שיעור 6 - ה. נבואת אחיה השילוני לירבעם (המשך) חלק שני (י"א, לא2–לט)

  • הרב אלחנן סמט

לא2         ...כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה

וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים.

לב           וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ

לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

לג            יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן

וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו.

לד           וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ

כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ

אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וְחֻקֹּתָי.

לה           וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ

וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

לו            וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד

לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי

בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם.

לז            וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ

וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

לח           וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ

וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי

וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד

וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל.

לט           וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת

אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים.

3. הנבואה המילולית כממשיכה את המעשה הסמלי

הנבואה המילולית שנושא אחיה לפני ירבעם נחלקת לחמש פסקאות קצרות. ואלו הן:

1.           לא–לב: עונשו של שלמה – קריעת הממלכה

הקלה ראשונה – "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ"

סיבות ההקלה – למען דוד ולמען ירושלים

2.           לג:          סיבת העונש – חטאי שלמה

3.           לד–לו:   הקלה שנייה – העונש יבוא רק בימי בנו של שלמה

סיבת ההקלה – למען דוד (וחזרה על ההקלה הראשונה)

4.           לז–לח: הבטחה לירבעם שיהיה מלך על ישראל

הבטחה מותנית לבנות לו בית נאמן

5.           לט:         הקלה שלישית – העונש לזרע דוד – "לֹא כָל הַיָּמִים"

ניכר לעין כי עיקרה של הנבואה הזאת הן פסקאות 1, 3, 5: שלושתן עוסקות בהגדרת העונש של קריעת הממלכה מעל שלמה, דהיינו בשלוש הקלות בעונש זה. פסקאות אלו מכילות שישה פסוקים מתוך תשעת פסוקי הנבואה, והן יוצרות את שלד הנאום: את פתיחתו, את מרכזו ואת חתימתו.

בין פסקה 1 לפסקה 3 מצויה פסקה 2, העוסקת בהנמקת העונש לשלמה, ואילו בין פסקה 3 לפסקה 5 מצויה פסקה 4 העוסקת בעתידו של ירבעם ובעתיד האפשרי של השושלת שיקים.

 

בעיון השני שבסדרת עיונים זו – נבואת התוכחה והעונש לשלמה (יא–יג) – ביארנו באריכות את שתי ההקלות לעונשו של שלמה ואת הנמקותיהן בכתוב, ואין צורך לכפול את הדברים. שם גם דנו בקשר בין הנבואה שנאמרה לשלמה ובין נבואת אחיה לירבעם במקומנו, והראינו כי נבואת אחיה לירבעם היא הרחבה של הנבואה האנונימית שניתנה לשלמה. השווינו שם בין שתי הנבואות על מנת להוכיח כי שתיהן נאמרו, כדברי מדרש סדר עולם רבה, מפיו של אחיה השילוני. ברם, בין שתי הנבואות ניכרים גם הבדלים.

 

הבה נשווה את הרכיבים של שתי הנבואות: 

הנבואה לשלמה (יא–יג)

הנבואה לירבעם (לא–לט)

1. (יא) חטאו של שלמה ועונשו

1. (לא–לב) העונש והקלה I – שבט אחד יהיה לו

2. (יב) הקלה I – הדחייה לימי בנו

2. (לג) חטאו של שלמה כנימוק לעונשו

3. (יג) הקלה II – שבט אחד לבנו

3. (לד–לו) הקלה II – הדחייה לימי בנו

 

4. (לז–לח) ההבטחות לירבעם

 

5. הקלה III – לא כל הימים

 

 

שני הבדלים מתבלטים מהשוואה זו. ראשית, אף ששלושת הרכיבים הראשונים בשתי הנבואות כוללים תוכן זהה, בכל נבואה הם באים בסדר שונה, ויש לתת טעם לשינוי הסדר הזה. שנית, שני הרכיבים 4–5 המסיימים את הנבואה לירבעם חסרים בנבואה לשלמה, ואף זאת יש להסביר.

הנבואה לשלמה מאורגנת על פי סדר הגיוני: בפסוק הראשון מוצג חטאו כסיבה לעונש שיבוא עליו – קריעת הממלכה. ההקלה החשובה והרלוונטית ביותר לשלמה היא שדבר זה לא ייעשה בימיו, ועל כן הקלה זו באה ראשונה, ורק אחריה באה ההקלה בהיקף העונש שיינתן בימי בנו – שבט אחד יינתן לבנו.

אולם בנבואה לירבעם חייב הסדר להיות שונה: ראשיתה ויסודה של הנבואה במעשה הסמלי של קריעת השלמה החדשה לשנים עשר קרעים ובהוראה לירבעם "קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים". הנבואה המילולית הבאה להלן, "כִּי כֹה אָמַר ה'...", נועדה בראש ובראשונה לבאר לירבעם את המעשה הסמלי הסתום הזה: עוד בטרם נידון חטאו של שלמה מסביר אחיה כי קריעת השלמה מסמלת את העונש לשלמה –  "הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה"; ההוראה לירבעם שייקח לו עשרה קרעים פירושה "וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים"; אך כיוון שהשלמה נקרעה לשנים עשר קרעים, מתחייבת ההשלמה "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ"[1] – ועל כן ההקלה הזאת באה כאן ראשונה, ומיד לאחריה באה ההנמקה הכפולה להקלה זו בהמשך פסוק לב. המעשה הסמלי התפרש אפוא כולו בפסקה הראשונה של נבואת אחיה, ולשמו הוקדמה בשורת עצם העונש ותיאור ההקלה בהיקפו של העונש לראש הנבואה.

עתה מתחייבת התייחסות של הנבואה לשאלה: על מה ולמה יבוא עונש זה? ועל כך באה הפסקה השנייה לנמק: "יַעַן אֲשֶׁר...". בנבואה לשלמה ניתן הנימוק בראש הדברים כמתחייב מן ההיגיון.[2] עתה מוטל על הנבואה לירבעם להציג את ההקלה השנייה בעונש – זה לא יתקיים בימי שלמה אלא בימי בנו. את ההקלה בממד הזמן לא ניתן היה לייצג במעשה הסמלי, ועל כן היא נדחתה בהכרח למקום מאוחר זה, לפסקה השלישית.[3]

עתה באה בנבואה לירבעם פסקה רביעית, שכל עניינה הוא בהבטחות לירבעם על עתידו כמלך ישראל ועל עתיד שושלתו.[4] פסקה זו אינה שייכת כמובן לנבואה לשלמה, ועל כן היא נעדרת ממנה.

ההבטחה על עתיד שושלתו של ירבעם היא הבטחה מותנית (בניגוד להבטחה האישית הניתנת לו בפסוק לז שאין בה כל תנאי):

לח           וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי

...וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד...

הבטחות מותנות כמו זו ניתנו לשלמה פעם אחר פעם.[5] ההשוואה הכפולה בדבר הנביא לדוד מעלה על הדעת שהבחירה הא-לוהית הוסבה לחלוטין מבית דוד ועוברת עתה לירבעם ולביתו. כדי למנוע רושם מוטעה זה ולהבהיר את עליונות מעמדו של בית דוד, באה הפסקה החמישית האחרונה בנבואה, וקובעת שהעונש לזרע דוד לא יימשך כל הימים.[6]

נמצא כי הקלה שלישית זו בעונש לבית דוד מופיעה בנבואה לירבעם כתולדה הכרחית של ההבטחות שניתנו לו לפני כן, ואינה נחוצה בנבואה לשלמה. הקלה זו נוגעת לעוד דורות רבים, וגם מסיבה זו אינה חשובה כל כך בנבואה לשלמה.


חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה השילוני (פרק י"א)

ו. מבנה הסיפור ומשמעותו

1. האם פרק י"א הוא סיפור אחיד?

פרק י"א בנוי מפסקאות אחדות, שהן שונות מאוד זו מזו באופיין הספרותי:

הפסקה הראשונה (א–י) מכילה תיאור ביקורתי חריף של מעשי שלמה לעת זקנתו, והתיאור בא בלשון המספר, המסכם את מעשיו של שלמה במשך שנות חייו האחרונות ואף שופט אותם.

הפסקה השנייה (יא–יג) היא נאום נבואי קצר וחריף הנישא לפני שלמה ומפרט באוזניו את עונשו, את ההקלות בעונשו ואת נימוקיהן. אף שתוכנה של הנבואה חד וברור, מן ההיבט של עלילת הסיפור עטופה פסקה זו בערפל בשל טשטוש העובדה שנאום זה נישא בפי נביא וממילא מוסתר שמו של הנביא.

הפסקה השלישית (יד–כה) נושאת אופי שונה ומיוחד: היא מתארת אירועים פוליטיים במרחב שבסביבות ארץ ישראל, ומתייחסת לדמויות שאינן מבני ישראל. התוספות בסוגריים המצויות בפסקה זו חורגות מעלילת הסיפור, והן נושאות אופי של כרוניקות היסטוריות.

הפסקה החמישית (כו–כח; מ) מתארת התפרצותו של מרד בשלמה. במרכזה של פסקה זו עומדת אישיותו של מחולל המרד ומפורטות הנסיבות להתפרצותו, אך המרד עצמו אינו זוכה לתיאור מניח את הדעת.

בפסקה השישית (כט-לט) מתואר מפגשו של נביא נקוב שם – אחיה השילוני, עם המורד בשלמה – עם ירבעם. המפגש כולל מעשה סמלי דרמטי שעושה הנביא ונאום ארוך ומפורט שלו, הבא לאחר מכן. ירבעם אינו מגיב כלל על מעשה הנביא ועל דבריו.

האם כל הפסקאות הללו, השונות כל כך זו מזו, מצטרפות זו לזו לכדי סיפור אחיד?

תשובתנו חיובית: הפסקאות אכן צורפו זו לזו על מנת להפכן לסיפור אחד שיש לו נושא ברור: חטאי שלמה ועונשו. נושא זה הוא שמאחד את החומרים הספרותיים השונים לכדי סיפור. כפי שנראה בהמשך, בנוי הסיפור הזה על פי הכללים הרגילים בסיפור המקראי, אך ממד מרכזי אחד נמצא מקופח בו: העלילה. הכתוב אינו מספר לנו את הסיפור כעלילת דברים מתפתחת במרחב אחיד של מקום ושל זמן, והנאמרת בקול אחד. הפסקאות השונות יוצרות קו עלילתי רמוז. העלילה בסיפורנו מתגבשת לעיני הקורא מצירוף הפסקאות זו לזו ברצף: שלמה חטא לעת זקנתו ועורר את כעסו של ה' עליו (ט'); ה' שלח נביא להודיע לשלמה על עונשו (יא–יג); אירועים שונים מחוץ לארץ ישראל ובתוך הארץ עצמה החלו לממש את העונש לשלמה (שאר הפרק).

2. תיחום הסיפור

בטרם נעמוד על מבנה הסיפור, עלינו לקבוע את גבולותיו. מסתבר שסיפורנו מתחיל בראש פרק י"א, משום שבפסוקים הפותחים את פרקנו נשמעת לראשונה ביקורת גלויה על שלמה:

           א             וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת...

           ב              מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה'...וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם

אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם...

           ג              ...וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ.

אף שאין לערער על קביעת פתיחת הסיפור בראש פרק י"א, יש לשים לב לפסקה המסיימת את הפרק הקודם, לפסוקים כו–כט בפרק י'. פסקה זו שייכת לתיאור המתמשך לאורך הפרקים הקודמים של גדולת מלכות שלמה ותפארתה. ברם, לא ניתן להתעלם מהקֶשר של פסקה זו לפסוקים הבאים מיד אחריה בראש פרק י"א, ודי בהשוואה זו:

י', כו–כט

י"א, א–ג

וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת...

וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב

וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת

וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים...

וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת...

וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם...

...וְאֶת בַּת פַּרְעֹה

בפסקה המסיימת את פרק י' מתואר הריבוי המופרז של סוסים ושל כסף (פסוק כז: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים") ואילו בפסקה הפותחת את פרק י"א מתואר הריבוי המופרז של נשים ופילגשים. והרי אלו שלושת הדברים שאת ריבויים אסרה התורה על המלך בספר דברים (י"ז, טז–יז):

                           רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים - וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס...

                           וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים - וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

                           וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.[7]

אמור מעתה: אין זה מן הנמנע שהפסקה החותמת את פרק י' מהללת בגלוי את תפארת מלכותו של שלמה, ומבקרת ברמז את מעשיו המופרזים, המנוגדים למצוות התורה בפרשת המלך. בכך מכינה אותנו פסקה זו לסיפור החדש המתחיל בפרק י"א, שבו הביקורת הבוטה עולה על פני השטח, ומשכיחה את כל התפארת והגדולה שתוארו בפרקים הקודמים.

היכן מסתיים סיפורנו? נראה שבפסוק מ:

                           ...וַיְהִי (– ירבעם) בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה.

שלושת הפסוקים הבאים, מא–מג, החותמים את פרקנו, הם נוסחה קבועה פחות או יותר, המופיעה בספר מלכים לגבי כל מלך כסיכום של תקופת מלוכתו, והם חלק ממעשה העריכה של ספרנו.

נמצא כי סיפורנו משתרע מפסוק א עד פסוק מ. בהמשך עיוננו נראה כי קביעה זו אינה מדויקת.

3. שתי מחציותיו של הסיפור

הסיפור במקרא נחלק בדרך כלל לשתי מחציות דומות זו לזו באורכן, העומדות זו מול זו בהקבלה כזו או אחרת. עדות לחציית הסיפור אפשר למצוא, על פי רוב, במהלך העלילה: אירוע מסוים המתואר בסיפור מהווה תפנית דרמטית ברורה בעלילתו, ומשמש אות לפתיחת המחצית השנייה שלו.

האם גם סיפורנו בנוי בדרך המקובלת הזאת, אף שהעלילה שבו אינה רציפה ואיננה מתפתחת בדרך האופיינית לסיפורי המקרא?

נראה שהתפנית בעלילת סיפורנו היא בפסוק כו, במצג המציג לפנינו דמות חדשה שנכנסת לסיפור והופכת לדמות מרכזית בו: דמותו של ירבעם. ואף שירבעם אינו מוציא מפיו מילה בכל מהלך הסיפור על אודותיו, ברור שהוא הדמות המרכזית מכאן ואילך:[8] תיאור מעשיו פותח את החלק הזה של הסיפור (פסוקים כו–כח) ואף מסיים אותו (פסוק מ), והוא המושא לנבואתו הארוכה של אחיה השילוני המובאת בין שני המעשים הללו.

בראש עיון ד ובהערה 3 שם עמדנו על התחבולה הספרותית החוזרת פעמים אחדות בסיפורים במקרא: באמצע סיפור מוצגת דמות חדשה, והצגתה יוצרת תחושה של התחלת סיפור חדש. אך באמת כניסתה של אותה דמות נועדה לפתור את בעיית הסיפור שלפני כן, או שהדמות החדשה מיועדת למלא תפקיד מרכזי כלשהו בסיפור. וכך הדבר גם במקומנו.

כניסת ירבעם לסיפורנו היא התפנית במהלך עלילתו, והיא מחלקת את סיפורנו לשני חלקים:

א.      א–כה (25 פסוקים):       חטאי שלמה, הנבואה הגוזרת את עונשו

                ותחילת ירידת מלכותו (– שני השטנים)

ב.       כו–מ (15 פסוקים):        מרד ירבעם, נבואת אחיה השילוני לו,

                בריחת ירבעם למצרים

אלא שהמחציות אינן שוות כלל! הפרש בן עשרה פסוקים בין שתי מחציות אינו מקובל בסיפור המקראי, ויש אפוא להסבירו.

את הבסיס לפתרון הבעיה כבר הנחנו בעיון ג3 (– "מעמדן של שתי ה'הבטות לאחור' בסיפורנו"). טענו שם, ואף הבאנו לכך ראיות, כי שמונת הפסוקים (טו–כ) המגוללים את פרשת חייו של הדד האדומי בצעירותו, והפסוק וחצי הפסוק (כג2–כד) המגוללים את פרשת חייו של רזון הארמי – אינם מגופו של הסיפור על חטאי שלמה ועונשו. אלו הן תוספות במאמר מוסגר שנוספו לסיפורנו, כנראה בשלב עריכת ספר מלכים.

מובן אפוא, שבבואנו לבחון את מבנהו המקורי של סיפורנו – את חלוקתו לשתי מחציות ואת הקבלתן זו לזו, אין להתחשב ב'הערות סוגריים' אלו שנוספו לסיפורנו, אלא יש להעמידו על עיקרו. לכשנפחית את עשרת פסוקי התוספת הללו מן המחצית הראשונה – יהיו שתי המחציות שוות, כל אחת מהן כחמישה עשר פסוקים.[9]

4. הקבלת המחציות

כדי להקביל את המחציות זו לזו ולקבוע את סוג ההקבלה ביניהן (הקבלה כיאסטית או ישרה), יש צורך לעמוד על הֶרכבה של כל מחצית, דהיינו על חלוקתה לפסקאות. כך ניתן יהיה לגלות את הקשרים התוכניים והסגנוניים בין כל פסקה במחצית האחת לפסקה המקבילה לה במחצית האחרת.

במהלך סדרת עיונים זו כבר חילקנו את הסיפור לפסקאות, ולכל פסקה הקדשנו עיון. הרי אפוא החלוקה לפסקאות:

מחצית א

         א.         א–י                 חטאי שלמה

          ב.         יא–יג              נבואת העונש לשלמה

          ג.          יד; כג1; כה    שני השטנים שקמו לו

מחצית ב

          ד.         כו–כח; מ       מרד ירבעם ובריחתו למצרים

         ה.         כט–לט           נבואת אחיה לירבעם

ההקבלה בין פסקה ב לפסקה ה ברורה, והיא נידונה הן בעיון ב סעיף 2 והן בעיון ה סעיף 3. בשתי הפסקאות הללו ניתנות נבואות שהנושא שלהן הוא עונשו של שלמה, ההקלות בעונשו והסיבות לכך. ההקבלה בין שתי הפסקאות אינה רק בתוכן, אלא אף בלשון. בעיון ב2 הסקנו מהקבלות ברורות אלה, שאת הנבואה לשלמה בפסקה ב אכן נשא אחיה השילוני, כדברי מדרש סדר עולם רבה.

אף ההקבלה בין פסקה ג לפסקה ד ברורה: בשתיהן מדובר על אנשים שונים שקמו להתנגד לשלמה בימי זקנתו. בפסקה ג אלו שני שטנים שקמו לשלמה בפינות שונות של ממלכתו, בקרב עמים ששלמה שלט בהם, ואילו בפסקה ד מדובר בשטן שלישי, אף שאינו קרוי כך,[10] שקם כנגד שלמה ומרד בו בתוך עמו שלו. ההקבלה בין פסקאות אלו היא עניינית, ולא לשונית, ועמדנו עליה בעיון ד1[11]

ממצאים אלו מלמדים על הקבלה כיאסטית בין שתי המחציות, שכן שתי הפסקאות הפנימיות (ג;ד) מקבילות זו לזו, וגם שתי הפסקאות העוטפות אותן (ב;ה) מקבילות זו לזו. אולם מה באשר לפסקה א – חטאי שלמה, האם אינה מוצאת את מקומה בהקבלה זו והיא נותרת לבדה, ללא מקבילה במחצית השנייה?

הנבואה האנונימית שנאמרה לשלמה (פסקה ב), התמקדה בעיקר בעונשו, והסתפקה במילים כלליות ומועטות כדי לתאר את חטאיו. לעומתה, נבואת אחיה השילוני לירבעם (פסקה ה) מנמקת את עונשו של שלמה בתיאור מפורט יחסית של חטאיו.[12] אם כך, תיאור חטאי שלמה בלשון הכתוב בפסקה א הוא למעשה ההנמקה לעונש שנאמר לשלמה מיד אחר כך. ואם כן פסקה א מקבילה עניינית ואף לשונית לתיאור חטאי שלמה המופיע בפסקה ה כהנמקה לעונש בתוך נבואת אחיה לירבעם. הנה ההשוואות בין שני התיאורים:

 

חטאי שלמה – פסוקים ה–ז

נבואת אחיה – פסוק לג

וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי

עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין

 

לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב

וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים

וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן

...וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו

וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי...כְּדָוִד אָבִיו.

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה

לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב...

וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן

 

 

נמצא כי פסקאות א-ב יחדיו מקבילות לפסקה ה (פסקאות א-ב מונות 13 פסוקים, ובכך דומות לפסקה ה המונה 11 פסוקים). אלא שבפסקאות א–ב יש הפרדה בין תיאור חטאי שלמה בלשון המספר לנבואת העונש הנאמרת לשלמה בפי נביא, ואילו בפסקה ה נאמרים החטא ועונשו בדיבור אחד בנבואת אחיה לירבעם.

הנה אפוא תרשים המבנה של סיפורנו:

א.      תיאור חטאי שלמה (תשעה פסוקים)

ב.       נבואת העונש לשלמה (שלושה פסוקים)

 

ג.        שני השטנים שקמו לו (שלושה פסוקים)

 
 

 

 

 

ד.       מרד ירבעם (ארבעה פסוקים)

 

ה.      נבואת אחיה לירבעם (אחד עשר פסוקים)

 

 

 

5. משמעות המבנה

במעטפת החיצונית של הסיפור מצויות שתי נבואות דומות, שמבשרות על עונשו של שלמה מפני חטאיו, והן דוחות עונש זה לאחר מות שלמה – לימי בנו.

בגרעין הפנימי של הסיפור, בפסקאות ג–ד, מתוארים השטנים שקמו לשלמה מבחוץ ומבפנים כבר בימי זקנתו.

 

מבנה זה של הסיפור איננו מבנה קלאסי האופייני לסיפור על חטא ועונשו. במבנה כזה מוקדשת המחצית הראשונה לתיאור החטא, וכנגדה המחצית השנייה מוקדשת לגזרת העונש[13] או לתיאור העונש עצמו. ואילו כאן מופיעים תיאור החטא ונבואת העונש בראש הסיפור ובסופו, כאשר בתווך מתוארות התרחשויות שונות מסוף ימיו של שלמה, שאינן קשורות לכאורה לעונש שנגזר עליו. העונש שהנבואה מתארת – קריעת הממלכה – יתקיים רק בפרק הבא, במסגרת סיפור חדש.

מה בכל זאת הקשר בין מעטפת הסיפור לגרעינו?

במהלך עיונים ג, דוְ- ה עסקנו באופן מפורט ביחסים השונים שבין הפסקאות בסיפור. עמדנו על מערכת הקשרים בין הנבואה המתייחסת לעתיד ובין המאורעות המתרחשים בסוף חיי שלמה. טענּו כי מאורעות אלו הם תחילת קיומו של העונש העתידי, והם מכינים את הקרקע לקראת מימושו, והמעיין ימצא את הדברים במקומם.[14]

בתמצית נאמר רק, כי ברור שהשטנים שעמדו לשלמה בסוף ימיו וערערו את ממלכתו הכינו את קיום הנבואה בעתיד. הדבר אמור בייחוד לגבי ירבעם, שהמרד שלו בשלמה הוא הרקע והסיבה לעצם בחירת הנבואה בו כמי שיממש את עונשו העתידי של שלמה בימי רחבעם בנו. יתרה מכך, מרד זה עצמו משמש גם שלב מכין מבחינת ההשתלשלות הטבעית להתרחשות המתוארת בפרק י"ב, שהביאה לקריעת הממלכה מידי רחבעם: העם התובע מרחבעם הקלות במס כתנאי להמלכתו, מזמן את ירבעם לעמוד בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם, ודאי בזכות הרקע שלו כמי שמרד בשלמה על בסיס סיבות דומות. אף בחירתו של ירבעם כמלך על שבטי ישראל נובעת מאותו מרד שמרד בשלמה (השתלשלות זו תוסבר ביתר הרחבה בראש סדרת העיונים הבאה). ואם כן, אפשר לקבוע כי ראשיתו של העונש העתידי מתממש כבר בימי זקנתו של שלמה.

מבנה ייחודי זה של הסיפור נובע מאופיו המיוחד של העונש הניתן לשלמה, והוא מבטא את מורכבותו של עונש זה. מבחינה עקרונית, העונש לשלמה נדחה, והוא נועד להתממש במלואו רק לאחר מותו. אולם מאחר ששלמה הוא החוטא, הרי שכבר בימי חייו ראוי שייענש. האירועים המתרחשים בסוף ימי שלמה אינם מנותקים מאותה נבואה שנאמרה לו, אולם גם אין בהם התגשמות מלאה של הנבואה. הם נועדו להכין את התגשמות הנבואה בעתיד בדרך טבעית, אך בד בבד הם עצמם כבר פוגעים בשלמה בשעת התרחשותם. תפקידם הכפול של אירועים אלה וחשיבותם בשירות נבואת העונש, מסבירים את מקומם בגרעין הסיפור, בתווך בין שתי הנבואות לעתיד.

 



[1] יש כאן אי-התאמה מספרית בולטת (שאינה קיימת בנבואה לשלמה): אם ירבעם לקח עשרה קרעים מתוך שנים עשר, ייוותרו לבנו של שלמה שני שבטים! הכוונה היא ששבט יהודה כולל בתוכו את שבט שמעון, שהתיישב בדרומה של נחלת יהודה ונבלע בו. המפרשים הראשונים פירשו שהכוונה לשבט בנימין, שבתקופות מסוימות נכלל (בחלקו) בממלכת יהודה.

[2] השוואת הנמקת העונש בשתי הנבואות מעלה כמה הבדלים:

הנבואה לשלמה (יא)

הנבואה לירבעם (לג)

יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ

---

וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי

אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ

 יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת...לִכְמוֹשׁ...וּלְמִלְכֹּם...

וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו.

 

א. לשון הרבים בנבואה לירבעם מתייחסת אולי לשלמה ולביתו (רד"ק), ויש לשים לב שבסוף הפסוק היא חוזרת ללשון יחיד "כְּדָוִד אָבִיו". על כל פנים בפנייה הישירה לשלמה ודאי שלשון הרבים הסתמית אינה מתאימה.

ב. הנבואה לירבעם מפרטת את חטאי העבודה הזרה המיוחסים לשלמה (בהתאמה לאמור בפסוק ה ובפסוק ז לעיל). פירוט זה חסר בנבואה לשלמה, משום שכפי שהראינו (ראה עיון א), שלמה עצמו לא עבד עבודה זרה. אף לשון הרבים בנבואה לירבעם ("וַיִּשְׁתַּחֲווּ..."), נועדה לטשטש את השייכות האישית של שלמה למעשה זה.

 ג. הנבואה לשלמה מדגישה פעמיים את אחריותו האישית: "יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ"; "וְלֹא שָׁמַרְתָּ...אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ". הנבואה לירבעם מדגישה את הירידה הקולקטיבית של בית שלמה בהשוואה לדוד – "כְּדָוִד אָבִיו".

[3] פסקה זו, הארוכה מכל שאר הפסקאות בנבואה המילולית, היא גם המרכזית בה. מחמת זו כוללת פסקה זו חזרה, הן על עצם העונש של לקיחת המלוכה, והן על ההקלה הקודמת, שהלקיחה לא תהא לקיחה גמורה אלא "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד", ואף ההנמקות לכך חוזרות.

[4]המילים  בפסוק לז "וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ" צריכות ביאור, כפי ששואל המלבי"ם: "הלא אם יאוה למלוך גם על שבט יהודה, לא ימלוך כפי מאוויי נפשו!" נראה שמילים אלה אינן מתייחסות לשטח שעליו ימלוך ירבעם, אלא לעיר שבה יכונן את בית מלכותו. במשפט זה הורשה ירבעם לקבוע לממלכתו עיר בירה חדשה, ולוותר בכך על ירושלים כעיר בירה מדינית של כל ישראל. במילים אלו גם נרמז לו, שהבירה שיבחר לו לא תהא עיר נבחרת לה' כירושלים. והשווה את הסגנון ואת התוכן של דברי אחיה אלו לסגנון ולתוכן בדברים י"ב, כ–כא.

[5] ב', ג–ד; ו', יא–יב; ט', ד–ה.

[6] "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים" – מתי ייפסק העונש לבית דוד ומתי הוא ישוב למלוך על כל ישראל? רבי יוסף כספי עונה על כך כי העונש פסק בדורות האחרונים של ימי בית ראשון:

כי מחזקיה עד צדקיהו נשאר המלכות לדוד. ואף על פי שגלו עשרת השבטים, הנה רבים ורבים מישראל נשארו בארצותם והיו תחת ממשלת חזקיה. ומי שהוא בקי בכתובים ידע זה.

וראה מל"ב כ"ג, טו–כ ושם פסוק כט; דהי"ב ל', א – ל"א, א; שם ל"ד, ו–ט.

אך אפשר שכוונת הנבואה בפי אחיה היא לימים רחוקים יותר, שעליהם ניבאו הנביאים המאוחרים יותר, כגון נבואתו של יחזקאל ל"ז, טו–כז. וזוהי דעת רד"ק ורלב"ג, שראו בנבואת אחיה זו ראיה לאמונה בגאולה העתידה בידי משיח בן דוד. הנה לשון רלב"ג:

כי עוד תשוב כל המלוכה לזרע דוד. ולפי שלא שבה כל המלוכה כולה לזרע דוד בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, הנה זה ראיה שכבר ישוב עוד המלכות בכללו לזרע דוד, וזה יהיה בימי מלך המשיח.

[7]ואכן בתלמודים ובמדרשים במקומות אחדים מאשימים חכמים שונים את שלמה שעבר על מצוות המלך הללו. הנה לדוגמה דברי האמורא רבי יצחק במסכת סנהדרין כא ע"ב:

מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים [וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ]", אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור. וכתיב: "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ". וכתיב: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים [וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה]" ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. וכתיב (י', כט) "וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת [כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה]."

[8]תופעה דומה קיימת גם בסיפור המבול, שהוא מן הארוכים שבסיפורי התורה (77 פסוקים). נח הוא הדמות המרכזית בסיפור, אולם אין הוא מוציא מילה מפיו לכל אורך הסיפור!

[9]א. ניתוח מבנה הסיפור כמוצע בעיוננו משמש ראיה נוספת לראיות שהבאנו בעיון ג3 לטענתנו שפסוקים אלו נוספו לסיפור המקורי. בעיון ד הערה 2 הובאה ראיה נוספת לכך.

ב. ישנם סיפורים נוספים במקרא שהמבנה שלהם מתבהר רק לאחר שמפחיתים מהם פסוקים שנוספו כמאמר מוסגר בעת עריכת הספר. לא נוכל לפרט, אלא רק לרמוז: סיפור האירועים בגלגל בספר יהושע (ה', ב–יב) מכיל הערה היסטורית ארוכה שאינה מגופו של הסיפור (פסוקים ד–ז). מבנה הסיפור שם מתברר רק לאחר הפחתת פסוקי ההערה הזאת.

סיפור חטאם של בני עלי והנבואה על עונש בית עלי (שמ"א ב', יב–לו) כולל בתוכו שתי הערות סוגריים אודות שמואל הנער הצעיר (פסוקים יח–כא; כו), והללו אינן מגופו של הסיפור על בני עלי. לאחר הפחתת חמשת הפסוקים הללו מתבלט בסיפור מבנה של שתי מחציות מקבילות הדומות באורכן.

סיפור רצח איש בושת (שמ"ב ד', א–יב) מכיל פסוק ארוך שנוסף לסיפור ואינו מגופו (פסוק ד, ואולי אף פסוקים ב2–ג הם תוספת לסיפור). גם שם מתבהר מבנה הסיפור רק כאשר מפחיתים את ההערות המוסגרות.

וראה עיוננו לפרשת דברים בסדרה השנייה הערה 14.

[10]ראה עיון ד הערה 6.

[11]אמנם קיים דמיון בין תיאור בריחת ירבעם למצרים וישיבתו בה עד מות שלמה (פסוק מ) לבין תיאור בריחת הדד למצרים כשני דורות לפני כן, וישיבתו בה עד מות דוד (פסוקים יז–כא), וראה עיון ד הערה 5. ברם אין ניתן להגדיר זאת כהקבלה בין הפסקאות, כיוון שהפסוקים המתארים את בריחת הדד הם תוספת לפסקה ג ואין להחשיבם לעניין הדיון במבנה הסיפור. ההקבלה בין הדד לירבעם קיימת מן ההיבט המרכזי בעלילה –  שניהם היו שטנים לשלמה. הקבלה זו מקבלת חיזוק מן הידיעה ששניהם נאלצו בשלב מסוים בחייהם לברוח למצרים מפני מלך ישראל שרצה להרגם.

[12]ההשוואה בין שתי ההנמקות לעונשו של שלמה בשתי הנבואות הללו נידונה בעיון ה סעיף 3 הערה 2.

[13]דוגמאות לסיפורים הנחלקים למחצית המתארת את החטא ומחצית המתארת את גזרת העונש לעתיד (עונש שאיננו מתממש בגוף הסיפור): סיפור המרגלים (ראה עיוננו לפרשת שלח בסדרה הראשונה); סיפור חטאם של בני עלי (ראה הערה 3); סיפור כרם נבות (מלכים א כ"א, וראה בספר 'פרקי אליהו' עמוד 393–404).

[14]עיון ג1; עיון ד1; עיון ה1–2.