דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 61

מלבן

קובץ טקסט

מלבן (1)

גדרי המלאכה

האב של מלאכת מלבן הוא ליבון הצמר שנגזז מן הבהמה, כשהמגמה היא לנקותו ולהצהיל את צבעו, דהיינו שצבעו יהיה צלול ובוהק יותר. נראה כי השאלה היסודית שקיימת בגדרי מלבן, היא האם המוקד הוא הניקוי מן הלכלוך או הצהלת הצבע, ובמילים אחרות: האם יש זיקה בין מלאכת מלבן לצביעה, או שמא אינה אלא מלאכת ניקוי. במהלך דיוננו נבאר שכנראה, נחלקו הראשונים בנקודה זו.

בזבחים צד. דנו בענייני כיבוס, וכתב רש"י שם:

"היתה עליו לשלשת - במס' שבת תנן לה היתה על הכר של בגד גיעול של רוק או של צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו נותן עליה מים לכלותה להעבירה מפני שהוא מכבס וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן"

אך הרמב"ם בפרק ט' הלכה יא כתב:

"המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב".

ונראה לי שנחלקו ביסוד שהזכרנו למעלה. לדעת רש"י עיקרו של מלבן הוא בניקוי הצמר וממילא גם הכיבוס שעיקרו בניקוי מלכלוך הוא אב מלאכה, אך לדעת הרמב"ם נראה שיסוד האב של מלבן הוא בזיקה להבהרת הצבע [1], ולכן מכבס שאינו פועל ישירות במגמה זו הוא רק תולדה.

וביתר ביאור. שהרי הב"ח כתב בסוף סי' שב בשם המהרש"ל:

"ומכל מקום נראה לחלק דדוקא בבגדי לבן אבל צבועים אפילו בשל פשתן לא שייך בהו ליבון אלא שלא ראיתי לאחד מן המחברים שמחלק בכך".

אם היינו מבינים שמוקד הליבון בניקוי הבגד מלכלוך, לכאורה, לא היה מקום לחילוק זה, שהרי בכל בגד שייך לכלוך. אבל אם מוקד הליבון הוא בWHITENING, יש מקום לומר שזה קיים רק בצמר שמלבנים אותו ולא בבגדי צבעונים. אולם הרמב"ם כתב להדיא שיש ליבון גם בשָני שהוא הצמר הצבוע באדום [2], ומוכח מדבריו שיש ליבון גם בזה. ונראה לענ"ד שגדר ה"ליבון" בבגדים צבועים הוא הצהלת הצבע של אותו בגד, ובלבן הוי "ליבון", ובאדום הוי "אידום".

ומעתה נשוב להסביר גדר התולדה במכבס לשיטת הרמב"ם. מכבס אינו אלא מנקה לכלוך, ואע"פ שאין עניינו בצביעה הוי תולדה, כי יש בו דמיון לליבון, ואפשר שכל מכבס יש בו החזרת הצבע לבגד, אבל הוא תולדה כי המגמה הראשית אינה צביעה אלא ניקוי.

ובדרך אחרת יש מקום לפרש בדעת הרמב"ם, שהוא סבור שרק ליבון חומר הגלם הראשוני כדי להכשירו לטווייה הוא האב של מלבן, ובהן המוקד הוא עיצוב צבעו של הצמר או השני. אבל פעולות הכיבוס והניקוי של המוצר הסופי אינן אלא תולדה לפי שאין בהן חידוש אלא השבת המצב לקדמותו.

בסוגיית הגמרא שבת קיא. דנו בעניין מסוכרייא דניזייתא (חתיכת בד שסותמת נקב החבית) שאסור להדקה בשבת מחשש סחיטה, וביארו רבים שהסחיטה אסורה כתולדה של דש, שסוחט את המשקה הבלוע בבגד. על כך הקשה הרמב"ן שם:

"ואי קשיא לך להא דאמרי' דסחיטה תולדה דדש היא, מהא דאמרי' לקמן בפ' ואלו קשרים (קי"ג ב') ליעבר זימנין דמתווסן מאני במיא ואתי לידי סחיטה... אומר רבינו תם ז"ל [3] דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש, וההוא דהוה תולדה דמלבן ליתיה אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אף על פי שאינו צריך למשקין, אבל ביין ושמן ובשאר דברים ליתיה, וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב כדאמרי' (קמ"ה א') לא חייבה תורה אלא דריכת זיתים וענבים בלבד ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטין, כך שמעתי וכך הם דבריו בספר הישר".

לדעת ר"ת ליבון שייך רק במים ובבגד שמתלבן לאפוקי האי מסוכרייתא דאדרבה מתלכלכת היא, וכך הם הדברים בתוס' כתובות ו. ד"ה האי, וז"ל:

"דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים"

והרמב"ן שם העיר על ר"ת:

"ואין הלשון הזה מתוקן, אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן, והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרי' התם (ב"ק ק"ב א') לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט".

וכך נראה לבאר את המחלוקת: ר"ת סבור שליבון הוא ניקוי הבגד מן הלכלוך, ובשאר משקים שאינם מים לא שייך ליבון "דסוחט בגד מיין ושמן אין מתלבן דאכתי צריך לנקותו במים משום חזותא וריחא", כדברי ספר התרומה (סי' רמד). או שמא אף שיש בזה ניקוי, לא ניתן לחייב לדעת ר"ת, לפי שלשיטתו ליבון הוא גם ניקוי הבגד וגם הצהלת צבעו, ובשאר משקים אף שמכבסים לעיתים, מ"מ אינו מצהיל לגמרי את צבע הבגד עד שישטפנו היטב במים, ולכן לא שייך כיבוס בשאר משקים.

אבל הרמב"ן סבור שיש כיבוס גם ביין והביא ראיה לכך. לכן נראה בדעתו, שניקוי מלכלוך יש לחייב עליו, וכשמכבס ביין ניקה את הבגד, ואף שהוא עדיין צריך שטיפה מן היין, מכל מקום הכתם שהיה בבגד התפרק והלך לו. אך הנקודה הקשה ברמב"ן היא ההגדרה שהוא הזכיר: "תולדת צובע בדרך מלבן", שלכאורה מוכיחה שיסוד הליבון הוא קרוב יותר לצובע, ובזה יותר קשה לראות שיש ליבון ביין. ויש לומר שאף שהאב של מלבן הוא בהצהלת הצבע, בכל כיבוס אנו עדים לתופעה כזאת בגלל הרחקת הלכלוך, ולכן יש לראות בכיבוס תולדה של מלבן, כי יש בו, בדרך כלל, הצהלת צבע כמגמה משנית, וזהו שכתב הרמב"ן "תולדת צובע בדרך מלבן", ואף כשמכבס ביין חייב כי הסיר את הלכלוך.

בירושלמי שבת ז/ב אמרו במסגרת מלאכת מלבן:

"הדא איתת' דשרקה אפה דשרק' מעזלה",

ופירושו שאישה שצובעת פניה או שצובעת חוטים

.....חייבת משום מלבן,

ובבבלי חייבו בדף צה. משום צובעת, ככתוב בברייתא:

"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת".

דברי הירושלמי קשים, לכאורה, שיותר מסתבר לחייב צובעת פניה משום צובעת ולא משום מלבן. אולם, אם נבין שמלאכת מלבן, עניינה בצביעה יש מקום להבין את הקשר למלבן, ואע"פ שלמרות הזיקה הזאת הקשר לצובע טבעי יותר, יש לומר שהירושלמי רואה את מלאכת צובע באופן אחר. בירושלמי שם בדיונם במלאכת צובע שאלו:

"מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים אמר רבי יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב המאדם אודם בשפה חייב ... הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע... והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר הצבעים שבירושלם היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה".

בדברי הירושלמי הזה אנו למדים:

הירושלמי סבור, כנראה, שצביעת יריעות המשכן, אינה שייכת למלאכת צובע, כי כך אפשר להבין שהוא לא מוצא צביעה במשכן אלא "שהיו משרבטין בבהמה בעורות אילים מאדמים". מתוך ההקשר בירושלמי נראה שצובע הוא כשאדם יוצר מוקד של צבע בנקודה מסוימת ומבדיל אותה מסביבתה, כעושה חבורה ונצרר בה דם, שאותו מקום מתאדם וסביבתו נשארת בצבעה המקורי. והוא הדין בעורות אילים, שהיו מכים בהם בשרביטים כדי שיהיה הדם נצרר בחברבורות [4]. אבל אישה שצובעת את פניה בצורה אחידה אינה חייבת משום צובע אלא משום מלבן, שמגמתו צביעה כוללת.

ולפי זה נראה לי שאישה שכוחלת סביב עיניה בלבד תעבור משום צובע אף לירושלמי, ורק כשצובעת את פניה כולם חייבת משום מלבן, וזהו שאמרו בירושלמי, המאדם אודם בשפה חייב משום צובע, שכאן רוצה לאדם רק את השפה. ומובנים דברי הירושלמי בצר צורה בכלי שהראשון, המאייר, חייב משום כותב ומי שממלא את הצבע באיור חייב משום צובע.

מלאכת מלבן היא בצביעה אחידה, וצבעים שבירושלים שהיו צובעים יריעות שלמות וכיו"ב,על ידי שרייה במים עם סממנים של צבע היו חייבים לשיטה זו משום מלבן, ולכאורה אף על הסחיטה שלאחר הליבון, אלא שהצבעים שבירושלים ראו סחיטה כמלאכה נפרדת ונוספת [5].

היוצא מדברינו עד כה שניתן להצביע במלאכת מלבן על אחד משני מוקדים. מוקד צביעה או הצהלת הצבע של צמר או בגדים, וכן נראה מן הירושלמי, הרמב"ן והרמב"ם. ומוקד של ניקוי הבגד מן הלכלוך שדבק בו, כפי שעולה ככל הנראה מדברי רש"י ואולי גם משיטת ר"ת והתרומה.

ליבון במים ובשאר משקים

בתוך דברינו למעלה הבאנו מחלוקת הראשונים: לדעת ר"ת אין ליבון ביין ובשאר משקים, והרמב"ן הוכיח מן הסוגיה בבבא קמא קב. בעניין שימוש בפירות שביעית לאכלה ולא לכבוסה שיש כיבוס גם ביין, והסכים עמו בר"ן. בשתי סוגיות נוספות משתקפת מחלוקת בראשונים בעניין זה. בסוגיית שבת מח. נאמר שרבה גער בעבד שפרס סודר על חבית, מפני שחשש שיסחטנו. והראשונים נחלקו אם מדובר בחבית יין או מים [6], וכן מן הסוגיה קלט: שהתירו לסנן יין בסודרין ולא חששו לסחיטה, ומשמע שאין ליבון ביין, ור"י בתוס' כתובות ו. דחה ראיה זו ואמר שאף שיש ליבון ביין מ"מ לא גזרו בו שמא יסחוט.

בספר יראים (סי' רעד) כתב שיש עקרונית ליבון גם ביין ובשכר, אלא שלא אומרים בהם שרייתו זהו כיבוסו, וז"ל:

"וכי אמרינן שריית בגד זו היא כיבוסו דוקא במים אבל ביין או בשכר אין זה כיבוס אלא טינוף כדתנן בפ' רא"א תולין [קל"ט ב'] מסננין את היין בסודרין וסודרין של בגד הן ולא של עור ואמרינן נמי בפ' במה טומנין [מ"ח א'] הניח נטלה עילויה פי' נטלה שהשכר טופח עליו הניח על הבגד ואמרינן התם לא חשו בו משום שרייה אלא משום סחיטה".

אמנם בבית יוסף התלבט בעמדת הרמב"ם בזה, וז"ל בסי' שכ:

"אבל לענין מה שכתב דביין נמי שייך כיבוס לכאורה יש לדקדק מלישנא דהרמב"ם איפכא דבמים דוקא קאמר דחייב הסוחט אבל לא בשאר משקין [7] אלא שבפרק כ"ב (הט"ו) כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה לסתמה שמא יבא לידי סחיטה עכ"ל ומדלא פירש דבאשישה מלאה מים דוקא קא מיירי משמע דבשאר משקין נמי מיחייב הסוחט את הבגד משום מכבס [8]".

בש"ע סי' שיט סעיף י' פסק:

"יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין, מותר".

המג"א בס"ק יא כתב:

"ומ"ש בססי' של"ד דאסור ליתן מים היינו נמי שמא יסחוט והוי כיבוס אבל בשאר משקין סחיטה שלהם אינו אסורה אלא משום תולדה דדש מפני שאינן מלבנין המשקין ולכן לא גזרינן שמא יסחוט כמ"ש התוס' ספי"ד והסמ"ג והמאור פ"ד דביצה אבל למ"ד דאפי' אין בו לכלוך אמרי שרייתו זהו כיבוסו דוקא ביין מותר לסנן דאין זה כיבוס אלא טינוף"

ומשמע שמבין שאין ליבון כלל ביין. אבל במ"ב ס"ק לט כתב:

"דלא שייך בהו שמא יסחוט שאין הבגד מתכבס ומתלבן על ידם ואפילו את"ל דגם על ידם מתלבן קצת מ"מ לא חיישינן לסחיטה דאינו חושש לסחטם דאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו ולצורך משקה הבלוע בו ג"כ אין דרך לסחטם".

משמע מדבריו שסבור שיש לחוש לשיטה שיש ליבון ביין, אלא דלא גזרינן שמא יסחוט. והט"ז (סי' שכ) כתב לחלק בין יין אדום ליין לבן, שרק יין לבן מלבן ויין אדום אינו מלבן. [9] ויש להקשות על דבריו מן הפסוק "כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותוה", שלכאורה מוכח שאף ביין אדום מכבסים. ויישב זאת בשו"ת יהודה יעלה אורח חיים א' סי' עג:

"אמנם אדרבה מקרא זה מוכח כהט"ז מדכפל הענין במלות שונות דהל"ל כבס בדם ענבים לבושו וסותה אלא ע"כ כבס ביין לבושו ביין לבן קאמר ובדם ענבים הוא יין אדום סותה פירוש שתייה ולא לכביסה וכדדרש הש"ס בכתובות הנ"ל ושמא תאמר אינו מרוה ת"ל סותה פירש רש"י שהיין מסית את השיכור. ואת"ל נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו וסותה פירש כסותו נמי ניחא מדחלקם הכתוב יין לבן ואדום גם שניהם אכביסה קיימו אבל חלקם גם כן בחילוק בגדים. וה"פ הקרא כבס ביין ר"ל ביין לבן לבושו הוא בגד לבן. ובדם ענבים ר"ל יין אדום סותה הוא בגד אדום [כמ"ש מדוע אדום ללבושך]".

ובאבני נזר קנח,א כתב לסייע לדברי הט"ז מדברי הר"ן ביצה (טז: באילפס):

"וביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כיבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמומיתו ומשום הכי ליכא למיחש ביה"

ומכאן דייק האבני נזר שאין ליבון ביין אדום לדעת הר"ן, וכשיטת הט"ז. אולם, לענ"ד נראה דלא דק, שהרי הר"ן כתב בפירוש (בסוף שמונה שרצים) שיש ליבון ביין, ומה שכותב בביצה הוא רק שמפני שנשאר לכלוך אדמומיתו, אין חוששים שמא יסחט. וכך כותב הר"ן בהמשך דבריו שם:

"והיינו דתנן מסננין את היין בסודרין היינו בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתו למיסחט [10]".

אלא שנראה לי שהר"ן מחלק בין ליבון ביין לבין סחיטת יין מבגד. דליבון שייך ביין אם רוצה להסיר כתם מסוים, אבל סחיטת בגד מיין אין בה משום ליבון כיוון שנשאר בו לכלוך אדמומיתו, אין לחייב. ולפי זה כך הוא הדין: יש ליבון בין ביין אדום ובין ביין לבן, אבל סחיטה היא רק ביין לבן ולא באדום. [11]

ובסי' שלד סעיף כד פסק הש"ע:

"יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים".

וגם סעיף זה יכול להתפרש בשני אופנים. יש לפרש שהחלוקה בין מים לשאר משקים, היא בסוגיית שרייתו זהו כיבוסו (שתידון באחד השיעורים הבאים), ולדעה זו יש כיבוס ביין, אלא שלא אומרים ביין שרייתו זהו כיבוסו, ובמים אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ויש לפרש שביין אין ליבון כלל ומטעם זה התירו יין ואסרו במים.

 
 

[1] ייתכן שלרמב"ם היסוד של מלבן הוא כפול, וכיבוס שיש בו רק מוקד אחד הוא תולדה, וראה להלן.

[2] בפרק ט' הלכה י', וכן כתב המנחת חינוך בדעתו: "דהיה עולה על הדעת דמלבן הוא בדבר לבן כמו צמר.. ולא בדבר הצבוע, על כן נקט שני דהוא צבוע, ובכל דבר ובכל ענין שייך מלבן"

[3] עיין תוס' כתובות ו. ד"ה האי מסוכרייתא, וספר הישר סי' רפג.

[4] עיין היטב בנקודה זו בדברי החיי אדם כלל ט' נשמת אדם ג'.

[5] ועל כך נדון להלן כשנדון בסחיטה.

[6] אולם, יש לעיין אם רש"י כיוון לאיסור ליבון או לסחיטה כתולדת דש, ומתוך דברי רש"י שם ד"ה לא קפיד נראה שהסחיטה מכוונת לבגד ולא למשקה.

[7] עיין פרק ט' הלכה יא

[8] עין ברמב"ם כב/טז: "נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה...ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן... שמא יבוא לידי סחיטה". דברים אלה הוא כותב במסגרת הגזירות של מלאכת מלבן, ומשמע שסחיטת השמן והיין יש בה משום ליבון, וכן כתב לדייק האבני נזר סי' קנח, אולם, הוסיף שם שטיפוח בשמן הוא כשסופג בידו ומקנחו לתוך כלי, ושם פשוט שאין שייך ליבון בידו, ולכן סבר ששם האיסור משום דש, ולענ"ד גם זה קשה לומר שיש דישה בקינוח שמן מהיד. ואולי הוא סבור שהוא דין מיוחד בסחיטה, שהיא גדר בפני עצמו, ואין זה קשור לליבון בשמן ויין, ועיין להלן בהמשך דיוננו במלאכה זו, כשנדון בסחיטה , בשיטת תנאים וצבעים בירושלים שהיו עושים סחיטה מלאכה בפני עצמה, ובשיטת הרמב"ם בזה.

[9] והאליהו רבה חלק על הט"ז וסבר שאין חילוק.

[10] ועיי"ש בהערה שיש נוסחה אחרת בדבריו שם.

[11] ועדיין לא ברור הדבר כי אפשר שגם ביין לבן אין איסור סחיטה מפני ריח היין שנשאר, וצ"ע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)