דילוג לתוכן העיקרי

היתר חרישת שדה אילן עד העצרת

קובץ טקסט

6 - היתר חרישת שדה אילן עד העצרת

המשנה הראשונה במסכת מביאה קולה מיוחדת בשדה האילן. כזכור, איסורי תוספת שביעית מתחילים מן התורה שלושים יום קודם ראש השנה, אך חכמים הרחיבו אותם ואסרום מפסח שלפני שנת השמיטה. אולם בשדה אילן (מטע) הקלו חכמים והתירו לחרשו עד לחג השבועות שלפני השמיטה. שיעורנו יעסוק הפעם באופיו של היתר זה.

המשניות בפרק הראשון מתארות סוגי מטעים שמותר לחרשם בין פסח לעצרת: האחד - מטע שיש בו עשרה עצים בבית סאה (חמישים אמה על חמישים אמה), והשני - מטע המפיק כמות פרות גדולה. ההיתר בשדה בן עשרה עצים מובן. לא הרי חרישת מטע כחרישת שדה: מטרת חרישת השדה היא להכין את הקרקע לזריעה, בעוד שמטרת חרישת המטע היא לדאוג להספקת המים לעצים, למנוע הפרעות לגדילתם ולאפשר את המשך קיומם.

מה שפחות מובן הוא היתר חרישת שדה אילן המכיל פחות מעשרה עצים אך מפיק כמות ניכרת של פרות. המשנה דורשת מינימום של שלושה עצים המפיקים "כיכר דבלה" - מידה מסוימת של פרות. אפשר שההיתר נובע מן ההפסד הממוני הכרוך בהימנעות מחרישת מטע זה. למעשה, ייתכן ששדה זה כלל אינו מוגדר כמטע אלא כשדה לבן (שדה תבואה) שיש בו כמה עצים, ועל כן ראוי היה שגם עליו יחול איסור החרישה מפסח ואילך, אולם בגלל ההפסד שהדבר יסב לבעל השדה התירו לו חכמים להמשיך לחרשו. אולם ייתכן גם שהמשנה סברה כי שדה שיש בו שלושה עצים מוגדר כשדה אילן, שבו מותרת החרישה בין פסח לשבועות משום שאינה מכינה לזריעה ומכוונת רק לשימור הקיים.

כיצד מגדירה ההלכה שדה אילן? האם היא מצריכה עשרה עצים, או שמא די בשלושה עצים המניבים הרבה פרות? לשאלה זו על הסיווג ההלכתי של שדות תהיינה השפעות גם בתחומים אחרים, שאינם קשורים לשמיטה. למשל, הגמרא במסכת בבא בתרא (לו ע"ב) דנה מתי נחשב אדם למוחזק במטע. אדם המחזיק בשדה במשך פחות משלוש שנים ונתבע על ידי הבעלים הקודמים של השדה, חייב להוכיח בעדים או באמצעות שטר קניין כי אכן קנה את השדה, ואם לא יוכיח זאת - תחזור השדה לבעלים המוכרים. אך אם החזיק בשדה במשך שלוש שנים ואכל את פרותיו ואיש לא מחה בידו במשך כל התקופה הזו - הוא נחשב לבעל השדה, וחובת ההוכחה עוברת לתובע. הגמרא דנה מתי יש לאדם חזקת ג' שנים במטע, והיא פוסקת כי יש חזקה דווקא בצפיפות של עשרה אילנות לבית סאה. מסתבר שהגמרא חשבה כי רק בצפיפות כזאת נחשב השדה לשדה אילן, ובצפיפות שונה ניתן להחזיק רק בזריעה, ולא בקטיף הפרות.

מאידך, המשנה במסכת בבא בתרא פא ע"א דנה באיזה מצב זוכה הקונה אילן גם בקרקע שתחתיו, והיא קובעת כי מי שקנה עץ אחד לא קנה את הקרקע שתחתיו (וייתכן, למשל, שבעל השדה יכול לכופו לקחת את העץ מאדמתו), ביחס לקונה שני עצים נחלקים רבי מאיר וחכמים, ואילו בשלושה עצים מודים הכול כי העסקה כוללת גם את הקרקע. מן המשנה הזו עולה כי שלושה עצים הם ישות הלכתית מסוימת, המעניקה לבעליה אחיזה בקרקע. ברייתא מקבילה בבבא בתרא עב. קובעת כי המקדיש שלושה עצים הקדיש גם את הקרקע שביניהם אף על פי שלא התייחס אליה במפורש.

ניתן ליישב את הסוגיות השונות הללו: מעמד הלכתי של שדה אילן ניתן רק לעשרה עצים, ועל כן זהו השיעור המינימלי לחזקה באמצעות קטיף; עץ אחד, ולפי דעות רבות גם שני עצים, אינם צמודי-קרקע והם נחשבים ביחס אליה כיחידות עצמאיות מבחינה הלכתית (בדיני מיקח וממכר והקדש); שלושה עצים אינם שדה אילן, אך הם נחשבים ליחידה אחת, לקבוצת עצים המצריכה קרקע לשימושה, ולפיכך כוללת בחובה גם קרקע. וראיה לדבר: הסוגיות הדנות בסיפוח הקרקע לעץ בהקדש ובקניית עצים אינן עוסקות בשיעור בית סאה. במקורות אלו נידונה רק הקרקע הסמוכה לעץ והדרושה לטיפול בו ("מלוא אורה וסלו"). לעומת זאת, הגמרא הדנה בחזקת שדה אילן דיברה על קטיף מעצים בשטח של בית סאה.

לאור הגדרות אלו נוכל לחזור לשאלה שהעלינו לגבי ההיתר לחרוש בין פסח לשבועות שדה שיש בו שלושה עצים המניבים יבול רב. האם ההיתר לחרוש שדה זה נובע מהגדרתו כמעין שדה אילן (שהרי הוא אינו מתיישב עם הגדרת שדה לבן), או שמא אין לו מעמד כזה וההיתר נועד למנוע נזק לבעל השדה?

שתי מימרות בירושלמי עשויות להאיר שאלה זו. הירושלמי שואל על הגבלת ההיתר עד שבועות: מדוע אין חרישת שדה כזה מותרת עד לראש השנה, או לפחות עד לראש חודש אלול, שבו מתחילה התוספת דאורייתא? תשובת הירושלמי היא שעד שבועות הפרות נהנים מן החרישה (שהרי עודם על העץ), אולם לאחר שבועות הפרות נקטפים והחרישה כבר אינה מועילה להם. ואכן, במשנתנו מתירים בית שמאי חרישה כל עוד היא מועילה לפרות, ואינם מזכירים כלל את שבועות כגבול ההיתר. ייתכן שמדברי בית שמאי נלמד כי ההיתר הוא לתועלת הפרות, ועל כן הוא קיים כל עוד תועיל החרישה לפרות - ורק אז. מאידך, אם נלך בדרך השנייה ונטען כי שדה אילן שונה עקרונית משדה הלבן ואיננו כלול באיסור חרישתו - מדוע מוגבל זמן ההיתר עד שבועות? אפשר שיש מקום להתיר חרישה גם כשאינה מועילה לפרות. כזכור, בית הלל קובעים במשנתנו את שבועות כסוף זמן ההיתר בלא לקשרו בדרך כלשהי לפרות. מחלוקת בית הלל ובית שמאי סבה לכאורה על חקירתנו: אם ההיתר לחרוש נובע מן ההפסד הממוני הכרוך באי-חרישה, יש להתיר את החרישה רק כל עוד היא מועילה מבחינה כלכלית (בית שמאי); אולם אם שדה בן שלושה עצים נחשב לשדה אילן, יש להתיר גם אם החרישה אינה מועילה מבחינה כלכלית - שכן אין לראות בפעולה זו פעולת חרישה כלל - ורבנן בחרו (אליבא דבית הלל) נקודת זמן מסוימת בשנה שבה יש לעצור פעילות זו (שבועות).

עניין נוסף הנידון בירושלמי הוא עצי סרק. המשנה מתירה גם חרישת שדה של עצי סרק, ובלבד שהם גדולים במידה שלו היו עצי פרי היו מניבים את הכמות הנדרשת להתיר את חרישתם. הימנעות מחרישת עצי סרק אינה כרוכה בהפסד ממוני, ולכאורה אפשר ללמוד מכאן כי כל מטע עצים שאי אפשר לזרעו יוצא מגדר שדה לבן, ואין לאסור בו חרישה משום שהיא אינה מכינה את הקרקע לזריעה.

הירושלמי דוחה מסקנה אפשרית זו בטענה שחרישה עד שבועות מחזקת את העץ, ואילו חרישה לאחר מועד זה מחלישה אותו. מלשון הירושלמי משמע שהיתר החרישה נובע מן התועלת הממשית לעץ, ושללא סיבה זו היא הייתה אסורה. אם העצים נותנים פרי - מותר לחרשם כל עוד תועיל החרישה לפרות; אם לאו - מותר לחרוש אם החרישה תביא תועלת לעץ עצמו.

מה הדין כשהחרישה אינה מביאה כל תועלת? הירושלמי דן בחרישת עצים הסמוכים לגבעה. חרישת האדמה שבמעלה הגבעה לא תועיל לעצים במאומה, שהרי היא מצויה מעליהם והם אינם מקבלים ממנה מים ומזון. אם ההיתר מבוסס על התועלת לעצים, אין מקום להתיר חרישה במקרה כזה; אם הוא מבוסס על כך ששדה אילן אינו אסור בחרישה - ניתן להתיר. הירושלמי מתקשה להכריע במקרה זה. רבי שמעון, מכל מקום, מתיר גם במקרה זה, מה שמוכיח שלדעתו ההיתר הוא פורמלי.

שאלה הפוכה מתעוררת ביחס לאפשרות להרחיב את שטח החרישה אם ההרחבה תביא לתועלת מסוימת. הירושלמי שואל אם מותר לחרוש כרם הפרוש על פני שטח הגדול מבית סאה או שמא ההיתר מוגבל לבית סאה. גם שאלה זו מבוססת על אופיו של ההיתר: אם ההיתר נובע ממניעים פרקטיים, נוכל להתיר חרישה של שטח גדול יותר אם הדבר מועיל; אם ההיתר הוא פורמלי, ונובע מהגדרת שדה אילן כשלושה עצים לבית סאה, ייתכן שלא נוכל להיות כה גמישים ולא נוכל להתיר חרישת כרם הפרוש על פני יותר מבית סאה.

שאלה נוספת של הירושלמי עשויה אף היא לחשוף את טיב ההיתר. רבי אלעזר שואל אם שלושת העצים צריכים להיות מסודרים בצורה מסוימת. במטע בן עשרה עצים צריכים העצים להיות מסודרים במרחקים סבירים ובאופן יחסי. אם העצים מרוכזים מדי או מפוזרים מדי בשטח השדה (בית סאה), אין הוא מוגדר כשדה אילן. בדרך כלל יש צורך במרווח של שש עשרה אמה בין העצים(עיין בבא בתרא דף כז). האם יש להקפיד על מרווחים וסידור דומים גם במטע בן שלושה עצים? אם ההיתר נובע מהגדרת המטע כשדה אילן, יש צורך במרווח ובסדר הדרושים בשדה אילן; אולם אם אנו מתירים את החרישה בגלל התועלת שהיא מביאה למטע, אין צורך בדרישות אלו. הירושלמי אינו משיב על שאלה זו, ובכך פותח פתח לעמימות מסוימת בהבנת ההיתר.

יש לציין כי טיב ההיתר תלוי גם באופן הבנת האיסור לחרוש משבועות ואילך: האם חכמים אסרו חרישה ככלל, או שמא הם אסרו רק חרישה הנראית כמכינה את הקרקע לזריעה בשביעית? עיין בתוספות בראש השנה דף ט ע"ב, הנוקטים באפשרות השנייה. הבנת האיסור המקורי לחרוש מפסח ואילך תשפיע על הבנת ההיתר לחרוש שדה של שלושה עצים.

חשוב להדגיש כי בשיעור זה עסקנו באופי ההיתר רק בשדה שאין בו עשרה עצים - האם הוא מבוסס על מעמד שונה של השדה, או שמא על הרצון למנוע הפסד. אם יש בשדה עשרה עצים, מותר לחרשו גם אם תפוקת הפרות היא מינימלית; נראה שלפחות במקרה זה ההיתר מבוסס על מעמדו ההלכתי של השדה כשדה אילן, שבו אין מקום לאסור חרישה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)