דילוג לתוכן העיקרי

מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 13

קובץ טקסט

יד. המלחמה

           כט           וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד.

           ל              וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה

וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ

וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה.

           לא           וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר:

לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל

כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ.

           לב           וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט

וְהֵמָּה אָמְרוּ: אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא

וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם, וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט.

           לג            וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא

וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו.

 

1. "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה"

לאחר תום העימות הגדול בשער שומרון, עולים שני המלכים על צבאותיהם אל יעד המלחמה שלהם – אל רמות גלעד (פסוק כט).

מפרשים רבים נתקשו בפירוש דברי אחאב ליהושפט בפסוק ל: "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה". האם זהו ציווי על יהושפט? אם נפרש כן, קשה יהיה להלום את המילים הבאות בהמשך דברי אחאב: "וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ", שמהן משמע שהוא מציע ליהושפט דווקא שלא להתחפש. אף מן האמור בהמשך "וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה" משמע שדווקא אחאב הוא שהתחפש, ואילו יהושפט (כמשתמע מפסוק לב בהמשך) נותר בבגדי מלכותו.

מחמת שאלות אלו הסכימו רוב המפרשים כי במילים "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה" התכוון אחאב לעצמו. כך כבר תרגם יונתן:

           אנא אשתני ואיעול בקרבא (–  אני אשתנה ואעלה במלחמה).[1]

פרשנים רבים פירשו את המילים "הִתְחַפֵּשׂ" "וָבֹא", לא כציווי, אלא כפעלים במקור. רש"י: "להתחפש ולבוא; אני אתחפש"; רלב"ג: "הנה 'התחפש' הוא מקור" (וכן ר"י קרא ור"י כספי). רד"ק כנראה רואה במילים אלו ציטוט עקיף של אחאב: "אמר מלך ישראל להתחפש ולבוא במלחמה כדי שלא יכירוהו, ואמר ליהושפט 'ואתה לבש בגדיך'".[2]

החכם משה יצחק אשכנזי בפירושו 'הואיל משה' מתקשה בפירושים אלו לכל גווניהם:

ודבר זר הוא שישנה (– אחאב) דיבורו, באופן שיישמע ממנו להפך מה שהוא רוצה לומר, בהיות ששתי המילות הן גם כן לשון ציווי, וכאילו אמר אל יהושפט שיתחפש ויבוא הוא! ואין לומר שנפלה טעות (– בגרסת הכתוב), מאחר שגם מחבר דברי הימים (דהי"ב י"ח, כט) העתיק כן.

על כן מציע אשכנזי פירוש אחר לדברי אחאב הללו, שאין בו שינוי לשון ציווי של הפעלים:

ואולי היה משל (– פתגם) בפיהם "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה!" לשון ציווי, כלומר השתדל במלחמה שלא יכירוך, ואחאב נשתמש במשל...[3]

פירושו של ד"ר ענת (תנ"ך לעם) הוא המשך ופיתוח לפירושו של אשכנזי:

אחאב, בהיותו המצביא הראשי במלחמה עם ארם, השמיע ליהושפט את הפתגם הצבאי, כי על המפקד העליון להתחפש ולהשתתף בעצמו בקרב... ואילו על יהושפט ללבוש בגדי מלכות... ויישאר במרכז המחנה, בעוד שאחאב יעמוד בראש צבא החלוץ. "וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה" – אחאב נכנס לתוך קרב מגע עם האויב.

 

2. מדוע מבחין אחאב בינו ובין יהושפט?

לפי כל המפרשים שהבאנו מכילים דברי אחאב ניגוד בין מה שמוטל עליו לעשות – להתחפש – לבין מה שמוטל על יהושפט לעשות – להישאר לבוש בבגדי מלכותו. וכך מתפרשת הוי"ו בתיבה "וְאַתָּה" (ל) כוי"ו הניגוד: 'ואתה – לעומתי – לבש בגדיך כרגיל'.[4]

ובכן, מה טעמה של ההבחנה הזאת שעושה אחאב בינו לבין יהושפט?

לפי פירושו של ד"ר ענת שהבאנו באחרונה, הבחנה זו נובעת מן התפקידים הצבאיים השונים שמייעד אחאב לכל אחד משני המלכים: אחאב, כיוזם המלחמה ובעל העניין בקיומה ("כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד"), הוא גם 'המצביא הראשי', ועליו 'לבוא במלחמה' – בתוך הלוחמים, כדי לנהל את הקרב. ומכיוון שיהא מצוי בטווח חצי האויב, עליו להסתיר מן האויב את זהותו כמלך ישראל ולהתחפש לחייל פשוט; יהושפט, לעומת זאת, יישאר בבגדי מלכותו מאחור, שהרי אף לנוכחותה של דמות מלכותית ברקע יש תפקיד צבאי חשוב בשמירת מורל הלוחמים.

רש"י ורד"ק מסבירים הבחנה זו של אחאב בידיעתו את יחס הארמים כלפיו:

           אני צריך להתחפש, לפי שהם (– הארמים) בעלי ריבי והם שונאים אותי (לשון רד"ק).

נראה שפרשנים אלו מייחסים לאחאב ידיעה, או לפחות השערה, של הציווי שמלך ארם אכן ציווה על חייליו (בפסוק הבא, לא): "לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ", ומחמתו הבין אחאב שרק עליו מוטל להתחפש.

על כך ניתן לשאול: האם בסערת הקרב יוכלו חיילי ארם להבחין בין מלך ישראל למלך יהודה? והרי בהמשך, בפסוק לב, רואים שלא כך הדבר, ואם כן היה על אחאב להציע גם ליהושפט להתחפש.

בנוסף, אם זאת הייתה סיבת ההתחפשות של אחאב, נראה שהיה על הכתוב להקדים את הוראתו של מלך ארם לשרי הרכב שלו לתיאור התחפשותו של אחאב.

מפרשים אחרים קושרים את ההבחנה שעושה אחאב בינו לבין יהושפט אל נבואת מיכיהו:

רלב"ג: והרצון בו (– בדברי אחאב), שעל דבר מיכיהו ראוי לו שישנה את בגדיו, ויבוא במלחמה בדרך שלא יכירוהו חיל ארם, אך אתה תלבש בגדי מלכות, כי אין לך לירא, כי... אך בדבר אחאב לבד התנבא מיכיהו רע.

אף בעל המצודות פירש בדרך זו, אך הוסיף הערה חשובה לכך:

           ואף שלא האמין לנביא, מכל מקום חשש לדבריו.

רלב"ג ובעל המצודות אף הם, כרש"י ורד"ק, רואים את מטרת התחפשותו של אחאב בהטעיית הארמים. אלא שלדעתם, ההבחנה שעושה אחאב בינו לבין יהושפט נובעת מפחדו מפני קיום הנבואה המכוונת כנגדו בלבד. פחד זה מטיל על אחאב דווקא את חובת 'ההשתדלות' להטעות את הארמים באמצעות ההתחפשות.

שונה מכל המפרשים הקודמים מלבי"ם, הרואה בהתחפשותו של אחאב ניסיון ממשי להימלט מפני הנבואה:[5]

חשש לדברי הנביא. ואם תאמר: הלא אם כן מה יועיל מה שמתחפש? כי בזה תתקיים הוראת הנביא במקצת, אחר שבא בגדר הדיוט ולבושי הדיוט, ואינו מלך בזה הרגע ו"לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה". כי חשב... [ש]אם יתקיימו (– דברי הנבואה) במקצת, יתבטל יתר הוראתם.

לפי פירוש זה מנסה אחאב להערים על דבר ה' ולהימלט מגורלו באמצעות בריחה מזהותו וממעמדו כמלך ישראל.

 

3. הוראת מלך ארם

מלך ארם המופיע בסיפורנו הוא ככל הנראה אותו בן-הדד,[6] שזכה בחנינתו של אחאב במלחמה הקודמת בין שני העמים. ובכן, זהו הגמול שגומל בן-הדד למיטיבו:

לא           לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל

כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ.

ההוראה להילחם עם מלך ישראל כשלעצמה מובנת: באותם ימים היו החיילים נלחמים למען המלך, וכשזה נהרג במלחמה, היו החיילים נסים מן המערכה. אולם הרישא של הוראתו נראה על פניו בלתי מתקבל על הדעת. מלחמה מתנהלת בדרך הטבע גם נגד חיילי האויב, ולא רק נגד מלכם. מהו אפוא פשר ציוויו המוזר של מלך ארם על שרי רכבו שלא להילחם בחיילי ישראל?

כך פירש זאת רלב"ג:

הנה שם ה' יתברך זה הרצון בלב מלך ארם, להפיל אחאב ברמות גלעד, ולא הסכים ה' יתברך שימות מישראל אחד במלחמה ההיא.

פירוש זה קשה בעינינו: ה'רצון' הזה ששם ה' בלבו של בן-הדד, חייב להיות סביר בעיני בן-הדד עצמו, ועליו לרצות בדבר זה מטעמיו שלו.[7] כמו כן צריך שפקודתו של בן-הדד תתקבל גם על דעתם של שרי רכבו האמורים למלא את פקודתו. ובכן, האם ישנה סבירות אנושית-צבאית בפקודה זו?

ועוד קשה: בנסיבות שבהן התחפש אחאב לחייל פשוט, אין טעם לכך שה' ייתן בלב בן-הדד להפיל רק את אחאב. הרי ממילא אין לבן-הדד או לחייליו אפשרות לזהותו!

ועוד: הרי מצאנו שאחאב נהרג בידי חייל ארמי שירה בו חץ לתומו, אף שאחאב היה מחופש לחייל פשוט. ובכן, יוצא שדווקא חייל ארמי זה עבר על פקודת מלכו![8]

מסתבר יותר לפרש את פקודת מלך ארם כפי שפירשה רד"ק:

לא היה כוונתו לחמול על ישראל. אלא אם כן יילחמו עם שאר העם, ויראה מלך ישראל שתכבד המלחמה, בין כך ובין כך יימלט מידם.[9] לפיכך אמר להם שכל מלחמתם לא יהיה כי אם במלך ישראל לבדו עד שימיתוהו, ואחר כך בשאר העם.

אפשר שיש לפרש את פקודתו של בן הדד על פי המובן של משפטים רבים במקרא שנוסחתם היא 'לא א כי אם ב'. משפטים מעין אלו נתפרשו על ידי חז"ל בברייתא המובאת בברכות יב ע"ב–יג ע"א בדרך זו:      'לא שייעקר א ממקומו, אלא שיהא ב עיקר, ו-א טפל לו.'

בעיוננו לפרשת עקב בסדרה השנייה ביארנו את כוונת חז"ל: משפטים שזו נוסחתם הם בעצם משפטי תנאי, וצירוף המילים "כי אם" המופיע בהם משמעו 'אלא אם'. משפט תנאי מעין זה אינו מתכוון אפוא לעקור את א ממקומו, אלא לתת ל-ב את עיקר החשיבות, ולהופכו תנאי לקיומו של א.[10]

על פי דרך זו תהא משמעות פקודת בן הדד כך: עיקר מלחמתכם תהא במלך ישראל לבדו, ורק אם כך תעשו תוכלו להילחם גם בשאר חייליו הקטנים עם הגדולים.[11]

ראיה לאמתות פירוש זה היא מכך שאחד מאנשיו של בן-הדד משך בקשת לתומו והיכה את אחאב המחופש לחייל פשוט. לו הייתה כוונת מלך ארם בפקודתו לאסור לחלוטין הריגת חיילים, לא היה החץ נורה. מסתבר שחייל ארמי זה, כשהתכוון להרוג 'חייל פשוט', לא עבר על פקודת מלכו.

 

4. מדוע שבו הארמים מאחרי יהושפט?

אם צודקים הפירושים שהבאנו בסוף הסעיף הקודם, שפקודת בן-הדד לא נועדה למנוע את מלחמתם של חיילי ארם בצבא ישראל מכל וכול, אלא אך לרכז את המאמץ באיתור מלך ישראל ובהריגתו, נתקשה בהבנת יחסם של חיילי ארם ליהושפט:

           לג            וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא (– בעקבות זעקת יהושפט)

וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו.

וכי אין הריגת מלך יהודה מהווה הישג צבאי הראוי להתכבד בו, אף אם לא נתמלאה עדיין המשימה העיקרית להרוג את אחאב?[12]

אמנם בעיון ה בסדרה הקודמת (על הסיפור הכלול בפרק כ', בייחוד סעיף 3ג שם), הבאנו דעתם של פרשנים הטוענים שכאשר לא הייתה סיבה מיוחדת, לא נהגו להרוג את המלך האויב, אלא לתפסו חי. אולם במקרה שלנו, שרי הרכב של ארם לא רק שלא הרגו את יהושפט, הם אף לא לקחוהו בשבי!

וכך שואל ר"י אברבנאל בביאורו לפסוקים לב–לג:

עם היות שראו שלא היה מלך ישראל, אין ספק שהכירו שהיה מלך יהודה, כי הוא היה מלובש בגדי מלכות ועטרת זהב בראשו. ומי הוא זה ואיזה הוא מאנשי החיל, שיראה במלחמה מגדוד האויבים מלך או שר גדול ולא יאסור אותו? והנה ההצלחה היותר נמרצת שיוכלו אנשי המלחמה להגיע אליה הוא לתפוש אדם גדול, כל שכן שיפול בידם מלך אסור ברהטים!

לכאורה, התיאור המקביל למקומנו בספר דברי הימים פותר את שאלתנו:

דהי"ב י"ח, לא      וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט, וַה' עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ.

    לב       וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֻׁבוּ מֵאַחֲרָיו. 

ובכן, הצלתו של יהושפט הייתה באמצעות עזרה ישירה של ה', אשר הסיר מעליו את שרי הרכב הארמים.[13] אולם גם הכתוב בספר דברי הימים אינו מתכוון לתאר נס החורג מטבעו של עולם. אדרבה: פסוק לב מפרט את הדרך שבה עזר ה' ליהושפט: כשראו שרי הרכב שיהושפט אינו מלך ישראל, שבו מאחריו, ובכך עזרו ה'.

אם כן, עדיין מוטל עלינו להסביר את מניעיהם של שרי הרכב הארמים בנסיבות האנושיות שבהן הם פעלו. מה חשבו הללו בשובם מאחר יהושפט?[14]

 

 

 

 

 

 

התשובה לשאלה זו נמצאת בדברי מלבי"ם:

נתן (– ה') בלבם שיהיה להם תועלת בשלא יהרגו את מלך יהודה שהיה בבריתם עד עתה, הגם שעתה נלחם בהם. ולכן בראות שרי הרכב כי יהושפט הוא, וישובו מאחריו.[15]

לדעת מלבי"ם, שרי הרכב לא הרגו את יהושפט מחמת הברית שהייתה בין יהודה לארם. נראה שכוונת מלבי"ם לַאמור במל"א ט"ו, יח–כ, המצוטט להלן בדילוגים:

וַיִּקַּח אָסָא (– אבי יהושפט) אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה'... וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד (– הראשון) לֵאמֹר... בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ... וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא...

ובכן, אפשר שהשיקול שלא להרוג את יהושפט, "הגם שעתה נלחם בהם", היה להשיבו לברית עם הארמים, על חשבון בריתו עם אחאב.

נראה כי רמז לפירושו, יכול היה מלבי"ם למצוא בפירושו של רש"י לדברי אחאב אל יהושפט:

(ל) וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ – שעליך לא יסורו להילחם, שיכירוך שלא מלך ישראל אתה אלא מלך יהודה, ועמך אין להם תגר.

 

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

 

 

 

[1] כך תרגמו אף השבעים והפשיטתא, ואפשר שכך הייתה הגרסה שעמדה לפניהם, וכך כותב רד"ק: "ויונתן תרגם כמו 'אתחפש'". אם לא כך, צריך לומר ששלושת התרגומים שינו את משמעות המשפט, מחמת הראיות שיש בהמשך לכך שזו הייתה כוונת אחאב בדבריו. הבסיס הלשוני לפרשנות כזו יובא מיד בהמשך העיון.

[2] אולם ההבחנה שעושה רד"ק בין שני חלקי הדיבור של אחאב אינה סבירה, שהרי כבר לפני המילים הראשונות של אחאב נאמר
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט". משמע אפוא כי גם המילים "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא" הן חלק מציטוט דברי אחאב ליהושפט.

[3] המשך דבריו, בעניין כוונתו של אחאב בהביאו משל זה, שהיה זה "דרך צחוק, להראות לו (– ליהושפט) שאינו מפחד מדברי מיכיהו" אינו מתקבל על הדעת, שהרי בהמשך הפסוק נאמר שאחאב נהג בדיוק על פי הוראת המשל (– הפתגם) הזה.

[4] לא כך הדבר בתרגום השבעים המתרגם את דברי אחאב בדרך זו:

                'אתחפש ואבוא במלחמה (ראה הערה 1), ואתה לבש בגדי'.

בדרכו של תרגום זה הלך יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים בסוף הספר השמיני (וזאת עשה כמנהגו): "ואחאב ויהושפט הסכימו ביניהם, שאחאב יפשוט את בגדי המלכות שלו, ומלך ירושלים יעמוד במערכה (במקומו) לבוש בגדו של אחאב". לפי פירוש זה שניהם מתחפשים, והניגוד הוא בסוג התחפושת: אחאב יתחפש לחייל פשוט, ויהושפט יתחפש לאחאב! אולם מהי המטרה של התחפשות כפולה זו? האם מבחינה צבאית יש משמעות לכך שיהושפט ילבש את בגדי אחאב? האם הארמים יבחינו בין בגדי המלכות של אחאב לאלו של יהושפט? יוסף חש בקושי זה, ותשובתו על כך היא שאחאב הציע זאת "כדי להערים על דברי הנבואה של מיכיהו."

[5] כך כבר פירש יוסף בן מתתיהו, ראה סופה של ההערה הקודמת.

[6] על זיהוי זה ראה עיון ו סעיף 2א.

[7] וכך ניתן יהיה לנמק את פקודתו של בן הדד ב'סיבתיות כפולה', כפי שהדבר קיים במקומות רבים בסיפור המקראי.

[8] רלב"ג הרגיש בקושיה זו על פירושו, וענה עליה: "ואיש משך בקשת לתמו – רוצה לומר שלא היה מתכוון להכות שום אדם, והנה מאת השם יתברך שירה החץ באופן שהיכה מלך ישראל". זוהי תשובה דחוקה.

[9] בן הדד יכול היה לחשוש לאפשרות מעין זאת בהסתמך על נסיונו שלו ממלחמתו הראשונה באחאב (כ', כ): "וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל, וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים".

[10] ראה בהרחבה בעיון הנזכר סעיף ד, עמודים 361–363, ובדוגמאות המובאות שם.

[11] מבחינה עניינית פירוש זה אינו שונה בהרבה מפירושו של רד"ק.

[12] רלב"ג, שפירש כי כוונת מלך ארם בפקודתו לחייליו הייתה להימנעות מוחלטת מפגיעה בכל אדם אחר בישראל מלבד באחאב (ראה בסעיף הקודם), מחזק את פירושו באמצעות ראיה מפסוקים לב–לג. ואלו דבריו (בפירושו לפסוק לא): "ולזה לא רצו חיל מלך ארם להכות יהושפט, כשידעו שאינו מלך ישראל".

אולם בסעיף הקודם הקשינו על פירושו של רלב"ג קושיות אחדות, ובחרנו לפרש את פקודתו של בן הדד בדרך אחרת, ועל כן עלינו למצוא יישוב להתנהגותם של שרי הרכב ביחס ליהושפט.

[13] וזו באמת תשובתו של ר"י אברבנאל (בעקבות האמור בספר דברי הימים): "אבל מאת ה' הייתה זאת שיהושפט ניצל, לחסידותו וליושר לבבו".

[14] וראה דיון דומה ביחס לפירוש רלב"ג לפקודתו של מלך ארם בסעיף 3 ובהערה 6.

[15] בפסוק לג נאמר "וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו", ואילו מלבי"ם 'מתרגם' את הפסוק 'בראות שרי הרכב כי יהושפט הוא וישובו מאחריו'. דבריו מסתברים כהשלמה לפסוק, וכדברי רי"א שהבאנו למעלה: "עם היות שראו שלא היה מלך ישראל, אין ספק שהכירו שהיה מלך יהודה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)