שיעור 58 - אלישע מחולל את מרד יהוא (א)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע מחולל את מרד יהוא (פרקים ט'-י')[*]

מבוא: דברי ימיהם של יורם מלך יהודה ושל אחזיהו בנו בתוך מחזור סיפורי אלישע.

עם סיום הסיפור על אלישע בדמשק (ח', ז-טו) והמעבר להמשכו של פרק ח' (טז-כט), נדמה כי נסתיים מחזור סיפורי אלישע: המשכו של פרק ח' עוסק בדברי ימיהם של יהורם בן יהושפט ואחזיהו בנו - מלכי יהודה![1]

מאז הופעתו הראשונה של אליהו במקרא, במל"א י"ז, א, עסק סִפרנו כמעט אך ורק באירועים שאירעו בממלכת ישראל.[2] לפיכך הבאת דברי ימיהם של שני מלכי יהודה הללו על פני המחצית השנייה של פרק ח' מפתיעה. דבר זה הוא שמעורר את הרושם שנסתיימו פרקי אלישע ונסתיים העיסוק המתמיד של ספר מלכים בקורות ממלכת ישראל. עתה חוזר ספרנו למתכונתו הרגילה - לתיאור הסינכרוני של שתי הממלכות לסירוגין.

אפס, רושם זה אינו מדויק: כבר בתחילת פרק ט' חוזר אלישע אל במת הסיפור:

וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ:
חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד.
וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי...
וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ:
כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל... (ט',א-ג)

מכאן ואילך מתחיל סיפור מרד יהוא ותיאור מלכותו המשתרע על פני פרקים ט'-י' שיש בהם 73 פסוקים סך הכול. אם כן, העיסוק הרחב בקורות ממלכת ישראל עודנו בעיצומו. אמנם שמו של אלישע אינו נזכר עוד בהמשכו של סיפור ארוך זה, לאחר ציטוט הוראתו לאחד מבני הנביאים בפסוקים א-ג. אולם חשוב לשים לב לכך שאלישע הוא מחוללו של מרד יהוא, ומה שנעשה בהמשך הסיפור - בדחיפתו של אלישע נעשה, ומחמת הלגיטימציה הנבואית שנתן למרד.

יתרה מזאת: סיפור מרד יהוא מהווה חלק ממכלול סיפורי אליהו ואלישע. האירועים המתוארים בשני פרקים אלו נקשרים בפירוש ובמשתמע לנבואותיו של אליהו, הן לציווי עליו למשוח את יהוא למלך על ישראל (-"ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל", מל"א י"ט, טז) והן לנבואת הכליון שנשא אליהו על בית אחאב בשדה נבות (מל"א כ"א, יז-כד).[3]

אף אלישע, הפועל לשם משיחת יהוא בתחילת הסיפור, נראה כי לא עשה זאת אלא כתלמידו ויורשו של אליהו וכדי לקיים את המעשה שעליו נצטווה רבו.

מהו אפוא הטעם להפסקה זו של 14 פסוקים שמפסיק הכתוב את המכלול הגדול של סיפורי אליהו ואלישע, לשם תיאור קורותיהם של שני מלכי יהודה? הפסקה זו נראית גם כחציצה בין שני מעשים שיש להם שייכות הדדית: בין מינוי חזאל למלך על ארם לבין משיחת יהוא למלך על ישראל. על שני המעשים הללו נצטווה אליהו במל"א י"ט, טו-טז ("ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל"), ונראה שאליהו העביר את עשיית שניהם לאלישע תלמידו. שני המינויים הללו שייכים זה לזה אף מחמת מטרתם המשותפת, להעניש באמצעות שני המלכים המתמנים את ישראל (שם, יז: "והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא...").

התשובה על שאלתנו פשוטה מאד: יש צורך לעדכן את הקורא בקיצור ביחס להתקדמות הדורות בממלכת יהודה בטרם נמשיך בסיפור העיקרי על ממלכת ישראל.[4] צורך זה נובע מכך שבסיפור מרד יהוא מצוי שוב (כמו במלחמת רמות גלעד הראשונה וכמו במלחמה במואב) תיאור המשלב בין תולדות ממלכת יהודה לתולדות ממלכת ישראל. אחזיהו מלך יהודה היה שותף ליהורם בן אחאב מלך ישראל במלחמת רמות גלעד. מחמת עובדה זו נשתלשלו האירועים בדרך זו שבה נהרג אחזיהו ביחד עם יהורם בידי יהוא.

אלא שכדי שהנסיבות לשהותם של שני המלכים הללו יחדיו בעיר יזרעאל תהיינה מובנות לקורא, יש צורך להקדים ולספר על עצם עובדת היותו של אחזיהו מלך יהודה. מלך יהודה האחרון שדברי ימיו הובאו בספרנו הרי היה יהושפט, אביו זקנו של אחזיהו. על כן משלים ספרנו את מה שחסר ברצף ההיסטורי של מלכי יהודה, בתארו (בקיצור) את דברי ימי יהורם בן יהושפט (טז-כד), ואחריו את דברי ימי אחזיהו בנו (כה-כט). תכלית כל זאת הם הפסוקים האחרונים בפרק ח' המהווים מבוא לסיפור מרד יהוא:

וַיֵּלֶךְ (- אחזיהו) אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד
וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת יוֹרָם.
וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם
וַאֲחַזְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי חֹלֶה הוּא. (ח',כח-כט)

עתה מוכן הרקע להמשך הסיפור הנוגע לאלישע ולממלכת ישראל - סיפור מרד יהוא. כשנגיע לתיאור הריגתו של אחזיהו בפרק ט', כז-כח, נדע מיהו אחזיהו, ונבין מה היו מעשיו בעיר יזרעאל בעת שבא אליה יהוא![5]

באמת הסבר זה, הנכון כשלעצמו, מהווה רובד בסיסי להסבר נוסף שיש לתת על גביו.

ההתקרבות בין בתי המלוכה של יהודה וישראל החלה בדורם של יהושפט ואחאב, כמפורש במקרא בהרחבה (מל"א כ"ב). אולם שיאה של התקרבות זו, כך מתברר בפרקנו, לא היה בשיתוף פעולה צבאי נרחב בין יהושפט לבין אחאב ויהורם בנו,[6] אלא ביצירת קשרי חיתון בין שני בתי המלוכה, קשרים המאחדים אותם למשפחה אחת.

דבר זה נודע לנו דווקא במקומנו, בדברי ימיהם של יהורם בן יהושפט ואחזיהו בנו המובאים בסוף פרק ח'.

כך נאמר בדברי ההערכה על יורם בן יהושפט:

וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב
כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה
, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. (ח',יח)

וכך נאמר בדברי ההערכה והסיכום של מלוכת אחזיהו בן יורם:

...וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת עָמְרִי[7] מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב
כִּי חֲתַן בֵּית אַחְאָב הוּא.[8] (ח', כו-כז)

כך הידרדר בית דוד מדחי אל דחי, ובניהם ובני בניהם של אסא ושל יהושפט מלכי יהודה הצדיקים ,כבר אינם שונים במעשיהם הרעים מבני דורם בממלכת ישראל - צאצאי אחאב. על כסא דוד בירושלים עלה מלך שהוא בן בתו של אחאב![9]

נמצא כי ההבחנה האופיינית שעושה ספר מלכים בין עיסוקו בממלכת ישראל לעיסוקו בממלכת יהודה אינה כל כך רלוונטית בדורם של צאצאי אחאב ויהושפט, דור שבו נתאחדו שתי משפחות המלוכה.

ומכאן נתבקש כי איחוד המשפחות הזה, שהביא להשפעה דתית שלילית של בית אחאב על צאצאי יהושפט עד כדי 'הליכה בדרך בית אחאב', גרם בסופו של דבר לאחדות גורל כמעט מלאה בין שני הבתים.

אחדות הגורל בין שני בתי המלוכה בדור זה באה לידי ביטוי בשני אירועים:

א. המוות המשותף לאחזיהו מלך יהודה וליורם מלך ישראל מידיו של יהוא אינו דבר שבמקרה. שיתוף הפעולה הצבאי ביניהם וקרבת המשפחה שהופכת אותם לבני משפחה אחת, מחייבים גם עונש משותף לשני המלכים הללו.[10]

ב. מעשיו של יהוא עדיין אין בהם להביא לשוויון מלא בעונשם של שני בתי המלוכה שנתאחדו למשפחה אחת: ליהוא אמנם יש חופש פעולה להשמיד את בית אחאב ביזרעאל ובשומרון, אולם אין לו חופש פעולה לפעול פעולות דומות בירושלים. לפיכך נשלם עונשו של בית דוד שהתאחד עם בית אחאב, בכך שעתליה בת אחאב ואם אחזיהו קמה:

וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה. (י"א, א)

במעשה זה של עתליה הומחש כי האיחוד עם בית אחאב הוא שמביא כליון על בית דוד, לא רק כעונש הבא מבחוץ על שני בתי המלוכה (כלומר, בידי יהוא), אלא גם מחמת תהליך פנימי של הרס עצמי.

הדבר שהציל את בית דוד מכליון גמור, כזה שנגזר על בית אחאב, נרמז לנו בדברי ימיו של יהורם בן יהושפט:

וְלֹא אָבָה ה' לְהַשְׁחִית אֶת יְהוּדָה לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ
כַּּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ לָתֵת לוֹ נִיר לְבָנָיו כָּל הַיָּמִים.[11] (ח', יט)

בזכות שבועת ה' לדוד להשאיר לו ניר כל הימים נותר יואש היונק מן הטבח שטבחה עתליה בכל בני המלך, ומלכות בית דוד נתחדשה מן הנצר הזה שנותר לבית דוד.

נמצא כי דברי ימיהם של יורם ואחזיהו מלכי יהודה המסופרים בפרק ח', ביחד עם סיפור מרד יהוא בפרקים ט'-י' וסיפור מעשי עתליה וסופה בפרק י"א הינם שרשרת סיפורים שנושא אחד משותף לכולם: קיום העונש של הכרתת בית אחאב, כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן בישראל והן ביהודה.


ב. מדוע הטיל אלישע את השליחות למשוח את יהוא על אחד מבני הנביאים?

וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ:
חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד.
וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי
וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו, וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.
וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ:
כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל
וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה. (ט',א-ג)

מדוע מבצע אלישע משימה נבואית זו באמצעות שליח - אחד מבני הנביאים, ואינו הולך בעצמו לרמות גלעד למשוח את יהוא?[12]

שאלה זו מתבלטת על רקע הסיפור הקודם שקראנו אודות אלישע (ח', ז-טו): בסיפור ההוא הולך אלישע בעצמו לדמשק למנות את חזאל למלך על ארם. והרי שתי המשימות הללו הוטלו כאחת על אליהו בהר חורב (מל"א י"ט, טו-טז):

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק
וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...

אף שאין הדבר מפורש במקרא, נראה שאליהו העביר שתי משימות אלו לאלישע תלמידו. מדוע אפוא מבחין אלישע ביניהן? מדוע הוא מעדיף לבצע בעצמו את זו שיש בה מינוי מלך נוכרי על ממלכה אויבת לישראל, ואילו את מינוי המלך מישראל הוא מוסר בידי שליח?

לר"י אברבנאל תשובה מעשית לשאלה זו, תשובה המתחשבת בנתונים הקיימים בעת משיחתו של יהוא:

לפי שלא יכול (- אלישע) ללכת את רמות גלעד למשוח את יהוא, כי יחרד כל העם בבואו שמה ויתגלה הדבר, עשה הדבר על ידי שליח, וישלח אחד מבני הנביאים שהיו לפניו למשוח אותו.

מליצתו של רי"א "כי יחרד כל העם בבואו שמה" מזכירה לנו שליחות דומה, שהוטלה על נביא למשוח מלך בחייו של מלך אחר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל... מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן
וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (שמואל א',ט"ז,א)

הסכנה שבמעשה זה לו יתגלה הביאה שם את שמואל לתמוה:

אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי! (ב)
וה' ענה לו: עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי.

שמואל נהג במצוות ה', ואף על פי כן, בבואו לבית לחם נאמר:

וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: שָׁלֹם בּוֹאֶךָ? (ד)

ומכאן לקח רי"א את מליצתו.

בואו המפתיע של נביא הדור למקום שאין מצפים לו שם, גורם לחרדת כל העם לקראתו. לשמואל היה הסבר מוכן - "לזבח לה' באתי", והסבר זה הסתיר את המטרה האמיתית לבואו. אולם אלישע, לו היה מופיע בסביבות רמות גלעד באמצע מערכה צבאית, כיצד היה מסביר את בואו המפתיע למקום מסוכן זה, מקום כינוסם של שרי הצבא? כיצד היה מרגיע את חרדת החיילים ושרי הצבא לקראתו?

במקרה כזה היה הסוד קרוב להתגלות, וכדי שלא יתגלה הסוד שלח אלישע את אחד מבני הנביאים (שאינו מוכר לרבים). בואו של זה לא יעורר תשומת לב מיותרת.

הסברו של רי"א משתלב היטב בהוראות שנתן אלישע לשלוחו, ושאותן גם ביצע אותו בן הנביאים. כך הורה לו אלישע:

... וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ, חֶדֶר בְּחָדֶר.
... וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה. (ב-ג)

וכך קיים השליח:

... וַיֹּאמֶר: דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר...
... וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ ... (ה-ו)
... וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס . (י)

מדובר כאן אפוא במעשה שיש לשמור על חשאיותו ולהישמר מן הסכנה הכרוכה בעשייתו. וכך מפרש רי"א את הוראותיו של אלישע:

וציווהו שיעשה זה בהחבא חדר בחדר, כדי שלא ייוודע הדבר למלך, ולא יוכל להימלט מידו[13], וכדי שלא יסתכן הנביא. וציווהו שמיד ינוס ולא יעמוד שם עוד.

וכן פירש בעל המצודות: "תנוס משם ולא תאחר מללכת, שלא תסתכן כאשר ייוודע למלך".

לו היה אלישע מופיע ברמות גלעד, לא הייתה החשאיות יכולה להישמר, אף לו היה מושח את יהוא "חדר בחדר" ואף לו היה ממהר להסתלק מן המקום. או אז היה אלישע מסכן את עצמו ואת מטרת שליחותו.

ואם תשאל: הרי בפועל התברר שלא היה כל צורך, לא בחשאיות המשיחה ולא במנוסה המיידית של אותו בן נביאים! הרי מיד בצאת יהוא מאותו חדר שבו נמשח למלך גילה את הדבר לחבריו (לאחר לחץ קל שהפעילו עליו), והללו הגיבו בהתלהבות ובהסכמה מלאה, והמליכו עליהם את יהוא. במצב זה לא הייתה כל תועלת בצעדי הזהירות שננקטו.

אלא שזוהי חכמה שלאחר מעשה. לכתחילה יש לנקוט בכל צעדי הזהירות המתחייבים, שהרי האירועים עשויים היו להיות שונים ממה שאירע בפועל, ובקרב אנשי הצבא היו עלולים להימצא שרי צבא נאמנים ליורם. הללו היו מעבירים את הידיעה על משיחת יהוא אל יורם, ואולי אף היו מנסים לפגוע במורדים כבר ברמות גלעד.[14]

בעיון הבא ננסה לבאר בדרך שונה את הימנעותו של אלישע מלמשוח את יהוא ואת מסירתה לאחד מבני הנביאים.


[*] בסדרת עיונים זו אין בכוונתו לעסוק בסיפור מרד יהוא בשלמותו, בפרקים ט'-י', אלא רק במה שנוגע לפעילותו של אלישע: להופעתו בראש הסיפור כמחולל המרד, ולהיעלמותו לאחר מכן לזמן רב.

[1] ואכן, בפירושו של ר"י קיל בדעת מקרא מסתיימת 'חטיבת פרקי אלישע' בסיפור על אלישע בדמשק, ובמקום זה בא סיכום ארוך של פרקי אלישע.

[2] יוצא הדופן היחיד, עד למקומנו, הוא סיכום דברי ימיו של יהושפט מלך יהודה בפסקה בת 11 פסוקים (מל"א כ"ב, מא-נא). אלא שהחריגה ההיא לא עוררה כל קושי, משום שהיא באה בסופו של הסיפור הגדול על מלחמת אחאב ויהושפט ברמות גלעד (מל"א כ"ב) וכהשלמה לו. שיתוף הפעולה בין שני המלכים במלחמה ההיא הסתיים במותו של אחאב, לפיכך השלמת הסיפור בתיאור מעשיו של יהושפט עד למותו נראית שם טבעית.

יתרה מזאת: בדברי ימי יהושפט נזכרים עניינים אחדים השייכים גם לדברי ימי ממלכת ישראל (פסוק מה: "וישלם יהושפט עם מלך ישראל"; פסוק נ: "אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט, ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט").

[3] א. נבואת הכליון על בית אחאב שנשא אחד מבני הנביאים באזני יהוא (ט', ז-י) היא חזרה על נבואתו של אליהו בכרם נבות.

ב. יהוא, לאחר שהרג את יורם בן אחאב, ציווה להשליך את גופתו בשדה נבות, תוך ציון 'המשא אשר נשא ה'' על אחאב באותו מקום עצמו, ותוך הגדרת מעשה הריגת יורם כנקמה על שפיכת דמי נבות (ט', כא; שם כה-כו).

ג. יהוא מסביר את היעלמות רוב גופתה של איזבל בכך שזו התקיימות נבואת אליהו עליה בכרם נבות (ט', לה-לז).

ד. בנאומו של יהוא בשומרון, לאחר שהוראתו להמית את שבעים בני אחאב נתקיימה, הוא מזכיר שוב כי בכך נתקיימה נבואת אליהו על בית אחאב (י', ט-יא).

ה. אף הכתוב עצמו מציין כי הריגת כל הנשארים לאחאב בשומרון בידי יהוא נעשתה "כדבר ה' אשר דבר אל אליהו" (י', יז).

ו. מעשיו של יהוא בהשמדת עובדי הבעל נעשית בעקבות מעשיו של אליהו בהר הכרמל.

ועוד נדון בכל הנקודות הללו בהרחבה בעיון ד "יהוא ואליהו"..

[4] בספר מלכים אמנם בא סיפור דברי ימיהם של שני המלכים הללו בקיצור, אך בספר דהי"ב בפרקים כ"א-כ"ב בא סיפור זה ביתר אריכות. כמה רמזים המופיעים בספר מלכים מתפרשים שם, ומצויים שם גם דברים חדשים.

[5] עמד על כך בקיצור ר"י אברבנאל בסוף פירושו לפרק ח': "והנה סיפר הכתוב זה, הקדמה למה שיבוא עליהם (- על אחזיהו ויורם) ושנהרגו שמה, כמו שיזכור".

[6] אלו מתוארים במל"א כ"ב ובמל"ב ג'. ניסיון לשיתוף פעולה כלכלי בין יהושפט לאחזיה בן אחאב נזכר במל"א כ"ב, מט-נ.

[7] המפרשים ביארו שעתליה הייתה בת אחאב, כמבואר בפסוק יח לעיל, והיא נקראת כאן 'בת עמרי' על דרך "בני בנים הרי הם כבנים" (יבמות סב ע"ב).

[8] רד"ק ביאר זאת: "כי על ידי חיתון הייתה קורבתו עמהם" (וכן מפרשים נוספים), וראה דהי"ב כ"ב, ג-ד. אולם אפשר שאחזיהו עצמו נשא אישה מבית אחאב (מלבד צביה מבאר שבע, אמו של יואש).

[9] ובכן, מדוע לא הזכיר זאת ספר מלכים בדברי ימי יהושפט במל"א כ"ב? המקום המתאים לכך הוא שם, בסמוך לפסוק מה: "וישלם יהושפט עם מלך ישראל". הכתוב שם היה יכול להוסיף כי יהושפט לקח את בת אחאב ליורם בנו (וראה דהי"ב י"ח, א).

התשובה על כך היא, שישנם מעשים שחומרתם אינה ניכרת בשעת עשייתם, אלא רק בתולדותיהם המאוחרות של אותם מעשים, הניכרות לאחר שנות דור ואף יותר מכך.

מסתבר כי יצירת קשרי החיתון בין אחאב ליהושפט באמצעות השאת בניהם לא עשתה בשעתה רושם גדול. היה זה אירוע 'משפחתי', שחשיבותו אינה עומדת לכאורה בשום יחס לחשיבותו של שיתוף הפעולה בין שני המלכים הללו באירוע ההיסטורי הגדול של היציאה למלחמה משותפת בארם.

חומרת המעשה של איחוד המשפחות עתידה להתברר בדורות הבאים. השפעת עתליה בת אחאב על יורם בן יהושפט בעלה ועל אחזיהו בנה, הרי היא כהשפעת איזבל על אחאב בעלה ועל יורם ואחזיה בניה. אף עתליה היא המסיתה והיא ה'יועצת להרשיע' (דהי"ב כ"ב, ג).

לפיכך, נזכרו קשרי החיתון שבין אחאב ליהושפט רק בפרקנו, בסקירת תולדותיהם של צאצאי יהושפט.

[10] וכך מתוארת הריגת אחזיהו בספר דהי"ב כ"ב, ז-ט:

וּמֵאֱ-לֹהִים הָיְתָה תְּבוּסַת אֲחַזְיָהוּ לָבוֹא אֶל יוֹרָם, וּבְבֹאוֹ יָצָא עִם יְהוֹרָם אֶל יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי, אֲשֶׁר מְשָׁחוֹ ה', לְהַכְרִית אֶת בֵּית אַחְאָב. וַיְהִי כְּהִשָּׁפֵט יֵהוּא עִם בֵּית אַחְאָב, וַיִּמְצָא אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וּבְנֵי אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מְשָׁרְתִים לַאֲחַזְיָהוּ וַיַּהַרְגֵם. וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ... וַיְבִאֻהוּ אֶל יֵהוּא וַיְמִיתֻהוּ...

[11] פסוק זה רומז לאירוע חמור שהתרחש בימיו של יהורם בן יהושפט, אירוע שאיים על המשך קיומו של בית דוד. רמז זה מתפרש בדה"ב כ"א, טז-יז. עוד אנו מוצאים בספר דברי הימים שם (יב-טו) כי יורם הוזהר על הפורענויות שיבואו עליו, במכתב מאליהו הנביא - זה הנביא שפעל כל ימיו בממלכת ישראל אל מול בית אחאב.

[12] והרי "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא ע"א).

[13] הנושא של המשפט "ולא יוכל להימלט מידו" נראה שהוא המלך. מטרת החשאיות היא גם למנוע הצלה מן המלך.

[14] עדיין יש לתהות על הסבר זה: ראשית אלישע הרי הוא נביא, ומדוע לא צפה את העתיד בעניין זה שבו הוא עוסק במסגרת תפקידו? שנית, אף אם לא צפה אלישע את העתיד, מדוע מאריך המקרא בסיפור דברים שאינם נחוצים להתפתחות האירועים בהמשך הסיפור?

נראה אפוא להציע מטרה נוספת לחשאיות המשיחה ולמנוסה שאחריה: לא יורם המלך ונאמניו הם הסיבה לכך, אלא יהוא בעצמו. הנבואה אינה מצווה על יהוא לפעול מיידית, אלא משאירה בידיו את בחירת הזמן המתאים לחולל בו את המרד. כדי לאפשר ליהוא שיקול דעת עצמאי ובלתי מונחה, יש צורך כמובן שסוד משיחתו לא יתגלה ברבים. מנוסת הנער מונעת מיהוא אף את האפשרות להיוועץ בנביא, והיא מותירה את יהוא לבדו בחדר כשהוא מתלבט בספקותיו.

ואכן, יהוא אינו יוצא מאותו חדר בהחלטה לחולל מיד את המרד. אדרבה: כאשר שואלים אותו חבריו (יא): "השלום? מדוע בא המשגע הזה אליך?" דחה אותם יהוא בקש: "אתם ידעתם את האיש ואת שיחו". בעל המצודות מוסיף כאן הערה חשובה: "והיה חפץ להעלים הדבר עד עת יראה כי יש לאל ידו". רק בלחצם של חבריו האומרים לו (יב): "שקר! הגד נא לנו!" נשבר יהוא ומגלה את סוד משיחתו למלך, ואז מתחיל כדור השלג של המרד להתגלגל במהירות.

לו היה אלישע מבצע את המשימה של משיחת יהוא, לא ניתן היה להסתיר זאת מעיני חבריו, והדבר היה כופה על יהוא לפתוח מיידית במרד, ללא כל שיקול דעת מצדו.