שיעור 59 - אלישע מחולל את מרד יהוא (ב)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע מחולל את מרד יהוא

ג. מדוע הטיל אלישע את השליחות למשיחת יהוא על הנער הנביא? (עיון נוסף)

1. טעמו של ר"מ אלשיך

בעיון הקודם עמדנו על הסיבות לכך שאלישע מסר את משיחת יהוא בידי שליח, ולא עשה זאת בעצמו, וכן על הטעמים לחשאיות המשיחה ("חדר בחדר") והמנוסה של הנביא המוֹשחַ מיד לאחריה. הפתרון שהצענו באותו עיון אינו נקי מקשיים, ודנו בהם בסוף אותו עיון ובהערה 15.

בעיון הנוכחי נחתור לתשובה שונה - מהותית יותר, לכך שאלישע מסר את משיחת יהוא בידי שליח.

בהמשך לשאלה זו, יש לשים לב לתמיהה נוספת: אלישע אינו מלווה כלל את מרד יהוא בשום שלב שלו! אף בסיומו של סיפור המרד, כשליהוא נאמר דבר ה' המעריך את מעשיו, נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי
כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב
בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. (י', ל)

מסתבר שלא אלישע הוא האומר דברים אלו ליהוא, שהרי שמו לא נזכר כאן, אלא נביא אחר אמר זאת.[1]

נדמה כי דברי ר' משה אלשיך, בפירושו 'מראות הצובאות', פותרים את הבעיות שאנו מתקשים בהן:

"ואלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים" - מה שלא עשה על ידי עצמו, ייתכן במה שכתבנו למעלה (בפירושו לסוף פרק ו') כי נכנע (- יורם) לפני איש הא-לוהים, וילך עד ביתו על רגליו להתנצל על אשר דיבר נגדו (ו', לג), לכן חלק לו (- אלישע) כבוד זה, להקים מלך במקומו שיכלה את כל זרע אביו על ידי שלוחו ולא על ידי עצמו.

יחס הכבוד שרחש יורם מלך ישראל לאלישע, הלך והתפתח במהלך 'פרקי אלישע', והגיע לשיאו בסיפור שבראש פרק ח':

וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר:
סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע. (ד)

מן הטעם העקרוני הזה שכתב ר"מ אלשיך להימנעותו של אלישע מלמנות את יהוא, אנו באים להעלות שתי השערות אחרות, שעל אף היותן הפוכות זו לזו, אין ביניהן סתירה, ואפשר ששתיהן אמת.

2. בין מינוי חזאל לבין משיחת יהוא

חזאל ויהוא נתמנו שניהם להיות שלוחי ההשגחה להעניש את ישראל:

וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא... (מלכים א',י"ט, יז)

אולם שונה העונש שיביא חזאל על ישראל בחרבו מזה של יהוא. חזאל הוא אויבו של עם ישראל, וחרבו תונף על כל העם, ללא הבחנה, כדברי אלישע:

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה:
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג
וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ. (ח', יב)

מובן כי לא לשם קיום הנבואה יפעל חזאל כך כנגד ישראל, אלא לשם האינטרסים שלו ושל עמו. "וכיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא ס ע"א).

יהוא, לעומת זאת, הוא מלך ישראל הפועל את כל פעולותיו לטובת עמו ולשם קיומו של דבר ה'. מנעוריו הוא משרת את עמו כאיש צבא, ואף בעלותו למלוכה - לבו לעמו. העונש שהוא אמור להביא על ישראל נוגע בעיקר לבית אחאב: הוטל עליו תפקיד - לבער בית מלוכה מושחת זה מן הארץ. אולם רק את החייבים בעונש מוטל עליו להרוג, ואין לו רשות לחרוג מגבול זה. תפקיד זה, אף שהוא מהווה מעשה ענישה בתוך עם ישראל, נועד סוף סוף להיטיב עמם ולסלק מעליהם בית מלוכה מושחת, אשר גרם להשחתה בישראל ולרעות רבות שבאו עליהם בשל כך.

סילוק בית אחאב מן המלוכה, אינו מהווה רק אינטרס דתי-נבואי, אלא תואם כנראה גם את האינטרס הלאומי הפשוט, כפי שנתפס בידי שרי הצבא וחייליו. לולי כן, קשה להסביר את התמיכה המיידית והנלהבת שזכה לה יהוא מצד כל חבריו שרי הצבא, ואת הצלחתו המופתית והמהירה כל כך של המרד אשר העניק ליהוא את כסא המלוכה ללא מלחמת אחים וללא שפיכות דמים מיותרת.[2]

יש לשאול אפוא, מה היה השיקול המדיני הריאלי לתמיכתם של שרי הצבא במרד יהוא?

נראה שהייתה קיימת בעם ובצבא אי-שביעות רצון כללית משלטונו של יורם בן אחאב. הייתה זו תקופת ירידה לאומית מכל הבחינות (זאת, בניגוד להישגים שאליהם הגיעו עמרי ואחאב אבותיו של יורם). מבחינה מדינית וצבאית, בתקופתו של יורם פרקו המואבים את עול ישראל, ויורם נכשל בנסיונו להשיב את שלטונו על מואב;[3] ידם של הארמים גברה לאורך כל תקופת מלכותו, ולא שמענו על שום ניצחון ישראלי על הארמים (ורק על הצלות לזמן מה).[4] בתקופת מלכותו של יורם שרר רעב כבד בארץ, והוא גרם בוודאי לקשיים כלכליים חמורים בממלכה.[5]

יורם עצמו נראה אישיות חיוורת, החסרה כושר הנהגה: הוא נוטה להישבר במצבי לחץ ומתגלה כחסר אונים להיחלץ מהם.

יורם עומד בצלם של אבותיו עמרי ואחאב, ובתקופת מלכותו בא לידי ביטוי ניוונו של בית אחאב וירידתו נִכּרה. נראה אפוא ששרי הצבא סברו שהשלטון בעת הקשה הזאת לישראל ראוי להיות מופקד בידיים נאמנות יותר. יהוא נראה להם מנהיג מוכשר ונמרץ הראוי לרשת את כסא המלוכה בישראל.

נשוב אפוא לדברינו הקודמים: יהוא וחזאל אינם עומדים בצד אחד של המתרס אל מול עם ישראל, כפי שעשוי היה הקורא להבין מנבואת אליהו במל"א י"ט. אף שלשניהם תפקיד של ענישה ביחס לישראל, הרי שבמציאות ההיסטורית שניהם אויבים הנלחמים זה בזה.[6]

לאחר הבחנה זו, יקל עלינו להבין את ההבדל ביחסו של אלישע למשימת המינוי של כל אחד מן השניים.

בעיון האחרון בסדרת העיונים הקודמת ('אלישע בדמשק עיון ז) הסברנו את תפקידו של הבכי שבכה אלישע בשעה שבישר לחזאל על מלכותו. בכי זה שימש ביד אלישע כאמצעי לריכוך התנהגותו העתידית של חזאל כלפי ישראל כשינצחם. אלישע נטל אפוא על עצמו את משימת המינוי של חזאל, משום שרצה להשפיע על חזאל באותה שעה, ובכך להיות שותף פעיל בעיצוב התוצאות של שליחותו הנבואית. אישיותו הרחומה וחפצו להיטיב עם עמו ככל יכולתו, הם שהביאו את אלישע לדמשק למנות בעצמו את חזאל למלך על ארם.

נראה כי מסיבה זו עצמה נמנע אלישע מלמנות בעצמו את יהוא למלך על ישראל. התפקיד המוטל על יהוא - תפקיד קשה ואכזרי הוא. מפיו של אלישע הרחום תצא הפקודה להשמיד את בית אחאב פחות חריפה, פחות אכזרית ממה שראוי לה שתהא.

יתרה מכך: אלישע, שלא כאליהו רבו, לא עמד בחזית ההתנגדות לבית אחאב. הוא כמעט ולא הוכיח את יורם בן אחאב, ולא ניבא פורענות על ביתו. אדרבה: חלה התקרבות הדרגתית של יורם אליו, עד שהגיע להערצת הנביא (ח', ד).

בנסיבות אלו, קשה היה על אלישע לחזור על נבואת הכליון של אליהו כנגד בית אחאב ולכוונה כנגד יורם, בלא שקולו ירעד ובלא שדמעה של צער תצוץ בזווית עינו, שכן שליחות זו נוגדת את אופיו של אלישע ואת תכונתו היסודית.

אולם כאן, שלא כמו במינוי חזאל, אין מקום לריכוך הנבואה. כליון בית אחאב הוא דבר נחוץ לישראל: הוא כמו ניתוח בגוף החי לשם הסרת גידול ממאיר, כדי להבריא את הגוף ממחלתו. אוי לו למנתח, אם מחמת שלבו רך יימנע מלחתוך בגוף החי כפי הנצרך להבראתו. מי שקשה עליו מלאכת המנתח מחמת היותו בעל לב רחמן ומחמת שקשה עליו לראות דם, אינו פונה למלאכת הכירורגיה.

זו אפוא הסיבה שאלישע לא קיים בעצמו את המשימה למנות את יהוא, והעדיף למסור זאת בידי שליח. טובת ישראל עמדה לנגד עיניו כאן, כשם שעמדה לנגד עיניו בלכתו לדמשק למנות את חזאל.

מסיבה זו, גם בהמשך פעילותו של יהוא אין אנו מוצאים תיאור מעורבות של אלישע. הנביא הפסיק מעתה את פעילותו ונעלם מעינינו לתקופה ארוכה. פעולותיו של יהוא, כל כמה שהן נחוצות וזוכות לשבח, אינן הולמות את מדתו של אלישע.

ראיה לחיזוק טענתנו יש להביא מן הדברים הבאים: כאשר שלח אלישע את בן הנביאים לרמות גלעד הוא ציווה עליו לומר ליהוא אך זאת:

וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל. (ג)

אולם משהגיע בן הנביאים למשוח את יהוא אנו שומעים מפיו נאום ארוך:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה', אֶל יִשְׂרָאֵל.
וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל.
וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה.
וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר. (ו-י)

ובכן, מניין לנער הנביא דברים אלו שלא מצאנו בפי אלישע? שתי דעות נאמרו בתשובה לשאלה זו. לדעת רלב"ג בביאורו לפסוק ג - לדברי אלישע אל הנער הנביא:

קיצר בכאן, ולא זכר הדברים שאמר אלישע שיאמר ליהוא. אך מדבריו (- של הנער) ליהוא למדנו שכבר ציווהו אלישע לומר אותן הדברים.[7]

לעומתו, סבור המלבי"ם ההפך מכך. הוא מבאר את הביטוי הקשה בפסוק ד "הנער הנביא" לא כסמיכות (כפי שפירשו התרגום הארמי והפרשנים הקדמונים) אלא כשני תארים סמוכים:

אלישע לא אמר לו רק (- אלא) שיאמר "משחתיך למלך אל ישראל", והוא הוסיף דברים מצד שהיה נביא בעצמו, וידע מנבואת אליהו וגם השיג יתר הדברים בנבואה. וזהו שאמר שהלך מצד שהוא 'הנער הנביא' - שהוא נביא בעצמו.

נמצא שישנו הבדל ניכר בין פקודתו של אלישע לבין קיומה על ידי נערו. לדעת המלבי"ם הבדל זה משקף את המציאות עצמה, ואילו לדעת רלב"ג נובע הבדל זה מן הדרך שבה בחר המקרא להציג את דברי אלישע ואת דברי נערו. בין כך ובין כך חסרה פקודתו של אלישע כל הוראה לעשיית מעשה אכזרי. ואף אם בפועל כללה פקודתו הוראה כזאת, בחר המקרא להעלימה מפי אלישע, ולהשמיעה רק מפי נערו. דבר זה יש בו כדי ללמד שדברים כגון אלו שאמר הנער הנביא לא יתאימו בפיו של אלישע.

3. הגבלת הגיבוי הנבואי ליהוא

בדברינו הקודמים דימינו את פעולתו של יהוא בישראל לפעולתו של המנתח החותך בסכינו בבשר החי, כדי להציל ולהבריא את הגוף כולו. נמשיך ונשתמש במשל זה: כשם שהרופא המנתח אינו יכול למלא את תפקידו אם לבו רך, וקשה עליו החיתוך בבשר החי, כך אורבת לו לרופא המנתח גם סכנה הפוכה: עודף קשיות לב וחוסר רגישות לסבלו של המנותח עלולים להביאו לחתוך קצת יותר מן הצורך מתוך חוסר זהירות. בכך הוא עלול להביא סבל מיותר למנותח, ואף לגרום לנזקים בלתי הפיכים בגופו, ובמקום להבריאו הוא עלול להזיקו.

סכנה זו קיימת במעשיו של יהוא. הלה נבחר לבצע את הכחדת בית אחאב מפני שניחן בתכונות הנצרכות לרופא המנתח שבמשל. אין אנו מוצאים בו כלל רכות לב ורחמנות, ומאידך הוא ניחן באופי קשוח ונחרץ ובמידות נוספות המתאימות לתפקידו. הסכנה האורבת ליהוא היא אפוא שיממש את משימתו בהתלהבות יתר ובקשיות הלב ובכך יביא לידי שפיכות דמים מיותרת החורגת ממה שהוטל עליו.[8]

אחד הדברים העשויים לגרום לסטייה זו של יהוא ממילוי דייקני של משימתו הוא תחושתו שמעשיו נעשים בגיבוי מלא של נביא ה'. גיבוי כזה מעניק בטחון רב למעשיו של האדם, ועלול להביאו גם למעשים החורגים מן המנדט שקיבל.[9]

אפשר שאף דבר זה גרם לו לאלישע להימנע מלמשוח בעצמו את יהוא, ולמסור משימה זו לבן נביאים צעיר ואלמוני. בכך מקטין אלישע את תחושת הגיבוי שחש יהוא, שכן לא נביא הדור הוא שמינה אותו, ולא הוא שעומד אחר מעשיו, אלא רק אחד מבני הנביאים. הקטנת הבטחון העצמי של יהוא מהווה שסתום בפני התפרצות בלתי מבוקרת של מעשיו.

כבר אמרנו כי אף ששני ההסברים שהבאנו בסעיפים 3-2 נראים הפוכים, ייווכח המעיין כי אינם סותרים, והם יכולים לשמש זה בצד זה.

ד. יהוא ואליהו

המעיין בסיפור מרד יהוא וקורות מלכותו בפרקים ט' - י' לא יוכל שלא לשים לב לקשר האמיץ בין יהוא ומעשיו לבין אליהו ונבואותיו. קשר זה מבריח את הסיפור שבפרקים אלו מתחילתו וכמעט עד לסופו. שמו של אליהו נזכר בקשר להתגשמות נבואתו בסיפורנו בשלושה מקומות שונים - פעמיים בפי יהוא ופעם אחת בלשון הכתוב, אך נבואותיו נידונות בדרכים שונות בששה מקומות בסיפורנו. כמו כן, כמה ממעשיו של יהוא נעשו בהשראת מעשיו של אליהו, אף אם אין מדובר בנבואותיו של הנביא הגדול.

בטרם נסקור את כל הקשרים הללו בין סיפורנו לבין פרקי אליהו כסדר שהם מופיעים בסיפורנו, נעיר שתי הערות:

ראשית, הדמיון בין יהוא לאליהו מתבלט כבר בשמותיהם, שהם בעלי הוראה דומה ובעלי דמיון צלילי. שמו של אדם במקרא אינו דבר מקרי, ולעתים הוא מורה על הקו המרכזי באישיותו, וכך הדבר גם ביחס לשני האישים הללו.

שנית, מדברי יהוא לבדקר שלישו בפרק ט', כה-כו מתברר שהשניים הללו נכחו בכרם נבות בשעה שאליהו נשא על אחאב את נבואת הפורענות, והם שמעו את דבר ה' מפי הנביא עצמו. נמצא שלפחות במקרה זה היה מגע ממשי חי בין שני האישים - יהוא ואליהו - באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בפעולתו של אליהו. ושמא ניתן להסיק מכאן על מגע רחב יותר בין שני האישים הללו?

עתה נעבור על הסיפור שבפרקים ט'-י' כסדר, ונציין את כל הקשרים המתבלטים בו בין מעשיו של יהוא לבין אליהו:

1. הוראת אלישע לאחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך וביצועה של הוראה זו על ידי הנער הנביא נובעים מנבואת אליהו במל"א י"ט, טז:

וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

אליהו לא קיים צו זה, ונראה שהוא העבר לאלישע. נבואה זו של אליהו היא אפוא הבסיס לכל התפרצותו של מרד יהוא.

2. דברי הנער הנביא ליהוא בשעה שמשח אותו (ט', ז-י) מהווים חזרה על נבואתו של אליהו על אחאב וביתו בכרם נבות (כ"א, כא-כד). על כך תוכל ללמד טבלת השוואה זו:

 

נבואת אליהו לאחאב

 

נבואת הנער הנביא

כא

וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ
וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר
וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.

ח

וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב
וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר
וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.

כב 

וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט
וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה...

ט 

וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט
וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה.

כג

וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר:
הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.

י

וְאֶת אִיזֶבֶל
יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר.

בעיון הקודם הבאנו מחלוקת פרשנים אם אלישע ציווה על הנער הנביא לומר דברים אלו או שמעצמו אמרם, מפני שהיה נביא בעצמו. בין כך ובין כך, ברור שמשמעותם של דברים אלו היא שהנבואה מטילה על יהוא לקיים את נבואת אליהו שנאמרה לאחאב בכרם נבות. להלן ניווכח כי יהוא מודע לקיומה של נבואת אליהו זאת ופועל לקיומה, והיא הבסיס לרוב פעולותיו כנגד בית אחאב; זאת על אף ששמו של אליהו לא נזכר בנבואת הנער הנביא.

3. תיאור הריגת יורם בן אחאב בפסוקים כא-כו שבפרק ט' מתקשר בדרכים שונות לנבואת אליהו בכרם נבות. רמז ראשון לכך ניתן כבר בפסוק כא:

וַיֵּצְאוּ (- יורם ואחזיהו) לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.

לאחר שיהוא הרג את יורם הוא הורה לבדקר שלישו:

שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת[10] רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו
וה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה.
"אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה'
וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם ה'"
וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'. (כה-כו)

נראה שיהוא ובדקר רכבו בצמד אחר אחאב בשעה שירד לרשת את כרם נבות, אולי כמשמר אישי של המלך, והם שמעו את דברי אליהו שם:

כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת
יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה. (כ"א, יט)

נבואת הפורענות על אחאב הומתקה בסיום פרק כ"א מפני כניעתו של אחאב לפני ה':

יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו
בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ. (כט)

אמנם רש"י כתב שם: "רעת ביתו לא אביא בימיו, אבל גזרת 'וילקו הכלבים את דמו' (מל"א כ"ב, לח) אי אפשר לבוא בימי בנו אלא עליו".[11] ובאמת נראה כן מן הפסוק שהביא רש"י. אלא שהמקום שבו לקקו הכלבים את דם אחאב שנשטף מן הרכב לא היה ביזרעאל אלא בברכת שומרון,[12] ואף ההקשר שבו נעשה מעשה זה, לאחר שאחאב נקבר בכבוד בשומרון (שם לז), אינו הולם את כוונת הנבואה, להבטיח מידה כנגד מידה כך שמותו של אחאב ישמש כגמול נאות על רצח נבות וביזוי גופתו.

לפיכך נראה כי אף גזרת "ילקו הכלבים" הומתקה: היא נתקיימה ביחס לאחאב רק במובן חלקי - הכלבים אכן לקקו את דמו "כדבר ה' אשר דבר" (שם), אבל המידה כנגד מידה נתקיימה רק על ידי יהוא "בימי בנו" של אחאב, כאשר הושלכה גופת יורם בן אחאב אל חלקת נבות.

עלינו לציין כי ציטוט נבואתו של אליהו בפיו של יהוא הוא ציטוט חפשי ואינו מדויק, אך נשמרה בו רוח הדברים: נזכר בו דמו של נבות, והעונש על כך, מידה כנגד מידה, שיהא באותו מקום שבו נרצח נבות.

4. לאחר שאיזבל 'הושמטה' בעד החלון בפקודת יהוא, והוא רמס אותה בפרסות סוסיו, נאמר על יהוא:

וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ (ט',לד)

והנה, אף לאחר שחיטת ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל בנחל קישון, ציווה אליהו על אחאב:

עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.
וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת... (מלכים א',י"ח,מא-מב)

יפה פירש פרופ' אוריאל סימון את שני המקומות הללו:[13]

כפי שמצינו במקרא שההימנעות מאכילה ושתייה ביום רעה באה להביע הזדהות עמוקה עם הנפגעים (שמ"ב א', יב; ג', לה), כך מצינו גם שהתעלמות קשוחה מצרת הזולת מתבטאת באכילה ושתייה מופגנת. אחי יוסף ישבו לאכול אחרי שזרקוהו לבור (בראשית ל"ז, כד-כה); המלך אחשורוש והמן ישבו לשתות שעה שהעיר שושן נבוכה (אסתר ג', טו) ; ויהוא אכל ושתה מיד לאחר שסוסיו רמסו את איזבל. ייתכן, אפוא, שלבשורת הגשם שבפי אליהו מצורף מעין צו למלך לסלק כל ספק לגבי הזדהותו הגמורה עם הריגת נביאי הבעל על ידי אכילה ושתייה פומבית... עתה כשהוא נדרש... [ל]התנערות מופגנת מנביאי הבעל המומתים, מובטח לו "כי קול המון הגשם".

אם אכן צודק פירושו של סימון, המקשר בין אכילתו ושתייתו של יהוא עם הצו שנתן אליהו לאחאב לאכול ולשתות, יש מקום לומר כי הצו של אליהו לאחאב הוא שעמד לנגד עיני יהוא בבואו לאכול ולשתות לאחר הריגת איזבל.

5. כשמספרים אנשיו ליהוא כי כשבאו לקבור את איזבל, "לא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" מגיב על כך יהוא:

דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.
והית (וְהָיְתָה) נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל
אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל. (לו-לז)

זוהי הפעם הראשונה ששמו של אליהו מוזכר בסיפורנו במפורש, והכוונה כמובן לנבואתו במל"א כ"א, כג. אולם כאן יש לשאול: יהוא שמע נבואה זו זמן קצר לפני כן מפי הנער הנביא (בפסוק כג), מדוע אפוא אינו מצטט נבואה זו? התשובה על כך היא שיהוא מודע לנבואת אליהו (שאותה שמע באזניו) והוא מבין שנבואת הנער הנביא אינה אלא חזרה על נבואת אליהו.

6. בנאומו לפני אנשי העיר יזרעאל, שהיו בוודאי המומים ממראה שני ציבורי הראשים הכרותים של בני אחאב המונחים בפתח השער, אומר יהוא:

צַדִּקִים אַתֶּם![14]
הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ, וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה.?![15]
דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב
וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ. (י',ט-י)

ומיד אחר כך (יא): " וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד". שוב נזכר שמו של אליהו בפי יהוא, ושוב מוכח כי מעשיו בביעור בית אחאב נעשו מתוך מודעות לנבואת אליהו על בית זה.

7. בדרכו מיזרעאל לשומרון פוגש יהוא את יהונדב בן רכב - אח לדעה ולאמונה ליהוא ותומך במעשיו - ומעלהו למרכבתו ההולכת שומרונה. או אז אומר יהוא ליהונדב:

וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה' (י',טז)

ודבריו מזכירים כמובן את דברי אליהו בהר חורב

קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'... (מלכים א',י"ט,י)

יהוא ואליהו הם שני האישים היחידים במקרא המעידים על עצמם במו פיהם כי הם מקנאים לה'.[16]

8. בבוא יהוא שומרונה נאמר עליו:

וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִדוֹ
כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ. ( י',יז)

שוב נזכר שמו של אליהו ונזכרת נבואתו על מעשיו של יהוא, אך הפעם נעשה הדבר בלשון הכתוב, ללמדך כי לא רק בתודעתו הסובייקטיבית פועל יהוא להגשמת דבר ה' בפי אליהו, אלא גם הכתוב מעיד עליו שמעשיו הם אכן בהתאמה לנבואת אליהו.

(סיומו של עיון זה יהיה בשבוע הבא).


[1] חז"ל (סדר עולם רבה פרקים יח-יט) ייחסו אמירת נבואה זו לאותו בן נביאים שמשח את יהוא, והם זיהו אותו עם יונה הנביא.

[2] אין לומר כי חבריו של יהוא תמכו בו רק מחמת הנבואה של אותו נער אלמוני ששמעוה מפי יהוא. הרי רגע לפני ששמעוה כינו את בן הנביאים הזה בכינוי "המשגע הזה" (יא). וודאי אין זה כינוי לשבח, ואין הוא מבטא יחס רציני לנביאים ולנבואתם, שהרי מהושע ט', ז אנו למדים כי היה זה כינוי גנאי מוכר לנביאים: "אויל הנביא, משגע איש הרוח" (והשווה: ירמיהו כ"ט, כו).

מדוע אפוא הגיבו חבריו של יהוא בהתלהבות כששמעו את דבר הנבואה שהיה בפי אותו הנער הנביא? יחסם לנבואה אופייני לרבים בישראל בתקופת המקרא: הם מזלזלים בה ובנושאיה, אולם כאשר היא תואמת את דעתם בענייני השעה, הם מצרפים אף אותה לחשבונם ומוכנים לכבדה. בירמיהו מ"ב מתוארת תופעה הפוכה אך שווה במשמעה: יוחנן בן קרח ושרי החיילים מבקשים מאת ירמיהו את דבר ה' ומתחייבים לקבלו. אולם כאשר מתברר להם כי דבר ה' הזה אינו תואם את מה שציפו לו, הם אומרים לירמיהו (מ"ג, ב) "שקר אתה מדבר, לא שלחך ה'".

המלבי"ם התקשה בסתירה לכאורה זו בהתנהגותם של שרי הצבא בסיפורנו, והוא פתר סתירה זו בתירוץ החורג מן הפרשנות הרציונאלית של הסיפור: "הנה היה מהשגחת ה' שכולם שמעו לדבר הנביא והמליכו אותו. הגם שקראו אותו תחילה בשם 'משוגע', הייתה הערת א-לוהים בלבם להסכים על הדבר". פתרון פרשני מסוג זה להסבר התנהגות אנושית במקרא, ראוי לצמצמו ככל האפשר. הפתרון לסתירה זו כבר הוסבר בראש הערה זו.

[3] ראה על כך בהרחבה בסדרת העיונים 'המלחמה במואב'.

[4] אחאב אבי יורם, לעומת זאת, ניצח את הארמים בשני סיבובי מלחמה (מל"א כ').

[5] הסיפור בפרקים ו', כד- ז', יט מוקדש כולו לרעב שנגרם כתוצאה ממצור ארמי על שומרון. לעומת זאת הסיפורים שבסוף פרק ד' (לח-מד) וזה שבפרק ח' (א-ו) עוסקים ברעב טבעי שפקד את הארץ.

[6] כך הדבר ברמות גלעד - יהוא נמשח למלך בעת שהוא עומד במלחמה כנגד חזאל מלך ארם (בעודו שר בצבא יהורם), וכך הדבר בכל ימי מלכותו, כפי שנאמר בפסוקים המסכמים את תקופת מלכותו (י', לב-לד).

[7] דוגמה נוספת לשני חלקי נבואה המשלימים זה את זה נידונה בפרקי אליהו, נבות ד2, עמ' 377-375.

[8] האם נכשל יהוא בכך? על כך יש לדון בעיון בפני עצמו, ואין זה מקומו.

[9] אפשר שדבר דומה לכך אירע לירבעם בן נבט, אשר נבחר לתפקיד מלך על ידי נביא ה' אחיה השילוני, אך גם נושא זה אין כאן המקום לדון בו.

[10] בתרגום יונתן: "ארי דכיר אנא ואת כד הוינא רכיבין...", נראה שגרס - או שמא פירש - "את" = 'עת'.

[11] ראה מה שכתבנו על דברי רש"י הללו בפרקי אליהו עמ' 391 הערה 6. עתה אנו מסייגים מעט את דברי רש"י הללו ואת מה שכתבנו שם.

[12] ניסיון ליישוב קושיה זו על פי ניקוד המסורה למילה "במקום" הבאנו בפרקי אליהו עמ' 470 הערה 11.

[13] 'מלחמת אליהו בעבודת הבעל' בתוך: קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, ירושלים ורמת גן 1997 עמ' 243.

[14] מילים אלו אומר יהוא לעם באירוניה: הזעזוע הצדקני של אנשי יזרעאל מן האכזריות של יהוא מביא אותם מן הסתם לתחושה שיהוא רשע והם צדיקים. לתחושה צדקנית זו בא יהוא ללעוג.

[15] השאלה היא שאלה רטורית, ותשובתה הברורה מאליה היא: 'אף את כל אלה (- שבעים בני אחאב) הרגתי אני'.

[16] מסתבר שכוונת יהוא בדבריו ליהונדב היא להקדים הכרזה זו ככותרת למעשהו בהריגת עובדי הבעל בשומרון, מעשה שנעשה אף הוא בעקבות אליהו, כפי שנברר להלן בהמשך עיון זה.

יש לציין כי אף את הכרזתו של אליהו "קנא קנאתי לה'" מפרש שם רד"ק ביחס ל"קנאה שקנאתי לשם ה' והרגתי נביאי הבעל המתעים את ישראל", אולם ראה מה שכתבנו בפירוש דבריו אלו של אליהו בפרקי אליהו עמ' 289-285.