לש | 4

חרדל שום ושחלים

בשיעור זה נביא פסקי דינים במקרים שונים של לישה. לשם כך נדון בסוגיית חרדל ושום ובדרך בה הבינו אותם הראשונים והפוסקים.

גרסינן בשבת קמ.

"כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב. שחליים ששחקן מערב שבת, למחר - נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר - נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא לתוכן"

שלושה דברים התירו בסוגיה זו: חרדל שלשו מערב שבת, שחלים ששחקן מערב שבת, שום שריסקו מערב שבת - בכולם התירו להוסיף להם למחרת דברים שונים ולערבם בנחת, כפי שיבואר להלן.

ראשונים התקשו בסוגיה זו, לאור דברי הירושלמי בפרק ז' הלכה ב':

"ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש כד מבחר בקלופייתה משום בורר כד שחיק במדוכתה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתן משום מכה בפטיש".

מן הירושלמי נראה שהנותן משקים לשום כתוש חייב משום לש, והוא, לכאורה, בניגוד לבבלי הנ"ל. ואכן, היראים בסי' רעד עמד על הקושי הזה וכתב:

"ובפ' רא"א תולין [ק"מ א'] חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא ישחוק אלא מע"ש שחלים ששחקן מע"ש למחר נותן לתוכו שמן וחומץ וממשיך לתוכן ולא ישחוק אלא מע"ש. שומין ששחקן מע"ש שמעתי שבירושלמי אומר הנותן לתוכן משקין מים בשבת חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחלים ונ"ל שחולק על התלמוד שלנו ולא קיי"ל כוותיה אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל".

לדעתו, אין הלכה כירושלמי אלא כבבלי, אלא שצ"ע למה לא יהיה איסור לישה בנתינת משקים לתוך שום כתוש, ועיין להלן.

אמנם הריטב"א בסוגיה שם כתב בשם ספר התרומה:

"ונראים הדברים שאם כתש שומין מערב שבת מותר למחותו במים בשבת דומיא דחרדל, וכן ליל פסח שאירע שבת מותר למחות [החרוסת] ביין ואפי' בכלי כמו חרדל, ולא דמי לנתינת יין במורסן בשבת דאסור, דהתם דמי ללש טפי, שתחילתו יבש, אמנם בירושלמי דפרק כלל גדול (ה"ב) אמרו האי מאן דשחיק תומא, כד מפריך חייב משום דש, כד טחין במדוכתא חייב משום טוחן, כד יהיב משקין חייב משום לש, גמר חייב משום מכה בפטיש, הלכך אם שומין וחרדל שוין צריך ליישב דלא פליגי הא דחרדל דגמרא דילן בהדי ההיא דשנויה בירושלמי, ואומר מורי רבינו דשמא תלמוד דידן לא שרי אלא למחות כשנתן המים מערב שבת והוי כמו מורסן (לקמן קנ"ה ב') שצריך ליתן בו מים מבעוד יום ע"כ, ואם כן במאכל של אגוזים אין למחותו בשבת אלא כשנתן בו מים מבעוד יום".

ובתרומת הדשן סי' נג כתב שהדבר תלוי במחלוקת התנאים: לרבי יש לתת מים לפני שבת דווקא, ולריבר"י יכול לתת מים אף בשבת, וז"ל:

"דאיירי כגון שנתן המשקה מבעוד יום, כדמוכח מירושלמי, דמחייב היכא דיהיב בשבת משקין בשומין כתושים, וה"ה חרדל, דאין לחלק, והטעם משום דקיי"ל כרבי, גבי רבי יוסי ברבי יודא, דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן, ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול, ומאי דערביתו בשבת אין קפידא, רק שלא יטרוף, אבל אי יהיב משקה בשבת, אנתינת משקה הוא דמחייב, ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי. אבל רב אלפס ואשירי פסקו פ"ב דשבת, כר' יוסי בר' יהודה, דנתינת משקה לא חשיב גיבול, ושרי לתת משקה בתחילה בשבת, ולערבו אח"כ בדרך שינוי, כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו. וכה"ג כתב בהדיא בא"ז, דשום ושלש"ן וחרוסת שכתשו מבעוד יום ולא נתן בהן יין, נותן בהן יין או חומץ בשבת, ומערבן באצבעו".

אבל הרמב"ם כתב בפרק כב הל' יב, בתוך קבוצת ההלכות שעוסקות בענייני בישול, ומה שנאסר מצד הדרבנן של מבשל, את ההלכה שלנו:

"חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב, שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן לתוכו שמן וחומץ ותבלין ולא יטרוף אלא מערב, שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך הגריסין ולא ישחוק אלא מערב".

ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב זאת בענייני בישול ולא במקומו בסוף פרק כא בענייני לישה, וכפי שהסבירו כל הראשונים הנ"ל. ונראה בדעת הרמב"ם שהוא סבור שדברים אלו אין בהם משום לישה, כי אין כאן יצירת בצק או עיסה, אלא תיקון אוכל, דהיינו, שהוא מוסיף פריטי טעם ותבלינים לכל אחד מן המוצרים - חרדל שום ושחלים, ובזה אין לישה, וכיוון שאינו עושה כן בחום [1] גם אין בזה משום בישול, והוי תיקון אוכל בעלמא, שמותר.

ואולי יש ליישב בזה שיטת היראים הקשה שהכריע כבבלי נגד הירושלמי, ולשיטתו שהכריע כרבי שנתינת מים זהו גיבולו, קשה איך התיר נתינת מים בשבת, ואם נאמר שאף הוא סבור עקרונית כרמב"ם בעניין זה, שאין זו לישה כלל אלא תיקון אוכל, נוכל להבין את דבריו.

ומצאתי בשיבולי הלקט שהביא הלכות אלו בסי' פט שעוסק בעיבוד ותיקון אוכלים, וכתב כך:

"וחרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותנין עליו דבש ולא יטרוף כדרך שטורפין ביצה בקערה אלא מערב ביד או בכלי. שום שריסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין. ולא יטרוף אלא מערב. שחלים שמתקן מערב שבת למחר נותן לתוכו יין וחומץ ולא יטרוף אלא מערב. וכתב רבינו שלמה זצ"ל דווקא שום ושחלים התרנו בריסוק ושחיקת מערב שבת ליתן לתוכו יין וחומץ וגריסין אבל בחרדל לא סגי ליה ריסוק בלחוד אלא בעינן שילישנו מערב שבת שלישתו היא חשיבה ואסור ליתן בחרדל המרוסק מים או חומץ בשבת ובעל התרומה ז"ל כתב חרדל שלשו ושום שריסקו מערב שבת מותר לערב היינו כשנתן שם המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור ליתן מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מערב שבת כדאיתא בירושלמי ההן דשחיק תומין חייב משום דש ההן דיהיב משקין חייב משום לש. ובעל היראים זצ"ל כתב דלא סמכינן על תלמוד ירושלמי שהרי נראה כחולק על תלמוד שלנו ועל תלמוד שלנו אנו סומכין שמתיר ליתן משקין על שום ששחקו מערב שבת".

ומדבריו נראה שאף הוא הבין כשיטת היראים שאין בזה בעיית לישה אלא תיקון אוכל בעלמא, ולכן חילק בשם רבינו שלמה בין חרדל לשום ושחלים, שבחרדל שלישתו חשובה, אין להתיר נתינת מים בשבת, וצריך שילוש אותו מערב שבת דווקא, אבל שום ושחלים יכול לתת להם אף בשבת.

להלכה, הכריע בש"ע כשיטה המובאת בתרומת הדשן ומחלקת בין שיטת רבי שדורש בכל עניין נתינת מים מערב שבת לבין שיטת ריבר"י שמתירה נתינת מים אף בשבת [2].

כפי הנראה מן הסוגיה, בכל עניין לא התירו בשבת לטרוף אלא לערב. רש"י שם פירש:

"ולא יטרוף - כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף, דרך טריפה שמכה בכח".

ומדבריו נראה שמותר לערב בכף והעיקר שלא יעשה כן בכוח, כפי הנהוג כשטורפים ביצים. והריטב"א כתב:

"ולא יטרוף אלא מערב אותם עירוב בעלמא ביד או בכלי".

וצ"ע בכוונת דבריו "או בכלי", אם כוונתו שמערב בכף בקלות, או אולי דווקא בניעור מכלי לכלי, כפי שכתב להדיא בתרומת הדשן: "ולערבו אח"כ בדרך שינוי, כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו". ובבית יוסף סי' שכא דחה דברי תרומת הדשן:

"ומדבריו למדנו דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב שכתבו הא דחרדל ושחליים ושום דפרק תולין סתם מה שהתירו בין ביד בין בכלי לאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דבריהם אלא בכף נמי שרי לערב והוא שלא יטרוף בכח".

פסקי הש"ע והרמ"א בלישה

פסקי הש"ע והרמ"א מובאים בסי' שכא סעיפים יד-טז:

"יד אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. ( ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ.

טו חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט.

טז שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין) שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו מע"ש, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב. הגה: וי"א דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין). ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש. הגה: ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל."

ככלל, הש"ע סתם דבריו כשיטת הפוסקים כריבר"י, ולכן יש להתיר לדעתו את הדברים הבאים:

1. מותר לגבל קמח קלי מעט בבלילה עבה.

2. מותר להכין שתיתא בבלילה רכה בכמות גדולה אם ישנה מסדר הנתינה הרגיל, ומותר להכין בלילה עבה בכמות קטנה.

3. מותר להוסיף משקים ודבש וכיו"ב לחרדל שלשו מע"ש [3], ולשום ולשחלים ששחקן מערב שבת, ואפילו לא נתן כלל מים בערב שבת, ובלבד שלא יערב בכוח אלא בנחת, ומותר אפילו בבלילה עבה.

זוהי הדעה העיקרית בש"ע, ולאחר מכן הביא בשיטת יש אומרים, את דעת ספר התרומה ועוד, שפסקו כרבי, ומדברי הרמ"א נראה שנוטה לחוש לשיטה זו. הדינים המתקבלים משיטה זו הם:

1. אין לגבל קמח קלי ולא שתיתא בבלילה עבה אפילו כמות קטנה

2. מותר להכין שתיתא בבלילה רכה בכמות גדולה בשינוי סדר הנתינה

3. אין לתת מים לחרדל או לשום או לשחלים בשבת, ואין להוסיף להם שמן ודבש אלא אם נתנו מבעוד יום, ואז מותר לערב בשינוי. הרמ"א חשש לשיטת תרומת הדשן והתיר לערב באצבעו דווקא.

4. אם לא נתן מים מערב שבת התיר הרמ"א לתת נים בשבת בבלילה רכה אם ישנה מסדר הנתינה הרגיל, ויערב בידו ולא בכף.

5. הסכימו האחרונים שבכל הנ"ל אם עשה כשיטת הש"ע, בדיעבד יש להתיר לאכול. (ביאור הלכה)

בביאור הלכה הכריע לחומרא בעניין חרדל שום ושחלים יותר מן השיטה האחרונה, וז"ל:

"ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב בין השבותין .. היוצא מדברינו שלפי דעת הרמב"ם אפילו נתן מים מבעוד יום כ"ז שלא לש אין יכול ללוש אח"כ בשבת".

לדעתו, ההיתר להמחות את החרדל שנילוש מערב שבת הוא רק כשהפעולה מדללת את התערובת,ואף זה אסור לטרוף בכוח, כי יש בזה דמיון לפעולת הלישה.

פרטי הדינים

1. סלט ביצים: נהגו להכין סלט ביצים עם בצל קצוץ בתערובת שמן או מיונז. מנהג זה נפוץ במקומות רבים, ואף בבתים של גדולי תורה, ומנהג ישראל תורה הוא. על פי מה שלמדנו בעניין לישה היה ראוי להכין אותו רק בשינוי סדר הנתינה, וכן בשינוי באופן הבחישה שלא יטרוף בכוח, או רק בידו, ולכאורה, היה ראוי לדרוש שהבלילה תהיה רכה, וכמובן אין זה אפשרי כלל בנידוננו. ומכל מקום המנהג להקל בכל זה, אפילו עושה כנהוג בחול. רבו ההסברים באחרונים ליישוב המנהג:

א. לישה לאלתר מותרת - עיין תשובת רשב"א (ח"ד סי' עה) וראה תהילה לדוד (ס"ק כב) אך בשש"כ כתב בשם הגרשז"א שלישה לאלתר אסורה, ועיין עוד שם בפרק ח' הערה י'.

ב. אין לישה אלא בגידולי קרקע- שו"ת האלף לך שלמה או"ח קלט (פותר לישת הביצים ולא לישת הבצל), אך באגרות משה (ח"ד סי' עד) סובר שיש לישה שלא בגידולי קרקע.

ג. סומכים על הדעה הראשונה שמתירה כמות קטנה אפילו בבלילה עבה, בהנחה שכל כמות שמכינים לצורך אותה הסעודה נחשב מעט מעט - תהילה לדוד שם, ובתשובות מנחת יצחק (ט/כח) כתב שעדיף שכל אחד יערב את השמן או את המיונז בצלחת הפרטית, שאז בודאי נחשב מעט, והוסיף שכדאי לעשות בשינוי כדי לחוש לשיטת האוסרים בלילה עבה אפילו מעט.

ד. כיוון שרוצים רק לערבב ואין עניין שיהפוך ממש לגוש אחד, אין זו בלילה עבה -שש"כ בשם הגרשז"א.

ה. על פי מה שכתב בביאור הלכה לסעיף יד שבדבר שהוא מבושל אם נותן בו תבלין אין זו לישה דאורייתא וחשוב כתיקון אוכל בעלמא -שש"כ שם בהערה פא.

2. הכנת טחינה: אין להכין טחינה בשבת, על ידי תוספת מים, כי על ידי הבחישה נעשה בלילה עבה, ואף אם מתכוון להוסיף עוד מים עד שיעשה בלילה רכה, מכל מקום כיוון שבתחילה נוצרת בלילה עבה יש לאסור. ולכאורה, לפוסקים כשו"ע , יש מקום להתיר אם עושה כמות קטנה, וכפי שהתרנו בקמח קלי כמות קטנה, אבל לשיטת הרמ"א יש להימנע מזה.

3. סלט חסה או מלפפונים: כתב במשנה ברורה שכא/סח:

"ובירק הנקרא שלאטי"ן (=חסה) אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל מה שחותכין צנון וקשואין שקורין אוגערקע"ס (= מלפפונים) דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד צריכין ליזהר שלא לערב בכף בכח או ינענע בכלי עצמו וטוב להחמיר ג"כ שיתן החומץ ואח"כ המאכל".

וצ"ע מה לישה יש בזה והלא אין נדבקים לגוש אחד כלל , ורק מטבל אותם במעט שמן, ואכן, בשביתת השבת פתיחה ללש אות כ' כתב לתמוה על זה, ולמעשה אפשר להקל בזה, כיוון שמתקלקל אם מכינים אותו מבעוד יום,וישתדל לערב בנחת, ואם ישנה מסדר הנתינה הנהוג, תבוא עליו ברכה, וכשאינם קצוצים דק דק, מותר לערב בהם שמן כרגיל ואין זו לישה.

4. עירוב גבינה או ריבה באשל או שמנת: כתבו הפוסקים שמותר להוסיף סוכר או ריבה וכיו"ב לתוך אשל או שמנת, אם עושה בלילה רכה, אבל אין לעשות כן לתוך גבינה לבנה כי זה יוצר בלילה עבה ואסור. (עיין שש"כ פרק ח'- יב,טז.), ובשו"ת אגרות משה ח"ד/ עד כתב:

"ובנתינת שמנת וכדומה בקאטעד"ז טשיז /גבינת קוטג'/ או בגבינה שמנה ליכא לישה ומותר".

5. חרוסת בערב פסח: כתב במשנה ברורה סי' שכא ס"ק סח:

"וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן המשקה בשבת ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ רכה"

ובשער הציון שם הוסיף שאף על פי שמצוות חרוסת בבלילה עבה, יש לומר שדי בזה שבשעת העשייה הראשונה היתה עבה. ולכן, כשרוצה ליתן לתוכה משקה בשבת, יעשה אותה בלילה רכה דווקא, כדי לחוש לשיטת המחמירים לתת מים בשבת. ומדברי אגרות משה שם נראה גם כן לחומרא, שהרי בתשובה לשאלה: "האם יש להתיר (חרוסת) ע"י שינוי דנתינת המשקה אח"כ ושתי וערב אף בבלילתה עבה" - השיב שם:

"מהפמ"ג ראיה שאסור אף בשינוי מדהצריך לעשות רכה אף שמצותה בעבה שאף לתירוץ שער הציון ס"ק פ"ו הוה יותר ראוי לעשותה עבה, אבל הוא משום שאוסר לעשות אף בשינוי כדאיתא בגמ' דף קנ"ו בשתית".

ולפי זה היתר נתינת משקה לחרוסת בשבת הוא רק בבלילה רכה, ושינוי בסדר הנתינה לא יועיל כאן.