שיעור 6 - הדחה, כוהנים ושופטים

  • הרב משה ליכטנשטיין
 
לאחר שעסקנו באלמנטים מהותיים של השלטון המלוכני בהלכה, עלינו לבחון את מעמד שיטות המשטר החלופיות. אך בטרם נעשה זאת, נקדיש את השיעור הנוכחי לכמה קצוות פתוחים משיעורים קודמים.
 
א. הדחת מלך
 
הסוגיה הראשונה שעלינו להתייחס אליה בקצרה היא סמכות ההדחה. האם ניתן להדיח שליט, ואם כן – על ידי מי? אברבנאל, בפירושו לתורה (דברים י"ז), כבר התייחס למיעוטם של מקורות הלכתיים הנוגעים לשאלה:
 
האמנם בהיות המלך רע ובליעל צריך לחקור האם ראוי לעמו שימרדו בו ויסירוהו מהמלוכה כיון שהוא אויב חרף ה' וחומס נפשו כי הנה לא ראינו בדברי חכמי עמנו בזה הדבר.
 
בפסקה מענינת ביותר מספר לנו אברבנאל על דיונים שערך בנושא עם גויים בני דורו:
 
וחכמי האומות חקרו ונתנו בדרוש הזה וגזרו אומר שהוא ראוי לעשותו כמו שעשו לרחבעם. ואני דברתי בדרוש הזה לפני מלכים עם חכמיהם והוכחתי שאינו מהראוי ושאין יכולת לעם למרוד במלכם ולהסיר ממשלתו ומלכותו אף שירשיע על כל דבר פשע.
 
על אף התנגדותו לייסוד המלוכה, אברבנאל מחזיק בדעה שמרגע שהמלוכה נוסדה – היא אינה חוזה בין העם למלך, המאפשר לגוף הממנה את המלך להעבירו מתפקידו במקרה הצורך; אלא מינוי המלך הוא מינוי אלוקי, המחייב נתינת דין וחשבון של המלך לה' בלבד. יתר על כן: אברבנאל טוען גם כי אף אם ישנו קשר חוזי בין השליט לנתיניו, החוזה מתנה שאין הם יכולים לשחררו מתפקידו.
 
אך עם זאת, כפי שהוא עצמו מציין, אין בנמצא מקורות הלכתיים מוצקים העוסקים בנושא, ואברבנאל אינו מספק מקורות כלשהם, מלבד מסקנותיו שלו מתפיסותיו הכלליות בענייני תיאוריה פוליטית. אם כך, בויכוח מתוך סברה ניתן לחלוק על אברבנאל ולהסכים עם קו החשיבה של הקרן אורה (שציטטנו בעבר): אם המלך ממונה על ידי העם – העם יכול גם להדיחו; אך אם נצרך נביא על מנת לבחור מלך – אין אפשרות לרשות אחרת להחליפו.
 
אם אנו מקבלים את ההגיון הזה, מצד אחד, ומן הצד השני אנו טוענים – כפי שעשינו בשיעורים קודמים – שמלכות בית דוד ממונה באופן אלוקי ומכילה בתוכה אלמנטים של קדושה (בניגוד לשליטים אחרים, שמקבלים מנדט רק מן העם), נגיע לכאורה למסקנה שהעם אינו יכול להדיח מלכים משושלת בית דוד, בעוד שישנה אפשרות להדיח מלכים אחרים. אולם זוהי טעות, כיון שהמנדט האלוקי ניתן לבית דוד, ולא לאדם מסוים. לכן, על אף שהמלכות אינה יכולה לעבור אל שושלת שאינה מבית דוד, ניתן להחליף אדם מסוים באדם אחר מן השושלת. למעשה, ה' עצמו עשה אף יותר מזה בהחלפתו של רחבעם: תוך שימור חלק מן המלוכה אצל רחבעם ("ניר לדוד עבדי" [מל"א י"א, לו]), הכוח הפוליטי הועבר לירבעם, בעוד שלשושלת בית דוד הובטחה המשכיות.
 
הגבלנו את עצמנו לדיון תיאורטי לגבי סמכות ההדחה, מכיון שזהו המשך לטיפולנו הקודם בנושאים אלו. אך הלכה למעשה, הנושא המכריע העומד על הפרק אינו רק האם ישנה זכות הדחה, אלא גם כיצד לבצע אותה: מהו המנגנון בעזרתו מגיעים להחלטה שאדם מסוים אינו ראוי, ומהם הקריטריונים לפסיקה כזו? נראה כי מי שיפסוק בנושא זה הוא הסנהדרין (או בית הדין הגדול), אך הקריטריונים עדיין אינם ברורים. פרופ' בלידשטיין[1] ערך דיון מקיף על המקורות הקיימים (או למעשה – הלא קיימים), המאשר העדר קוים מנחים ברורים מעבר למסקנה הכללית שיש להדיח מלך רשע.
 
ב. כהנים
 
נקודה נוספת הקשורה למינוי מלך מתייחסת לשאלת מינוי כהנים לשליטים. הירושלמי בהוריות (פ"ג ה"ב) מציין שכהנים אינם יכולים להתמנות כמלכים – "אין מושחים מלכים כהנים" – ומספק שני הסברים לכך: על פי ההסבר הראשון אין מדובר בבעיה מהותית בכהן כשלעצמו, אלא הסיבה היא שהכהן איננו שייך לשושלת בית דוד. לכן, אף כי אינו יכול להתמנות כמלך שושלתי, הוא יכול לשלוט בתור מנהיג פוליטי במקרה הצורך (ראו רמב"ן בראשית מ"ט, י), וזאת ללא ויתור על הכהונה שלו. אולם הדעה השניה בירושלמי סוברת כי הכהן מנוע מאיוש תפקיד פוליטי מאחר וחייו הוקדשו לעבודה במקדש, הרחק מן האינטריגות, הלחצים והתככים הטבועים בהתרחשות הפוליטית, וכן מהטבות וממעמד מלכותיים.
 
הרמב"ן (שם) מאמץ את עמדתו האחרונה של הירושלמי, ובכך מגנה את שושלת בית חשמונאי, אשר היו, כמובן, כהנים. אך נראה כי הרמב"ם חולק על כך, כיון שהוא מעלה על נס את חזרת המלכות לישראל "למעלה ממאתים שנה" כאחד ההישגים הגדולים של החשמונאים (הלכות חנוכה פ"ג ה"א).
 
ג. שופטים
 
נקודה אחרונה שברצוננו להתייחס אליה בטרם נעסוק במערכות לא מלוכניות היא נקודה היסטורית – תפקידו של השופט בספר שופטים.
 
אברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, דן בסוגיית הקשר בין המלך והשופט, ומסכם כי ישנן חמש נקודות דמיון וחמש נקודות שוני בין שני התפקידים. נקודות הדמיון קשורות כולן לצד המנהלי של התפקיד, כולל צורת המינוי, אחריות על עניני צדק ובטחון, סמכות מנהלית, מעמד התפקיד והמשכיות. חלק מנקודות השוני בין התפקידים ניתן לראות כפועל יוצא ממעמדו האישי של המלך, למשל מינוי, זכויות וחובות אישיות, והורשה שושלתית[2].
 
בשיעורים הקודמים ניתחנו את מעמדו של שליט בפועל שאיננו בעל מעמד אישי של מלך, וסיכמנו, בהמשך לדברי הרמב"ן, שאדם כזה הינו במהותו שופט אך הוא קרוי מלך: בידיו הכוחות המנהליים השייכים לתפקיד, אך אין לו את "הוד המלכות". כזכור, בכך נבדל הרמב"ן מן הרמב"ם, אשר קורא לשליט כזה מלך שאינו מבית דוד[3]. מכל מקום, הן הרמב"ם והן הרמב"ן, בהתבסס על הגמרא, רואים מנהיגים כיהושע בן נון כבעלי סמכות מנהלית מלאה, בדומה לניתוח המצוטט לעיל של אברבנאל. יחד עם זאת, השלכת ניתוח זה למנהיגים הנזכרים בספר שופטים מוגבלת. למעשה, לא כולם היו שופטים. לדוגמה, כל אדם הקורא בספר שופטים יתקשה מאד לראות אדם כשמגר בן ענת (עיינו שופטים ג', לא; וכן ה', ו) כמספק מנהיגות פוליטית מתמשכת:
 
הוא מופיע בזירה, מנצח את הפלשתים ויורד מן הבמה הפוליטית-צבאית. יש לו תפקיד היסטורי חד פעמי – להושיע את בני ישראל מיד הפלשתים. לאחר שעשה זאת הוא מתפוגג מן ההיסטוריה מבלי שמילא אף עמדת הנהגה. אם כך, התנ"ך אינו מציג אותו כשופט ואינו נותן לו אף תואר אחר, כל שנאמר הוא כי הושיע את ישראל. שמגר אינו שופט, אלא מושיע.
 
הדבר דומה ביחס לכל הדמויות האחרות במחצית הראשונה של ספר שופטים. כולם מושיעים את ישראל מעול מלכים ועריצים במערכה חד פעמית, אך לאחר מכן אינם נשארים בעמדת ההנהגה. קריאה מדוקדקת של הטקסט תדגים שאין אזכור של התואר שופט או של תיאור פעולת השפיטה אצל אף אחת מן הדמויות המוקדמות. אהוד, עתניאל בן קנז וברק – אף אחד מהם אינו מתפתח לכדי מנהיג פוליטי. תפקידם, כמו זה של שמגר, מוגבל למערכה יחידה ואינו הופך אותם לבעלי עמדות של אחריות פוליטית מתמשכת: אדם בודד בעל השראה מוביל אוסף לוחמים מכמה שבטים, פותר בעיה אקוטית, ושב לביתו. טבעה החולף של משימתם מוכח על ידי העובדה כי הצלחתם בהסרת העול החיצוני יוצרת או מחריפה מתחים פנימיים; אך המנהיג אינו לוקח זאת בחשבון, כיון שאינו מנסה לספק לאומה הנהגה פוליטית ארוכת טווח, אלא לשחרר לחץ חיצוני מסוים. על כן הם מתוארים כיאות כמושיעים שהושיעו את העם (עיינו, למשל, פרק ג', פסוקים ט', ט"ו, וְל"א), אך לא כשופטים; ותקופת השלוה הנובעת מפעולתם אינה מתוארת כתקופת שלטונם –הפסוק רק מציין בפשטות שהמצב נרגע ושהארץ שקטה. השלוה הנשמרת היא תוצאת הכבוד והפחד שהצליחו להנחיל, אך הם עצמם אינם פעילים עוד[4].
 
העניין מגיע לשיאו בימי גדעון. גדעון, כקודמיו, חוזר לכפרו, עפרה, ללא עניין בהנהגה פוליטית. אך העם חש כי יש צורך בשינוי ומתעקש שגדעון יקח על עצמו תפקיד אשר יבטיח יציבות פוליטית ארוכת טווח. סירובו של גדעון, הנעוץ בהכחשת הצורך בסמכות ריכוזית, יוצר בסיס לאנרכיה המתפרצת לאחר מותו. בנקודה זו מתרחש שינוי משמעותי הנגרם על ידי שתי דמויות מעורפלות. מיד לאחר פרשת אבימלך מציינים הפסוקים כי:
 
וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם:
וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר:
ויָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה:
וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:  (שופטים י', א-ד).
 
תולע ויאיר הם דמויות המביאות למציאות ההיסטורית יציבות והנהגה פוליטית מתמשכת, והם גם מייסדים מחדש את עמדת השופט כפי שתוארה על ידי הרמב"ן ואברבנאל. תולע הוא האדם הראשון שאינו פורש לאחר שהושיע את ישראל, אלא ממשיך להנהיגם לאחר מכן. יאיר ממשיך עוד צעד קדימה: הוא מייסד אדמיניסטרציה מלאה, עם ביורוקרטיה, "פרוטקציה" והטבות. הפסוק מאריך בתיאור זה כיון שזוהי התפתחות חדשה, אשר ממחישה בססגוניות את העובדה שהאנרכיה הקודמת הוחלפה בממשל מאורגן: המושיע הפך למנהיג ("שופט"). מעתה ואילך הנרטיב יציין את תקופות השלטון ומשך זמן ההנהגה של כל מנהיג, כיון שכעת תפקיד זה מאויש. שינוי זה נעשה על ידי שתי הדמויות האלו, אשר הישגיהן המשמעותיים השלימו זה את זה.
 
הראשון, לאחר שהוביל אנשים בשדה הקרב, יצר משרה של שופט, בעוד ממשיכו (שיתכן ואף לא שרת בתפקיד צבאי כלשהו) ייסד את האדמיניסטרציה הנחוצה ליציבות ארוכת טווח.
 
וכך אכן קיימת בספר שופטים עמדת השופט שהרמב"ן מציג, בעלת הסמכות המלאה בנושאי ממשל (אם כי הספר אינו מציין מהן סמכויות השופט), והשוואתו של אברבנאל בין המלך לשופט אכן רלוונטית להבנת ספר שופטים. אך כל זה נכון רק ביחס לחצי השני של הספר, מזמנו של תולע והלאה. קודמת לכך תקופה שונה בתכלית, שבה למעשה לא מתקיימת משרת השופט.
 

[1]   בספרו "עקרונות מדיניים במשנתו של הרמב"ם".
[2]   התעלמנו מהבדל נוסף בין שני התפקידים, כיון שהוא מבוסס על תפיסה שונה של השופט כרשות שופטת. מלבד העובדה שאינני רואה את השופט כבעל תפקיד שיפוטי ייחודי, אין לנושא זה קשר לדיוננו.
[3]   הבדל זה נעוץ בעובדה שהרמב"ם רואה את המלכות, עם אלמנט ההורשה שלה, כמשרתת צורך שימושי פונקציונאלי בנוסף למטרה דתית, בעוד הרמב"ן תופס את אלמנט המלכות כהתגלמות פעילות אלוקית, אך ללא תוספת רווח ברמה האנושית (עיינו בשיעור הראשון בסדרה, שם פיתחנו נקודה זו).
[4]   הדמות היחידה המתוארת כעוסקת בשפיטה בתקופה המוקדמת היא זו של דבורה הנביאה, אשר מופיעה בשעה שהיהודים משועבדים למלך הכנעני יבין. אך גם כאן לא ברור שהפועל "שופטת" מתאר מנהיגות ולא את פעולת השפיטה, כיון שהפסוק הבא מספר שאנשים באו אליה למשפט. בכל מקרה, עד לנקודה זו, ודאי שהיא אינה מספקת מנהיגות פוליטית, כיון שיבין רודה בעם ישראל. סיפור דבורה המתואר בספר שופטים הוא בדיוק סיפור נטילתה את עמדת ההנהגה והובלת העם לעימות עם יבין. אך גם כאן לא מסופר שהיא נשארה בעמדה זו לאחר פרק זה; להפך – דבורה מרמזת על מטרה המשותפת לה עם שמגר (ראו פרק ה', פסוק ו').