גוזז | 1

גוזז (1)

מבוא

כיוון שאב המלאכה הוא גיזת צמר מן הבהמה, יש לראות כל תלישה של חלקים מן החי כשייכת למלאכת גוזז. בתוך דברינו במהלך השיעור נדון אם גוזז שייך בכל חיתוך מן החי או דווקא בחלקים מסוימים, וכן נדון בגוזז צמר, או תולש כנף מן הבהמה שמתה, אם יש בו משום גוזז.

בשבת עד: שנינו:

"תנו רבנן: התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו - חייב שלש חטאות. אמר רבי שמעון בן לקיש: תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק".

וברש"י על הרי"ף שם מתבאר שדוקא תולש כנף מעוף חי חייב משום גוזז, וכן כתב מפורשות ביראים:

"גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא בפ' כלל גדול [ע"ד ב'] ובבכורות בהלוקח בהמה [כ"ה א'] התולש את הכנף פי' לעוף חי והקומטו והמורטו חייב ג' חטאות"

וכן הוא גם באור זרוע (סי' סג). אך רבים מן הראשונים חלקו עליהם, והוכיחו מן התוספתא בפרק ט' (תחילת פרק ח' במהדורת ליברמן), שיש גוזז אף מן המת, וז"ל התוספתא:

"הגוזז מן הבהמה, מן החיה, ומן העופות, אפילו מן השלח [1]...הרי זה חייב".

הרמב"ן האריך לדון בעניין זה במקומות שונים, ונביא מדבריו בסוגייתנו, ונדון בהם:

"הא דאמרינן תולש חייב משום גוזז שמעינן מינה דלא מיחייב מחיים טפי מלאחר מיתה, דבגוזז פשיטא לן דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דוקא מחיים דא"כ היינו קוצר אלא אפי' לאחר שחיטה, ודוקא דרך גזיזה אבל דרך תלישה לא מחייב דאין קוצר אלא בגידולי קרקע כדקאמרינן בדישה, ותניא נמי בתוספתא (פ"ט ה"א) הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא אפי' לאחר מיתה חייב משום גוזז, וכן נמי בתולש כנף מן העוף אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה"

לדעת הרמב"ן יש הבדל מהותי בין קוצר לגוזז:

א. קוצר ממוקד בעקירת הדבר ממקום גידולו ואינו אלא בגידולי קרקע, וממילא מקום גידולו הוא רק קרקע, ואינו חייב אלא כל זמן שהדבר גדל וצמח עכשיו במקום גידולו. ולא שייך קוצר בתלוש ועומד כגון ייחור שנעקר מן הקרקע. אבל גוזז הוא בחיתוך חלקים מבעלי חיים, ושייך גם לאחר מיתה [2].

ב. גוזז אינו חייב אלא בדרך גזיזה ולא בדרך תלישה לפי שאין דרכו בתלישה, אמנם בתולש כנף מן העוף, כיוון שזוהי דרכו, הרי זה תולדת גוזז וחייב. אבל אם תולש שער או צמר מן הבהמה פטור לפי שאין זו דרך גזיזה, ואין לחייבו משום תולדה דקוצר שדרכו בתלישה, לפי שאין קוצר אלא בגידולי קרקע. וכדבריו שם בהמשך:

"והא דגרסי' במס' בכורות (כ"ד ב') השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ כו' ובשעת שחיטה תולש את השער ובעי בגמ' כנגדו ביו"ט מהו, ומשני דתולש לאו היינו גוזז, ומקשינן ומאי שנא מהתולש כנף ומרטו דחייב, ומשני דשאני כנף דהיינו אורחיה".

לדברי הרמב"ן, אם היה אפשר לחייב תולש כנף מצד עוקר דבר ממקום גידולו, היה אפשר לחייב גם בתולש שער, ואע"פ שאין דרכו בתלישה, כיוון שקוצר דרכו בתלישה [3], היינו מחייבים גם בתלישת שער, אולם, כיוון שאין לחייב מצד קוצר אלא מצד גוזז, אין לחייב אלא כשדרכו בתלישה, כגון כנף דווקא, ותולש שער פטור.

יש הסוברים שכיוון שעוף דרכו בתלישה ולא בגזיזה [4], אין לחייב כלל על גזיזה של כנף העוף אלא על תלישתה. ואף על תלישתה כתב האגלי טל (גוזז ס"ק ו') שאין לחייב אלא לאחר מיתה, כי אין דרך לתלוש מחיים, וביסס את הדברים על פי הרמב"ם שכתב בפרק ט' הלכה ז':

"הגוזז צמר או שיער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב, כמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז".

נדייק בלשון הרמב"ם שהשמיט בראש ההלכה את דין הגוזז מן העוף, וכן את הכלל בין מן החי בין מן המת מהתולש כנף עוף, ולדעתו, אין לחייב על גזיזת כנף עוף, ויש לחייב רק על תלישתה ורק לאחר מיתה כי אין דרך לתלוש מחיים.

כתב הט"ז (סי' שלו ס"ק י') שצריך להיזהר במלבוש הנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי (פרק ז' הלכה ב') התולש מבהמה מתה חייב תלישתה זוהי גיזתה, ודברים אלו של הירושלמי הובאו על ידי הרא"ש (שבת ז/ו). אך לא ברור בדברי הרא"ש אם כוונתו לתולש מבהמה או לתולש מעוף, כי בלשון הירושלמי לפנינו, וכן בלשון הרא"ש כתוב התולש מן המתה חייב, ולא מוזכרת בהמה בפירוש.

עם זאת אצל רבנו ירוחם מפורשים הדברים, ולדעתו התולש כנף מן העוף חייב אפילו מחיים, והתולש שער מבהמה חייב לאחר מיתה דווקא, אבל מחיים אינו חייב אלא בגוזז.

להלכה הכריע במשנה ברורה סי' שמ ס"ק ה':

"ודוקא גוזז חיובו בכל גווני אבל תולש מן החי פטור דאין דרך לתלוש משום דכאיב לה אלא לגזוז אבל התולש ביד מן המתה דרך לתלוש כמו לגזוז וחייב וע"כ אותן בני אדם המלובשין בעורות של בהמה וחיה צריכין ליזהר שלא יתלשו מן השער שלהן בשבת.. וכ"ז בבהמה וחיה אבל בעופות דרכן להסיר הנוצות ע"י תלישה כמו בבהמה ע"י גזיזה ולפיכך תולש כנף מן העוף בין מחיים בין לאחר מיתה חייב דתלישתן זו היא גיזתן".

בשבת קז: למדנו:

"אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו".

ברמב"ן התלבט והתקשה בפירוש עוקר דבר ממקום גידולו, הרמב"ן שלל את האפשרות להסביר מצד קוצר, ולכן פירש מצד נטילת נשמה, וז"ל:

"הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. קשה לי ... אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע… וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו".. וכן נראה הפי' הזה מדברי ה"ר משה הספרדי ז"ל בפ' אחד עשר מהלכותיו [5]. ומה שאמרו בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ' דילן."

אולם, התוס' (בכורות כה, עבודה זרה כו:) נקטו שהחיוב הוא מצד גוזז, וז"ל:

"אע"ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לעניין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים כמו חולין (דף עג.) הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעיה לענין שבת חייב"

מאידך, בעבודה זרה כו. התירו לילד בשבת משום איבה ועל כך הקשו בתוס' שם, שהרי: "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז", ותירצו:

"י"ל דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת א"נ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו".

ונראה מכאן שלדעה זו החיוב בגוזז הוא רק כל עוד הוא גדל, וממילא פשוט שהגוזז מן המתה פטור, שאין זה עוקר דבר ממקום גידולו כיוצא בזה מצאנו בתרומת הדשן סי' פב שכתב שם, וז"ל:

"דגזיזת שער של מת אינו מלאכה כלל".

וכן כתב אגלי טל (גוזז ב') בדעת התוס' הנ"ל, והוסיף לטעון שם שיש מחלוקת בין התלמודים בשאלה זו של גדר גוזז, ולבבלי הוא גדר עוקר דבר מגידולו, וכשיטת התוס' ותרומת הדשן הנ"ל. אבל לשיטת הירושלמי והתוספתא שמפורש בהם לחייב גוזז מן המתה, גדר גוזז הוא בחיתוך חלקים מבעלי החיים כפי שהיה במשכן שהיו גוזזים השער מעורות האילים, כדי להשתמש בעורות. לדעתו, דבר זה נעשה במשכן לאחר שחיטה, ואפילו לאחר הפשטה, ומכאן מקור לירושלמי ולתוספתא שגוזז מן השלח חייב.

ולענ"ד נראה שאין הכרח לדייק מדברי התוס' ותרומת הדשן [6] הנ"ל שחולקים על הירושלמי והתוספתא, אם כי אפשר שסברו כן- וכפי שראינו כן בפירוש בשיטת רש"י, היראים והאור זרוע. מכל מקום יש אפשרות לומר שלדעת התוס' יש שני גדרים במלאכת גוזז:

1. גזיזת שער צמר וכיו"ב, מדברים הנגזזים בדרך כלל, ובזה אין צורך לעקור דבר ממקום גידולו, ויש לחייב גם לאחר מיתה.

2. נטילת עובר ממעי בהמה שאינו בכלל דברים הנגזזים בדרך כלל, ובזה אין לחייבו אלא בעוקר דבר ממקום גידולו, כל זמן שגדל שם, ולא לאחר מיתה או שכלו לו חדשיו.

בביאור העניין נראה שגדר גוזז האב הוא גיזת צמר מן הבהמה, והגיזה היא בדרך כלל מן החי, ויש לה תולדות משני סוגים:

1. כל עקירת דבר ממקום גידולו, והיינו דווקא בזמן שגדל ומתפתח.

2. עקירה וחיתוך של חלקים שדרך לחותכם מן הגוף של בעלי חיים, ואפילו לאחר מיתתם, כי כאן הדמיון הוא בהפרדת אותם חלקים מן בעלי החיים.

נחזור לברר למה הרמב"ן מתנגד לחייב את המדלדל עובר ממעי אמו משום גוזז, והוא מחייב אותו משום נטילת נשמה דווקא. נראה שהרמב"ן סבור שלא שייך גוזז אלא בחלקים שהם טפלים לגוף, כגון שער, צמר, ציפורניים, כנפיים ועוד. אבל עובר במעי הבהמה אינו חשוב חלק של גוף הבהמה, ואינו טפל לגוף כאותם פריטים שהוזכרו, ונחשב בעצמו גוף שלם שמנתקים אותו ממקור חיותו, ולפיכך אין לחייבו משום גוזז [7]. ובדעת התוס' בכורות שהבאנו למעלה שסוברים שיש בזה משום גוזז יש לומר שכיוון שהעובר עכשיו הוא חלק מן הבהמה ועתיד לפרוש ממנה, והרי הוא כאותם חלקים טפלים לגוף שפורשים ממנו, ויש בהם משום גוזז. [8]

והנה, במנחת חינוך, מוסך השבת, מלאכת גוזז כתב:

"ונראה לי דמלאכה זו דגוזז היא דוקא בעניינים שדרך לגזוז או לתלוש מגופו או מבהמה כמו שחשבם הר"ם צמר שיער צפרניים כנף או ציצין, דכל הדברים עושין חליפין והדרך לגזוז, היינו ליטול אותם מהגוף, וכן יבלת דהיא מותרות והדרך ליטול אותה. אבל אין סברא דאם חותך חתיכת בשר מעל גופו..שיתחייב משום גוזז".

ודבריו בעניין יבלת נתמכים מן הסוגיה בעירובין קג. במשנה שם:

"חותכין יבלת במקדש, אבל לא במדינה, ואם בכלי - כאן וכאן אסור".

וברש"י שם:

"אם בכלי כאן וכאן אסור - ואף על גב דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר אפילו הכי כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור - דאב מלאכה הוי, הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול".

אבל מן הרמב"ם בפרק ט' הל' ח' נראה שהוא סובר שחתיכת יבלת אין בה חיוב משום גוזז, וז"ל:

"וכן החותך יבולת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד".

ולשיטתו נראה שיבלת אין בה גזיזה מן התורה כל אינה מן הדברים שדרך לגוזזם מן הגוף באופן קבוע, וכשזה גדל הרי זה חלק מן הגוף, וקרוב הוא לשיטת הרמב"ן שפירשנו קודם בעניין דלדול עובר.

מחלוקת נוספת שקיימת בראשונים ובאחרונים קשורה אף היא לענייננו והיא שאלת חיתוך הערלה, האם יש בה משום גוזז או לא. בשבת קלו. בעניינו של קטן שנולד ואין ידוע אם נפל הוא אם לא, ונשאלה שאלה כיצד מלים אותו ביום שמיני שלו בשבת והרי ספק נפל הוא, והשיבו:

"אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך; אם חי הוא - שפיר קא מהיל, ואם לאו - מחתך בבשר הוא"

הסבר זה נוח אם אנו מבינים שאין במילה משום גוזז אלא משום נטילת נשמה. אבל אם נאמר שהוא משום גוזז, מה לי חי מה לי מת, עדיין יש בזה משום גוזז לשיטות רבות שגוזז מן המתה חייב. וראה שיטה מקובצת (כתובות ה:) שכתב שם שמילה בשבת אסורה מצד תולש, ובמנחת חינוך הנ"ל פירשו משום גוזז. ואשר נראה בזה הוא: ערלה נחשבת גוזז רק במקום שיש מצווה בגזיזתה, ובזה נחשבת הערלה כחלק טפל לגוף ויש בו משום גוזז, אך אם האדם מת ואין צורך בגזיזתה, הרי זה חלק של הגוף, ובזה לא מסתבר שמחתך בבשר יתחייב משום גוזז.

וכן כתב בספר דבר אברהם (סי' כג אות א') אבל רבים מן האחרונים סברו שאין במילה משום גוזז כלל כי הערלה חלק מן הגוף היא, ואין בה איסור אלא משום נטילת נשמה (ועיין חתם סופר כתובות ה: שם).

 

 

---