שיעור 57 - אלישע בדמשק (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע בדמשק (ח', ז-טו)

ה. מהי מטרת אלישע בבואו לדמשק ובהשמיעו שם את נבואותיו?

ישנן כמה שאלות יסודיות הנוגעות לעלילת סיפורנו שטרם דנו בהן. ראשית יש לשאול, לאיזו מטרה הגיע אלישע לדמשק - בירת אויבתה של ישראל?[1]

התבוננות בסיפורנו כשלעצמו מעלה את התשובה כי אלישע בא לדמשק להמציא עצמו לבן הדד החולה ולחזאל שלוחו על מנת ש'ידרשו את ה' מאותו'. במילים אחרות, אלישע בא לדמשק על מנת להשמיע באזני חזאל את שלושת חלקי נבואתו.

אולם על כך יש להמשיך ולשאול: מה רוצה אלישע להשיג בהגדת העתיד הזו באזני חזאל? האם שליחותו הנבואית של אלישע כוללת אף מעורבות בפוליטיקה הארמית הפנימית?

אלישע הוא נביא ישראלי, והוא פועל בהקשר הישראלי. אולם בדור זה, שבו ישראל וארם מצויות באיבה ובמלחמות בלתי פוסקות, ישנה חשיבות לפעולתו של אלישע בקרב שליטי ארם בשל ההשלכות שיש לפעילותו זו על גורלם של ישראל.[2]

מאליו מובן הדבר עתה, כי מבין שלוש הנבואות שנשא אלישע לפני חזאל, חשובה בייחוד הנבואה האמצעית, הנוגעת לגורלם של ישראל:

... וַיֹּאמֶר: כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג
וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ. (יב)

אלא שעדיין אין זה מובן מדוע היה אלישע צריך לשאת נבואה זו באזני חזאל.

בפרספקטיבה רחבה יותר, הרואה את סיפורנו על רקע פרקי אליהו ופרקי אלישע כולם, יש לענות תשובה שונה במקצת לשאלה שהצבנו בראש העיון:

אנו נזכרים כמובן במה שה' ציווה את אליהו בהר חורב:

לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק
וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.
וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא
וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע. (מלכים א',י"ט,טו-יז)

כידוע, לא קיים אליהו אלא את הצו השלישי (ואף אותו לא קיים כלשונו בבואו לאבל מחולה):[3]

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט...
וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. (שם יט)

ככל הנראה אליהו מסר את שני הציוויים הראשונים לאלישע, ועל כל פנים אלישע הוא שמקיימם. בסיפורנו פועל אלישע לשם מינויו של חזאל למלך על ארם, ואילו בסיפור הבא בהמשך (ט', א-ג) הוא שולח את אחד מבני הנביאים למנות את יהוא למלך על ישראל.

על השאלה למה הלך אלישע לדמשק, יש לענות אפוא כדברי רד"ק: "למשוח את חזאל כדבר ה' אשר דיבר אל אליהו".[4] עתה, טרם מותו של בן הדד, נראה כי באה העת למינויו של חזאל למלך על ארם בידי נביא מישראל.

שתי נבואותיו של אלישע - "והראני ה' כי מות ימות"; "הראני ה' אתך מלך על ארם" - מהוות אפוא את מעשה המינוי של חזאל שעליו נצטווה אליהו בזמנו. אף נבואתו הנוספת של אלישע, שבה מתוארת הרעה שיביא חזאל על ישראל, מתקשרת לאותה נבואה שנאמרה בזמנו לאליהו: "והיה הנמלט מחרב חזאל..." - "ובחריהם בחרב תהרג...".

ובכל זאת עדיין אנו שואלים: מדוע היה אלישע צריך לשאת נבואה זו, על הפורענות שתבוא על ישראל מידו של חזאל, באזניו של זה? וכי ללא שישמע נבואה זו יימנע חזאל מלעשות את מעשיו כנגד ישראל?[5]

בסדרת העיונים אודות אלישע ונעמן הצבענו על כך שכל פעולותיו של אלישע המתוארות בפרקים ה-יג והנעשות בהקשר לארם, מטרתן אחת: להיטיב את גורל עמו במאבקו הממושך והמר כנגד ארם.

במהלך תקופת נבואתו אין אלישע מבשר על ניצחון של ישראל על הארמים,[6] שכן הגזירה הא-לוהית באותו הדור - הפוכה הייתה, כפי שנראה מעצם האירועים המתוארים החל מפרק ה', וכפי שנראה מנבואת אלישע בסיפורנו. אולם דווקא בשל כך שיד הארמים על ישראל הייתה תקיפה בדורו של אלישע, ראה הנביא את תפקידו כמי שאמור לרכך את תגרת היד הזאת, להקטין את החיכוך בין העמים ולהציל את ישראל מיד הארמים ככל האפשר.[7]

אחד האמצעים שבהם נקט אלישע לשם הקלת הלחץ הארמי על ישראל היה מעורבותו בעניינים שונים הקשורים בשליטי ארם. בדרך כלל הייתה זאת מעורבות עקיפה, אולם בסיפורנו מנסה אלישע להשפיע על מערכת היחסים בין ארם לישראל באמצעות מעורבות ישירה וגלויה בתהליכים הפוליטיים המתרחשים בארם: לשם כך הוא בא לדמשק ולשם כך הוא מנהל דו-שיח עם שליטיה.

מובן שלצורך מעורבות גלויה מעין זו היה צריך שמו של אלישע להתפרסם בקרב שליטי ארם כנביא מוסמך, שעל אף היותו "נביא בישראל" הפועל לטובת עמו, הוא גם נביא לגויים וחפץ בטובתם. זוהי אחת המטרות החשובות של אותן מפעולותיו שנועדו להגדיל את שמו ולהרחיב את פרסומו בין הארמים.[8] פעולות אלו, המתוארות בפרקים ה'-ו' לעיל, מהוות הכנה לקראת פעולתו הדרמטית ביותר בקרב הארמים - זו המתוארת בסיפורנו. אין להעלות על הדעת את בוא אלישע לדמשק ואת קבלת הפנים המפוארת שלה זכה בבואו לשם, ללא התשתית שהניח אלישע בפעולותיו בפרקים הקודמים.

התשובה העקרונית לשאלות שבהן עוסק עיון זה - מהי מטרת הליכתו של אלישע לדמשק; מדוע הוא מתערב בתהליך חילופי השליטים בארם; ומהי מטרת הגדת העתיד המשולשת שאלישע נושא לפני חזאל - היא אפוא כי מטרתו בכל אלה היא הטבת מצבו של עם ישראל אל מול הלחץ הצפוי עליו מצד חזאל מלך ארם בשנים הקרובות.

אולם כיצד פעל אלישע כדי להביא לידי הקלת לחצו של חזאל על ישראל, והאם היו תוצאות למעשיו, על כך נדון בעיונים הבאים.

ו. האם התקיימו דברי אלישע במלואם?

... וַיֹּאמֶר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹגוְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ. (יב)

היכן מספר לנו המקרא על קיומה של נבואה זו?

בחמשה מקומות במקרא מסופר על מעשיו של חזאל ביחס לבני ישראל. עלינו לבדוק כל אחד ממקומות אלו, ולבחון את התאמתו לנבואת אלישע.

א. בסוף פרק ח' מסופר על מלחמה שניהלו יורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה כנגד חזאל מלך ארם ברמות גלעד:

וַיֵּלֶךְ (- אחזיהו מלך יהודה) אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב
לַמִּלְחָמָה עִם חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד, וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת יוֹרָם.
וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל
מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם... (ח',כח-כט)

מלחמה זו מהווה רקע למשיחת יהוא שעליה מסופר בהמשך הדברים בחלקו הראשון של פרק ט':

וַיִּתְקַשֵּׁר יֵהוּא בֶּן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי אֶל יוֹרָם
וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד
הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם. (ט', יד)

וכן מהווה מלחמה זו רקע להריגת יורם המתרפא ביזרעאל ואחזיהו שבא לבקרו שם בידי יהוא (ט', טו-כח).

לא נאמר לנו מה הייתה התוצאה הסופית של מלחמה זו, ובידי מי נותרה העיר החשובה רמות גלעד.[9]

יורם מלך ישראל אמנם נפצע במלחמה זו, אך נראה שפציעתו הייתה קלה ובת ריפוי (אלמלא הרגוֹ יהוא).

אירוע זה אינו יכול אפוא להיחשב כהגשמת נבואת אלישע.

ב. בדברי הסיכום למלכות יהוא בסוף פרק י' נאמר:

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל
וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד
הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי, מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן. (י',לב-לג)

מדובר כאן על מכות שהכה חזאל את ישראל בכל עבר הירדן המזרחי, בנחלת שני השבטים וחצי השבט, ואולי אף בכיבושים שעשה שם.[10]

אין בדיווח קצר זה כל אפיון של מעשי חזאל, ועל כן גם אירוע זה אינו יכול להיחשב כהגשמת נבואת אלישע.

הנחתנו היא שלו היה חזאל נוהג כפי שצפתה נבואת אלישע, היה המקרא מבליט זאת באמירה מפורשת או בתיאור ההולם בדיוק את הנבואה, כדרכו במקומות שבהם המציאות המאוחרת מגשימה נבואה שקדמה לה.[11]

ג. בסוף דברי יהואש מלך יהודה מסופר על מלחמה שניהל חזאל כנגד יהואש בארץ יהודה:

אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל גַּת וַיִּלְכְּדָהּ
וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם.
וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים
אֲשֶׁר הִקְדִּישׁוּ... אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת קֳדָשָׁיו
וְאֵת כָּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ
וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם. (י"ב,יח-יט)

מלחמה זו מתוארת בחומרה רבה יותר בספר דברי הימים:

וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם
וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק.
כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם
וה' נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד... וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים.[12] (דברי הימים ב',כ"ד,כג-כד)

מלחמה זו, אף שיש בה השחתת שרי העם ופגיעה במלך עצמו, אינה יכולה להיחשב כהגשמת נבואת אלישע. חסרים בה כל הרכיבים המצויים בנבואת אלישע וההופכים אותה לכל כך מזעזעת.

ד. בשני מקומות בפרק י"ג, מספר המקרא על ניצחונותיו של חזאל את יהואחז בן יהוא מלך ישראל. המקום האחד נמצא בראש הפרק:

וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם
וּבְיַד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל כָּל הַיָּמִים.
וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי ה', וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה'
כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל, כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם.
וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ, וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד אֲרָם...
כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם
כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי
כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ. (י"ג,ג-ז)

קרוב לסיום הפרק מופיעים דברים דומים:

וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי יְהוֹאָחָז.
וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם
לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה. (כב-כג)

ממקומות אלו ניכר כי לחצו של חזאל על ישראל היווה סכנה גדולה לעצם קיומה של ממלכת ישראל, ורק רחמי ה' שהתעוררו על ישראל הצילו אותם מלחצו המסוכן והממושך כל ימי יהואחז. פסוק ז "כי לא השאיר ליהואחז עם... כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" מקרב אותנו לראשונה לנבואת אלישע. בפסוק זה מתוארת השמדת רוב צבאו של יהואחז בידי חזאל, ואף הדרך האכזרית שבה נעשה הדבר "וישמם כעפר לדֻש". כאן מתגשם החלק הראשון בנבואת אלישע:

... מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג... (ח', יב)

ה. התאמה חלקית זו בין נבואת אלישע לתיאור התגשמותה בימי יהואחז מפנה אותנו למקום אחר שאפשר כי בו נידונים מעשי האכזריות של חזאל כנגד ישראל:

כֹּה אָמַר ה', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד. (עמוס א',ג)

האשמה זו של דמשק דומה לנאמר בספרנו "וישמם כעפר לדֻש". ומסתבר אפוא שהדברים רומזים למעשיו של חזאל. חיזוק לכך נמצא בהמשך דברי עמוס הקוצב את עונשה של דמשק:

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד. (ד)

לא רק ששמו של חזאל נזכר כאן, אלא שהעונש המיועד לארם נראה מידה כנגד מידה על מעשיהם המתוארים בנבואת אלישע "מבצריהם תשלח באש...". כל אחד מן הספרים מצמצם במידת מה את תיאור רעתו של חזאל: בספר מלכים נאמר שמעשה זה נעשה רק ביחס ל'עם' - כלומר לעם המלחמה - חייליו של יהואחז, ואילו בספר עמוס נאמר כי מעשים אלו נעשו בתחום הגלעד בלבד.

אף שהגענו להתאמה מסוימת בין נבואת אלישע לבין תיאור מעשיו של חזאל בפרק י"ג בספרנו ובנבואת עמוס, אין זו אלא התאמה חלקית בלבד. עיקר האכזריות המיוחסת לחזאל בנבואת אלישע הוא זה:

... וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ, וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ. (יב)

פעולות נוראות אלו נעשות כנגד אוכלוסיה אזרחית חסרת ישע, כנגד נשים ועוללים, במגמה להשמיד את האוכלוסייה הזאת כליל מאזורי הכיבוש. את זאת לא מצאנו בתיאור מעשיו של חזאל בשני המקומות שנידונו לאחרונה. נראה כי פעולותיו כוונו רק כלפי חיילי הצבא הישראלי שניצח אותם בעבר הירדן המזרחי.[13]

מהמשך נבואת עמוס ניתן להביא ראיה עקיפה לטענתנו, כי חזאל לא עשה מעשי אכזריות כלפי נשים וילדים, כמו אלו המתוארים בנבואת אלישע. בנבואתו על בני עמון אומר עמוס בהמשך:

... עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם. (יג)

ובכן, דווקא בני עמון הם שנהגו באכזריות נוראה זו (בנסיבות שאינן ידועות לנו), ומכאן משמע שהארמים לא נהגו כך בעת 'דושם בחרוצות הברזל את הגלעד'.

נמצא אפוא כי אין התאמה מלאה בין נבואתו של אלישע על מעשי חזאל לבין תיאור מעשיו בפועל. דבר זה דורש הסבר: האם ידיעתו הנבואית של אלישע לא הייתה מדויקת?

ז. בכיו של איש הא-לוהים

בסיומו של עיון ה שאלנו כיצד פעל אלישע בסיפורנו כדי להביא להקלת הלחץ הארמי על ישראל, והאם היו תוצאות למעשיו.

האמצעי המובהק שבו נקט אלישע לשם הקלת לחצו של חזאל על ישראל מתואר בפסוק המצוי במוקד הסיפור ומשמש לו כ"ציר מרכזי".[14]

וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד בֹּשׁ וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים. (יא)

התפרצותו של נביא בבכי ממשי בעת שהוא פועל כנביא, נדמה שהוא דבר שאין לו אח ורע במקרא.[15]

ובכן, מדוע בכה אלישע? שאלה זו הרי כבר שאל חזאל (יב) "מדוע אדני בכה?", והנביא ענה עליה בהמשך אותו פסוק. אף על פי כן, נדמה כי לבכיו של הנביא ישנה משמעות עמוקה הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח של סיפורנו.

בכיו של הנביא איננו רק התפרצות רגשות ספונטנית בלתי נשלטת, כפי שעשוי הקורא להתרשם מקריאת פסוק יא. ככזו, מהווה הבכי אך 'קישוט' בסיפורנו, ואינו עיקר עניינו. אולם מחמת מקומו של בכי זה ב'ציר המרכזי' של סיפורנו, יש לנסות לבארו בדרך שתהפוך אותו לעניין המרכזי בסיפור.

אמנם נכון כי התפרצותו של אלישע בבכי הייתה כנה וספונטנית,[16] אולם אף לספונטניות זו עצמה ישנו ערך חשוב בתפקיד התכליתי של בכי זה. ובכן, מהו תפקיד בכיו של אלישע? - להשפיע על חזאל השפעה עמוקה באחד הרגעים החשובים והגורליים בחייו של זה.

בחייו של כל אדם מצויים רגעים דרמטיים, שבמהלכם חלה בחייו תפנית. החוויה שעובר האדם ברגעים אלו, הדברים שהוא שומע באזניו והמראות שהוא רואה בעיניו, נחרטים עמוק בזכרונו, ומלווים אותו עד סוף ימיו. חוויות מעין אלה שחווה אדם בצמתי חייו הן חוויות המעצבות גורל אדם, והשפעתן עשויה לפעול אף הרבה מעבר לתחומו הפרטי של האדם החווה אותן.[17]

חזאל במפגשו עם אלישע היה נתון ברגע מפנה כזה בחייו. בפגישה זו נתברר לו כי בן-הדד אדונו עומד למות, וכי הוא יהפוך בקרוב למלך ארם תחתיו. ידיעה זו לא ניתנה לו כדבר חכמה,[18] אלא כמחזה נבואי, מפיו של נביא א-לוהים מוכר: "והראני ה' כי מות ימות... הראני ה' אתך מלך על ארם". הודעה כזו הופכת את אלישע איש הא-לוהים למי שבעצם ממנה את חזאל לתפקידו. חזאל מקבל 'מנדט' להיותו מלך מנביא ה'.[19]

את כל חייו כמלך ארם יחיה חזאל מכאן ואילך לאור התודעה כי מלכותו ניתנה לו על ידי נביא מישראל שהודיעו על פי מראה נבואי כי הוא נבחר למלוך על ארם.

בתי מלוכה בעת ההיא (ואף הרבה יותר מאוחר) היו זקוקים לאישור א-לוהי לבחירתם. ביתר שאת היה זקוק ללגיטימציה כזו מייסד שושלת חדשה. והנה חזאל מייסד עתה שושלת חדשה, מניין ישאב חזאל את הלגיטימציה הא-לוהית לשלטונו? מבחינת המסופר במקומנו, התשובה לכך ברורה: מפגישתו עם אלישע איש הא-לוהים.[20]

והנה, על רגע מכריע זה בחייו של חזאל, שבו מבשר לו נביא ה' על המפנה הגדול בחייו, מעיב צל כבד: לא מתוך שמחה חגיגית הוא זוכה לבשורת מלכותו, אלא מתוך בכי מר שבוכה הנביא המבשר. ובכי זה קשור בעצם הבשורה - במעשים שעתיד חזאל לעשותם כשימלוך על ארם לבני עמו של נביא זה. בכיו זה של הנביא מביע לא רק צער תהומי, אלא גם ביקורת על הפוטנציאל האכזרי הטמון באישיותו של חזאל.

כשם שאת כל חייו כמלך על ארם יחיה חזאל מעתה לאור התודעה כי זכה במלכותו הודות לנביא ה' הישראלי והוא שהעניק לגיטימיות למלכותו, כך גם יחיה את חייו בצל הבכי של אותו נביא. וכשם שבשורת ההמלכה היא מקור הלגיטימיות של חזאל, כך הבכי המלווה בשורה זו הוא מקור לסיוג מוסרי של מעשיו של חזאל כלפי ישראל ולשלילת הלגיטימיות של האכזריים שבהם.

מעתה, בבוא חזאל מלך ארם להילחם בישראל אויביו, הוא אמנם ימלא את תפקידו כמלך להביא לבני עמו ניצחון אחר ניצחון, אולם הוא יירתע מלממש את הפוטנציאל הטמון בניצחונותיו ובאפיו האכזרי. אף שהוא עתיד כמעט להשמיד את צבא ישראל, ולשימם 'כעפר לדוש', לא שמענו כי חזאל פגע בנשים ועוללים מישראל, וכך לא נתקיים חזונו המבעית של אלישע ביחס לחזאל "... ועלליהם תרטש והרתיהם תבקע".

האם בכך לא הפכה נבואתו של אלישע פלסתר? וודאי שלא! כך למדנו בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה י, ד:

דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר: פלוני ימות, או שנה פלונית רעב, או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים 'הנה דיבר ולא בא'. שהקדוש ברוך הוא ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם כחזקיהו.

לכשנדקדק בלשונו של אלישע, יתברר לנו כי אף הוא לא הציג את מעשיו של חזאל כנבואה החלטית, כשם שהציג את שתי הנבואות האחרות שנשא באותו מעמד, אלא כאפשרות שיתכן שתתממש בהמשך הזמנים. אפשרות זו נובעת מן ההתפתחויות ההיסטוריות שבהן תנצח ארם את ישראל, אך בעיקר מחמת אופיו האכזרי של חזאל.[21]

הבה נשווה:

נבואה א: וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת.

נבואה ב: יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה...

נבואה ג: הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם.

נבואה שבה 'הראה ה'' את הנביא דבר מה - מטרימה את המציאות וקובעת אותה. אולם בנבואה שבה מדקדק הנביא לומר "ידעתי", מלמד ההבדל בניסוח על כוונתו: ידעתי את אשר מסוגל אתה לעשות לבני ישראל, ואת אשר תאפשר לך המציאות לעשות להם, והלוואי ולא תתגשם ידיעתי זו לעולם. לשם הבעת דבר זה מלווה הנביא את דבריו בבכי מר.

נמצא אפוא, כי בכיו הספונטני של אלישע, המלווה את בשורת המלכות בשעה שמינה את חזאל, כמו גם השינוי הסגנוני בדבריו על מעשי חזאל בעתיד, הם האמצעים שבהם נקט הנביא לסייג ולמנוע את מעשי האכזריות של חזאל כלפי ישראל. האם הועילה השתדלות זו של אלישע?

בעיון הקודם נוכחנו כי אכן הועילו מעשיו של אלישע. חזאל ניצח את ישראל פעמים אחדות, ואף סיכן את עצם קיומה של הממלכה בהצליחו להשמיד את צבא ישראל בממדים מבהילים (י"ג, ז). אולם הוא לא נתפתה לנצל את ניצחונותיו אלו לשם השמדה אכזרית של האוכלוסייה האזרחית. המקרא אינו מעיד על כך, וישנם רמזים שאף שוללים אפשרות זאת.

מהו הדבר שגרם לביטול הגזרה על ישראל? מן הכתובים בפרק י"ג נראה שה' ניחם על הרעה מחמת ששמע את תפילתו של יהואחז בן יהוא מלך ישראל:

וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי ה', וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה'
כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל, כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם. (י"ג, ד)

וכן מחמת שזכר להם ברית אבות:

וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם
לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה. (כג)

זהו ההסבר לביטול הגזרה מעל ישראל בממד הא-לוהי של ההתרחשות. אולם כיצד אירע הדבר בממד הארצי? מהו הדבר שמנע בפועל את מימוש הגזרה על ישראל?[22] סיפורנו מציע תשובה על כך: בכיו של אלישע ברגע גורלי, הוא שליווה את חזאל תמיד, והוא שמנע ממנו את מעשי האכזריות שהיו צפויים שיעשה.

כאשר הוכרע בשמים דינם של ישראל לזכות, בימי יהואחז בן יהוא, כבר מזומנת הייתה ההשפעה על לבו של חזאל מלך ארם זה מכבר, הודות לבכיו של אלישע ובזכות כך שהוא זה שמינה את חזאל למלך על ארם. או אז, נקל היה להטות את לב מלך ארם אל אשר יחפוץ ה':

פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ - יַטֶּנּוּ. (משלי כ"א, א)

נמצא אפוא כי המופת שבסיפורנו, מופת מיוחד הוא. אמנם הגדת העתיד בפי אלישע היא המכשיר שבו משתמש הנביא בסיפורנו (ראה עיון א), אולם המיוחד בהגדת העתיד הזאת (באותו חלק שלה, שבו מתאר אלישע את מעשיו הקשים של חזאל ביחס לישראל) הוא בכך שמבחנה אינו בהתקיימותה המלאה, אלא דווקא באי-התקיימותה! ככל שנבואה זו תתגשם פחות, כך תגדל הצלחתו של אלישע, ותצליח כוונתו בהגדת העתיד הזו, שאמר אותה מתוך בכי נרגש ומתוך תקווה שדבריו לא יתקיימו.


[1] שאלה זו נשאלה בתלמוד במסכת סוטה מז ע"א בקיצור נמרץ: "למה הלך?" תשובתו של ר' יוחנן, "שהלך להחזירו לגיחזי בתשובה", אינה עולה מפשוטו של סיפורנו.

[2] ראה בעיון המבוא לסדרת העיונים אודות נעמן ובעיון המבוא לסדרת העיונים אודות הכאת עיני ארם בסנוורים.

[3] עמדנו על השאלה, מדוע לא קיים אליהו את מה שנצטווה עליו, בפרקי אליהו חורב ח, עמ' 313-314.

[4] על טעמו של דבר זה, שאליהו נמנע מלקיים את מה שנצטווה בו, והעביר את קיום הצו לאלישע שעשה זאת בזמן מאוחר בהרבה, עמדנו בהמשכו של אותו עיון שצוין בהערה הקודמת, עמ' 314-326. הדברים בהמשך עיוננו הנוכחי מהווים חזרה והרחבה למה שכתבנו שם.

[5] הרי מלכי עמים רבים הרעו לישראל, ושמשו בכך שבט ביד ה' ומטה זעמו כנגד עמו החוטא, והיכן שמענו שלצורך זה נתמנו אותם מלכים לתפקידם על ידי נביאי ישראל?

[6] זאת, מלבד בנבואתו האחרונה, בעת שאלישע חלה את חליו אשר ימות בו, שאז בישר על ניצחון ישראלי משולש על הארמים (י"ג, יז-יט) אלא שהתגשמותה של נבואה זו התקיימה לאחר מות אלישע.

[7] סקירה מפורטת של פעולותיו אלו של אלישע, החל מפרק ה' ועד ליומו האחרון, מצויה בעיון המבוא לסדרת העיונים אלישע ונעמן.

[8] הוא מוכן לסייע בריפויו של שר צבא ארם מצרעתו; הוא חונן את חייהם של החיילים ששלח מלך ארם על מנת לתפשו, והוא משלחם בידידות לארצם; והוא נענה לדרישת ה' של מלך ארם החולה, החפץ לדעת אם יחיה מחולי זה.

[9] גם לא ברור האם בשעת מלחמה זו ישראל הם היושבים ברמות גלעד, וחזאל הוא התוקף את העיר ומנסה לכבוש אותה מידם (כפי שטוען רד"ק בפירושו לט', א) או שמא הארמים הם היושבים בעיר (כהמשך לישיבתם בה באחרית ימיו של אחאב - מל"א כ"ב, ג), וישראל הם המנסים לכבוש את העיר ולהשיבה לשלטון ישראל.

[10] "בכל גבול ישראל" הכוונה בכל שטחי ישראל שבעבר הירדן המזרחי, כפי שמפרט והולך הפסוק הבא (לג).

[11] הנה דוגמאות אחדות מספר מלכים: מל"א ב', כז; י"ב, טו; י"ד, יח; ט"ו, כט; כ"ב, לח; מל"ב א', יז; ז', יח-כ; ט', כה-כו; ט', לו-לז; י', י; י"ד, כה; ט"ו, יב; י"ז, ז-כג; כ"ג, טז-יח. בכל המקומות הללו מפרש המקרא כי המציאות המתוארת בו מהווה הגשמתה של נבואה ספציפית. אולם ישנם מקומות רבים עוד יותר שבהם מתוארת התגשמות נבואה במציאות, בלא שהדבר צוין בפירוש, אלא בהתאמת הפרטים והלשון בין שני המקומות.

[12] לדעת רד"ק היו אלה שתי מלחמות שונות, אולם נראה כי אין הכרח לפרש כן.

[13] אין לטעון כי מעשים אלו כנגד נשים וילדים אכן נעשו, אלא שהמקרא חסך מעמנו את תיאורם מסיבה כל שהיא. כבר אמרנו כי דרכו של המקרא, וביותר דרכו של ספר מלכים, דווקא להבליט כל מקום שבו מתגשמת נבואה לאחר זמן (ראה הערה 11), כדי להראות כי דבר ה' לא ישוב ריקם. לפיכך עניינו של ספרנו היה דווקא לפרט את מעשי חזאל לו נעשו, ואף להזכירנו כי מעשיו אלו נעשו כדבר ה' בפי אלישע.

[14] על הסגולות הספרותיות שבהן ניחן פסוק זה עמדנו בעיון ב לעיל.

[15] אמנם מצויים ביטויים רטוריים של בכי בנאומים נבואיים, כגון בירמיהו ח', כג "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".

[16] הרי פסוק יא מתאר את נסיונו של אלישע להתאפק ולהסתיר את פניו בטרם פרצו דמעותיו, וזאת עד שבכיו הגלוי הפך פעולות אלו למיותרות.

[17] נזכיר כדוגמה את השפעתו המכרעת של משפט דרייפוס על הרצל, שנשלח לסקר משפט זה ככתב עיתון וינאי. החוויה שעבר הרצל במפגשו עם האנטישמיות המודרנית, "החילונית", הפכה להיות עבורו חוויה מעצבת, אשר שינתה את כל חייו והשקפותיו מכאן ואילך, וכידוע הכתה גלים גם מחוץ לתחומו הפרטי.

[18] ידיעה כזו, הבאה מחכמתו של המודיע, מצאנו באגדות החורבן שבמסכת גיטין, בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס (נו ע"א וע"ב). אמנם אף הודעה זו עשויה לשמש כרגע מפנה בחייו של מקבלה.

[19] והרי כך באמת נאמר לאליהו בהר חורב (מל"א י"ט, טו) "ומשחת את חזאל למלך על ארם".

[20] אין זאת אומרת כי אף כלפי חוץ, כלפי בני עמו, טען חזאל ללגיטימציה זו, אף כי דבר זה אינו מן הנמנע.

[21] אופי זה מצא את ביטויו בהמשך סיפורנו עצמו, כאשר רצח חזאל את בן הדד אדוניו החולה. ראה עיון ד לעיל.

[22] בפרק י"ג, ה נמצא רמז מעורפל העונה על כך: "ויתן ה' לישראל מושיע", אולם אין ביכולתנו לפענח רמז זה.