהבטיחה לו במשתמע כי יצליח במעשיו.

אלא שבהשתלשלות העניינים המתוארת בסיפורנו ישנו שלב אחד שהוא מוקדם לעליית חזאל למלוכה, וחובתנו להתעכב עליו:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם
וַיִּפְרֹשׂ עַל פָּנָיו וַיָּמֹת
וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו. (טו)

בין הפרשנים קיימת תמימות דעים, כי בפסוק זה מתוארת פעולה שתכליתה הייתה להקל את חומו של בן הדד, ושגרמה לבסוף למותו, כתוצאה מחנק כנראה.[9] במה נחלקו הפרשנים? בשאלה מי הנושא של הפעלים "ויקח... ויטבל... ויפרש..." המופיעים בחלקו הראשון של פסוקנו. ר"י אברבנאל מפרש כך:

ביום המחרת בן הדד טבל המכבר... במים ופרש אותו על עיניו, לפי שהיה מתלהב בחום הנוכרי (- חום הגבוה מן החום הטבעי של הגוף) וחשב להשקיט הקדחת בזה. והיא הייתה סיבת מיתתו.

אולם לא כך היא דעת רד"ק:

... וטבלהו במים ופרשהו על פניו, והיה אומר לו כי לרפואה היה עושה לו הדבר ההוא, והוא היה עושה לצננו ולהמיתו.

לדעתו אפוא חזאל הוא הנושא של הפעלים שבראש הפסוק והוא שביצע את הפעולות המתוארות בכתוב. ולא בתום לב עשה זאת חזאל, אלא במרמה, על מנת "לצננו ולהמיתו".

זוהי אף דעת המלבי"ם:

ויקח - זה עשה חזאל כדי להמיתו... והוא אמר לו שרפואה הוא עושה.

כיצד נכריע בין הפירושים החולקים?

בעל 'הואיל משה' (- משה יצחק אשכנזי, תלמיד שד"ל) העלה את השיקול התחבירי הבא: "ממה שכתב שֵם חזאל בסוף הפסוק, נראה שבן הדד מעצמו לקח המכבר ופרשו על פניו, ולא חזאל הקריב את מותו".[10]

אולם נראה כי השיקול הענייני מצדיק דווקא את פירושם של רד"ק ומלבי"ם: אם בן הדד הוא שפעל פעולות אלו, מדוע בכלל מספר זאת המקרא? מה היה חסר, לו היה נכתב בקיצור 'ויהי ממחרת וימת בן הדד, וימלך חזאל תחתיו'. וכי הדרך המדויקת שבה מצא בן הדד את מותו מעלה או מורידה ביחס לנושא הסיפור? האם יינזק נושא סיפורנו אם נחשוב שבן הדד מת מוות טבעי מחמת מחלתו?

שונה הדבר אם נפרש שחזאל הוא שקרב את מות בן הדד. חזאל הוא אחת משתי הדמויות המרכזיות בסיפור קצר זה, ותיאור מעשיו מהווה אפיון עקיף של דמותו: באמצעות תיאור זה משרטט הכתוב את קווי אישיותו.[11]

על ההערה התחבירית של בעל הואיל משה יש לענות, כי העלמת שמו של חזאל, תוך הסתמכות על הופעת שמו בסוף הפסוק, היא דרך הכתוב לרמוז על אופי פעולותיו: מעשיו נעשו בסתר, תוך הסתרת כוונתם האמיתית, ועל כן גם שמו מסתתר. רק בסוף הפסוק מתפרץ שמו של חזאל בכתוב - "וימלך חזאל תחתיו", בהתאמה למציאות שבה פועל עתה חזאל בגלוי כמלך תחת בן הדד.[12]

אחר שקבלנו את פירוש רד"ק וההולכים בדרכו עלינו לשאול: כיצד יש להעריך פעולות אלו של חזאל? האם גם פעולות אלו מיועדות להגשים את נבואת אלישע, כשם שאמרנו ביחס לתפיסת חזאל את המלוכה לאחר מות בן הדד?[13]

רד"ק ומלבי"ם ענו על שאלה זו תשובה חיובית: במעשיו אלו אכן הגשים חזאל את כוונת הנבואה! אולם היכן נאמר בנבואה שעליו לרצוח את אדוננו?[14] פרשנים אלו למדו זאת מן הדרך שבה יישבו את הסתירה בין דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" לדבריו בהמשך "והראני ה' כי מות ימות". כך כותב רד"ק:

"אמר לו חיה תחיה" - כלומר מן החולי יחיה אם לא יומת, אבל הראני ה' כי ימיתוהו. ולפיכך כשאמר אלישע לחזאל כי יהיה מלך על ארם... הבין חזאל כי רצה לומר לו שהוא ימיתהו, אלא שלא אמר לו בפירוש.

ובדומה פירש המלבי"ם:

"והראני ה' כי מות ימות" - פירוש, שמן החולי הזה יחיה, ובכל זאת ימות מסיבה אחרת. שכן היה, שחזאל המית אותו על ידי המכבר... (ואחר שתיאר כיצד הרג חזאל את בן הדד) - וזה הבין מדברי הנביא שהוא ימיתהו.

מה הביא פרשנים אלו לפרש את נבואת אלישע בדרך זו? נראה ששתי סיבות יש לכך. ראשית, רצונם לפתור את הסתירה בין דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" לדבריו "והראני ה' כי מות ימות", בדרך שלא תהיה בפי אלישע אמירת דבר שאינו אמת.[15]

שנית, רצונם ליצור התאמה מלאה בין הנבואה לבין התגשמותה בפועל. שכן אם כוונת הנבואה "והראני ה' כי מות ימות" היא לכך שימות בן הדד ממחלתו, נמצא שנבואה זו לא התגשמה לבסוף: בן הדד לא מת מחמת מחלתו, אלא מחמת סיבה אחרת.[16]

אף אם כוונתם של פרשנים אלו טובה הייתה - 'להציל' את הנבואה מבעיות שונות הכרוכות בה - חובה לומר כי התוצאה מפירושם מבהילה.

לו רצתה הנבואה לגזור על בן הדד גזר דין אכזרי, שבו יירצח בידי עבדו כשהוא שוכב על מיטת חליו, הייתה נושאת את דברה ברמה ובלשון ברורה, ואף המעשים הנעשים מכוחה היו נעשים בגלוי ולאור היום. הנה כך אמר שלוחו של אלישע ליהוא:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ...
וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר... (ט',ו-ח)

ואף מעשיו של יהוא, הנעשים מכוח נבואה זו, נעשים בגלוי ובפרסום רב.

מה מונע אפוא את אלישע מלומר לחזאל דברים ברורים בסגנון מעין זה: 'הראני ה' אתך מלך על ארם, והכית את בן הדד איש חרמי, ומלכת תחתיו'?

פירושם של רד"ק ומלבי"ם לנבואת אלישע הופך אותה להנחיה מקיאבליסטית: בחצאי אמירות וברמיזות נותן אלישע לחזאל להבין שעליו לסלק את אדוניו מן הזירה באמצעות רצח מחתרתי שפל. חס לה לנבואה להורות דבר כזה![17] "לא בסתר דברתי, במקום ארץ חשך... אני ה' דבר צדק מגיד מישרים" (ישעיהו מ"ה, יט).

ובאמת, אין בסגנון הדברים שבנבואת אלישע כל רמז להוראה מעין זו שראו בה המפרשים הללו: כשם שהמלים "חיה תחיה" מתייחסות ל'חולי זה' שעליו שאל בן הדד, כך אף המלים "והראני ה' כי מות ימות" מתייחסות לאותה שאלה ששאל בן הדד "האחיה מחלי זה".[18] את הסתירה בין שתי האמירות הללו של אלישע ביארנו בעיוננו הקודם בדרך הפשוטה (שבה הלכו רלב"ג בעל המצודות ומפרשים נוספים): קיימת סתירה טרגית בין האמת הנבואית לבין האפשרות לומר אמת זו לחולה השוכב על ערש דוויי. והנה, במקום שאנו מוצאים בדברי אלישע רחמים על חולה אנוש והתחשבות במצבו, רואים בהם רד"ק ומלבי"ם הטעיית החולה וגניבת דעתו, כדי להפילו בפח ולהביא עליו מוות אכזרי.[19]

אף חוסר ההתאמה בין הנבואה כפי שאנו מפרשים אותה (בעקבות פרשנים אחדים) לבין התקיימותה בפועל אינו אלא מדומה: נכון כי לפי דברינו ייעדה הנבואה לבן הדד מוות מחמת מחלתו, אולם אם גורם חיצוני התערב וקירב את מותו של בן הדד אין זה מהווה כל סתירה לנבואה. מה עוד שהריגתו לא נתאפשרה אלא בשל מחלתו, ובמסגרת 'הטיפול הרפואי' בו.[20]

קצרם של דברים, אלישע לא התכוון חלילה לכך שחזאל יפעל כפי שפעל, ומעשיו של חזאל היו בגדר פשע נתעב: אסור לו לאדם לקדם קיום נבואה שנאמרה לטובתו במעשה רצח, כאשר לא נצטווה על כך בנבואה בפירוש.[21]

מדוע אפוא פעל חזאל בדרך זו? התשובה ברורה: אצה לו הדרך להגיע אל כסא המלוכה. במקום לחכות למיתתו הטבעית של אדונו, וודאי תוך ימים ספורים, וליטול אז את המלוכה, כפי שהבטיחה לו הנבואה, בחר להקדים את התגשמות הנבואה ב'יוזמה פרטית' בזויה ונתעבת.

כך מתגלה לפנינו חזאל כרוצח אכזרי וכאיש מזימות מסוכן וחסר מצפון. בכך ניתן לנו אישור מוקדם לדבר הנבואה שבפי אלישע "ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה... ועלליהם תרטש וברתיהם תבקע" (יב). מעשיו של חזאל בסיפורנו הם אזהרה מפני הבאות.


[1] שינוי אמירת האמת בנסיבות כאלו וודאי שהוא מותר בקל וחומר ממה שאמרו חכמינו במסכת יבמות סה ע"ב: "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום... ר' נתן אומר: מצווה... דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו...". בעלי כל הדעות הללו הביאו ראיה לדבריהם מפסוקים שונים במקרא, עיין שם.

[2] מקור דברי בעל הטורים הללו הוא בדברי רמב"ן בתורת האדם 'עניין הווידוי' (כתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל, כרך ב עמ' מו). הרמב"ן ציין את מקור דבריו במסכת שמחות, אך בזו המוכרת לנו הדברים אינם. דברים אלו מובאים גם בשולחן ערוך יורה דעה שלח, א.

[3] אף הש"ך מסכים עם דברי הב"ח הללו בפירושו לשולחן ערוך (שלח ס"ק א) ונותן טעם נוסף לזה של הב"ח: "בלא נטה למות אין אומרים לו כך שהרי עדיין יש לו שהות שיוכל להתוודות, אבל בנטה למות יש לחוש שימות פתאום בלא ווידוי".

[4] וכדברי בעל המצודות בפירושו לדברי אלישע הללו: "אבל האמת הוא אשר הראני ה' בנבואה כי מות ימות".

[5] רלב"ג מעמידנו על בעיה נוספת שיש באמירת האמת במצב זה: "כדי שלא יאמרו כי מהפחד מת, אמר לו 'חיה תחיה'. וזה דבר ראוי לנביאים כי בזה יתאמת יותר אמיתות נבואתם". דהיינו, החולה השוכב על ערש דווי עלול למות מעצם התשובה כי ימות, ואם כן זו 'נבואה המגשימה את עצמה' ואין בה הוכחה לאמיתותה. על כן, דווקא כדי לאמת את דבר ה' בעיני הבריות, יש להימנע מלומר לחולה כזה כי ימות, ולהודיע את דבר מותו רק לאחרים.

[6] מובן שאין מקום להתלבט שמא הכתיב הוא המשקף את ההוראה המעשית. הכפלת הפועל חי"ה באמצעות הקדמת הפועל במקור "חיה" מסתברת רק על פי הקרי. לפי הכתיב היה עליו לומר 'לא תחיה' (על פי פירוש הואיל משה). מלבד זאת, הרי למעשה אמר חזאל לבן הדד "אמר לי: חיה תחיה", ומסתבר שבזאת קיים את מצוות אלישע (אף שאין בכך בטחון גמור).

[7] נראה כי זו כוונת רש"י בפרשו את דברי יעקב (בראשית כ"ז, יח) "אנכי עשו בכרך" - "אנכי - המביא לך; ועשו הוא בכורך". ושוב בפסוק כד שם; "ויאמר: אתה זה בני עשו? ויאמר: אני" שעל כך כותב רש"י: "לא אמר 'אני עשו', אלא 'אני'".

אף בפרקי אלישע התאמץ רש"י להציל בדרך דומה את אלישע מאמירת דבר שקר גמור. על דברי אלישע לחייל הארמי שבא לתפסו (ו', יט) "לא זה הדרך ולא זה העיר, לכו אחרי ואוליכה אתכם אל האיש אשר תבקשון, וילך אתם שמרונה" אומר רש"י: "ולא זה העיר - שהנביא בתוכה. ואמת אמר להם, שכבר יצא ממנה". כלומר, לפי דברי רש"י אין אלישע מכחיש את היות העיר הזו דותן, הוא רק אומר לארמים שהנביא אינו בדותן עתה. ובאמת, בשעה שדיבר אל הארמים הצרים על דותן, יצא אלישע מחוץ לחומותיה. ובכל זאת, ביחס לארמים לא אמר אלישע את האמת, שהרי הם הבינו מדברי אלישע, וכך התכוון אלישע שיבינו, שהם טעו בעצם בואם לדותן, והנביא שהם מחפשים מצוי בעיר אחרת שאליה מוכן הוא לקחתם בחסדו. לו ידעו הארמים שהדובר אליהם הוא 'האיש אשר הם מבקשים' היו תופסים אותו הארמים בו במקום, וודאי שלא היו הולכים אחריו שומרונה. כהשלמה לדברי רש"י הללו יש להוסיף, כי גם המשך דברי אלישע אינם שקר: הוא הוליכם באמת אל המקום שבו התגלה להם לבסוף.

בכל המקומות הללו (בשתי הדוגמאות שבהערה זו ובדברי רש"י שהובאו למעלה בגוף העיון) התאמץ רש"י להציל פורמלית את דברי הדובר, כדי ללמדנו כי הדבר היוצא מפי האדם, ראוי לו להיות דבר אמת, גם בנסיבות שבהן מותר לו לכוון את דבריו לאזני השומע כדי להטעותו.

[8] דאגה חינוכית מעין זו אנו מוצאים בסיפור על רב ועל חייא בנו, המובא במסכת יבמות סג ע"א (להלן בתרגום לעברית):

רב, הייתה מצערתו אשתו: כאשר אמר לה 'עשי לי עדשים' עשתה לו חימצה; 'חימצה' - עשתה לו עדשים. כאשר גדל חייא בנו הפך לה (- לאמו את מה שביקש ממנו אביו שיאמר לה). אמר לו: השתפרה אמך! אמר לו: אני הוא שהופך לה. אמר לו: זהו שאומרים הבריות 'היוצא ממך, טעם (- חכמה) מלמדך'. אתה לא תעשה כך (- אף על פי שהדבר מותר לשנות מפני השלום, ראה הערה 1) שנאמר (ירמיהו ט', ד) "למדו לשונם דבר שקר - העוה נלאו".

כלומר, אמירת דבר שקר, אף כאשר היא מותרת, מרגילה את האומר לשקר: "למדו לשונם דבר שקר".

[9] את המילה היחידה במקרא "מכבר" פירשו המפרשים לפי ההקשר - שמיכה או בדומה לכך.

[10] כוונתו לומר שאם כדברי רד"ק היה הפסוק צריך להיכתב כך: 'ויקח חזאל המכבר... ויפרש על פניו וימת, וימלך תחתיו'.

[11] אף דיבורו אל אלישע בפס' יג תורם לאפיונו של חזאל. מובן שקווי האישיות המתבלטים מדיבורו וממעשיו מתקשרים בקשר אמיץ לתיאור מעשיו האכזריים ביחס לישראל, כפי שמתארם אלישע בנבואתו בפס' יב. וראה על כך בסופו של עיון זה.

[12] תופעה תחבירית דומה נמצאת בפסוק יא: הנושא של הפעולות "ויעמד את פניו וישם עד בש" לא נתפרש, והקורא סבור שזהו חזאל. אולם נושאה על הפעולה האחרונה הנזכרת בפסוק "ויבך" הוא "איש הא-להים", ולמפרע מתברר שאלישע הוא נושא הפסוק כולו, שכן אף הפעולות הקודמות קשורות לבכי העומד לפרוץ. על טעמו של ניסוח זה של הפסוק עמדנו בסוף עיון ב. להלן נציע טעם נוסף לכך.

אפשר שאף בפסוק יא הטעם להסתרת שמו של אלישע בראש הפסוק דומה למה שכתבנו ביחס לפסוק טו: כשאלישע מסב את פניו מכנגד חזאל ומסתירם זמן ארוך עד בוש, מסתיר גם הפסוק את שמו או את תוארו; וכשבכיו מתפרץ סוף סוף בגלוי, אז מתגלה גם תוארו "ויבך איש הא-להים".

על כל פנים ניסוחו של פסוק יא מחזק את הפירוש שגם פסוק טו מנוסח בדרך דומה, שבה הנושא מתגלה רק בסוף הפסוק ויש להשליכו על הפסוק מראשיתו.

[13] 'נבואת אלישע' שאליה אנו מכוונים בשאלתנו למעלה, אינה רק זו שמייעדת את המלוכה על ארם לחזאל, אלא גם זו שמייעדת לבן הדד מיתה קרובה.

[14] אף קירוב מיתתו של חולה מסוכן העומד למות הוא מעשה רצח.

[15] לנושא זה הקדשנו את עיוננו הקודם, ועוד נשוב להזכיר את דברינו שם גם בהמשך עיון זה.

[16] להלן, לקראת סוף העיון, נשלול טענה זו. ראה גם הערה 20 להלן.

[17] אמנם המפרשים הללו נזהרו מלומר בפירוש כי כך הורה אלישע, אלא רק כי כך הבין חזאל את כוונת אלישע, אלא שאין בפי המפרשים הללו כל מילת הסתייגות מהבנה זו של חזאל. אדרבה: נראה שהם מסכימים כי צדק בהבנתו.

[18] "מות ימות" משמע מעצמו. לפי דברי המפרשים הללו היה אלישע צריך לומר לו "והראני ה' כי מות יומת".

[19] א. "האמת" שאליה חותרים מפרשים אלו בדברי אלישע היא אמת פורמלית בלבד, אולם מאחריה מסתתרת גניבת דעת אכזרית; לעומת זאת, אי אמירת האמת על ידי אלישע, כפי שאנו מפרשים את דבריו, מלאה רחמים והתחשבות, ועל כן היא היא "האמת".

ב. עוד יש להעיר שבן הדד, לפחות בשעה זו, מכבד מאד את הנביא ושולח לדרוש את ה' מאותו, ועל כן ראוי ליחס חיובי מצד הנביא. אירוע זה מהווה ניגודו החריף של המסופר על אחזיה בן אחאב מלך ישראל (מל"א א'), שבעת חליו שלח לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון אותה שאלה עצמה "אם אחיה מחלי זה", ובשל כך הטיח בו אליהו (שם ג-ד) "המבלי אין א-להים בישראל... ולכן, כה אמר ה', המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות".

[20] שאלה זו, אם אדם שמת בעת מחלתו מחמת סיבה צדדית נחשב כמי שמת מחוליו, נידונה בסוגיית הבבלי גיטין עג ע"א. בברייתא שם נאמר: "'זה גיטיך מהיום, אם מתי מחולי זה' ונפל הבית עליו או הכישו נחש - אינו גט. 'אם לא אעמוד מחולי זה' ונפל עליו הבית או הכישו נחש - הרי זה גט".

לדעת הגמרא שם, הכול מודים בברייתא כי אדם זה נחשב למי שמת מתוך חוליו, ואילו הרישא והסיפא של הברייתא סותרות זו את זו בשאלה האם אדם מעלה על דעתו אונס שאינו שכיח.

לפי זה אין כל קושי בהתאמה שבין דברי אלישע במקומנו כי בן הדד ימות מחוליו לבין מה שאירע בפועל: אף לו היה בן הדד מת מחמת סיבה צדדית לגמרי (כגון שנפל עליו הבית) היה נחשב למי שמת מחוליו, קל וחומר כאשר בן הדד מת מחמת סיבה הקשורה לחוליו והיא אפשרית רק מחמת מצבו.

אמנם הירושלמי גיטין פ"ז ה"ד ביאר ברייתא זו (או שמא גרס אותה) שלא כמו הבבלי: "'אם מתי מחולי זה' - ונפל עליו גל או שנשכו נחש אינו גט, שלא מת מאותו החולי. 'אם לא עמדתי מחולי זה' - ונפל עליו גל או שנשכו נחש הרי זה גט, שלא עמד מאותו החולי".

לפי הירושלמי, האומר 'אם מתי מחולי זה' פירושו 'מחמת חולי זה', ולכן אם מת מסיבה צדדית, הרי לא מת מחמת החולי. הבבלי, לעומת זאת, סבר כי פירוש המילים 'מחולי זה' הוא 'ממצב של חולי זה', ולכן אף אם מת מסיבה צדדית תוך כדי היותו חולה, הרי מת 'מחולי זה'. וראה את ביאורם של התוספות גיטין עג ע"א ד"ה מאי שנא למחלוקת התלמודים בזה. לפי הירושלמי ניתן אפוא לטעון, שכיוון ששאלת בן הדד הייתה "האחיה מחלי זה", ותשובת הנביא הייתה "כי מות ימות", וכוונתו שימות מחמת החולי, דבר זה לא נתקיים בפועל.

אלא שכאמור, מעשיו של חזאל שבהם גרם למותו של בן הדד אינם דומים ל'נפל עליו גל או שנשכו נחש', אלא הם משתמשים במחלתו של בן הדד עצמה כדי למהר את מותו, ואם כן לכולי עלמא מת בן הדד מחוליו - מחמת חוליו.

עוד יש לומר, כי אף אם דברי אלישע "והראני ה' כי מות ימות" - מחמת מחלתו - לא נתקיימו במציאות, אין בכך כל קושי. נבואת אלישע מתייחסת למה שצפוי על פי מהלך העניינים הטבעי. אולם חזאל שיבש מהלך עניינים זה, וסיכל בכך את ההתגשמות המדויקת של הנבואה כפי שנאמרה. בכך אין כל קושי על הנבואה, אלא יש אשמה בחזאל שלא פעל על פי דברי הנבואה, וגרם לשיבושה.

[21] במקומנו, לא זו בלבד שהנבואה לא ציוותה זאת על חזאל, אלא שמעשהו של חזאל עומד בסתירה גמורה למה שעולה מנבואת אלישע: אלישע הורה לחזאל לשנות את האמת בדבריו לבן הדד מתוך רחמים על בן הדד וחזאל פעל כנגדו באכזריות.