הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית | 2 | שיטת הרמב"ם ודין חצי שיעור

 

מקורות:

בשיעור הבא נמשיך לעיין במחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נפתח בעיון בהצעת הגמרא לתלות את שיטת רבי עקיבא בדעת רבי שמעון שיש חיוב מלקות בכלשהו: עיינו בגמרא כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; רש"י ותוס' ד"ה ולא אמרו.

 

לאחר מכן נעיין בשיטת הרמב"ם בנושא: עיינו הל' שבועות פרק ד' הל' א-ב, ונסו לבאר את שיטתו מול עמדת הר"י מיגאש שראינו. היזכרו גם בעמדת הרמב"ם באשר לחיובי שבועה כפי שנוסחה בפרק א הל' ג' ותנו דעתכם אם יש כאן מתח וכיצד ניתן ליישבו.

 

מהרמב"ם משתמע שאף שאין חיוב בפחות מכזית בשבועה שלא אוכל, יש איסור כעין איסור חצי שיעור. עיינו בהקשר זה בר"ן ט. באלפס "ולענין פסק הלכה... דין שבועות כדין שאר איסורין".

 

 

בשיעור שעבר החלנו לעיין במחלוקת התנאים אם הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית חייב. בשיעור זה נמשיך ולעיין בסוגיה, ונפתח בהצעת הגמרא להעלות את שיטת רבי עקיבא על פסים שונים.

 

 

הגמרא כא: דנה בהצעה שלפיה שיטת רבי עקיבא במשנה מבוססת על שיטת רבי שמעון, שמחייב מלקות בכלשהו. כפי שראינו לפני שני שיעורים – ברור שלשיטת רבי שמעון מושג האכילה מתקיים בפחות מכזית; והגמרא מציעה אפוא שרבי עקיבא, שמחייב את הנשבע "לא אוכל" גם בפחות מכזית מצטרף בכך לשיטת רבי שמעון הכללית. ברור שהצעה זו שואפת להעמיד גם את שיטת רבי עקיבא על אדנים הלכתיים מוצקים של דיני מאכלות אסורות בכל התורה כולה (בדומה למה שראינו שטוען הר"י מיגאש בדעת חכמים); אך לכל הפחות בדעת רבי עקיבא מסתבר שמסקנה הסוגיה, המנתקת את שיטת רבי עקיבא מהשיטה הכללית של רבי שמעון, מציבה אותנו במקום שונה בהבנת השיטה.

 

כאשר הגמרא העלתה את ההצעה לבסס את שיטת רבי עקיבא על שיטתו הכללית של רבי שמעון, היא ציטטה את דברי רבי שמעון: "כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן"; והראשונים ראו צורך לבאר כיצד יכולה שיטת רבי שמעון להוות תשתית לשיטת רבי עקיבא, שמחייב גם קרבן. רש"י כותב דברים פשוטים וברורים:

 

"ולא אמרו בכזית - הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת, הלכך הכא אפי' לקרבן, דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא, וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא, וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו".

 

רש"י מסביר שהסיבה שגם רבי שמעון דורש כזית לעניין קרבן היא הלכה למשה מסיני הקובעת שיעור מינימלי לחשיבות המעשה האסור לעניין חיוב קרבן, ואין לכך דבר עם קרבן שבועת ביטוי. קרבן שבועת ביטוי בא על חילוף הדיבור, ובמקרה של איסור על "אכילה" הקרבן בא על פעולה שמוגדרת ככזו, ולפי רבי שמעון גם אכילת כל שהוא שמה אכילה.

 

לעומת זאת, דברי התוספות בנושא מפתיעים מעט:

 

"ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן - ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא".

 

את החלק הראשון של דברי התוספות ראינו לפני שני שיעורים. עמדנו על חידושם שלא זו בלבד שרבי שמעון פוטר מקרבן בפחות מכזית, הוא גם פוטר מכרת, והסברנו זאת בכך שחיוב המלקות מתייחס לעצם המרד כנגד צו ה' בעוד שחיוב הקרבן וגם חיוב הכרת מתייחסים למהות השלילית שבמעשה, ולכך שיש שיעור. כעת אנו רואים, שהתוספות מוסיפים ואומרים שקרבן שבועת ביטוי, שדומה לחטאת קבועה בכך שהוא בא על שוגג אך שונה ממנה בכך שאין מדובר בעבירה שזדונה בכרת אלא בלאו, הוא קרבן שתלוי בלאו ועל כן הוא שייך גם בפחות מכזית שכן כל שבועת ביטוי שזדונה מלקות שגגתה קרבן. דברים אלו אינם פשוטים כלל ועיקר, וייתכן שהם אף מפריכים את הסברנו הנ"ל בתחילת דברי התוספות, שכן הם מאפשרים לחייב לשיטת רבי שמעון בפחות מכזית גם במקרים שאין בהם מרידה בצו ה', כגון קרבן שבא על שוגג[1]. אך מה שיותר בעייתי ביחס לניסיוננו לעמוד על טיב שיטות רבי עקיבא ורבנן הוא עצם הצורך של התוספות להזדקק לתירוץ בעייתי זה ולא ליישב בפשטות כדברי רש"י, שהיינו מצפים שיתאימו אף ביתר שאת לגישת התוספות. הלוא ראינו שלפי התוספות הן לרבי עקיבא והן לרבנן הנקודה הקובעת היא אומד דעתו של הנשבע, ומחלוקתם מצטמצמת לקביעת אומד זה והדרכים הנכונות להגיע לכך. ואם כן, אם רבי עקיבא סבור כרבי שמעון ודבר זה מביא אותו להבין שכאשר האדם נשבע שלא יאכל הוא מתכוון גם לפחות מכזית, מדוע שיהיה חילוק לעניין זה בין מכות לקרבן?

 

על כורחנו, שביאורם של התוספות לשיטות התנאים במשנה נאמר רק למסקנת הסוגיה. כאשר הסוגיה הציעה לתלות את שיטת רבי עקיבא בשיטת רבי שמעון, ההנחה הייתה שאנו עוסקים בכללים הלכתיים אובייקטיביים הדומים לכללי האיסורים בכל התורה כולה. לכן, לשיטת חכמים יש צורך בכזית ואילו רבי עקיבא, בדומה לרבי שמעון, סבור שדי בכלשהו, אלא שיש להתמודד עם כך שגם לרבי שמעון לעניין קרבן נאמר צורך בכזית, ולכן מוטל על התוספות לעמול ולחלק בין קרבן חטאת קבועה לקרבן שבועת ביטוי. רק לאחר שהובהר ששיטת רבי עקיבא אינה קשורה בשיטת רבי שמעון, למדנו שהנקודה לרבי עקיבא היא אומד דעת הנשבע, וממילא נסללה הדרך להבין שנקודה זו היא משמעותית גם אליבא דרבנן וכל מחלוקתם אינה אלא באומד דעת הנשבע.

 

 

בשיעור הקודם ראינו הבנות שונות ביסוד המחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים. בדעת הר"י מיגאש הצענו שישנה זיקה בין שיטת רבי עקיבא במשנתנו לשיטתו במשנה כה., אף שמסתבר ששיטת חכמים במשנתנו אינה מחויבת לשיטת רבי ישמעאל ועשויה להיות כוותיה דרבי עקיבא שם, גם אם לא מטעמיה. כעת נעיין בשיטת הרמב"ם בסוגייתנו, שפוסק כחכמים, לצד פסיקתו כרבי עקיבא במשנה כה.. וזה לשון הרמב"ם בענייננו:

 

"מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו. נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב" (הל' שבועות פ"ד הל' א-ב).

 

הדגש בדברי הרמב"ם הוא בבירור דגש הלכתי ולא פרשני. מכיוון שהאדם נקט בלשון "אכילה", הרי שיש לשבועתו גדרים המוכרים לנו ממושג הלכתי זה. אין אכילה בפחות מכזית, ויש לכך דין של חצי שיעור בדומה לאוכל חצי זית מנבלות וטרפות. להלן נשוב לנקודה מחודשת זו, שממנה עולה שהרמב"ם חידש איסור חצי שיעור בשבועה, אך בשלב זה די לנו לראות שלדעת הרמב"ם שבועה שלא אוכל מביאה את הנשבע למקום דומה לזה של איסורי אכילה רגילים בתורה, שבהם אין חיוב אלא בכזית משום שאין "אכילה" אלא בכזית, ובפחות מכזית יש איסור חצי שיעור. מפשטות דברי הרמב"ם אף ניתן להבין שאין תוקף לשבועה שאומרת: "שבועה שלא אוכל אף כלשהו היום", משום שבשבועה זו יש סתירה פנימית בשל העובדה שאין אכילה בפחות מכזית. אדם יכול לאסור עצמו בכלשהו רק אם יישבע בלשון שאינה אכילה ("שלא יטעום כלום"), או אם נשבע על חפצא ספציפי: "שבועה שלא אוכל דבר זה", שאז יש מקום לאסור על אף הלשון אכילה מטעמים שיתבררו בע"ה בשיעור הבא. אך אף לא נרחיק לכת עד כדי כך[2], לפחות כאשר הלשון אוסרת אכילה באופן סתמי, יש לכך את גדרי איסורי האכילה של כל התורה כולה.

 

הבנה זו של הרמב"ם קרובה לכאורה לזו שראינו בדברי הר"י מיגאש: "כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה". אלא שבדעת הר"י מיגאש העלינו שחכמים הבינו ששבועה יוצרת חוק אוטונומי חדש עבור הנשבע, וזאת בניגוד לשיטת רבי עקיבא שכפשט דבריו במשנה כה. סבור שהחיוב בשבועה על העתיד מבוסס על אותו יסוד כמו בשבועה על העבר – יסוד השקר, ולכן חייב בכל שהוא משום שדעתו על כל שהוא. ובדעת הרמב"ם קשה לומר כן, שכן כבר ראינו שהוא פוסק את שיטת רבי עקיבא הנ"ל ומכפיף את השבועה על העבר ועל העתיד, לעניין מלקות ולעניין קרבן, ליסוד השקר: "נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל שלא אכלתי ואכל – הרי זו שבועת שקר, ועל זה וכיוצא בו נאמר 'לא תשבעו בשמי לשקר', ואם נשבע לשקר במזיד לוקה, בשוגג מביא קרבן" (פ"א ה"ג).

 

נראה שלדעת הרמב"ם אף שיסוד האיסור הוא השקר כמבואר בדבריו, אין מדובר בגילוי למפרע שהוא שיקר כשהוא אמר שהוא לא יאכל, ואין כאן סיפור שקרי ואף לא התחייבות שקרית. בניגוד למה שלכאורה משתמע מפשט הפסוק "ולא תשבעו", האיסור אינו בשבועה אלא בכך שהאדם אוכל. באכילתו הוא "משקר בשבועתו" כלשון רש"י (כ: ד"ה ואזהרתיה) – הוא עושה מעשה שהופך את השבועה לשקרית וזהו מעשה של שקר (בדומה לפסוק "נצח ישראל לא ישקר" – הפרת השבועה היא מעשה של שקר). כאן מוסיף הרמב"ם חידוש נוסף, שכיוון שמעשה האכילה הוא המעשה האסור, אף שהוא אסור לא בתור אכילה אלא בתור שקר, הוא מקבל את הגדרים של איסורי תורה רגילים בהתאם לסוגו, וכיוון שהוא הוגדר כאכילה הוא מסווג כאיסור של אכילה. זהו הנראה לעניות דעתי בשיטת הרמב"ם וביישוב המתח שאני רואה במסגרתה, ואם מי מן הלומדים יציע טוב מזה – אשמח לקבל.

 

 

לאחר שהכרענו כשיטת חכמים, שאין חיוב מלקות וקרבן בשבועה "שלא אוכל" אלא בכזית, עולה השאלה האם יש איסור חצי שיעור באכילת חצי זית. בפשטות נראה שהתשובה צריכה להיות שלילית. כאשר מדובר באיסור תורה כמו נבלה, אזי גם כאשר אדם אוכל פחות מכזית הוא אוכל, או לכל הפחות צורך, את הדבר שאסרה תורה, וניתן להבין שיש בכך איסור ברמה מסוימת הגם שחיוב אין. אולם, כאשר בשבועה עסקינן, אזי אם הגענו למסקנה שהנשבע לא אסר בשבועתו אלא כזית, מה התשתית אפוא לומר שיש איסור חצי שיעור בפחות מכן? הלא אין זה הדבר שעליו נשבע! שיטה זו הביא הר"ן (ט. באלפס) בשם "ויש מי שאומרים":

 

"דלא דמי לשאר האיסורין שבתורה דקי"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה, ואפי' ר"ל דפליג עליה מודה דאסור מדרבנן כדאיתא התם, דהני מילי איסורא דאורייתא, אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא, וכיון שלא נתכוין אלא לכזית – פחות מכזית היתר גמור הוא".

 

אולם, הרמב"ם בהלכה שראינו כתב שאכילת פחות מכזית בשבועה היא "כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן", ומבואר שיש איסור חצי שיעור, והדבר טעון הסבר.

 

הר"ן העיד על עצמו שהוא שינה את טעמו בנקודה זו, ובחידושיו הצטרף לעמדת ה"ויש מי שאומרים" הנ"ל ותמה על הרמב"ם, אבל בפירושו על הרי"ף נמלך ותמך ברמב"ם:

 

"וכדבריו נראה לי, אף על פי שלא כתבתי כן בחדושי. מדאמרינן בפרק יום הכיפורים: חצי שיעור... רבי יוחנן אמר: אסור, דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל; אלמא חצי שיעור אפילו באיסורי תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאיצטרופי. ובשבועות נמי, אף על פי שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם, ה"מ למלקות ולקרבן, אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית, איסורא מיהא איכא[3]...".

 

הר"ן אומר שאיסור חצי שיעור אינו מבוסס על רמה חלקית של האיסור שקיימת גם בחצי זית, שאז היה מסתבר להגיע למסקנה שאין איסור חצי שיעור בשבועה, משום שלא על כך הוא נשבע. איסור חצי שיעור מבוסס על "חזי לאצטרופי", דהיינו על העובדה שאם נצרף את חצי זית זה לשיעור שלם יהיה בכך איסור מלא. כיוון שכך, הדבר נכון גם בשבועה. משתמעת בדבריו ההבנה שאינה רואה ב"חזי לאצטרופי" סימן אלא סיבה בפני עצמה. סיבה זו עשויה להיות כעין הרחקה דאורייתא ממעבר על האיסור המלא (נקודה שאינה מפורשת בר"ן) או יסוד אחר.

 

ברם, אפשר שיש לבאר את דברי הרמב"ם באופן שונה. אם נשים לב, נראה שכאשר הר"ן הציג את העמדה שחולקת על הרמב"ם, הוא ניסח זאת באופן המסוים הבא: "וכיון שלא נתכוין אלא לכזית – פחות מכזית היתר גמור הוא". כאן משמע שיש לנו הנחה שהאדם אכן התכוון לאסור כזית בלבד, ופחות מכזית אינו הדבר שהוא אסר, ולכן אכן יש חידוש גדול מאוד בכך שיהיה איסור דאורייתא גם באכילת פחות מכזית. מדברי הר"ן משמע שהרמב"ם חולק על כך ונוקט בחידוש גדול זה, ואז אולי באמת יש צורך בהסבר שהר"ן הציע בדברי הרמב"ם.

 

אולם, ייתכן מאוד שהרמב"ם מסכים שכאשר ברור שהאדם אינו מתכוון לאסור אלא כזית, וכגון שהוא אומר במפורש שהוא אוסר על עצמו בשבועה אכילה של כזית ומעלה, אין מקום לאיסור חצי שיעור בפחות מכן. כפי שכבר ראינו, עמדת הרמב"ם שאין חיוב בפחות מכזית לא נבנתה על פרשנות כוונתו של הנשבע, שלא התכוון לאסור על עצמו אלא כזית, אלא על כך שיש לתת לשבועתו גדרים הדומים לאלו של איסורי אכילה שבתורה, שאין חייבים עליהם אלא בכזית. על כן, אין זה נכון לומר שאכילת פחות מכזית אינה חלק מן השבועה, משום שהאדם נשבע באופן סתמי שהוא לא יאכל. כאשר אדם נשבע שבועה שכזו, ההלכה היא זו שנוטלת את המושכות, ואומרת שאכילה חשובה שחייבים עליה אינה אלא בשיעור כזית, בעוד שאכילת פחות מכזית היא נכללת בשבועתו ועל כן אסורה מהתורה, אבל אין עליה חיוב, וזאת בדומה לאיסורי תורה רגילים. יש בכך חידוש, משום שלכאורה אם הדבר נכלל בשבועתו אזי קשה להבין כיצד פוטרים אותו ממלקות וקרבן, שהרי אדם יכול להישבע גם על פעולות שאינן מוכרות בעולם האיסורים ההלכתיים (ומסתבר שמטעם זה התקשה הר"ן לפרש כך את דברי הרמב"ם); אבל הרמב"ם כנראה הבין שישנו מדרג בתוך הדברים שנכללו בשבועתו, ומרמה מסוימת והלאה יש בכך הפרה מלאה של השבועה שגוררת חיובי מלקות וקרבן, ועד אותה רמה יש כאן איסור חצי שיעור בדומה לכל התורה כולה.

 

והנה, השולחן ערוך (יו"ד רל"ח, א) פסק כדעת הרמב"ם שיש איסור חצי שיעור בשבועה, והוסיף ופסק שגם כאשר הוא נשבע במפורש שלא יאכל כיכר מסוימת, שאז אינו חייב עד שיאכל את כולה, עם זאת יש איסור חצי שיעור באכילת חציה. מכאן נראה שהשו"ע אימץ את פרשנותו המרחיבה של הר"ן ברמב"ם, שאיסור חצי שיעור קיים גם כאשר האדם הגביל במפורש את שבועתו שאינו אוסר אלא כמות מסוימת ומעלה או יחידה מסוימת. אולם, הש"ך[4] שם כתב שיש לחלק בין המקרים:

 

"דודאי לא דמי לחצי שיעור, דהתם כיון דאסר עליו סתם אמרינן אף על גב דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית לענין איסורא אפי' חצי שיעור אסור מה"ת; אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה, ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר, דודאי לא מיתסר בחצי שיעור" (ס"ק יב).

 

והנה, האבני מילואים (בתשובות שבסוף ספרו, סי' י"ד) התקשה בהבנת הש"ך, והציע שהוא מסביר את איסור חצי שיעור בשבועה באופן שונה מהר"ן:

 

"נראה מדברי הש"ך... הא דאסור בכל שהו באומר שבועה שלא אוכל היינו משום דדעת הנשבע כן היה, ליאסר בכל שהו ושלא ליענש אלא בכשיעור, וזה חידש הש"ך באומר בפירוש שבועה שלא אוכל כזית דמותר מן התורה בכל שהו כיון דדעת הנשבע דוקא על שיעור כזית... ולענ"ד אין דבר זה באפשרי, שאם היה דעת הנשבע שיאסר בכל שהו רק שלא יתחייב קרבן ומלקות אלא בכשיעור, לא היה מועיל לו ליפטר, שהרי אם ישבע אדם שלא יאכל משהו ע"מ שלא יתחייב מלקות וקרבן ודאי דלא מהני דה"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וה"נ אם דעתו ליאסר במשהו הרי נשבע על משהו וכל שנשבע חייב מלקות וקרבן אף על גב דאתני עלי' שלא ילקה ושלא יהי' רק כמו שאר איסורי תורה זה לא מהני דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה".

 

על פי הצעת האבני מילואים בדעת הש"ך, הש"ך הבין שהנשבע התכוון לאסור על עצמו גם פחות מכזית, אלא שהוא התכוון לאסור זאת רק ברמת איסור דאורייתא אך ללא חיובי מלקות וקרבן; ולכן כאשר הנשבע הבהיר במפורש שאין הוא אוסר על עצמו אלא כזית, אף איסור דאורייתא אין כאן. אך שפיר התקיף האבני מילואים הבנה זו: וכי יש כח ביד הנשבע לקבוע שחיובי מלקות וקרבן לא יחולו על שבועתו?

 

ולאור דברינו לעיל, אין זה הביאור בדברי הש"ך. האדם לא התכוון ליצור לעצמו שתי דרגות שונות של אסור שבועה. הוא נשבע באופן סתמי שלא יאכל, ושבועה זו נתפסת בגדרי איסור אכילה של כל התורה כולה, שבכזית אסורים בדרגמה מלאה על כל החיובים הכרוכים בכך ואילו בפחות מכזית יש איסור דאורייתא אבל חיוב אין. כאמור לעיל, פירוש זה נראה יותר בדעת הרמב"ם.

 

********************

 

 

בשיעור הבא נמשיך ללבן את מחלוקת רבי עיקבא וחכמים ,תוך התמקדות בשיטת חכמים ויישומה במקרה של מפרש. המשיכו בגמרא עד כב. "קונמות נמי כמפרש דמי" ודייקו בדברי רש"י. מה הקושי המתעורר מהסוגיה לשיטת התוס' כא: ד"ה היכן מצינו באוכל?

 

עיינו גם חולין צו. למטה (בעניין גיד הנשה) "אכלו ואין בו כזית... חד כזית מיחייב" ובתוס' שם ד"ה "מאי" עד "וא"ת דתנן...".