איילונית

מקורות לשיעור:

1. קידושין ד. "גופא... משנינן"; תוספות ד"ה דלא וד"ה בבגרות; יד רמ"ה על בבא בתרא דף קנה: סימן ק"נ.
2. נדה מז: משנה וגמרא עד "שנותיו"; יבמות פ. "איתמר... משמאי".
3. רמב"ם הלכות אישות פ"ב הלכה א והלכה י.

שאלות מנחות:

1. נתח את מחלוקתם של רב ושמואל ביבמות (פ)..
2. מה הן שלוש האפשרויות שמעלים הראשונים בשיטת רב בהסבר בגרותה הרטרואקטיבית של איילונית?
3. מדוע חוזר הרמב"ם על עצמו פעמים כה רבות בהלכות הנ"ל?
 

"גופא: 'ויצאה חנם' - אלו ימי בגרות, 'אין כסף' - אלו ימי נערות. ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות?... אלא אמר אביי: לא נצרכא אלא לבגר אילונית: סלקא דעתך אמינא בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק - קא משמע לן. מתקיף לה מר בר רב אשי: ולאו קל וחומר הוא? ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון, בגרות - שמוציאה מרשות אב- אינו דין שמוציאה מרשות אדון? אלא אמר מר בר רב אשי: לא נצרכא אלא לעיקר זבינא דאילונית: סלקא דעתך אמינא דאתיא סימני נערות הוי זבינא, דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינא - קא משמע לן 'ויצאה חנם' " (ד.-ד:).

בשיעור זה ננתח את תופעת האיילונית וננסה לחדד באמצעותה את הגדרות המושגים הקשורים לגדלות. אולם קודם שנחל בניתוח הסוגיה נפרוש מצע ידע בסיסי הדרוש לשם כך.

א. הגמרא בנידה (מז:) אומרת כי אישה לא תוגדר איילונית טרם הגיעה לגיל עשרים, וגם זאת רק אם יש סימנים גופניים המוכיחים כי היא לעולם לא תתפתח מבחינה מינית; אם סימנים אלו אינם מופיעים - היא תיחשב איילונית רק בהגיעה לגיל שלושים וחמש.

ב. בגמרא ביבמות דף פ. נחלקו רב ושמואל מה דינה של איילונית שעוברת עברה לפני גיל עשרים. מחלוקתם היא למעשה בשאלה מתי נחשבת האיילונית לגדולה: לדעת שמואל היא הופכת לגדולה רק למן הרגע שבו היא מוכרת כאיילונית - דהיינו גיל עשרים - ועד לגיל זה היא קטנה לכל דבר (ועל כן פטורה מעונש על העברה שעברה), ואילו רב טוען שאיילונית הופכת לגדולה רטרואקטיבית - עם הגיעה לגיל עשרים מתברר למפרע שהיא הייתה גדולה (ועל כן היא חייבת על חטאה). מרבית הראשונים מצדדים בדעתו של רב שבגיל עשרים הופכת האיילונית לגדולה למפרע (בהתאם לכלל "הלכה כרב באיסורי").

עם ידע זה באמתחתנו יכולים אנו לשוב עתה אל סוגייתנו.

לפי מסקנת הגמרא דרוש לימוד מיוחד על מנת להוכיח שאיילונית יכולה להימכר לאמה עברייה. על מהלך זה מקשים המפרשים: הלוא מכירת איילונית לאמה אינה יכולה כלל לעלות לדיון: עד גיל עשרים לא ניתן לקבוע שהאישה היא איילונית, וברגע שהיא מגיעה לגיל זה היא משתחררת משום שיש לה דין בוגרת! יתר על כן: על רקע הלכה זו - שאישה אינה יכולה להיחשב באיילונית לפני גיל עשרים - קשה גם ההווה אמינא של הגמרא שאיילונית שנמכרה בקטנותה תצא לחופשי רק עם הגיעה לבגרות, דהיינו בגיל עשרים, שהרי בין מכירתה בקטנותה (לפני גיל שתים עשרה) לבין הזמן שבו תהפוך לבוגרת (גיל עשרים) יעברו למעלה משש שנים, ועל כן היא תצא לחופשי עוד קודם הגיעה לגיל עשרים כדין כל אמה עברייה, שמשתחררת לאחר שש שנים!

בראשונים עלו תשובות שונות לשאלות אלו, ורובן סבות על הבנה מסוימת בדעת רב שבגיל עשרים האישה הופכת לאיילונית רטרואקטיבית. הראב"ד (הובאו דבריו ברמב"ן) טוען שהאישה מוגדרת כאיילונית באופן רטרואקטיבי מן השעה שנראו בה סימני איילונית (סימנים המורים על כך שהיא לא תתפתח מבחינה מינית). ניקח לדוגמה מקרה שבו הראתה עלמה סימני איילונית בגיל חמש עשרה: אם עלמה זו נמכרה לפני גיל שתים עשרה, כאשר תגיע לגיל עשרים היא תשוחרר למפרע מגיל חמש עשרה (על אף שלמעשה עבדה עבור האדון עד גיל שמונה עשרה); רמב"ן מסכים עם הראב"ד כי מעמדה של איילונית נקבע למפרע, אולם לדעתו מעמד זה מתחיל בגיל שתים עשרה וחצי, ללא קשר לשאלה מתי הוכרו בה סימני איילונית; ואילו רש"י, הרמ"ה וראשונים אחרים טוענים שלפי רב מעמד איילונית חוזר רטרואקטיבית לגיל שתים עשרה; תוספות רי"ד מתעלם מדעתו של רב לגמרי ומתרץ את הקושיות באמצעות אוקימתא: בגמרא מדובר במקרה שהעלמה נמכרה בגיל שבע עשרה (גיל שבו היא עדיין לא הוכרה כאיילונית ועל כן נתפשה עדיין כקטנה) והשתחררה לאחר שלוש שנים - בגיל עשרים.

ננסה עתה להגדיר את מקור הבעיה ואת הפתרונות ההלכתיים שמוצעים לגבי גדלותה של איילונית. נפתח בשאלות הבאות: א. מדוע מתעלם תוספות רי"ד משיטתו של רב? ב. הזכרנו שלוש שיטות בעניין המועד שאליו חוזר באופן רטרואקטיבי מעמדה של איילונית: גיל שתים עשרה, גיל שתים עשרה וחצי והגיל שבו הוכרו בה סימני איילונית. מה מוקד המחלוקת בין הדעות השונות הללו? ג. מדוע מביא הריטב"א בקידושין את שיטת הרמב"ן - שאיילונית מוגדרת למפרע מגיל שתים עשרה וחצי - בעוד שביבמות הוא מזכיר רק את הדעה שהיא מוגדרת כך מגיל שתים עשרה?

נראה שקריאה זהירה ברמב"ם תצייד אותנו בהבנה שתסייע בפענוח הסוגיה העומדת לפנינו. בהלכות אישות פ"ב ה"א כותב הרמב"ם: "הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת". מדוע נזקק הרמב"ם להזכיר גם את הכינוי "קטנה" וגם את הכינוי "תינוקת"? שמא תאמרו: מקרה הוא, ואין זו אלא מליצת הלשון - הרי רואים אנו שהרמב"ם מקפיד על אותו ביטוי גם בתארו את המקבילה הזכרית (בהלכה י): "הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק... הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשער והוא מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה - נקרא גדול ונקרא איש". אנו מוצאים, אם כן, חזרה מקבילה במונחים המתייחסים לזכר ולנקבה הקטנים - 'קטנה' ו'תינוקת', 'קטן' ו'תינוק' - ואף במושגים ההפוכים: 'גדול' ו'איש'.

המסקנה מדיוק זה בלשון הרמב"ם ברורה - הבגרות בהלכה כוללת שני תהליכים נפרדים ועצמאיים. האחד - התפתחות אינטלקטואלית: לילד בקטנותו אין היכולת ההלכתית להפעיל את מה שמכונה 'דעת' (רמת התובנה הדרושה בהלכה לביצוע כמה פעולות הלכתיות), ורק בבגרותו הוא מקבל יכולת זו; והשני - הבגרות הפיזית, אשר רק בהגיעו אליה בגיל המתאים יכול הוא להפוך לאדם בעל יכולת הלכתית מלאה.

בדרך כלל מתרחשים שני התהליכים בו-זמנית ובאופן משולב, ועל כן כוללים הקריטריונים לגדלות הן הגעה לגיל מסוים (שתים עשרה לאישה ושלוש עשרה לאיש) והן פיתוח סימנים גופניים המעידים על בגרות פיזית - דרישה כפולה זו עולה בקנה אחד עם ההשלכות המורכבות של בגרות הלכתית. אצל האישה בולט במיוחד ההבדל בין שני פנים אלו: בגרותה האינטלקטואלית היא תהליך חד-שלבי שבו היא הופכת ישירות מקטנה לגדולה, ואילו כניסתה לנשיות בוגרת מתנהלת בשני שלבים - ראשית היא עוברת תקופה של נערות בגיל שתים עשרה, ורק לאחר שישה חודשים, בבגרותה, היא הופכת לאישה במלוא מובן המילה.

ברם, סוגייתנו עוסקת במקרה יוצא דופן שבו יש אי-התאמה בין שני התהליכים. מה יקרה במקרה כזה? אי-התפתחותה של אישה מבחינה פיזית אינה סיבה להניח שהיא מפגרת גם מבחינת התהליך האינטלקטואלי; אף על פי כן, אנו ממתינים להופעת סימני הגדלות בטרם נגדיר אישה זו כגדולה אפילו מבחינת התפתחותה האינטלקטואלית. ברם, ברגע שנודע לנו שקיימת בעיה קבועה במערכותיה הפיזיולוגיות של האישה אשר בעטייה לא תגיע לעולם להתפתחות גופנית נורמלית (כלומר: היא איילונית) אנו מוכרחים להשתמש בקריטריונים אחרים על מנת להגדיר את גדלותה. אלא שמהות הקריטריון האלטרנטיבי להגדרת גדלותה של אישה איננו ברור, והוא מהווה נקודת מחלוקת בין האמוראים והראשונים. לדעת שמואל איילונית מוגדרת כגדולה רק משעה שניתן לקבוע בוודאות שהיא איילונית - דהיינו מגיל עשרים; רק באותו רגע צריכים אנו להכיר בעובדה שאישה זו לא תגיע לעולם לבגרות פיזית ועל כן להגדירה כגדולה גם ללא קריטריון זה. רב, לעומתו, טוען שבגיל עשרים אנו מגלים שהאישה הייתה איילונית מאז ומעולם, ועל כן אפשר להגדירה כגדולה באופן רטרואקטיבי.

תפקידם של סימנים פיזיים

הבאנו לעיל את מחלוקת הראשונים באשר לגיל שממנו והלאה נחשבת איילונית לבוגרת בצורה רטרואקטיבית. היד רמ"ה (בבא בתרא דף קנה סימן ק"מ) טוען שהקריטריונים לקביעת גדלותה של איילונית שונים בצורה קיצונית מן הקריטריונים הרגילים: היות שאין סימנים פיזיים להסתמך עליהם אין לנו להסתמך אלא על הגיל, וכתוצאה מכך מרגע שהוכח בגיל עשרים שהאישה היא איילונית נתייחס אליה כאל גדולה למפרע מגיל שתים עשרה. הראב"ד, מאידך, סובר כי ככל אישה אחרת צריכה גם האיילונית הן להגיע לגיל מסוים והן להביא סימנים פיזיים על מנת לקבוע את גדלותה; ברם, סימניה הפיזיים של איילונית שונים מאלה של אישה רגילה, ועל כן כאשר מתברר (בגיל עשרים) שהאישה היא איילונית נגדיר אותה כגדולה רטרואקטיבית מן הזמן שנתגלו בה סימני איילונית. הרמ"ה והראב"ד חולקים, אם כן, בתפישת סימניה הפיזיים של איילונית: הראב"ד סובר שהם מהווים סימן לכך שהאישה הגיעה למלוא התפתחותה הפיזית האפשרית ועל כן הם יכולים להחליף את סימני הגדלות המגדירים אישה רגילה כגדולה, ואילו הרמ"ה סבור כי אין אלה סימנים חיוביים של התפתחות אלא רק סימנים שליליים המעידים שהאישה לא תתפתח לעולם, ועל כן ניתן להגדירם כסימני איילונית - אך לא כסימני גדלות (ראה חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות אישות פ"ב ה"ט).

יתר על כן: ייתכן שהמחלוקת משקפת שתי גישות יסודיות בהבנת הקריטריון של גדלות בכלל. לפי שיטת הראב"ד הצורך בסימנים שמעידים על בגרות פיזית הוא קריטי, בעוד שלפי הרמ"ה אפשר להסתדר בלעדיהם. ייתכן שלדעת הרמ"ה בגרות פיזית היא רק ס י מ ן לכך שהאישה הגיעה לגיל שבו ניתן להניח שהיא גדולה מבחינה אינטלקטואלית כאשר היא מתפתחת כרגיל, ואינה חלק מהגדרת גדלות עצמה.

ברם, שיטת רמב"ן - שהאיילונית מקבלת את מעמדה למפרע מגיל שתים עשרה וחצי - נותרה עדיין לוטה בערפל: היא אינה מתיישבת עם ההבנה שדי בגיל להגדיר גדלות (במקרה של איילונית) - שכן הגיל המכריע הוא ללא ספק גיל שתים עשרה; והיא אף אינה מתיישבת עם הגישה שהופעת סימני איילונית היא שקובעת את היות הנערה גדולה - שהרי גיל שתים עשרה וחצי הוא חסר משמעות גם בהקשר זה. נשוב לדעה זו מאוחר יותר, לאחר שנחדד את הגדרותינו.

בגרות אינטלקטואלית ובגרות פיזית

תיאורטית ניתן להציע לחלק בין המועד שממנו והלאה מוגדרת האיילונית כגדולה מבחינה אינטלקטואלית לבין המועד שממנו והלאה היא מוגדרת כבוגרת מבחינה פיזיולוגית: כאשר מתברר לנו בגיל עשרים שהאישה היא איילונית אנו חייבים לנתק בין קביעת גדלותה האינטלקטואלית לבין קביעת בגרותה הפיזיולוגית, ולפיכך נבסס את מעמדה כגדולה רטרואקטיבית על הגיל בלבד (שתים עשרה), בעוד שמעמדה כבוגרת במובן הגופני יחול בגיל עשרים. מעניין שמחלוקתם של רב ושמואל עוסקת בשאלת חיוב האישה בעונשים, שהוא פועל יוצא אך ורק של גדלות אינטלקטואלית, ואפשר שזו הסיבה שהרי"ד בסוגייתנו מתעלם מדעתו של רב שאיילונית מוגדרת כגדולה רטרואקטיבית: ייתכן שהוא סבור כי ההחלה הרטרואקטיבית של הגדלות מוגבלת לתחום הגדלות האינטלקטואלית ואינה עניין לסוגייתנו, העוסקת בבגרות הגופנית - שאליה מגיעה האיילונית רק בגיל עשרים [יש להעיר כי על הצעה זו קשה מהמשך הגמרא ביבמות, העוסקת במחלוקתם של רב ושמואל בהקשר של התפתחות פיזיולוגית; הפתרון שיש לי להציע הוא מסובך, ומכיוון שאין לו השפעה על שאר השיעור לא נעסוק בו כעת; אהיה אסיר תודה למי שיש לו הערות בנושא זה ובכלל].

קריאה פשוטה של הגמרא ביבמות מלמדת, מכל מקום, שלדעת רב חלים שני הפנים של הגדלות באופן רטרואקטיבי. ואף על פי כן ניתן עדיין להבחין בין השניים. כבר אמרנו שלהגדרת גדלות אצל איילונית דרושים קריטריונים שונים מאלה שקיימים אצל אישה רגילה והראינו שלדעת הראב"ד יש צורך הן בסימנים פיזיים והן בגיל מסוים ואילו לפי הרמ"ה די בגיל. אולם אפשר להציע גם גישה שלישית: אפשר שבמקרה של איילונית, שאינה יכולה להביא את האינדיקטורים הרגילים של גדלות, אין קריטריונים אלה דרושים כלל, והאישה הופכת לגדולה על בסיס הנורמה. על פי גישה זו תוגדר איילונית כאישה ברת-דעת מגיל שתים עשרה, אולם מעמדה כאישה ביחס לנושאים שבהם יש צורך בבגרות גופנית יחול רק בגיל שתים עשרה וחצי - הוא הגיל שבו מגיעה אישה רגילה לבגרות גופנית מלאה - ולכך מכוונים דברי אביי כי לדעת רב איילונית "מקטנותה יצאה לבגר" (ללא שלב של נערות).

על בסיס הבנה זו ניישב עתה את קושיותינו על הרמב"ן ועל הריטב"א. הריטב"א ביבמות - האומר שאיילונית נעשית גדולה מגיל שתים עשרה - עוסק בבגרות אינטלקטואלית; בקידושין, לעומת זאת, מתקשר הדיון לשאלת הגעת האישה לבגרות גופנית, ועל כן שם מצטט הריטב"א את דעת רמב"ן שאיילונית נחשבת גדולה למפרע מגיל שתים עשרה וחצי. רמב"ן, הטוען שבגרותה של איילונית חלה בגיל שתים עשרה וחצי לכל דבר ועניין, דוחה, כנראה, את האפשרות לחלק בין תחומים שונים לעניין קביעת גיל הגדלות, ועל כן קובע את גדלותה של איילונית לכל דבר בגיל שתים עשרה וחצי, הרי הוא גיל הבגרות של אישה רגילה.

סיכום:

השתמשנו במקרה של איילונית על מנת לנתח את התפישה ההלכתית של גדלות. ראינו שזהו שלב שמורכב משני מרכיבים עצמאיים - התפתחות אינטלקטואלית ובגרות פיזית - אשר פועלים בדרך כלל במאוחד, אולם במקרה יוצא הדופן של איילונית יש לבחון את האפשרות לחלק ביניהם. נגענו בקצרה באופי הקריטריונים הדרושים לביסוס גדלות, ובהרחבה - בקריטריונים האלטרנטיביים באיילונית.

מקורות לשיעור הבא:

1. קידושין ה. "אמר רב הונא חופה קונה... חופה שגומרת אינו דין שתקנה" (ה:); [חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות ייבום וחליצה פ"ד הט"ו ד"ה ואשר].

מה עומד מאחורי מחלוקת רבא ואביי?

2. יבמות קז., המשנה והגמרא עד "...לפי שאין תנאי בנישואין"; רש"י ד"ה לפי שאין.

3. ערוך השולחן אבן העזר סימן נ"ה סעיף ה.

4. הגדרת חופה: ר"ן כתובות א. בדפי הרי"ף ד"ה או שהפרישה עד "מהלכות אישות" [קראו רק את המשנה והגמרא הנצרכות להבנת הפניותיו של הר"ן]; שם: "ואחרים אומרים... הרי היא ברשותו".

מה הן שתי הדעות ביחס למה שקורה אחרי החופה? אילו רעיונות עומדים מאחורי גישות אלו?